אמת מארץ ישראל

למה בלוג?

תמיד נראה היה לי שבלוג זה לא רציני. שכל אחד/ת יכול/ה לחנטרש כמה שבא לו/ה, ולמי בכלל יש זמן וחשק לקרוא. אבל, עובדה שאת/ה כאן עכשיו… וברצינות, האמת היא שאחרי העדכונים האחרונים ששלחתי במייל לכלמיני חברים, משפחה ושותפים לדרך, רבים מהם אמרו שזה מאוד מעניין והציעו לי לפתוח בלוג, כדי להגיע לעוד קוראים (או, אם תרצו, להניח למיילבוקס שלהם לנפשו). אז הנה לכם, בלי כל כפייה. פוסט ביקורתי על המציאות שאנחנו חיים בה, עם קורטובי ידיעות שאפשר לפגוש פה ושם בארץ, אך זוכות לסיקור לא מספק, או לפרשנות חסרה.

למה "אמת מארץ ישראל"?

זו גם הסיבה שבחרתי בשם הזה."אמת מא"י" הוא אחד מפרסומיו של אחד העם, אשר היה מראשוני ההוגים היהודים החילוניים שהיו ביקורתיים כלפי הדרך שהציונות בחרה בה. בטקסט הוא לא הסתפק בתיאור המצב, אלא גם הוסיף פרשנות וקרא תיגר על ערכי המיינסטרים שהחלו להתגבש. למרות כישלונו, הוא הטביע חותם עמוק מאוד על הציונות, וחייב אותם להתמודד עם מעשיהם, בראייה שאיננה מתעלמת מהילידים בארץ. אז, נכון, אני לא אחד העם, ובטח שאין לי מונופול על האמת, אך הוא בהחלט מקור להשראה באומץ האינטלקטואלי שבו שימש כנביא בשער, ואחריו באו רבים נוספים.

הנה כך הוא כותב על האתוס של "ארץ ללא עם":

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים [...]

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה [...] ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו…"

אה, ועוד הערה אחת: היום, במחקר האקדמי כבר מודעים לכך שאיך-שלא-קוראים לארץ הזו, ארץ ישראל או פלסטין, יש לכך מטען ערכי ופרשני לא פחות מאשר תיאורי. לכן, נוהגים לקרוא לה ארץ-ישראל-פלסטין, כדי שכולם לא יהיו מרוצים במידה שווה.

דצמבר 2008

שיר תסכול על בלוגים פשטניים

כולם רוצים בלוגים פשוטים/ עם תמונות ולינקים//
כולן דורשות מילים פשוטות/ שלא אומרות לי שום דבר//
רוצים לנדוד/ רוצים לברוח/ לא לחשוב יותר מידי/
סלבס ואשליות/ שעם ישראל עוד חי//

כולם יושבים בבית קפה/ וגולשים ברשת/
בכל אתר יש חדשות/ והן תמיד מפחידות//
רוצים ללמוד ו"להצליח"/ אך לא להתאמץ מידי/
סלבס ואשליות/ שעם ישראל עוד חי//

שומרים על כושר גבוה/ זורקים טלפון וקונים חדש/
מחכים לסוף השבוע/ ומשתכרים עם כולם/
בחוף הים/ במסיבה/ או לבד//

כולם קוראים בויי-נט/ ומשאירים שם טוקבק/
יש ריאלטי בעוד שעה/ תראו איך שהכול נראה//
רוצה למחות, רוצה לצרוח/ אך את זה לא יקראו//
להתנוון כדאי, כי עם ישראל עוד חי//

כולם רוצים בלוגים פשוטים – אז קחו…

תגובות בבלוג

אני מאוד בעד שיחה ודיון, ונכון לכל טיעון ולשקול מחדש ניסוחים ומחשבות. זה חלק מהרעיון בבלוג פרוגרסיבי. יחד עם זאת, הניסיון הביא אותי להגדיר כמה כללים קצרים לתגובות (שהועתקו בחלקם מעידן לנדו):
1. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים לאלו בפוסט – לא מחייבת אותי בתשובה רצינית.
2. ביקורת לא עניינית – לא תיענה. למשל, תגובות בנוסח "למה אתה לא כותב על X", כאשר X הוא "הסבל של תושבי שדרות" / "אמנת החמאס" / "פרעות תרפ"ט" או כל X אחר שאין בו כדי להצדיק את הביקורת המובאת בפוסט.
3. "אז מה עושים?". שלום עושים. יש מסמך האסירים, יש הסכם ז'נבה, יש היוזמה הערבית. ממש לא אכפת לי מה אתם בוחרים. רק תפסיקו כבר עם ה"אז מה יש לך להציע?".
4. לכעוס מותר, גם לסגנן בטעם רע, לצערי, אם כי לא כדאי. אך נאצות וקללות לא. גם אם בתגובה יש טקסט נוסף, וגם אם התגובה היא מאוד לרוחי מבחינה פוליטית – תגובות כאלו תבאנה למחיקת התגובה כולה.

5. Talkback abuse – לפי עקרונת ההודעה כאן:

הודעה על סנקציות כלפי מגיבים המנצלים לרעה את מנגנון התגובות

הסבר. עד מאי 2009 ביקשתי לתת באתר במה לכול המגיבים, ללא קשר לעמדותיהם, כולל תגובות כועסות או מגוחכות, מתוך תפיסה שחופש הביטוי נמדד בעיקר בדיעות לא-פופולריות. אני עדיין מאמין בכך בכול ליבי, ואמשיך לתת במה לכול הדיעות. הדבר האחרון שאני רוצה זה למחוק תגובות ולחסום מגיבים בגלל דעתם/סגנונם, בעיקר בגלל שזהו מדרון חלקלק, (אך גם בגלל שזה דורש זמן ותשומת לב). עם זאת באחרונה חלה השתלטות אלימה של כשלושה מגיבים אובססיביים, ממש אחרי כל תגובה באתר. מסתבר שיש אנשים שרוב עיסוקם הוא לעבור בכול יום בכול האתרים ולהמאיס את עצמם כדי לצעוק את עמדותיהם, באשר הן, באופן שלא מכבד את הדובר או הקורא. לכן, רבים אחרים הפסיקו להגיב בבלוג, ובפועל לא מתקיים דיון. בעקבות פניות של קוראים רבים, וגם לתחושתי, יש צורך לראות בכך אלימות לכל דבר, וצריך לשים גבולות. השתלטות החורגת מגבול הכמות הסבירה של תגובות מאלצת אותי להגביל מגיבים אובססיביים. מול החלופה של סגירת הבלוג לתגובות לחלוטין, הועדפה האפשרות התובענית יותר, של פיקוח על המציקים, שיכולים למצוא בקלות במה בכול מקום אחר, או לפתוח בלוג משל עצמם.

הליכים. מעתה, על מגיבים המנצלים לרעה את האתר יוכרזו יופעלו סנקציות חריגות (כגון: מחיקת הודעות, אזהרה, הגבלת כמות או אורך ואף חסימה) מתי ואיך שאמצא לנכון, ואפילו באקראי.

כדי לצמצם ככול הניתן את הפגיעה, נשמרות להם הזכויות:

• לאזהרה אישית ופומבית קודם לכן.
• לסנקציה הדרגתית שתאפשר להם להסיק להפסיק (אזהרה, הגבלת כמות, מחיקה ורק בסוף חסימה).
• בכול שלב, לבד מחסימה, הם יוכלו להגיב, אך במקום "להפציץ בתגובות", מצופה שיגיבו במרוכז (כמה תגובות יחד), וכך לא ימאיסו את עצמם.
• לפרסום שמות המגיבים החסומים בתחתית עמוד זה.
• כמובן, תמיד נשמרת למגיבים האפשרות לפתוח בלוג משל עצמם ולפרסם אצלי לינק כתגובה, במסגרת הכללים החלים על כולם. יש די אלטרנטיבות ברשת שבהן אפשר להגיב או לנהל את הדיונים שחוזרים לאותן הקלישאות.
  
• בגלל משמעויותיה של ההחרמה, החלטה על מגיב כמישהו שניצל לרעה את מנגנון-תגובות תיעשה במשורה, אולם חסימה עלולה להיות לצמיתות.
  

הפצצה בתגובות היא זלזול באתר ובמבקריו, ותיחשב אלימות לכול דבר. נא הימנעו מכך.

רשימת מוזהרים:

עידו לם.

רשימת חסומים:
מוני יקים.

רגיש בקצה.