אז מי ניצח ב"סבב" הזה?

ניצחון במלחמה אינו נמדד בכמות הנזק וההרג שגרמת לצד השני. הוא נמדד בעוצמה הפוליטית.

ישראל ממש לא ניצחה. מבחינה פוליטית היא במגננה מול ביקורת עולמית, אולי לא מצד הממשלות אבל מאוד מהרחובות והציבור, שם מבינים שהפלסטינים חיים חיי דיכוי צבאי אלים ללא זכויות בסיסיות, ושרצועת עזה כלואה במצור חונק שלא ניתן להצדיקו. גם הפצצת מטרות אזרחיות, כמו בתי מפקדים ומגדלי תקשורת, אשר גרמה למאות הרוגים אזרחיים ולאלפי משפחות שאיבדו את בתיהן, (כן, אפילו אם היה שם משרד ממשלתי או צבאי כלשהו) — היא פשע מלחמה שלא ניתן להצדיקו כשאינך ארגון טרור. גם שימוש בארטילריה לא־מדויקת על אזור המאוכלס בצפיפות הוא פעולת טרור, בדיוק כמו שעשה גם החמאס, וגם לא לעצור טרוריסטים מהימין הלבן או להוציאם אל מחוץ לחוק, כפי שמתחילים לעשות בארה"ב, זה שותפות בטרור. ישראל איבדה הרבה קרדיט בעולם, אף אם לא ברור אם הדבר נכון לבית הלבן.

ישראל גם למדה שוב את מגבלות הכוח. למעשה, בניגוד לאמירה הישראלית הנפוצה על הערבים, ההיסטוריה מלמדת שדווקא הישראלים מבינים רק כוח (מלחמת יום כיפור והשלום עם מצרים; האינתיפאדה ומדריד/אוסלו; היציאה מלבנון, וכו'). כך שגם כאן ישראל בוודאי לא ניצחה, אלא למדה שיש מחיר לתקיפתה את הפלסטינים, ושגם לנו יש מה להפסיד. וזה עוד לפני שנכנסנו לריסוק היחסים האזרחיים בישראל, שספגו נזק עצום שעוד ייקח זמן רב לשקמו. הרבה מהעתיד שבו נחיה אינו צו הגורל, וכלל לא תלוי במה שיעשו "בצד השני", אלא תלוי במה שיעשו היהודים בישראל: האם ירסקו את הימין הקיצוני, או ימשיכו לתת לו להתעלל בפלסטינים ולהגן עליו. האם הם ימשיכו רק לצפות בטלוויזיה בערב ולצקצק בשיניים, או שיצאו באופן פעיל ויומיומי להגן על השותפות שבה ילדיהם יגדלו. האם ידרשו לנקות את שורות המשטרה והצבא? וכו' (הניחוש שלי כרגע הוא פסימי: ישראלים – להוציא בימין הקיצוני – נוטים לחשוב שהדברים קורים להם, לא שהם עושים אותם).

אבל אין שום ספק שגם הפלסטינים לא ניצחו. אין כל הבטחה שהמצב בהר הבית או שיח' ג'ראח או רצועת עזה או בתוך ישראל וכו' ישתנה ולו במעט מהמצב הנורא של נישול ואלימות שבו היו מצויים קודם לכן, כך שדבר לא מונע מישראל מלהמשיך בכל האלימות הפסולה כלפי נתיניה בתוך ומחוץ לקו הירוק, ולשוב ולתקוף אותם כאוות נפשה. אפילו לברוח מהרצועה לא נותנים להם.

המסקנה, שלא צריך להיות גאון כדי להבין אותה, היא שאף צד לא ניצח, כי במלחמות כאלה אין מנצחים. כולם רק מפסידים. האתגר הוא לסיים את המלחמות ולבנות אמון הדדי, שבו לכולם יש גם מה להרוויח.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה

ללא מילים

אב צעיר בעזה, עם גופת בתו בת ה-12 שנהרגה בהפצצות הישראליות.

צילום: ANAS BABA – AFP

 נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה

אילו החמאס היה פוגע במטרות בישראל כמו שצה"ל מפציץ בעזה

קל לבקר את החמאס על הפגיעה הבלתי מובחנת בחפים מפשע. אבל טרור תמיד היה נשקו של החלש. בהיעדר חילות אויר וים, יכולותיהם מוגבלות לפגוע בצבא המבוצר היטב, לבצע התנקשויות יקרות, להפעיל מל"טים וכו' – וגם להם יש זכות להגנה עצמית. אז מה יעשו?

טרור הוא טרור, ולפחות צה"ל פועל באופן מוסרי, תאמרו? ובכן – לא ממש. וממש לא.

הנה תרגיל מחשבתי שאולי יעזור להבין מה הבעיה באופן "הלחימה" של צה"ל, ומוטב לומר – הטרוריזם של צה"ל. שערו בנפשכם מה היה קורה אילו החמאס היה יכול לפגוע בישראל בצורה דומה לזו שצה"ל פוגע בעזתים?

ראשית, מרכז תל אביב, כמו גם בבאר שבע, ירושלים, חיפה, צפת וכו' היו זוכות למטר של פצצות, כי מפקדות צה"ל יושבות בהם. חלק מהמפקדות, לדוגמה בתל אביב ובפתח תקווה יושבות באזורי אוכלוסיה צפופים, כמו גם הרדיו הצבאי ביפו שהיה מושמד. חלק מהמטרות לא היו נפגעות באופן מדויק, ולכן, כמו בעזה, מחצית מההרוגים היו אזרחים, ובהם שיעור עצום של ילדים. בניגוד לעזתים, בישראל יש מקלטים וממ"דים, כי לישראל יש גישה לחומרי בניין, אבל אלמלא היה לנו את זה, האבדות האזרחיות היו הרסניות הרבה יותר.

בתי המפקדים היו כמובן מטרות לגיטימיות. יש בהם טלפון אדום, ולעיתים נערכות בהן פגישות. זה כבר מכניס מטרות רבות במישור החוף, השפלה וערי השרון לבנק הפגיעות ה"לגיטימי", שוב, עם נזק אגבי גדול. במקומות שבהם הם יסתתרו בבורות ומקלטים, יעשה שימוש בפצצת כבדות במיוחד, והנזק מהן יהיה עצום גם כן.

אבל זאת רק ההתחלה. כל הבנקים, ובמידה רבה גם משרדי ממשלה רבים ותחנות משטרה – היו נפגעים, ואיתם כל מי שבסביבתם. כבישים מרכזיים בכל רחבי הארץ, גשרים, מערכת החשמל וכו' – היו מוגדרים כתשתיות טרור, ואיתם כל התעשיה הצבאית, ובמידה רבה גם אזורי התעשייה, האקדמיה וההיי טק, היו מופצצים, כי הם משמשים את מערכות הנשק והמודיעין. ברוב הארץ האוכלוסיה הייתה תקועה בלי דלק וחשמל. בתי החולים היו קורסים. נתב"ג וכל שדות התעופה והנמלים היו נהרסים לגמרי.

מרגע שגל המטרות הראשון הושמד, גם האוניברסיטה העברית הייתה מופצצת בגלל השימוש שהצבא עושה בה, ואיתה שלל מגדלי עסקים, מגורים ותקשורת, שעל גגותיהם מוצבות אנטנות או שמהן מנוטרות שיחות או שיש עליהם מכ"מים, וכולם היו מושמדים עד עפר מהאוויר. רבבות היו מאבדים את ביתם. לא מן הנמנע שבעזריאלי או דומיו יש משרדים שאיננו יודעים עליהם השייכים לארגוני הביון והביטחון הישראלים (אפילו דוברות מספיקה כדי להכשיר את הפגיעה, לפי הקוד הצה"לי), ואם כן, גם הם היו מושמדים כליל. אוניברסיטאות, בתי ספר וגני ילדים היו מן הסתם נפגעים גם הם, בשל הקרבה. עיתונאים וארגוני רפואה היו נפגעים גם הם.

כדי לנצל את כוח האש, וכדי שחילות אחרים לא ירגישו חלילה שלא השתתפו בהרג, יעשה שימוש בארטילריה מאוד לא מדויקת מהים והיבשה, שהייתה גורמת לנזק עצום בסביבות חיפה, אשדוד ועתלית, כמו גם באזור באר שבע ועוטף עזה. ספינות צבאיות היו פוגעות והורסות את כל ספינות הדיג והמסחר. וכדי ליצר "תמונות ניצחון" סמלים עירוניים היו מופגזים. וזה כולל, שוב, מגדלי מגורים ומרכזי עסקים. גם אנשי עסקים הקרובים בהון-שלטון יותקפו. על ישראל היה מוטל מצור מוחלט, שמונע כניסה של ציוד בסיסי וחיוני לאוכלוסיה, ורוב התחבורה, התקשורת והמוצרים הבסיסיים לא היו זמינים, ועל מים נקיים אין בכלל מה לדבר.

במצב כזה, האם לא הייתם מנסים לפגוע באויב בכל האמצעים העומדים לרשותכם? ובמצב שלנו – האם אפשר להצדיק את מוסריות הטרוריזם הישראלי בעזה ובכלל? והאם הוא משרת באמת את האינטרס שלנו?

ועכשיו תורכם: איך תרחיש כזה היה משפיע עליכם, על חבריכם ועל משפחותיכם? אילו עוד מטרות היו עלולות להיפגע? כתבו לי בתגובות.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | תגובה אחת

אמת בזמן אמת

איך צה"ל דואג לערער את הביטחון הישראלי וניפוץ מיתוסים על מוסריותו

בקיצור, כל מה שהיה ונכתב בשנים עברו, לא השתנה. חוץ מכך שהמגמות מחריפות.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה

זה לא סבב, וזאת רק ההתחלה

האמת הפשוטה היא שאיננו מצויים סתם בסבבים, אלא במלחמת אזרחים מתמשכת. (אזרחים במובן של civilians, לא citizens). ובלי התערבות כירורגית או חיצונית, בעוד 10-20 שנה יהיו בארץ ישראל רק יותר ויותר אלימות וקורבנות.

והסיבה האמיתית שלא יבוא שקט גם אחרי ה"סבב" הזה איננה שהפלסטינים הם צמאי דם, אלא שהימין הקיצוני בישראל פועל באופן נחרץ ויומיומי לקדם שפיכות דמים וגירוש, והוא דוחק את כל הפלסטינים, על גווניהם, לאלימות: להילחם על בתיהם, ילדיהם, רכושם וחירותם. כשאתם בעבודה או בחופשה, הם מארגנים כל יום תגי מחיר, פעולות אלימות ומצעדי  גזענות שבהם רבבות צועדים בדגלים בשכונות המיעוט בצרחות "מוות לערבים" ו"מוחמד חזיר", וכמובן במפעל מאורגן היטב בחסות השלטון של "התנחלויות" והפעקות, וכך הם עושקים, שורפים, הורסים, מכים, מאיימים, פוצעים, מרעילים ורוצחים, ולעיתים מדהים עד כמה השיטות שלהם (מצעדי התרסה, לנפצץ זכוכיות של חלונות ראווה או מצבות) נלמדו מהנאצים והאנטישמים. והאמת הנוראה היא שהם נעשו דומיננטים מאוד בממשלה, במשטרה, בצבא ובערים המעורבות. ולכן בלי שהציבור היהודי יוציא קבוצות כמו לה-פמיליה וכהנא אל מחוץ לחוק וללגיטימציה – ובוודאי מהממשלה והמשטרה – ובלי שהוא יאבק בהן ברחוב ובפומבי, הרי שזה בלתי נמנע שהמצב בארץ רק יחמיר. בלי להילחם בהם, בטרוריסטים היהודים שנעשו כל כך נפוצים ושמרעילים ומסיתים את הציבור והצעירים לאלימות וגזענות – פשוט לא יהיו דו קיום ושלווה, ורבים מהחיים הנורמטיביים שהיהודים בישראל הכירו, ישתנו לבלי היכר.

ספק אם זה לא מאוחר מדי.

אמנם כל היוזמות והקבוצות הנחמדות לדו קיום הן טובות ויפות, אבל בלי שלפלסטינים יהיה ביטחון שרכושם לא יופקע ובתיהם לא יהרסו, שילדיהם לא יותקפו, ושהם לא יהיו חשופים לאיומים, להתנכלות של מג"ב ויס"מ והצבא – אין מה לצפות לשינוי, אלא לרעה. וההידרדרות היא גדולה מאוד בעשורים האחרונים, והיא נעשית מהירה יותר ויותר עם ההקצנה בציבור.

"והחמאס? האם הוא לא חלק מהטרור" תשאלו?

האמת הפשוטה היא שטרור תמיד היה נשקו של החלש. והאמת הפשוטה היא שגם לפלסטינים יש זכות להגנה עצמית, וסבלם היומיומי לא נופל מזה של היהודים בישראל, ולמעשה הוא הרבה יותר גדול. רק שלהם אין צבא. אין להם מטוסים, ספינות או טנקים, אין להם אמצעים מתוחכמים של תקשורת וגיוס, אין להם מיליוני רובים ותחמושת ללא הגבלה. ואין להם אפילו דריסת רגל במשטרה שאמורה לשמור עליהם, ושבפועל תוקפת אותם ומארגנת את הרס בתיהם וחייהם. בהיעדר יכולת לבצע "חיסולים ממוקדים", בלי גישה לנשק מדויק ובלי יכולת לתקוף את החיילים הממוגנים היטב ואת בסיסי צה"ל (שמפקדותיו נמצאות במרכזי אוכלוסיה!) – הם עושים את הדבר היחיד שעומד לרשותם.

אז מה עושים? אין תקווה?

אפשר לעשות כמה דברים. האמיצים יכולים לצאת ולשמור בגופם על המותקפים, כפי שעשו גם משפחות פלסטיניות למשל. אפשר גם לנסות להוציא את הקיצוניים היהודים אל מחוץ לחוק ולשיח שוב, ולהטיל עליהם ועל המפעלים הקיצוניים שלהם, בעיקר בירושלים ובערים המעורבות – את האחריות לדחיקת הרגליים שבבסיס האלימות. אפשר להפסיק להרוס בתים ולנקות את המשטרה.  אפשר גם להסיר את המצור על עזה. אבל כל אלה לא נראים סבירים כרגע. והדמוגרפיה ממש לא עוזרת לראות אופק של תקווה.

אפשר גם לנסות להגר. אולי כבריחה מהמציאות הזאת, או כדי להציע עתיד הגיוני יותר לילדיכם. ואולי כמעין "דנקירק" שבו מתארגנים מחדש לשחרור שאחרי.

אפשר גם לפעול למען התערבות מבחוץ.

אבל אי אפשר לשבת באפס מעש, לצפות בחדשות או בפיד ולחשוב שזה יעבור והכול יהיה בסדר שוב.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה

מערכת ההטפשה: המיתולוגיה היהודית ושיעור דתות

ישראלים שחיים בארצות מערביות, ובפרט אלה ביננו שמגדלים בהן ילדים, מגלים לא אחת את ממדי מערומי בורותנו המבישה לנוכח הידע וההיכרות עם דתות אחרות שיש למי שלמדו במערכות חינוך אחרות (בריטניה, אירלנד, סקוטלנד, שוודיה, נורבגיה, דרום אפריקה, איטליה, קנדה, וכו'). כמה מביך לגלות בשיחות עם חברים, או עם הילדים, כמה מעט אני יודע על הנצרות והבודהיזם, שתיים מהדתות החשובות בעולם, ואלמלא ההשכלה הגבוהה שרכשתי, הייתי יודע גם מעט למדי על האסלאם, ובוודאי על התרבויות, המיתולוגיות והדתות שקדמו ליהדות.

            קרה לכם? ספרו לי על חוויותיכם בתגובות!

לעומתי – לעומתנו – בוגרי מערכות חינוך ממלכתיות אחרות נחשפו/נחשפים לשיעורי דתות בבתי הספר (non-confessional religious studies), במקום להידרש לעשות בגרות בתנ"ך, או בספר מקודש אחר. על אף המגוון בשיעורי הדתות בין המדינות השונות שהזכרתי, בהכללה, נלמדים בהם העקרונות, הסיפורים והמנהגים של הדתות הגדולות בעולם והעדות הנפוצות באותה הארץ, מגיל ביה"ס היסודי ואילך. התלמידים לומדים על הסיפורים המרכזיים, המנהגים, השמות והאירועים, ובדרך כלל אלה שיעורים מהנים ואהובים, מכילים ומקרבים, הכוללים לבוש ומאכלים. ובזכות השיעור, כולם לומדים גם – במישרין או בעקיפין – על הדומה והשונה בין הקבוצות השונות, שכולן גם לומדות באותו בית הספר (לרוב אין מערכת חינוך מפרידה לפי העדה הדתית כמו בישראל). כך שלמרות שכמעט כל החברה במדינות האלו היא נוצרית (חילונית), כולם לומדים למשל על חנוכה ופסח, רמדאן וחג הקורבן, והם גודלים להיות רחבי אופקים ולהכיר את היסודות של היהדות, הנצרות, הבודהיזם, האסלאם ועוד.

ובישראל? כמה מאיתנו יודעים למשל על התענית הנוצרית? על הציוויים והזרמים בה? או על עקרונות הצדקה והגישות באסלאם (מבית הספר)? או יודעים משהו על הבודהיזם? האין אלה שלוש הדתות החשובות והגדולות בעולם? ומה באשר למיתולוגיה היוונית והמצרית, שבהן הופיעו מיתולוגיות "יהודיות" רבות, כמו התיבה והמבול, עוד קודם שנדדו לתנ"ך. הלא גם הן תרמו ועיצבו רבות את התרבות הדומננטית כיום.

במקום זאת, למערכת החינוך הממלכתית בישראל יש שיעור ייחודי שנקרא שיעור תורה (ובהמשך תנ"ך), וגם בגרות ייחודית חובה, שאינה מוכרת בשום מקום בעולם. ולא בכדי. המוקד בשיעורים האלו הוא קודם כל על "היכרות" עם אגדות התנ"ך, שנכון יותר יהיה לכנותן "מיתולוגיות" (אדם וחווה, קין והבל, המבול, לידתו הפלאית של יצחק, מכירת הבכורה, חלומות יוסף, משה והחרטומים, מכות מצרים, חציית הים, הניסים במדבר, שמשון הגיבור, יונה, סדום, וכד'; שחלקן הגיעו ממיתולוגיות אחרות, קדומות יותר, בהרבה מאוד גירסאות); וכמובן גם את אגדות החגים והניסים (אסתר המלכה, אליהו הנביא, המכבים, שלושת הרגלים, הנביאים וכו'); ופה ושם דיונים על העלילה והאמצעים הספרותיים. עמים אחרים – לא נלמדים. ובמובלע: אינם מעניינים. כל הגויים הם ממילא אותו הדבר – הם לא אנחנו.

הייתי כנראה צריך להיות הורה לילדים בבי"ס במערכת חינוך לא־ישראלית כדי להתחיל להבין את עומק שטיפת המוח וההטפשה הדתית שעברתי כילד במכבש החינוך הציוני, אשר מועך באדיקות כל אפשרות להקמת חברה מכילה, מכבדת ושוויונית, כפי שתובעים אגב היהודים בארצות אחרות. לא קל  להבחין בעומק האינדוקטרינציה הצרה שמעצבת ילדים בישראל מעצם כפיית המקצוע ומה שהוא משאיר בחוץ, כי שטיפת המוח איננה דתית, אלא היא מובלעת. במבט לאחור, אנחנו תינוקות שנשבו וגודלו על ברכי "סיפורי המקרא" ו"העם", שהוראתם והפצתם בבתי הספר הממלכתיים היא לכאורה חסרת חשיבות, מסורת נחמדה של "לדעת מאין באת", לחגוג חגים, ולהכיר את העבר־הווה וההווי שעיצבו את "העם". אלא שלאמיתו של דבר, החשיבות של שיעורי תורה/תנ"ך הזניחים־לכאורה לא גלומה בעלילות הקטנות ובניתוח הספרות היפה, אלא בעצם ההיכרות, ההפצה וההוראה שלהם בחלל ריק, אשר מארגנים בורות מכוונת כלפי מנהגים וסיפורים מדתות אחרות. מדובר במפעל אידיאולוגי עוצמתי שאין דומה לו במערב, שהשפעתו דומה לזאת של מערכות חינוך טוטאליטריות, בכך שמי שעובר בהן לא יעלה על הדעת מה אפשרי, וכך לא יבקר את הקיים. 


חשוב לי להבהיר, שאין כוונתי לכך ששיעורי תנ"ך מביאים לגידול באמונה של חילונים בסיפורי הניסים והנפלאות. אולי אפילו להפך. לא יודע. כוונתי היא שהפועל היוצא מעצם העיסוק (המופרז) בתנ"ך, ובמיוחד מבלי להכיר במקביל מנהגים וסיפורים מדתות אחרות, מארגן אובססיה עצמית; נושא מטען כמו־היסטורי וגנטי; מְטַבְעֵן של תפיסות של ייחודיות, איומים וגאולות, מצדתיות, חטאים ועונשים וניסים פלאיים; ומשגיר אשליות על מקוריות הדת היהודית, וייחודיות העם כערש התרבות וטבור העולם. במילים אחרות, הוראת התנ"ך היא מפעל הטפשה, האדרה והדרה עצמי, שגם חושף עד כמה ישראל היא מדינה דתית. "אלוהים לא נותר אילם", טען שולם, אך גם אם לא יותר אנשים מאמינים באל ועלילותיו ממש, הרי שהם מאמינים ב"עם" שהוא מכונן, השוכן לבדד מבחירה, מתוך תחושות עליונות.

יש כמובן ביקורת גם על לימודי דתות מכילים. מחד, הורים מסורתיים יותר רוצים מן הסתם שהילדים יכירו את סיפורי הברית הישנה והחדשה (ובאמת, ישנם גם בתי ספר דתיים בחלק מהמקומות, נוצרים, מוסלמים, יהודים וכיו"ב, שבהם עוסקים בחינוך מתוך אמונה). אבל בגלל שבית הספר הוא בדרך כלל ממלכתי וציבורי ושייך לכולם, הגישה המדינתית היא שאין לכפות או להדיר, ובגלל שיש מיעוט לא־נוצרי גדול (אם כי קטן בוודאי מהמיעוט הלא־יהודי בישראל!), יהיה זה מאחד ומכיל יותר למצוא דברים משותפים ולהכיר אלה את אלה, ושמי שרוצה חינוך דתי יוכל לעשות זאת במסגרת אחרת. מאידך, גם מצדדי הגישות האזרחיות-השוויוניות מבקרים את נקודת המוצא הסמויה של השיעורים שמספרים לכאורה "משום מקום", כלומר, מתוך עמדה אובייקטיבית ולא מעורבת כביכול, ולא מתוך תפיסה מערבית והגמונית. יתר על כן, אני לא חושב שהלימודים מציעים ניתוח ביקורתי על הדת, הנוצרית למשל, נגיד על התפתחות החגים כמו פסחא וחג המולד מחגיגות פגאניות וקדושים, או על המגוון העולמי בתוך הנצרות. ובכל זאת, מערכות החינוך המערביות, שמלמדות על דתות ולא רק על הדת ההגמונית, ממלאות טוב יותר את תפקידן כמערכות ממלכתיות, כלומר, כמערכות השייכות לכלל הציבור, שמעצבות את אזרחי העתיד באופן שיכלו לחיות יחד, במשותף ובכבוד הדדי, ובאופן שמעניק לתלמידים הזדמנות להבנה וסקרנות, להתחבר ולהכיר; הזדמנויות שאותן המערכת הישראלית רואה כאיום ומעדיפה להחליף בצרוּת אופקים ואנוכיות.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, חשיבה מיליטריסטית וציות, מערכת החינוך (לצה"ל) | כתיבת תגובה

פמיניזם, ערבים ומוסלמים

רבים יזכרו ודאי את הלהיט של חיים משה, "עאיישה" מסוף שנות התשעים. שיר אהבה של גבר מתוסכל שחיזוריו מושבים ריקם. הפיכתו של שיר הראי היפיפה, אשר תורגם לשפות רבות, לפופולרי מאוד גם בעברית, לא היה דבר של מה בכך. השמעת שיר אהבה לאישה ערבייה בפריים-טיים התאפשרה לא רק בזכות המעלות הגדולות של השיר והשירה, אלא גם בזכות אווירת הפתיחות של תהליך השלום של שנות התשעים, (שבעצם חיפש בידול ולא היטמעות). כך או כך היה זה סימפטום אחד מני רבים של החגיגה העצמית שלנו, הישראלים-היהודים (ובעיקר האשכנזים), את הפתיחות שלנו. את יכולתנו לדמיין את הערבים כבני אדם שווים לנו, כאוהבים ונאהבים, ומבלי שהשיר יכיל משהו שיטריד אותנו פוליטית. כך שהשיר היה פרקטיקה של ה"עצמנו" (to practice ourselves as) כחלק מהעולם הליברלי־המערבי, שבו השיר ה"מקורי" (בצרפתית עם קטע בערבית) הגיע לראש מצעדי הפזמונים באירופה (הפרנקופונית בעיקר).

עם זאת, רק מעטים יודעים שהתרגום של אהוד מנור של הלהיט של הזמר האלג'יראי הפופולארי ח'אלד (שם במה, ללא שם משפחה; כמו אדם, ריטה, דיקלה, מדונה) שיטח לחלוטין את הרעיון המרכזי של השיר. שיאו של השיר המקורי, שהוא גם הקטרזיס המוזיקלי שלו, הוא תשובתה של עאיישה המחוזרת (המושרת עם אפקט מהדהד):

השאר את אוצרותיך אצלך
אני שווָה יותר מכל אלה
סורגים הם סורגים, אפילו יהיו עשויים זהב
אני רוצָה את אותן הזכויות שיש לךָ
וכבוד מדי יום
אינני רוצָה דבר מלבד אהבה

אפשר רק לשער מדוע מנור והמפיקים השמיטו עבור הקהל העברי את התשובה הפמיניסטית ששם בפיה כותב השיר (משורר צרפתי-יהודי פופולרי), והאם השיר היה מצליח בישראל באותה המידה גם עם התשובה המקורית, הפוליטית. אפשר גם שהאנקדוטה הזאת מצביעה על ההנחות השיחיות שמפעילות את המתרגמים והקהל/מאזינים/קוראים העבריים, שלפיהם זרמים פמיניסטים ערביים או מוסלמיים אינם קיימים, או שהם שוליים למול הכוחות השמרניים מימין. (אגב, הזמר האלגי'ראי של השיר, נרדף על ידי חוגי ימין דתיים באלג'יר, שבין היתר ראו בשירת הראי המצליחה תופעה תרבותית פסולה). יש לכלל הזה אמנם חריגות באקדמיה הישראלית (כולן, כמובן, נשים),[1] אבל הזווית הדומיננטית בעברית (ובאנגלית) נותרה של מעין "הפתעה" כשנשים ערביות ומוסלמיות, למשל, משתתפות פוליטית או צבאית. זה כמובן מעוגן גם במציאות, אך גם במנגנוני ההגנה העצמיים של עצמנו, שדואגים שנחשוב על עצמנו כמתקדמים "לעומתם".

ובכן, יש גם יש זרמים פמיניסטיים רבי־הישגים בחברות ערביות ו/או מוסלמיות (עצם ההכללה והקשירה השימושית בין שתי הקטגוריות "ערבים" ו"מוסלמים" היא שיחית, ובעייתית מאוד). לזכות השינוים הדוריים ולזכות ה"פמיניזם" יש לזקוף תמורות רבות, בפרט רפורומות בחינוך, בכלכלה ובמשפט. כמעט בכל המדינות המזרח תיכוניות גיל הנישואין עלה, חוקי הירושה והרכוש מאפשרים לנשים לקבל הרבה יותר מבעבר הלא־רחוק, ולנשים יש עתה הכוח למנוע ריבוי נשים. יש גם שינוים גדולים בהשתתפות פוליטית, בחינוך ובהשכלה הגבוהה. לדוגמה, בין השנים 1960 ו- 1999 קיפץ שיעור ההשתתפות של בנות בבי"ס יסודי ברוב מדינות המזה"ת. בתוניסיה מ-43% ל-93%, במרוקו מ-27% ל-64%, בעיראק מ-36% ל-71% (אחרי שפחת מ-91% קודם למלחמת המפרץ), באיראן מ-27% ל-89%, בטורקיה מ-58% ל-97%, בירדן הרבה פחות, מ-59% ל-68%, ובסעודיה מ-22% ב-1960 ל-61% ב-1995. העליות האלו משתקפות גם בשיעור החינוך בהמשך ובהשכלה הגבוהה, וכן בהשתתפות נשים בפעילות מחוץ למרחב הביתי. והן גם לא הפסיקו ב-1999. עם זאת, ניתוח כזה כופה הכללות ומתעלם מהבדלים רבים בין מעמדות, צורות חברתיות וכו'. כמו בישראל, אין דין נשים מבוססות בעיר גדולה לדין נשים כפריות באזור דתי, או ממעמד אחר, וגם לתיעוש יש חלק בהסבר. גם עצם השימוש במושג "פמיניזם" שנוי במחלוקת. איך שלא יהיה, נשים הפכו מרכזיות יותר בפוליטיקה, במשפט ובאמנות, השפיעו מאוד על חוקי המשפחה והחקיקה בכלל, ולקחו חלק בעיצוב הלאומיות וכו'. זה לא מוריד מכך שהמאבק מול הפטריארכיה והשמרנים הדתיים נחל גם הצלחות וגם תבוסות, כמו בכל מקום. מצד שני, נשים רבות משתתפות בשיח החוקי והאקדמי, והן הביאו לתמורות רבות בהבנה של שאלות חברתיות, כגון קרימנליזציה של מיניות (נשית), כבוד ובושה, שאלות של בעלות, סוגיות דתיות, וכו', בהנכחה ובכתיבת היסטוריה פמיניסטית נשכחת (לדוגמה).

אפיק פעולה נוסף הוא של נשים מוסלמיות (בעיקר במערב) שנעשו פרשניות דתיות חריפות ביותר, והראו באופן מרחיק לכת עד כמה הפטריארכיה עצמה היא חטא דתי, וכי שוויון בין כל בני האדם הוא מצווה. לדוגמה, לפי הקוראן, בני האדם נבראו כסוכנים מורליים שווים, והעובדה שהאל הוא בכל מקום מלמדת גם שאין כל אבחנה בין מרחב ציבורי ופרטי, כך ששני אלו הם מעשי ידי אדם, ולא האל. עצם התפיסה והפרקטיקות שהגבר שווה יותר הן התנשאות אסורה (אִסְתִכְּבַּאר), שהיא לפי המסורת מעלה שטנית, ולכן הפטריארכיה איננה אלא החטא החמור ביותר של שיתוף (כוחות על אחרים, השטן במקרה הזה) בייחודיות המונוטאיסטית, הייסוד המרכזי ביותר באסלאם. באופן זה הן הופכות על ראשם את המותר והאסור בשם האל לפי הפטריארכיה, שעה שפמיניסטיות אחרות מהחברות המוסלמיות חולקות על הבחירה האסטרטגית להישען על הדת כמזור לדיכוי הגברי.

חלק מהקוראים תכף ומיד יתרעמו על עוז המצח שלי לתאר נשים ש"נאלצות" או "בוחרות" ללבוש כיסוי־ראש – כפמיניזם, אבל תתפלאו. רבות מהן בהחלט רואות בכיסוי־הראש (חיג'אב) והרעלה המלאה (בורקה) פעולה פמיניסטית וסמל של עוצמה נשית, כל עוד אין בהם כפייה. סיבה אחת, למשל, היא שהחיג'אב משחרר את הנשים מהמבטים המחפצנים של גברים, שהם כמובן מאוד נפוצים גם אצלנו, בתרבות שבה – בשם החירות הנשית והזכות למיניות – הרבה מהאופנה והתרבות הפופולארית הם חגיגת חפצון ופורניפיקציה של הגוף הנשי, הנועד להתחרות ולהשביע את עֵינינו אנו, הגברים. אם כן, נשים שמחליטות ללבוש כיסוי ראש, בחברות ("מזרחיות" ו"מערביות" כאחד), חשות שהמבטים הגבריים על גופן מפסיקים. (אגב, האם ללבוש מיני או בקיני, או לעשות קליפ חצי־פורנוגרפי, זה יותר או פחות כניעה לשליטה של המבט הגברי?). טענה אחרת היא שהוא "שיחרר את הנשים מהבית", ואפשר להן להסתובב בביטחה בחוץ.

העניין הוא, שמחוץ לישראל יש מחקר ענף של תנועות נשים ברחבי המזה"ת המודרני, כולל תמונות מורכבות מאוד של פעולותיהן, הצלחותיהן והאסטרטגיות שהן נקטו בסוריה, באיראן, בטורקיה, בצפון אפריקה וכו'. מי שרוצה, מוזמן אף לעיין בכתב העת האקדמי המוקדש לכך. בינתיים, בישראל, יש היעדר של הפמיניזם הלא-מערבי, באקדמיה ובשיחים אחרים.

הערה

[1] מירה צורף מלמדת למשל על פמיניזם (אף שתקציר הקורס שלה מתאר נשים דתיות), וישנם גם חריגים אחרים ואפילו אסופת מאמרים שערכו רות רודד ונוגה אפרתי, (שחנה הרצוג צודקת מחד שעצם זה שאין להם גישה או בעיה שמאגדת ביניהם מלמדת על הראיפיקציה של המגדר (והמזה"ת!), אך, מאידך, מתעלמת מהפעולה של הקובץ מול הקוראים העבריים והשיח הציוני, כמו גם מהדרת הרגליים של חוקרי חברה (ישראלים ובכלל) מחקר הפמיניזם ב"מזרח").

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה