האם משיכה היא פרקטיקה של גזענות?

באחרונה צפיתי בדוקומנטרי  (/ניסוי חברתי) הבריטי המבריק "האם האהבה גזענית". הסרט מראה עד כמה אנחנו גזענים, הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. בעוד שדברים כמו צבע עור וסממנים גזעניים אינם מקובלים כדבר שאומרים בקול בחברה ליברלית, הרי שאתרי ואפליקציות היכרויות (ופורנו) הופכים את הבלתי-נאמר למוצהר וגלוי. מעדיף ג'ינג'יות? אסייתיות? אוהבת עיניים בהירות? אף צר? וכו.' כל אלה הם סממנים של העדפות מוגזעות, שהשתקעו דרך השיח כהעדפות עם אשליה שהן של הפרט. על אף ההסתייגויות האנתרופולוגיות שיש לי מהקבלה הבלתי-ביקורתית של מיתוסים של אהבה זוגית, זוגיות, רומנטיות וכו' בסרט, המסר למי שמתנגד לגזענות הוא חזק מאוד, וגורם לצופה לחשוב על הכוחות האדירים שעל הפרט (והחברה) להפעיל כדי להתעלות על חומות כאלו.

isloveracist-video

לחצו לצפיה בסרט המלא (באנגלית)

הדבר קשה שבעתיים ב"חברה הישראלית", שבה זוגות של יהודים וערבים מתמודדים עם כוחות חזקים בהרבה, כגון חקיקה (הנישואין בישראל הם דתיים בלבד), קבוצות שנאה וטוהר הגזע, וכמובן – "הסכסוך". סייד קשוע היטיב להתמודד עם זה בסדרה שלו, והכתבה הזאת השבוע בהחלט חיממה את הלב וגרמה לי לחשוב על המרכזיות של הפרקטיקה הזאת – שהדרך הטובה ביותר להתנגד לגזענות כיום בישראל, יותר מכול דבר אחר, היא להעדיף זוגיות ונישואי תערובת. אין אקטיביזם חזק מזה, והאישי הוא הכי פוליטי, וגו'.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

מעורבות ממשלתית זרה וסודית

שי מסוט. שמעתם עליו? עד כמה שאני רואה, מהאינטרנט, השם הזה בקושי מוכר לישראלים, למרות שהוא מככב בראש החדשות בבריטניה כבר שבוע או יותר. הסיקור הישראלי של פעילותו של אותו עובד בכיר בשגרירות הישראלית בממלכה המאוחדת הוא זניח ביותר בהשוואה לסיקור הבריטי את הפרשה. והאמת, אני לא יודע מה מדאיג יותר, מה שהוא מעורב בו, או זה שהעיתונות הישראלית בקושי יצאה ידי חובתה לדווח על כך לציבור קורא העברית, ובוודאי לא דנה בחומרתם.

ובכן, עד שלשום, האיש הזה היה דיפלומט רשמי בכיר בשגרירות ישראל בלונדון, בתפקיד שאיננו ברור, ואולי קשור בביטחון. השגרירות מעולם לא הבהירה מה תפקידו, אך הוא צולם במצלמה נסתרת על ידי תחקירן במסווה, כשהוא מדבר על איסוף חומרים מביכים ש"יפילו" חברי פרלמנט ספציפיים, ומתרברב בכך שהוא הקים ומקים קבוצות פיקטיביות למען ישראל בתוך הממלכה המאוחדת, ובפעילות מפלגתית בבריטניה. הסרטון נחשף במסגרת סדרת כתבות שמנסה לסקר את עומק המעורבות הישראלית בפוליטיקה הבריטית. כמובן שאילו היה הדבר הפוך, כלומר, אילו שגרירות זרה הייתה מעורבת באופן סודי בהקמה או תמיכה בקבוצות בישראל, ו/או בהפלה של פוליטיקאים ספציפיים, בישראל היו רותחים על כך, ואף יותר.

בעקבות החשיפה, או אולי לא, מסוט התפטר, השגרירות התנצלה, והתנצלותה התקבלה. לממשלה הבריטית לא היה הרבה מה לומר על כך (למרות שזה לא הדדי), ועם זאת, קבוצות אחרות בממלכה קוראות להקים ועדת בדיקה באשר לעומק המעורבות הישראלית הבלתי חוקית בפוליטיקה הבריטית. אכן, הרבה שאלות נותרו פתוחות. למשל, על השאלה כיצד נכנס בכלל לבריטניה, אין לאיש תשובה.

רק שאם אתם חושבים שמדובר באדם בודד, חורג מסמכות או משהו כזה, אז כנראה שאתם אופטימיים יתר על המידה, כי מהודעת השגרירות למשרד החוץ משתמע לכאורה שהדברים האלו מאורגנים על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים. זהו לכאורה תחום פעילות שחור לגמרי, כמעט קונספירטיבי, שמזכיר במשהו את הפרוטוקולים של זקני ציון. אלא שזאת איננה עלילה, כי אם פעילות ממושכת ומוסדרת המאורגנת על ידי הממשלה. אם כך הם הדברים, הרי שמדובר בפעילות חשאית מפוקפקת ביותר של ממשלת ישראל, שנותרת בכוונה סמויה מעינו של הציבור הישראלי, וככל הנראה מתרחשת בחלקים שונים בעולם, באמצעות סוכניות ריגול, ארגוני קש ומבצעי השחרה.

על חלקם רמזה סימה וקנין, לא המכשפה מהסרט, אלא הצנזורית לשעבר וכיום מנכ"לית המשרד לעניינים אסטרטגיים (צ"ל: לתחזוק איומים ותקיפתם). משרדה, שנולד במקור כדי לרצות פוליטיקאי מסוים במעורבות בתקיפת מתקני הגרעין האיראני, עבר מאז להתעסק בתקיפה הבאה, הפעם של אותם אזרחי העולם שלא עוברים לסדר היום על השליטה הישראלית הבלתי-דמוקרטית בשטחים הפלסטינים, ושמקדמים בתגובה חרם וולנטרי כאמצעי לחץ לסיומה. בהתייחסותה למאבק בפעילים הדמוקרטיים היא צוטטה כאומרת: "אנחנו במעבר מבלימה ותגובה ליוזמה והתקפה." אמירה זאת, ספק ציטוט של הרמטכ"ל אלעזר באמצע מלחמת יום הכיפורים, לא מתייחסת הפעם לעמידה מול צבאות אויב חמושים ומאומנים של כמה מדינות, אלא לתקיפת אזרחים מתנדבים בעולם, לרוב ממדינות דמוקרטיות, שפשוט אכפת להם מהמדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. זכותם.

 ובכן, איזו יוזמה אפשר לעשות מול אזרחים זרים פעילים פוליטית? הרי לא מדובר כאן בגופים שמארגנת ממשלה זרה, כמו שעושה הממשלה הישראלית, אלא בפעילות מול פנסיונרים, סטודנטים ואחרים שרוצים לקדם זכויות שוות גם לנשלטים. מהי אותה התקפה סודית על פעילים פוליטיים שלא מסכימים עם מדיניותה של ממשלת ישראל, שאותה מגלה לנו וקנין? זאת אנחנו לא יודעים בוודאות, מפני שלדבריה, באופן לא מפתיע, "אנחנו רוצים שרוב עבודת המשרד לעניינים אסטרטגיים תהיה מסווגת. יש רגישויות רבות ואני אפילו לא יכולה להסביר בפורום גלוי מדוע יש רגישויות… חלק גדול ממה שאנחנו עושים זה מתחת לרדאר". אך נראה שכוונתה היא למבצעי ריגול והכתמה של אנשים פרטיים שעליהם מנצח משרדה, הזוכה לתקציב שנתי של 128 מ' ₪ מכספי הציבור. זה כנראה כל כך מרכזי לפעילות המשרד שהוחלט להעבירו קרוב יותר למפקדות הבולשת וסוכנויות הריגול הישראליות (שב"כ, מוסד, אמ"ן), שאותם, כך משתמע, מפעילים נגד האקטיביסטים. אכן, מה הפלא שהצנזורית לשעבר מעדיפה שפעילותה של הממשלה נגד אקטיביסטים עולמיים המבקרים את פעילותה תיוותר עלומה, ומשום כך גם ללא ביקורת ציבורית.

אה, וכמובן, שהם גם עוקבים אחרי הישראלים הרבים שתומכים בחרם.

האם פעילות ישראלית אנטי-דמוקרטית תערער או תחזק את הלגיטימיות של המאבק למען סיום השליטה הטוטאליטרית בפלסטינים? ימים יגידו.

-=-=-

ולסיום, בלי כל קשר: לנוכח ההחלטה האמיצה והראויה של אתר הארץ להפוך את מותם של פועלי הבניין מעת לעת לכותרת ראשית, עולה השאלה – במה שונה, למשל, הידיעה קורעת הלב על מותה של קרבן אונס קבוצתי וזנות שנדחקה למיקום נמוך כל כך?

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

המראות הקשים מסוריה והצביעות הרגשית

יש משהו צבוע בזעקתו הכנה(!) של עורך חדשות החוץ של הארץ על זוועת התמונות מסוריה. אינני מתכוון שהוא בוכה בדמעות תנין, חלילה. אני מאמין לו שהוא שבור. אלה תמונות שקשה להישאר אדיש להן. הן שוברות את הלב ורודפות אותך בלילה. אבל יש בתלונה הזאת שלו, שהתמונות קשות מלהכיל, גם משהו מזויף. משהו שמנקה את המצפון ומייצר את עצמו (או את עצמנו) כסובייקט במצוקה יותר מאשר שהיא מגלמת את הקושי של העיתונות להסב את תשומת לב לקרבנות הזוועה.

64225590993572640360noראשית, בהינתן שהעיתון/אתר שלו פשוט לא מפרסם את התמונות. למה לא לפרסם? אני מאמין שחובה להבחיל את הקוראים בתמונות מהמציאות המזוויעה במקום לייפות אותה ולגונן עליהם. תפקידה של העיתונות, לטעמי, הוא לסקר ולדווח על מה שחשוב, ובלי התמונות אין לאנושות את הכאב הדרוש למנוע את המלחמות. עובדה היא שזה לא מספיק להראות בניין הרוס וגופה מכוסה. זה לא מה שקרה, זה יופימיזם ויזואלי של המציאות. כן, צריך לראות את המתים, את הפציעות, את הכאב. לראייה, התגובה העולמית לתמונת גופתו של הילד הפליט הטורקי שטבע בשנה שעברה (משמאל). התמונה עצמה איננה שונה מְים התמונות והדימויים שזרמו מעיראק, מפלסטין, מלבנון, וכו', אלא שהעיתונות המערבית גוננה על קוראיה וכך מנעה את אותו האפקט.

אבל עוד יותר מזה, יש בכך צביעות ספציפית של עיתונאי ישראלי בכיר שעיתונו לא מפרסם או אפילו מתייחס לתמונות דומות מאוד של פלסטינים ולבנונים שישראל ולא אסד הם שגרמו בהן את הזוועה. הדוגמה המובהקת ביותר עבורי היא "מלחמת" לבנון 2006 וה"מלחמה" על עזה ב-2008-9. את האחרונה סיקרתי בהרחבה בבלוג, והבאתי בעברית תיאורי ותמונות שעיתון הארץ, שהיה יחסית נועז בשאלות שהעלה ביחס אליהן, לא העז להביא. תמונות דומות של עוללים ותינוקות חסרי רוח חיים מוצאים תחת הריסות. של אמבולנסים ומרפאות שרופים. של תינוקות מתים או מלאי דם וקטועי איברים. מה עם סיקור משמעות הפגיעה בתשתיות מים וחשמל על חסרי כול? מדוע לא ראינו את הפציעות מפשעי המלחמה הברורים שגרמו תקיפות לא מבחינות? של פגיעות בחפים מפשע ושל נזקי השימוש בנשק אסור (כלומר פשעי מלחמה)? של אזרחים המתחננים לברוח, אבל כל המעברים, כולל אלה למצרים, סגורים בפניהם על ידי צה"ל? ואיפה היו אלה הקוראים לאפשר לפליטים הסורים להגיע למחנות זמניים בישראל בשעה שהפלסטינים בעזה התחננו לצאת ואפילו למצרים אסרו עליהם?

אלה בדיוק התמונות שדובר צה"ל, דיין האמת של הסיפור תרתי משמע, כל כך חשש מהן עד שהוא דאג לאסור על עיתונאים להיכנס לרצועה בפעם הבאה שהשתולל בה…

אז, כן, מר רונאל, חובה לפרסם את התמונות, על אף הקושי והזעזוע. אבל זאת לא "מורשת אובמה" בלבד, זאת המורשת של המערב בכלל מזה זמן, אולי אף של הלאומיות, שהאמת של עוצמת הרציחות מוסתרת מהגורמים בשל שיקולים מסחריים, ולשם שינוי מסתננת קצת החוצה כי אסד ורוסיה הם לא "אנחנו".

ולסיום, הנה דוגמה אחת שאיננה כוללת גופות, ועדיין מספרת סיפור חמור שלא סופר בישראל עדיין מעל המסכים: מה עשו הטנקים והבולדוזרים הישראלים בראמאללה, חוץ ממה שאתם מצפים שהם יעשו… התשובה: הרבה מאוד נזק מכוון וארוך טווח, פרי של שנאה ונקם, שוודאי רק יצר יותר רוע.

תנאי המעצר של ילדים  פלסטינים בירושלים (לא מומלץ להורים לילדים)

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

טראמפ, ברקזיט ביבי – ומה אפשר ללמוד מזה

הפוסט כתוב באנגלית כאן.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

הזניה בכפיה: לקח היסטורי

לרגל פסיקת בג"ץ שהתירה השבוע להזין בכפייה "אסירים בטחוניים" (כלומר, כלואים פלסטינים) שובתי רעב, אני מוכרח להזכיר פרק חשוב ביותר מההיסטוריה של ההזנה בכפיה של שובתי רעב.

לפני קצת יותר ממאה שנים, הוזנו אסירות פוליטיות מפורסמות מאוד בכפיה ממש באותן המתודות שמדברים עליהן היום בישראל: צינוריות מהנחיר לקיבה, בכפיתה. היו אלה לא אחרות מאשר הסופרג'טיות: נשים מן השורה שנאבקו למען זכויות שוות לנשים בבריטניה. הן נאסרו בגין מחאתן האלימה שפרצה את הדרך למה שאז היה מחוץ לקונצנזוס. בכלא הן שבתו רעב בגין שלילת זכויותיהן כאסירות פוליטיות , ואז הן הוזנו בכפייה. הפגיעה הבריאותית הקשה והממושכת שהפרקטיקה האכזרית הזאת גרמה להן, כמו גם הפגיעה הנפשית העצומה – שאין מקום להרחיב בהן – הביאו להכרה רפואית בבעייתיות של הדבר, לשון המעטה. ואת השאר, צא ולמד בויקיפדיה וגוגל.

כל זה היה כבר לפני יותר ממאה שנים, וכולנו חבים לנשים האלו חוב היסטורי עצום.

Image result for forced feeding

על הסיבות המשפטיות, הפרקטיות והמוסריות המסבירות למה זה דבילי ונורא במושגים היסטוריים כבר דובר די והותר, אבל לבג"ץ הגיון פשוט, וכללי הבסיס "ואהבת לרעך" ומה ששנוא עליך" –שוב לא מספיקים.

A Suffragette being force fedהשאלה עתה היא מה ניתן ללמוד מהפסיקה (והתמיכה הציבורית) בדיכוי הפרימיטיבי הזה, שלא רק רומס כל התנגדות לשלטון הזר הכפוי על בני אדם אחרים, ואשר שולל מהם את הזכות לאנושיות, אלא שגם כלל לא מאפשר להם למחות ביעילות נגד הטירוף הזה שנקרא "מעצר מנהלי"? (תארו לכם שהיה אסור פעילי הימין למשל להפגין נגד מעצרים מנהליים ועינויים!)…

התשובה לכך מוכרחה להיות אחת משתיים. או שאפשר להביט לאחור ולראות איך ההיסטוריה שופטת את סוכני הדיכוי של הנאבקים לזכויות, ובאיזה צד שם עצמו בג"ץ באשר ל(היעדר) זכויותיהם של אסירים פוליטיים, ולקוות – (וחשוב יותר – לפעול לכך) שביום מן הימים ההיסטוריה תבוא איתם חשבון. האפשרות האחרת היא שההאכלה בכפייה לא "שבה" אל מיינסטרים של הליברליזם אלא מעולם לא עזבה. כלומר, שאין הרבה שינוי בטבע האכזרי והמדכא של חברות אדם: האכלה בכפייה הייתה בשימוש כלפי מובילי המאבק לזכויות שמחוץ לקונצנזוס לפני כמאה (נגד נשים), כמו גם היום (נגד פלסטינים) – ולא מן הנמנע שבעוד מאה הפרקטיקה הזאת תשרת לדיכוי אסירים פוליטיים אחרים, שכרגע לא עולים על דעתנו (מתנחלים? יהודים? שמאלנים? פועלים שמתאגדים? אולי אפילו אתם?).

 

Image result

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

תכלית ראויה

581913713852687640360no

מרים נאור, כיבוש נאור, תכלית ראויה

שופטי העליון בראשות מרים נאור קבעו באחרונה שוב, בעקבות קודמיהם, שהריסת בתים אינה אמצעי ענישה, נקם או מניעה חלילה, אלא הם אמצעי הרתעה, אשר הוכרה זה מעבר כתכלית ראויה. זאת, בניגוד נחרץ לרבים ממובילי המשפטנים בארץ ובעולם (ותוך שבג"צ נסמכך על תקנות ההגנה לשעת החירום שבג"צ בעצמו הורה לצמצם ולחסל).

האמתלה להריסות היא שהן נעשות לתכלית ראויה – כלומר, התכלית נקראת לקדש את האמצעים, ומכאן שהאמצעים כשלעצמם פסולים וזקוקים להכשרה כזאת.

והתכלית? היא מוכרחה עד כדי כך ראויה שהיא יכולה להכשיר אפילו את השרץ הזה.

נשאלת השאלה, אם תכלית ההרתעה כל כך ראויה, אז למה לא להפעיל עונשים מרתיעים אחרים, חמורים פחות ויעילים יותר? אחרי הכול, כל עונש הוא למעשה גם הרתעתי (למשל מאסר, שהוא אחת מצורות ההתעללות הקשות והנפוצות כיום). לענייננו, למה שלא יגוונו את ההרתעה (הראויה!) מהריסות בתים וינסו, למשל, לאסור את האב לכל החיים? או להלקות את האם בכיכר העיר? או לעקור את ציפורני האב ולהפיץ את התמונות אה-לה דעאש? בעצם, למה שלא נרתיע כמו דאעש או סעודיה, במלקות וגדיעות איברים – שמוכשרות באותה תכלית ראויה בדיוק? קצת יצירתיות: להתריע בהרעבה למשל? כך ההרתעה תהיה גדולה יותר והנזק קטן לאין שיעור, והתכלית תהיה ראויה, ראויה מאוד, בדיוק כמו שהיא עתה. ואם מעדיפים פגיעה ברכוש, למה לא פעולת רהב המפוצצת את את מיטלטליהם בזה אחר זה? או סגירת בתי הספר בכפר לשבוע? או החרמת בתי עסק? או החרמה שרירותית רכבים ביישוב שבו חיו? לתכלית ראויה כמובן. רק ראויה.

ויש עוד אפשרויות – אפשר להמשיך ולהציע לקחת את האם כשפחה, או לסרס או להרוג את האב, או לקחת מהם את ילדיהם, או למכור את האח/ות, או לשרוף את רכושם, או להגלות את הכפר כולו – ושלל שיטות נאציות יצירתיות של ענישה קולקטיבית לתכלית ראויה.

ראויה! ראויה! ראויה!

abc27ea85be1a804280f6a7067005bc6

כמה ראויה? אין ספק שהרתעה מגינה על זכותם לחיים, וחיים בביטחון(!) – של חפים מפשע. זה בוודאי נכון. זוהי תכלית ראויה מאוד – אבל היא מתקיימת רק בכמה תנאים. ראשית, היא מגינה על חפים מפשע רק בהנחה שחפים מפשע לא כולל את בני הבית (או אפילו בעליו, במקרה שבו המשפחה שוכרת, שהרי אז צריך להעניש גם את המשכיר לאלתר! הוא אחראי גם כן. ראויה ראויה ראויה!).

שנית, היא מגינה על חפים מפשע רק בתנאי שתנאי הדיכוי שמפעילה ישראל אינם פשע, אחרת לא ברור שכל הנפגעים חפים ממנו (למשל חיילי דיכוי).

שלישית, כדי להוכיח שזה הרתעתי נצטרך לסתור את הראיות שהביאו את את המחקר הצבאי להסיק (וגם אחרים: פדף) שהריסות הבתים לא רק שאינן תורמות לביטחון, אלא אפילו להיפך. כאילו שבכלל היה צריך אותם: הרי אם זה היה אפקטיבי, איך זה שהפיגועים וההתנגדות לדיכוי לא הפסיקו. והאם ההשערה שהם אולי פוחתים במידה כלשהי פרופורציונלית לנזק העצום הוודאי שגורמת המדינה למי שלא הורשעו, ואף לא הואשמו בדבר?

רביעית, גם אם בניגוד לכל הגיון של מי שביקר וראה את הדברים בעצמו – יציגו לנו ראייה משכנעת, שבאמת אפשר לטעון שהיא קבילה ולא יוצאת דופן, אשר תראה שהדבר השפיע על מספר מפגעים פוטנציאליים מלבצע פיגוע (או פעולת התנגדות – שהרי בישראל הפסיקו להבחין בין השתיים) -גם אז הרי שאיננו יודעים כמה אחרים הונעו או הושפעו מהאכזריות של כלי הדיכוי הזה אחרים שכן יצאו לפעולה אחרת. ואף – אולי כמה אנשים ראו בהריסת הבית העתידית דווקא יתרון וניסו "על הדרך" לנקום במשפחתם מסיבות כלשהן כשיצאו לפעולה. אולי לדוגמה המשפחה חינכה נגד אלימות כזאת, והמפגע היה בן עשרה מרדן שראה הכול במשקפי "דווקא" מעוורים? או רצה ללמדם לקח לאומי? האם מגיע להם לאבד את ביתם? בטח. לתכלית ראויה.

ממילא, כל אלו וודאי ברורים לכל בר/ת דעת. פשע לא מצדיק פגיעה הרסנית של חיי משפחה שמעולם לא ביצעה את הפשע, ולא משנה מהו, ועל אחת כמה וכמה ללא משפט. כולל הענשת תינוקות בני יומם וילדי הבית שיגדלו לתוך הכאב העצום הזה.

bernat-armangue-ap

תגובתו של ילד פלסטיני שחזר הביתה מבית הספר וגילה שעירית ירושלים הרסה את ביתו והותירה את 33 בני משפחתו חסרי בית (5/2/2013), אחרי שלא הונפקו להם (כמו לאף פלסטיני) אישורי בנייה. טרור נגד חפים מפשע.

ולסיום – בל נשכח שרק חלק מזערי מהריסות הבתים קשורות בכלל בביטחון. לרוב זהו פשוט אמצעי דריסה במגפי קולוניאל אלים שתפקידו למנוע אפשרות חיים ברווחה ובביטחון, המשלים את האקט הכיבוש שמונע הוצאת רשיונות בנייה, בשטח שממילא אין לריבון בו זכות כזאת; קל וחומר כשרישיונות הבנייה ניתנים להתנחלויות היהודיות הנבנות על חשבונם.

 

 

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, חשיבה מיליטריסטית וציות | תגובה אחת

ילדה במספריים

השבוע שתי בנות 14 תקפו עוברי אורח במספריים. מדובר בילדות בגיל של חטיבת ביניים, שכפי שאפשר לראות בסרטון האבטחה שפורסם, אינן באמת בעלות כישורים גופניים מדהימים. הן די מגושמות, ועל אף כוונות הזדון שלהן, אפילו לא הורידו את תיקי הגב שלהן.

בדומה, בסרטון רואים איך עובר אורח אחד בעל תושיה, תקף בנחישות אחת מהן עם כסא, והיא בעצם נפלה על הרצפה ולא הייתה יותר איום. ואז הגיע שוטר "אמיץ", שהדרך שלו לטפל בשתי ילדות מגושמות עם מספריים – זה פשוט בירי שהורג אחת מהן ופוצע את השנייה קשה. לקרוא לזה נטרול זה יופימיזם: לנטרל נערה מתבגרת עם מספריים אפשר גם בירי לרגליים, או תקיפה עם גז מדמיע, או בחפץ קר, או בידיים וברגליים. אפילו בעיטה או תפיסה של היד יכולה להספיק. כדור למרכז הגוף זה לא נטרול, זה ניסיון להרוג.

עם כל הכבוד לאיום הנשקף מנערות בנות עשרה, בחטיבת הביניים שבה למדתי – תקיפות, כולל במספריים, במוטות ואפילו בסכינים, לא היו דבר שלא נשמע עליו. ועדיין, מעולם לא שמעתי על שוטרים שירו בהם. בדרך כלל תלמידים אחרים היו משתלטים עליהם, או מורה.

רק לא מזמן תקף גבר בן 25 במספריים, שאף צעק לעבר עוברי אורח שהוא הולך להמשיך ולדקור, ואף אחד לא ירה בו. לדעתי הוא אפילו לא נפצע. הוא נעצר.

בלי קשר לשאלה האם הפעולה שלהן פסולה או לא – נותרת השאלה האם המקרה הנוכחי מצדיק להרוג או כמעט להרוג את שתי הבנות (או לפחות לנסות)? כמובן שלא.  – ואז, נשאלת השאלה, שבעיניי היא חשובה  הרבה יותר: איך יכולים הצופים להעביר הלאה את העובדה הזאת, או להצדיק את התוצאה הזאת – את הבאנליות של ההרג; ובעצם, את הנכונות – יותר מאשר את התוצאה – של הרג הנערות? הלא התגובה של היורה ותומכיו נובעת מזעזוע מהבנאליות של ההריגה ההפוכה, הנכונות להרוג יהודים, ה-לא-למצמץ או להסס או להרהר במיותרות של להביא אדם לסוף חייו וכו'. אז למה זה נעלם כשהורגים אותן?

יש כמה אפשרויות או גורמים שאפשר לחשוב עליהם.

ראשית, שהמילה "מחבלות" מסירה מהן את האישיות, וכך הן הופכות חסרות פנים ושם, שאנחנו לא יודעים כלום על חייהן ואופיין. כך, במידה דומה לאיך שיהודים הוסרו מאנושיותם בזמנים אחרים (ואולי גם על ידי התוקפות עצמן), אנחנו מסירים מהן את האישיות שלהן, ואז "נטרולן" הופך אפשרי. השפה משקפת חשיבה ומייצרת חשיבה שיש לה כוח עצום, עד לכדי הרג מיותר.

ובאשר לנכונות להרוג ערבים – ראו בהקשר זה גם את הפוסט מהשבוע שעבר.

שנית, צו השעה. הואיל והציבור היהודי-ציוני חושב שרק הוא המותקף, (ומתעלם או פשוט לא יודע על המצב הממושך שמביא אנשים ליאוש הזה), נוצרת אווירה שיחית שבה התקיפות נתפסות כאיום יוצא דופן, ואז מנגנוני שעת החירום הקולקטיביים שלנו מקלים מאוד את האצבע על ההדק מתוך אינסטינקט הישרדותי (בלי קשר לכך שאין כאן איום קיומי, ושההרג עלול להחריף את מעגל הדמים). בנוסף, העובדה שבסיטואציה הזאת היוזמה היא של התוקפות, עוזרת לכונן הצדקה שיחית שמטילה עליהן את האחריות לתוצאות שרשרת האירועים כולה.

שלישית, התזוזה בשיח. הקריאה המזעזעת-כביכול של ליברמן "מוות למחבלים" איננה באמת מזעזעת. תחושת הזעזוע היא מנגנון טיהור עצמי: כשאנחנו מזדעזעים ממנו, אנחנו טוענים שאנחנו לא כאלה, בעוד שבמציאות המדיניות הזאת מתבצעת ממילא וכולם חיים איתה, ובעצם היא חמורה יותר כי זהו הרג אפילו ללא משפט. יתר על כן, רבים שומעים את הנימוקים ואת עצם הדיון על האפשרות להרוג במקום למנוע במינימום נזק הנדרש, והנקמנות והביריונות של הימין הקיצוני מחלחלת כך לחשיבה הקולקטיבית והפרטית. פלוס, חלק מהחשיבה של נכונות להרוג חשודים בכל גיל, היא מתוך וולנטריות התרעתית לא מדוברת: שאחרים יראו ויראו.

רביעית, היהודים-הציונים בישראל בדרך כלל לא מצטערים על כל פיחות שהוא במספר הערבים בארץ; קל וחומר מי מהם שמעז לתקוף בחזרה. במובן זה, ישנה איזו הסכמה, או לפחות הרמוניה רעיונית לא מדוברת, אולי אפילו מוכחשת, שמוות לערבים זה בעצם השלמה של המנגנונים הקולקטיביים ליצירת רוב יהודי מלאכותי. השיח הרובי -אתני עובד עם הנכונות לקבל את מותם ללא צער, ואף ככזה שצריך לעודד אותו.

התוצאה היא נכונות להרוג, גם אם אלה סתם בנות עשרה מגושמות.

ehc8b300

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | עם התגים , , ,