אלוף הכיבוש
עדות מבפנים – איך בונים כיבוש
שלמה גזית (אלוף במיל'), מי שהשתתף בהקמת הכיבוש בשטחים, מספר בספרו המקל והגזר (זמורה-ביתן, 1985; שלא במקרה משתמש במשל של אילוף בהמות ככותרת) את קורות התעצבות השליטה הישראלית בשטחים, בשנה (וחצי) הראשונה(ות) לכיבוש. בתור המתאם הראשון של פעולות הממשלה בשטחים, הוא יכול לתאר מבפנים את עקרונות השליטה שעתידים לעצב את חייהם של מיליוני פלסטינים בשטחים לשנים רבות. בין היתר הוא מלמד אותנו כיצד המנגנון סיפח אדמות, חיסל כל ניסיון להתנגדות לשליטה, כיסה על פעילות לא חוקית באמתלות ביטחון (שהוא מודה בהן) והתעלם משביתות (או החריפן) כדי להביא לסיומן.
הספר שלו הוא הודאה, מפיו של ראש המנגנון המדכא, על מודעות למעשים, ותכופות גם כוונת מכוון. להלן כמה מהדברים הבוטים המתוארים בספר.
שליטה = שבירת כל התנגדות ומחאה
לאחר תיאורים מייגעים של הארגון, מפרט גזית מהם השלבים שבהם הוחלט שיש לטפל בהפגנות: א-מו"מ מקדים, ב-מסע אזהרות, ג- הפגנת נוכחות צבאית מרתיעה, כולל טנקים, ד-פיזור הפגנות בטנקים, ה-עוצר אם צריך, כי זהו "נשק ששובר את רוחם" (עמ' 273). לדבריו הם למדו על שיטות השליטה [גם] מהממשל הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים אל הכיבוש החדש (עמ' 96), ועשו שימוש בטריקים משפטיים שונים ובענישה קולקטיבית המוסווית במודע ב"תירוצי ביטחון" (כלשונו) בין היתר מסיבות של פרופגנדה (עמ' 281, 328):
משנתעורר צורך להעניש איש זה או אחר שעמד בראש מסיתים ומתוך רצון שלא להעמידו לדין על הסתה [...] היו צעדי הענישה מכוונים לפגוע בכיסו הוא או ברכוש משפחתו. היו אלה, בד"כ, בעלי רכוש ועסקים, ותמיד היה אפשר למצוא דרך להשבית ולסגור את עסקם ולפגוע ברכושם הפרטי בלבד. בתירוץ של חיפוש מחבלים היו סוגרים איזור פרדסים, דווקא בעונת ההשקיה או הקטיף הבוערת. בתירוץ של בטיחות הציבור היו סוגרים בתי מרקחת, בתירוץ של תברואה – מסעדה. הנוגע בדבר וסביבתו הבינו היטב את ה"רמז" אך היו עומדים חסרי אונים ולא יכלו להתלונן נגד צעדי הממשל.
יש ונקטו אותו צעד בממדים גדולים נגד תושבי עיר או נפה שלמה. בגלל "בעיות ביטחון מקומיות" הוצבו מחסומים ונערכו ביקורות. מתושבי חברון נמנע שיווק ענביהם דווקא בעונה הבוערת, ועל תושבי שכם הוטלו בספט' 67' הגבלות קשות כדי לשבור את שביתת הלימודים בגדמ"ע.
עד כה טרם הוזכר הנשק העיקרי במסגרת צעדי הענישה – נשק "שלילת ההטבות" [...] הסביר משה דיין את המדיניות והוסיף "הם לא יוכלו לחיות איתנו אם נלחץ אותם עד הסוף. [...] שיהיה להם מה להפסיד. [..., דיין:] "ידע הפרט שיש לו מה להפסיד. אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רישיון האוטובוס, לגרשו מהאיזור, ולהפך – הוא יכול להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים [(כמובן לא להעסיק או "לנצל" יהודים)-א"נ], ולנסוע באוטובוס" (עמ' 278; ההדגשות שלי).
פיזור הפגנות עם טנקים.
ענישה קולקטיבית
הוחלט שהתגובה לכול הפגנה או שביתה, וכמובן פיגוע – תהייה ענישה כלכלית קוקלטיבית. למשל, כדי לשבור את ההתנגדות בשכם – נקבעו י"ג גזירות שעיקרן כלכליות: עוצר, איסור נסיעה באוטובוסים, סגירת עשרים חנויות אקראיות, ניתוק הטלפונים, חיפושים מטרידים, קריאה לחקירה, בחינת התקציבים שנותנת הממשלה, הטרדת ספרי החשבונות (מונח שלו), הפסקת ההלוואות, סגירת גשר דמיה, שלילת אישורים, הטבות לתושבי חברון, העתקת המסחר לעיר אחרת, גירושים וכו' (עמ' 312). והדיכוי הצליח:
הלקח היה ברור. מחד גיסא, הנפגעים העיקריים משביתה כללית וממושכת כזו לעולם הם התושבים ולא הממשל הישראלי, ומאידך גיסא, למדו התושבים גם להכיר את המגוון הרחב, הבלתי שגרתי, והכואב כל כך, של צעדי-נגד שיש בידי השלטון להפעיל כנגדם (עמ' 319).
לדבריו, הייתה מדיניות שהתגובה להשבתות תהייה התעלמות, שהרי מי שסובל מההשבתה הם הפלסטינים, ומשום ש"איננו תלויים ב'רצון העם' [...] זהו שלטון טוטליטרי" (עמ' 274, 310). שיטה אחרת הייתה – לענות על כל השבתה ב"השבתת נגד" יזומה של הצבא – "אתם שובתים לשעות, אנחנו נשבית אתכם לימים, שבועות או עד להודעה חדשה!" (עמ' 277). (תחשבו שהמדינה תשבית את בתי החולים כל פעם שישבתו רופאים, עד להודעה חדשה…). בין היתר מתוארים אצלו: פגיעה במוצרי יומיום כנקמה על התקוממות (207), חטיפה של קרובי החוטפים כבני ערובה (אח"כ שוחררו ו"הכול העדיפו לשכוח פרשיה זו"; עמ' 292), המתנה ל"שעת כושר" ותירוץ כדי לפשוט על שכם ולהענישה כלכלית (עמ' 295), הסדרת הנקם היהודי (נקמה של הצבא, במקום שההמון היהודי ייקח את הדין לידיו; עמ' 296), שימוש במעצר מנהלי והריסות בתים כענישה (עמ' 299) וכנקמה (306-307), עוצר ומעצרים רחבי היקף של פלסטינים "כדי להגן" על קרבנות פלסטיניים פוטנציאליים מפני נקם יהודי, אחרי פעולה פלסטינית (לעולם לא יהיה עוצר על יהודים; עמ' 304-305).
כמדיניות הם הקפידו ש"תמיד יהיה להם מה להפסיד" (עמ' 327-328, 278; תודה להֶגֶל) וגם לתכנן את הפעולות כך שאפשר יהיה לנמק כל מעשה ב"ביטחון" (עמ' 328).
גזל אדמות בחסות ומטעם
שר הביטחון [דיין] הגדיר את המטרה [בפני ר' מנהל מקרקעי ישראל ומנכ"ל משרד החקלאות, 1968] – להשתלט על מירב שטחי המדינה באזורי יהודה ושומרון, עזה וצפון סיני, אולם הוא קבע להשתלטות זו קריטריונים ברורים: הכוונה, לפי דיין, הייתה להשתלט על כל אדמה ממשלתית שישראל, כיורשת השלטון הקודם, היא בעליה. בעת ובעונה אחת, יש לאתר ולהשתלט על אדמות נפקדים או אדמות "אויב" שהיו בטיפול האפוטרופוס הירדני [... וכן מאריך בנושאי מים]. (עמ' 172-173). [הוא ממשיך ונותן דגשים לעסוק בריכוזי קרקעות גדולים ולא מבודדים].
הנה עוד כמה נקודות מעניינות בהקשר זה: מסתבר שוועדת התיישבות הוקמה כבר ביוני 1967 (עמ' 91). הוא גם מודה במדיניות של תפיסת שטחים בצו צבאי ובנימוקי ביטחון כדי "להקל" על התנגדות למכירת קרקעות (עמ' 165, 184), או כנקמה קולקטיבית על הפגנה (עמ' 80, 273; בעיקר תפיסה של בתי ספר). מתוארת מדיניות מודעת, מפורטת ומוגדרת של עידוד הגירה (בעיקר מעזה לגדה, ומהגדה לירדן), באמצעות אי-השקעה בכלכלה הפלסטינית (דייבסטמנט; עמ' 178-179, 245), וכן פיצוץ בתים כדי למנוע שיבה (עמ' 183).
ועוד הפתעות
הספר המייגע מספר במצפון שקט על כיבוש מזניח, אכזרי ומדכא מנקודת המבט של הפקידות הממסדית. קריאה זהירה בו מגלה מדיניות קולוניאלית של שליטה באמצעות "נבחרי השלטון" ודיכוי כל ניסיון להביע עמדה. הנה ארבע דוגמאות של מנגנונים ופרקטיקות קולניאליים: (1-) מסתבר שהרעיון להקים "רשות פלסטינית" שבראשה יעמדו מי-שימצאו-חן-בעיניינו, אשר תטפל בעצמה בענייני הפנים ותחסוך זאת מאיתנו, כמובן תוך המשך השליטה שלנו וההתנחלות; עלה אפוא כבר ב-1968, ואף היה ניסיון להקימה "מלמטה" (עמ' 160). (2-) נעשה שימוש נרחב ב"מומחי ערבים" שגויסו מהאקדמיה להיות יועצי שליטה באוכלוסיה (עמ' 76, 209 – חלקם אפילו המליצו להקשות עוד יותר כדי "ללמדם"). (3-) הצבא לקח על עצמו להשתמש בסמכויותיו כדי לשמור על אינטרסים כלכליים של בעלי הון ישראלים (עמ' 250-252, 261 ואילך; בין היתר מצויינים: הזנחה כלכלית, העדפת החקלאות הישראלית והגנה על עלויות התוצר, אי-עידוד הקמת מפעלים (פלסטיניים) בשטחים, מניעת תמריצים, הקמת חברות קבלן וכו'). (4-) אנשי צבא החליטו שרירותית ובניגוד לחוק להרוס מבנים בעיר העתיקה בירושלים, על דעת עצמם, כיוזמה מקומית ובשעת כושר (עמ' 53).
מסקנותיו של גזית הן ש"בראייה לאחור" (נכתב ב-1984, לפני האינתיפאדה) המדיניות הצליחה מעל ומעבר לציפיות, וכי ישראל שולטת בנטל מינימאלי על השטחים. מטרת השליטה היא לדבריו (א-) למנוע מהם להחליט על אופיו העתידי של השטח, ו-(ב-) לנהל חיים במינימום התערבות ועלות כלכלית (עמ' 334-335). הוא כותב:
מצב של שלטון כיבוש מתמשך, של ממשל הכפוי על אוכלוסיה זרה, קשה ביותר לקיימו לאורך זמן, אלא אם נוקטים צעדי דיכוי חמורים וקיצוניים או, לחלופין, קיימת תכנית פוליטית ברורה, אשר הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לפעול יחד למימושה.
לקריאה נוספת: ספריו של הלל כהן, "צבא הצללים" (עד 48') ו"ערבים טובים" (48-67'), הנסמכים על ארכיוני המשטרה והשב"כ; יאיר בוימל, "צל כחול לבן" (כנ"ל); אלדר וזרטל, "אדוני הארץ" (על המתנחלים והצבא).
23/05/2009 at 09:22
שום דבר לא השתנה, אה?
ועכשיו יש גם גדר/חומה – ענישהקולקטיביתגזלאדמותסנקציהכלכליתמניעתחופשתנועה
all wrapped in one
23/05/2009 at 18:25
[...] http://eyalniv.wordpress.com/2009/05/22/gazit/ [...]
23/05/2009 at 19:07
צריך לרדוף אותו עד שישלם על מעשיו בדיוק כמו שרדפו אחרי הגנרלים בארגרטינה.
23/05/2009 at 19:17
הנה אתגר אינטרנטי פשוט – מצא איפה הוא היום.
הפתעה צפויה לחרוצים.
23/05/2009 at 23:12
אכן הפתעה
היום, הוא בין השאר חבר במועצה הציבורית של "יש דין"
אחד מהפרויקטים שלהם עוסק ב"אחריותיות פלילית של כוחות הביטחון בשטחים הכבושים"
מעניין אם הוא מוכן לקחת את האחריות הפלילית על מעשיו
11/07/2009 at 17:13
אני פשוט חושב-
מה יכלו לעשות? באוגוסט 1967 כאשר עברה כל האוכלוסיה העויינת (והם היו עויינים,לפחות בעיניי השלטון,שהיה צריך להחליט,כך שדעתו היא הקובעת) לשליטתינו,האם היו צריכים להחזיר לירדן? (אולי,היום זה לא רלבנטי), לאזרח את כל התושבים?(לא נשמע הגיוני,בייחוד לאור הפחד הישראלי מטביעה בהמון הערבי מסביב), להקים שם עוד מדינה מייד ממזרח לירדן (שלמדינה שעד אז היתה נתונה לקלסטרופוביה זה לא נראה פתרון פשוט),להחזיר את כל הפליטים לשם? יש לזכור שירדן באותו זמן לא ויתרה על הדרישה לשטח (מה שהיא עשתה בחוכמה מחינתה שנים לאחר מכן ו"תקעה" אותנו עם הגדה) וישראל לא ראתה הבדל עקרוני בין סיני הגולן והגדה המערבית-היא ראתה בהם עומק אסטרטגי.
אכזריות היא לא משהו מוחלט,המדיניות הנ"ל לא היתה מטרתה רוע לב לשמו כי אם לתת לדרג המדיני אפשרות שליטה שהוא רצה בו בשטח. ויש לזכור שהסובלים אולי היו התושבים הירדנים לשעבר במקום,אך יש לזכור שהחלופות היו פחות הגיוניות. האנשים הם הקורבנות של תהליכים גדולים כמו הקמת המדינה והסכסוך הערבי ישראלי,אך האם העוולה הזאת יכלה להמנע ולא במחיר של עוולה כלפינו? לא הייתה מצפה משראל להעמיד עצמה אז באותו מצב שממנו היא חששה כל כך,של מדינה עם גבולות צרים ופרוצים,שהמלחמה דופקת על עורפה. לעיתים יש לי התחושה שבעיני אנשים במחנה השלום\זכויות אדם\צדק\התנגדות אבדה כל ההבנה לאינטרס העצמי של המדינה\ריבון\כובש\הצלה מפני שואה שניה
11/07/2009 at 18:58
ולכן הכול מותר!
אנחנו נרדפנו, ולכן הכול מוצדק כדי להימנע מכך שוב… ה-כ-ו-ל. לא משנה מי חי פה פעם והיום, מה זכויותיהם הפרטיות והקולקטיביות, ואם הם בכלל בני אדם. לדאוג רק לעצמנו. לפולק שאליו אנחנו משתייכים. כשאנחנו אומרים – never again – הכוונה רק שלא יקרה לנו שוב. למי אכפת מאחרים שנרדפים? אנחנו תמיד היינו ותמיד נהייה מקרה מיוחד. גזירת גורל פלאית ואכזרית.
12/07/2009 at 20:34
F-לא קידשתי את הפולק.
ציניות זאת לא תשובה.
ושלום למרות נסיונות (גם אם לא מתוך טוב לב טהור) אין. לאו דווקא רק כי ישראל היא אומה אכזרית,אלא גם בגלל חוסר רצון מצד שכנינו הצאלח א-דינים.
אני אבל לא שאלתי האם הכל מותר (לא,לא הכל מותר,מחנות השמדה אסור,מחסומים ,עוצר ,שוחד והפחדה זה עדיין לא האסור הזה). אני שאלתי מה היה עלינו לעשות. אני יוצא מתוך נקודת הנחה שלהשמיד את מדינת ישראל כמדינה יהודית לא בא בחשבון (ואני מחפש את נקודת המבט של מדינאי ישראלי מודל 67' לא של שמאלני ישראלי מודל 2009 כשתחשבו על תשובה) אז מה הם יכלו לעשות? האם המצב נגרם רק מרוע לב ואכזריות? האם אנחנו יכולנו לפעול אחרת לחלוטין? ולמה לא פעלנו כך?
האם כל מי שלא במחנה השלום הנוכחי הוא אכזרי ומסואב ונאצי (המלה שהשתמעה כל כך לא במרומז מדבריך) או שאולי זכות לאומית היא לא פריבילגיה אוטומטית? מה על זכות המדינה שהותקפה לאחר הניצחון?
הרי ברור שבמצב הפוך הייתה המדיניות על בסיס "אבוי למנוצח".
האם פיגועי הטרור שהיו בארץ לא מצדיקים את המדיניות המוכחת (בנתונים מספריים) של מיעוט הפיגועים היש"ע? האם מדינת ישראל צריכה לאפשר לעם שמכריז על רצונו לרשת אותנו -שיבה (ללא זכות) לתוך ישראל היא השמדה דה-פאקטו של מדינת ישראל כמדינה יהודית? בקיצור-להם רע,אבל מה איתנו?
15/07/2009 at 00:04
ואני מניח.. שאם אתה היית באותה העת המחליט, פשוט הייתה עושה ככה:
1. עשיתם פיגוע? בואו, קבלו את יהודיה ואני מקווה שתיהיו בשקט. למעשה, לא יהיה הסכם מוחלט שבו אתם תהיו בשקט, אתם רק תביעו איזשהו רצון עלוב להיות בשקט ואני אקבל את זה בטוב ליבי ואתן לכם מכול שטחיי, על חשבון עמי.
2.עשיתם פיגוע עדיין? בוודאי זה אומר שאתם לא מרגישים מדינה, מעצמה משלכם, אני מניח שצריך לתת לכם נשק ולהקים לכם צבא מסודר, ככה לא יהיה חמאס אולי, לא בטוח, יש סיכוי שיהיו בחירות (כמו שברק ניסה לעשות – בחירות ומי נבחר..) ואז ייבחרו החמאס, הרי זה דמוקרטיה! אבל עדיין, אנחנו נקים לכם צבא, כי זה מחובתנו לעזור לכם להיות מדינה מפותחת.
3. עשיתם פיגוע עדיין?? אני מניח שזה בגלל שהכלכלה שלכם נמוכה. בתנ"ך היו דואגים לפרנסת הנתינים.. אז אולי כדאי שלמרות שאתם לא נתיניי אלא שונאיי, אני אתן לכם קצת כסף ואפתח את הכלכלה שלכם, אולי זה יביא לשלום.. יש סיכוי כמובן שבכסף הזה תקנו נשקים חדשים, אבל מי אני שיגיד לכם מה לעשות עם הכסף שלכם, עיקרי זה טובתכם.
4. מה שוב עשיתם פיגוע? טוב זה מוגזם. אני אתן לכם מכול הסעיפים דלעיל עוד קצת, ואולי זה ישתיק אתכם.
5. שוב? שוב פיגוע? טוב, הפעם אני אוותר על הרעיון הציוני כי הלא אני כובש, וכול דורותיי לשעבר שנרצחו במיליוניהם, שאיפותיהם אינן שוות תו אחד במאמר זה, מילותיהם של הנרצחים הם כאפר. אזי, אני אוותר על הרעיון הציוני, ישוב לגרמניה, ויחכה עד שיעיפו אותי (או ירצחו אותי) שוב.
מיליוני שנים אבותניו נלחמו להגיע למדינה זו ולהגיע לאן שאנחנו הגענו.
יהודים! אחים! נרצחו באש הלהבות בעודם בחיים ואומרים "ותחזנה עינינו בשובה לציון". מרד גטו ורשה, צליל המנון התקווה נשמעים לפני היריות של הגרמנים.
אבל מה לעשות, שיהודים אינם לומדים לעולם. יהודים ייתנו הכול בשביל השקט הנפשי, גם את נשמתם עצמם, אך לעולם לא יעמדו על הישרדותם.
תחשוב קצת על המילים, אני יודע שהם לא ייכנסו לך עמוק בראש, כי הלא מחשבה, אפשר לשנות, אך הרגשה לא. ואתה, אתה פועל עפ"H רגשותיך ולא עפ"י השכל הישר. ההרגשה שלך היא רצון לשלום, רצון לשקט איזורי, רצון להשיב חיילים הביתה, אבל האמת היא – האם הדברים האלו אפשריים? זו השאלה האמיתית חבר.
חזק ואמץ בכול מקרה על הבלוג הזה,
לפחות אתה מביע את דעותיך,
תומר כשר.
15/07/2009 at 07:00
תומר וברנרד – קראתם בכלל? הוא לא מתאר פיגועים. תקראו את מה שכתוב בפוסט. הוא מאתר שביתות. כן! היו יכולים לפעול אחרת! היו יכולים לא למנוע פיתוח כלכלי ורפואי כפי שהוא מתאר. היו יכולים לא לפזר הפגנות בטנקים, או לגזול אדמות ב"תירוצים" משפטיים כמו שהוא אמר, או לפוצץ בתים כדי לגרש אנשים תמימים, או לתפוס בתי ספר כעונש, או להרוס בתים, או לחטוף קרובים כבני ערובה (!) ולעשות פעולות נקם על אזרחים… לא היה שום צורך בשטח זה, ובזמן שהתמהמהו נדפקנו כולנו בגלל הקיצוניים של ארץ ישראל השלמה.
15/07/2009 at 15:15
או מהקיצוניים חסרי הרצון לחיות פה ששוכחים שעל מה שאתה לא מוכן להילחם יהיה מי שכן.
יכולנו לא לעשות את כל אלו, אבל עשינו. כנראה בגלל שלא כבשנו (ואגב הקונוטציות השליליות מהמלה לא מובנות לי-כבשנו,כמו שכבשנו את תל-אביב-יפו,באר שבע אילת וכרמיאל. כיבוש לא מעיד על אכזריות) איזה חבל ארץ שוחר שלום. בגולן הרי המדיניות היתה אחרת לא?
כיום אחרי הפיגועים אין ספק שהמדיניות לא יכולה להפוך לשמאלנית יותר.
התעוררו הסוגים באשליות-על חטאי העבר משלמים בעבר. כאשר גרמניה ויפן (!) הן מדינות אהובות שעוד מעיזות להטיף מוסר (שלא לדבר על בלגיה ובריטניה) הגיע הזמן שנמחק מהמצפון את מה שהיה-כי הוא רק הביא אותנו עד הלום. וגם אם היינו החוטאים הכי גדולים אין צורך לשבור את גבנו בנשיאת עול המצפון. המצפון מתנקה כאשר חיים,וכל המבקר בגרמניה יודע זאת, ממתים יש רק זכרונות.
וכיום כאשר המטרה לפגיעה של הפלסטינאים (ואני משתמש במינוח עקב מקובלותו לא כי אני מכיר בכך) היא אזרחי ישראל התמימים-הם התוקפן. העובדה שלהם יש מטעני חבלה ולנו פצצות חכמות ומטוסים היא טכנית בלבד ואין בה כדי להצדיק את מאבקם.הכותב וגם אתה f ישראלים-כיצד ההלקאה העצמית שאתם כל כך מקדמים עוזרת לעתיד המדינה הזאת?
אם נסרב להכיר שישנה סכנה כי אנו הכנסנו עצמנו לצרה (לפי השקפתכם) עדיין לא תפחת את הסכנה. הטיל הראשון על תל אביב,ולא על שדרות מוכת העוני, יזעזע אותכם בלי קשר לחטאי דור 67'. לא נגמרה המלחמה, אבל עם הגישה שאותה אתם מקדמים אנחנו בהחלט נהיה בצד המפסיד
העם היהודי זכה בנצחונות מוסריים רבים שהביאו עליו בסופו של דבר את שואת יהודי אירופה וגירוש מארצות ערב רבות,ההפסד המוסרי שלו הביא עליו מדינה מוצלחת וחזקה.
אשרי לוחמי המוסר
07/09/2009 at 13:42
[...] כבר ניסו הכול: להסתמך על מדינות העולם, להתנגד בהפגנות ושביתות, במחאה עממית, באבנים, בעימות מזוין, בטרור וגרילה, [...]
07/09/2009 at 19:57
[...] those left are beginning to despair. They tried everything by now: International aid, resistance by public demonstrations and strikes, public protests, hurling rocks, armed confrontation, terrorism and guerilla warfare, [...]
09/10/2009 at 10:10
[...] דיכוי צבאיים מהסוג הישראלי אתם מכירים, כאלה שמנסים במוצהר לא להשקיע באוכלוסיה הילידית ולגרשה – (חפשו במיוחד [...]
03/11/2009 at 23:13
http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4555
06/12/2009 at 21:52
[...] הנשק מזיק יותר מאשר מועיל, ומקשה עלינו לראות את המצב לאשורו. שלישית, אפילו שלוש שיריוניות בלי מנוע, יהוו בהזדמנות [...]