מה זה בדיוק אומר "לעשות את כל מה שצריך"?

הנה סיפור שיקפיץ אתכם:

ניסיון פלסטיני כושל לשבור את המצור במאי השנה

"הם אולצו לעקור מבתיהם ולעבור לשם לפני עשרות שנים באילוצי רובה על ידי צבא, בגלל זהותם האתנית/דתית/לאומית (איך שתרצו), כאשר ברקע הדברים הרצון של המגרשים להיות רוב לאומי-עצמאי, בלי גורמים זרים, בעיקר לא כאלו שהם נחשלים, נחותים ו"מזרחיים" מדי. הם אולצו לחיות בתנאי עיר צפופים ודחוסים במיוחד בעוני מכפיר, ובהמשך במצור מלא על כניסה של מצרכים, כמו אוכל וציוד רפואי. בשלב מסוים הפליטים החליטו לשבור את המצור והחלו לירות מכול הבא ליד. נשק היה מצרך נדיר ורובו הוברח אליהם במנהרות מצד שלישי, משום שהם הופרדו מכול הכיוונים בחומה גבוהה. ההתנגדות שלהם נמחצה על ידי אותו הצבא שעשה אותם פליטים, בלי לרחם. הצבא השתמשו בכוח אדיר, ופוצץ כול בניין שירו ממנו. גם אילו הצבא היה רוצה, הוא לא יכול היה להפריד בין האזרחים לבין הלוחמים שהסתתרו ביניהם. כדי לשבור את רוחם פוצץ הצבא בלוקים שלמים. לצבא היו הרוגים בודדים ואצל הפליטים אלפים, רובם אזרחים. אם לדייק: 16 הרוגים מול 13,000 הרוגים אצל הפליטים, שלרשותם עמד כוח לוחם של כ-1,000 איש בלבד. הסיפור הזה הוא סיפור גבורה שהתרחש בפולין, בגטו ורשה, בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושלוש." את ההשוואה המצמררת למתרחש בעזה מצאתי בדיילי סטאר. בוורשה, טוען המחבר, עוד לא ידעו בכלל שעלולה להתרחש השמדה, ועדיין התנגדו למצור ולכליאה. השוואה דומה עשה חבר פרלמנט יהודי בבריטניה.

למרות שתמיד אנחנו אומרים שאין מה להשוות, ואנחנו בטח לא מקימים משרפות (למרות שליברמן, שעומד לקבל איזה 15 מנדטים, צועק "לזרוק אטום"), זה מטריד, ולבטל את כל העניין בתנועת יד, זה לא מספיק. אם אנחנו לא רוצים השוואות וכותרות כמו "מרד גטו עזה", ראוי שנחשוב בקול ועם עצמנו – איפה עוצרים ומה הגבולות. לא צריך להגיע ל"תאי גזים"; אפשר להיעצר גם עשר ועשרים ומאה צעדים קודם לכן. זו שאלה מטרידה במיוחד בימים שבהם שלטי ענק של מה-שפעם-היה-הימין-הקיצוני תלויים בראש חוצות וקוראים לשלול אזרחות מהמיעוט, אלא אם אנשיו יסכימו "להיות נאמנים" לקפריזות ה"ייהוד", העליונות היהודית והמלחמות שלנו; ולמרות שמעולם לא התקרבנו לעשות אותם באמת אזרחים נאמנים – באמצעות זכויות שוות. אז בואו נחשוב רגע יחד, מה הגבול שלנו? אלף הרוגים? פצצות על בתי חולים? אנשים בלי מים? מלא ילדים נכים? עשרות אלפים שאיבדו את ביתם? דיווחים מטרידים על פינוי פצועים? משפחות שלמות שמתו? פגיעה במתקני פליטים עם עשרות הרוגים? רעב המוני? – הרי כול אלו כבר דווחו. אז מה יעצור אותנו? מה יעורר דיון ביקורתי על ה-סו-קולד-מלחמה הזו??

דיווחים והמלצות לקריאה מהתקופה האחרונה:

טבלה מספר 2 (לחצו להגדלה)

• במחקר כמותי פשוט ניסתה ננסי קנווישר, מההפינגטון פוסט, לבדוק מה קורה כאשר יש יום או יותר שבו לא נהרג אף אחד בשני הצדדים, ולראות מי הורג ראשון, ואחרי כמה ימים. היא השתמשה בנתוני משרד החוץ הישראלי, והראתה (בטבלה 2) בבירור שרק ב-8% מהמקרים הפלסטינים הם שהורגים ראשונים, וכי בהפסקות של שבוע ויותר ישראל אחראית ל-96% מחידושי האלימות, ובהפסקות של שבועיים ויותר ל-100% מהם. מסקנותיה מרתקות: חמאס יכול לשלוט בירי הרקטות לא רע, וישראל בוחרת לחדש את האלימות כל פעם.
• הפדרציה העולמית לזכויות אדם (FIDH) פנתה למזכ"ל האו"ם ביום שלישי בבקשה לפנות בדחיפות לתובע הראשי של בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג, כדי לפתוח בחקירה נגד ישראל, על מנת של תטשטש את עקבותיה במקום.
• בין הפרטים המעניינים בדו"ח האו"ם על מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים מה-11.1.09, מצאתי את הטקסט המטריד הזה:

רשות המים של עזה (CMWU) הודיעה שאין ביכולתה להמשיך ולתחזק את שירותי המים והביוב בשל הנזק הניכר שנגרם לתשתיות, הקשיים בתיקון הנזק, והיעדר גישה לחלקי חילוף. נזק נגרם לרכיבים הבאים: צינור המים במחנה הפליטים נוסיראת, באר ממזרח לעיר ג'באליה, באר מדרום לתל אל-האווה, צינור מים המוליך לעיר עזה, צינור הביוב הראשי בבית חאנון, וספק הכוח הראשי של המתקן לטיהור שפכים בבית לאהייה. שלושה עורקים ראשיי נפגעו: האחד בתופאח, ממזרח לעיר עזה (המספק מים ל-100 אלף איש בקירוב), השני בביר אל נאג'ה שבצפון הרצועה (המספק מים ל-150 אלף איש בקירוב), והשלישי באל מוחרג'ה שבמרכז הרצועה (המספק למים לכ-30 אלף תושבים). תושבים אלה [כ-300 אלף איש] אינם מקבלים אספקת מים נכון לעכשיו . אמש ניפגע גם המתקן לטיהור שפכים הנמצא בעיר עזה ונזק שנגרם לאגן הניקוז גרם לדליפת ביוב שהיקפה עדיין לא ידוע. האגן מכיל 250-300 מטרים מעוקבים של ביוב." (ההדגשה שלי).

• ביה"ח אלקודס בתל-אלהווא הופגז. קומה שלמה נהרסה. החולים במזל שהו בקומות האחרות והועברו בעקבות הפגיעה למרתף.
• הפחד מן ההפצצות של צה"ל גורם לנשים רבות ללדת טרם זמנן והפגייה בבית החולים אלשיפאא' כורעת תחת העומס. רבים פוחדים להימלט, מחשש שישראל לא תתן להם לשוב.
• על הצירופים האורווליאניים החדשים שהולידה המלחמה: איך הפך המבצע למלחמה? איך המלחמה היא למען השלום? איך יש "הפסקת אש הומניטארית"? למה אין "נפגעי חרדה" פלסטינים? מה זה בדיוק אומר שמפציצים "מטרות", ולמה פוגעים ב"מבנים" ולא בבתים? למה רק לנו יש "ביטחון"? אפשר לקרוא על כך אצל שי גולדן ואצל גדעון לוי. את "קצינים הומניטריים" פספסו שניהם.
• לא חייבים לאהוב את הניתוח של שלומי אלדר, אבל דיווחיו הם דיווחי אמת אמיצים, גם כשלועגים לו. הנה כתבה יפה עליו.
• נווה גורדון, על חופש ההתארגנות בישראל – בגרדיאן הבריטי. הוא גם הזכיר לי את החוויות שלי מאתמול, ואת פסילת המפלגות הפלסטיניות, והוא גם מקשר לסיפור של ד"ר אייל ויצמן, גיאוגרף שזכה בפרסים ואמור היה לייצג את ישראל, אך ישראל חזרה בה מרגע שגילתה שהוא כותב גם על ההתנחלויות כ-לא חוקיות, רחמנא לצלן.

בעוד שבישראל התמיכה למבצע מטורפת, חרף ניצני ההתפקחות מ"המלחמה בטרור" בעולם, ולמרות שכבר שבועיים מדברים כאילו על הפסקת אש, בשאר העולם נמשכת ההידרדרות היחסים עם ישראל:

• האו"ם, שקיים השבוע עצרת חירום, טוען כי ישראל היא שמעכבת את הפסקת האש.
• לבני נצלבה לגמרי אתמול במסיבת העיתונאים בוושינגטון.
• אסד נסוג מהיוזמה הערבית.
• בבוליביה ובוונצואלה ניתקו את היחסים עם ישראל וגירשו את השגרירים.
• תורכיה תובעת להעיף את ישראל מהאו"ם.
• בניו זילנד, שבחרה באחרונה ראש ממשלה יהודי, מופרת השלווה בעקבות ההפגנות העזות נגד מדיניות ישראל.
• בסקנדיבניה כולה, ובעיקר בדנמרק, רותחים על הפצצת מרפאה שתרמו, ובה ציוד הרפואי בו הושקע כסף רב מתרומות שנאספו ברחבי סקנדינביה. אנשי הכנסייה מדגישים כי זאת הייתה מרפאת ילדים שלא היה לה כל קשר לחמאס ולא יכלה להיחשב בשום פנים ואופן למטרה צבאית. גדעון גיתאי, עיתונאי ישראלי המתגורר בפינלנד, אומר כי ההפצצה הזאת, שלא זכתה לכל פרסום בישראל, עוררה זעזוע וזעם ציבורי רב ברחבי סקנדינביה. ד"ר פדיה דיבס מורד מספרת שמרפאת "דן-צ'רץ'" באלסג'אעיה נהרסה עד הייסוד על ידי טילים ישראליים, בשבת, ה-11 בחודש, בשעה 07:45, על כל הציוד והאספקה בה. לא דווח על נפגעים. דקות קודם להריסה נורה "טיל אזהרה" בסמוך למבנה, וכל התושבים בבניינים הסמוכים נמלטו על חייהם. דקות אחר כך "גולחה" המרפאה.
• בתחילת השבוע חיפשו האמריקאים ספינה ביוון כדי להעביר 3000 טונות של תחמושת לישראל ממחסניה שביוון. כתבתי על כך כאן. בהמשך התברר שהכמות אף גדולה הרבה יותר ומדובר במאות טונות. מה שלא פורסם הוא שביוון היו הפגנות רבות, ובעקבותיהן או לא – ממשלת יוון סירבה לשתף פעולה עם הנעשה בעזה, וביטלה את המשלוח.
• יהודים פרוגרסיביים מראיינים את המשתתפים בראלי למען ישראל בניו-יורק. מצחיק מאוד, ועצוב מאוד.

את הלינק שאינו נגמר העביר אלי המשתה המפורסם של אייל גרוס (ד"ר למשפטים, מרצה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה אורח באוניברסיטת לונדון). לצערי, אני די חדש בכל עניין הבלוגים, ולכן אין לי כל כך העדפות, אבל נתקלתי ברבים שנראו מעניינים. חוץ מאלו שכבר כתבתי עליהם, גם אלו נראים מעניינים: נעם לסטר, עדי שורק, אורי איילון (כולל נעמיקה משדרות), תמי ניניו, אריאלה רביב (מאשקלון), ויעל בת התשע שעושה עצומה לסיים את המלחמה. אבל אם צריך לבחור, אז אני משרשר את נתי יפת. אני לא יודע עליו הרבה, אבל הרגישות וההתמודדות שלו עם האמת, גם אם לא נעימה, הרשימה אותי.