המראות הקשים מסוריה והצביעות הרגשית

יש משהו צבוע בזעקתו הכנה(!) של עורך חדשות החוץ של הארץ על זוועת התמונות מסוריה. אינני מתכוון שהוא בוכה בדמעות תנין, חלילה. אני מאמין לו שהוא שבור. אלה תמונות שקשה להישאר אדיש להן. הן שוברות את הלב ורודפות אותך בלילה. אבל יש בתלונה הזאת שלו, שהתמונות קשות מלהכיל, גם משהו מזויף. משהו שמנקה את המצפון ומייצר את עצמו (או את עצמנו) כסובייקט במצוקה יותר מאשר שהיא מגלמת את הקושי של העיתונות להסב את תשומת לב לקרבנות הזוועה.

64225590993572640360noראשית, בהינתן שהעיתון/אתר שלו פשוט לא מפרסם את התמונות. למה לא לפרסם? אני מאמין שחובה להבחיל את הקוראים בתמונות מהמציאות המזוויעה במקום לייפות אותה ולגונן עליהם. תפקידה של העיתונות, לטעמי, הוא לסקר ולדווח על מה שחשוב, ובלי התמונות אין לאנושות את הכאב הדרוש למנוע את המלחמות. עובדה היא שזה לא מספיק להראות בניין הרוס וגופה מכוסה. זה לא מה שקרה, זה יופימיזם ויזואלי של המציאות. כן, צריך לראות את המתים, את הפציעות, את הכאב. לראייה, התגובה העולמית לתמונת גופתו של הילד הפליט הטורקי שטבע בשנה שעברה (משמאל). התמונה עצמה איננה שונה מְים התמונות והדימויים שזרמו מעיראק, מפלסטין, מלבנון, וכו', אלא שהעיתונות המערבית גוננה על קוראיה וכך מנעה את אותו האפקט.

אבל עוד יותר מזה, יש בכך צביעות ספציפית של עיתונאי ישראלי בכיר שעיתונו לא מפרסם או אפילו מתייחס לתמונות דומות מאוד של פלסטינים ולבנונים שישראל ולא אסד הם שגרמו בהן את הזוועה. הדוגמה המובהקת ביותר עבורי היא "מלחמת" לבנון 2006 וה"מלחמה" על עזה ב-2008-9. את האחרונה סיקרתי בהרחבה בבלוג, והבאתי בעברית תיאורי ותמונות שעיתון הארץ, שהיה יחסית נועז בשאלות שהעלה ביחס אליהן, לא העז להביא. תמונות דומות של עוללים ותינוקות חסרי רוח חיים מוצאים תחת הריסות. של אמבולנסים ומרפאות שרופים. של תינוקות מתים או מלאי דם וקטועי איברים. מה עם סיקור משמעות הפגיעה בתשתיות מים וחשמל על חסרי כול? מדוע לא ראינו את הפציעות מפשעי המלחמה הברורים שגרמו תקיפות לא מבחינות? של פגיעות בחפים מפשע ושל נזקי השימוש בנשק אסור (כלומר פשעי מלחמה)? של אזרחים המתחננים לברוח, אבל כל המעברים, כולל אלה למצרים, סגורים בפניהם על ידי צה"ל? ואיפה היו אלה הקוראים לאפשר לפליטים הסורים להגיע למחנות זמניים בישראל בשעה שהפלסטינים בעזה התחננו לצאת ואפילו למצרים אסרו עליהם?

אלה בדיוק התמונות שדובר צה"ל, דיין האמת של הסיפור תרתי משמע, כל כך חשש מהן עד שהוא דאג לאסור על עיתונאים להיכנס לרצועה בפעם הבאה שהשתולל בה…

אז, כן, מר רונאל, חובה לפרסם את התמונות, על אף הקושי והזעזוע. אבל זאת לא "מורשת אובמה" בלבד, זאת המורשת של המערב בכלל מזה זמן, אולי אף של הלאומיות, שהאמת של עוצמת הרציחות מוסתרת מהגורמים בשל שיקולים מסחריים, ולשם שינוי מסתננת קצת החוצה כי אסד ורוסיה הם לא "אנחנו".

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

טראמפ, ברקזיט ביבי – ומה אפשר ללמוד מזה

הפוסט כתוב באנגלית כאן.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

הזניה בכפיה: לקח היסטורי

לרגל פסיקת בג"ץ שהתירה השבוע להזין בכפייה "אסירים בטחוניים" (כלומר, כלואים פלסטינים) שובתי רעב, אני מוכרח להזכיר פרק חשוב ביותר מההיסטוריה של ההזנה בכפיה של שובתי רעב.

לפני קצת יותר ממאה שנים, הוזנו אסירות פוליטיות מפורסמות מאוד בכפיה ממש באותן המתודות שמדברים עליהן היום בישראל: צינוריות מהנחיר לקיבה, בכפיתה. היו אלה לא אחרות מאשר הסופרג'טיות: נשים מן השורה שנאבקו למען זכויות שוות לנשים בבריטניה. הן נאסרו בגין מחאתן האלימה שפרצה את הדרך למה שאז היה מחוץ לקונצנזוס. בכלא הן שבתו רעב בגין שלילת זכויותיהן כאסירות פוליטיות , ואז הן הוזנו בכפייה. הפגיעה הבריאותית הקשה והממושכת שהפרקטיקה האכזרית הזאת גרמה להן, כמו גם הפגיעה הנפשית העצומה – שאין מקום להרחיב בהן – הביאו להכרה רפואית בבעייתיות של הדבר, לשון המעטה. ואת השאר, צא ולמד בויקיפדיה וגוגל.

כל זה היה כבר לפני יותר ממאה שנים, וכולנו חבים לנשים האלו חוב היסטורי עצום.

Image result for forced feeding

על הסיבות המשפטיות, הפרקטיות והמוסריות המסבירות למה זה דבילי ונורא במושגים היסטוריים כבר דובר די והותר, אבל לבג"ץ הגיון פשוט, וכללי הבסיס "ואהבת לרעך" ומה ששנוא עליך" –שוב לא מספיקים.

A Suffragette being force fedהשאלה עתה היא מה ניתן ללמוד מהפסיקה (והתמיכה הציבורית) בדיכוי הפרימיטיבי הזה, שלא רק רומס כל התנגדות לשלטון הזר הכפוי על בני אדם אחרים, ואשר שולל מהם את הזכות לאנושיות, אלא שגם כלל לא מאפשר להם למחות ביעילות נגד הטירוף הזה שנקרא "מעצר מנהלי"? (תארו לכם שהיה אסור פעילי הימין למשל להפגין נגד מעצרים מנהליים ועינויים!)…

התשובה לכך מוכרחה להיות אחת משתיים. או שאפשר להביט לאחור ולראות איך ההיסטוריה שופטת את סוכני הדיכוי של הנאבקים לזכויות, ובאיזה צד שם עצמו בג"ץ באשר ל(היעדר) זכויותיהם של אסירים פוליטיים, ולקוות – (וחשוב יותר – לפעול לכך) שביום מן הימים ההיסטוריה תבוא איתם חשבון. האפשרות האחרת היא שההאכלה בכפייה לא "שבה" אל מיינסטרים של הליברליזם אלא מעולם לא עזבה. כלומר, שאין הרבה שינוי בטבע האכזרי והמדכא של חברות אדם: האכלה בכפייה הייתה בשימוש כלפי מובילי המאבק לזכויות שמחוץ לקונצנזוס לפני כמאה (נגד נשים), כמו גם היום (נגד פלסטינים) – ולא מן הנמנע שבעוד מאה הפרקטיקה הזאת תשרת לדיכוי אסירים פוליטיים אחרים, שכרגע לא עולים על דעתנו (מתנחלים? יהודים? שמאלנים? פועלים שמתאגדים? אולי אפילו אתם?).

 

Image result

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

תכלית ראויה

581913713852687640360no

מרים נאור, כיבוש נאור, תכלית ראויה

שופטי העליון בראשות מרים נאור קבעו באחרונה שוב, בעקבות קודמיהם, שהריסת בתים אינה אמצעי ענישה, נקם או מניעה חלילה, אלא הם אמצעי הרתעה, אשר הוכרה זה מעבר כתכלית ראויה. זאת, בניגוד נחרץ לרבים ממובילי המשפטנים בארץ ובעולם (ותוך שבג"צ נסמכך על תקנות ההגנה לשעת החירום שבג"צ בעצמו הורה לצמצם ולחסל).

האמתלה להריסות היא שהן נעשות לתכלית ראויה – כלומר, התכלית נקראת לקדש את האמצעים, ומכאן שהאמצעים כשלעצמם פסולים וזקוקים להכשרה כזאת.

והתכלית? היא מוכרחה עד כדי כך ראויה שהיא יכולה להכשיר אפילו את השרץ הזה.

נשאלת השאלה, אם תכלית ההרתעה כל כך ראויה, אז למה לא להפעיל עונשים מרתיעים אחרים, חמורים פחות ויעילים יותר? אחרי הכול, כל עונש הוא למעשה גם הרתעתי (למשל מאסר, שהוא אחת מצורות ההתעללות הקשות והנפוצות כיום). לענייננו, למה שלא יגוונו את ההרתעה (הראויה!) מהריסות בתים וינסו, למשל, לאסור את האב לכל החיים? או להלקות את האם בכיכר העיר? או לעקור את ציפורני האב ולהפיץ את התמונות אה-לה דעאש? בעצם, למה שלא נרתיע כמו דאעש או סעודיה, במלקות וגדיעות איברים – שמוכשרות באותה תכלית ראויה בדיוק? קצת יצירתיות: להתריע בהרעבה למשל? כך ההרתעה תהיה גדולה יותר והנזק קטן לאין שיעור, והתכלית תהיה ראויה, ראויה מאוד, בדיוק כמו שהיא עתה. ואם מעדיפים פגיעה ברכוש, למה לא פעולת רהב המפוצצת את את מיטלטליהם בזה אחר זה? או סגירת בתי הספר בכפר לשבוע? או החרמת בתי עסק? או החרמה שרירותית רכבים ביישוב שבו חיו? לתכלית ראויה כמובן. רק ראויה.

ויש עוד אפשרויות – אפשר להמשיך ולהציע לקחת את האם כשפחה, או לסרס או להרוג את האב, או לקחת מהם את ילדיהם, או למכור את האח/ות, או לשרוף את רכושם, או להגלות את הכפר כולו – ושלל שיטות נאציות יצירתיות של ענישה קולקטיבית לתכלית ראויה.

ראויה! ראויה! ראויה!

abc27ea85be1a804280f6a7067005bc6

כמה ראויה? אין ספק שהרתעה מגינה על זכותם לחיים, וחיים בביטחון(!) – של חפים מפשע. זה בוודאי נכון. זוהי תכלית ראויה מאוד – אבל היא מתקיימת רק בכמה תנאים. ראשית, היא מגינה על חפים מפשע רק בהנחה שחפים מפשע לא כולל את בני הבית (או אפילו בעליו, במקרה שבו המשפחה שוכרת, שהרי אז צריך להעניש גם את המשכיר לאלתר! הוא אחראי גם כן. ראויה ראויה ראויה!).

שנית, היא מגינה על חפים מפשע רק בתנאי שתנאי הדיכוי שמפעילה ישראל אינם פשע, אחרת לא ברור שכל הנפגעים חפים ממנו (למשל חיילי דיכוי).

שלישית, כדי להוכיח שזה הרתעתי נצטרך לסתור את הראיות שהביאו את את המחקר הצבאי להסיק (וגם אחרים: פדף) שהריסות הבתים לא רק שאינן תורמות לביטחון, אלא אפילו להיפך. כאילו שבכלל היה צריך אותם: הרי אם זה היה אפקטיבי, איך זה שהפיגועים וההתנגדות לדיכוי לא הפסיקו. והאם ההשערה שהם אולי פוחתים במידה כלשהי פרופורציונלית לנזק העצום הוודאי שגורמת המדינה למי שלא הורשעו, ואף לא הואשמו בדבר?

רביעית, גם אם בניגוד לכל הגיון של מי שביקר וראה את הדברים בעצמו – יציגו לנו ראייה משכנעת, שבאמת אפשר לטעון שהיא קבילה ולא יוצאת דופן, אשר תראה שהדבר השפיע על מספר מפגעים פוטנציאליים מלבצע פיגוע (או פעולת התנגדות – שהרי בישראל הפסיקו להבחין בין השתיים) -גם אז הרי שאיננו יודעים כמה אחרים הונעו או הושפעו מהאכזריות של כלי הדיכוי הזה אחרים שכן יצאו לפעולה אחרת. ואף – אולי כמה אנשים ראו בהריסת הבית העתידית דווקא יתרון וניסו "על הדרך" לנקום במשפחתם מסיבות כלשהן כשיצאו לפעולה. אולי לדוגמה המשפחה חינכה נגד אלימות כזאת, והמפגע היה בן עשרה מרדן שראה הכול במשקפי "דווקא" מעוורים? או רצה ללמדם לקח לאומי? האם מגיע להם לאבד את ביתם? בטח. לתכלית ראויה.

ממילא, כל אלו וודאי ברורים לכל בר/ת דעת. פשע לא מצדיק פגיעה הרסנית של חיי משפחה שמעולם לא ביצעה את הפשע, ולא משנה מהו, ועל אחת כמה וכמה ללא משפט. כולל הענשת תינוקות בני יומם וילדי הבית שיגדלו לתוך הכאב העצום הזה.

bernat-armangue-ap

תגובתו של ילד פלסטיני שחזר הביתה מבית הספר וגילה שעירית ירושלים הרסה את ביתו והותירה את 33 בני משפחתו חסרי בית (5/2/2013), אחרי שלא הונפקו להם (כמו לאף פלסטיני) אישורי בנייה. טרור נגד חפים מפשע.

ולסיום – בל נשכח שרק חלק מזערי מהריסות הבתים קשורות בכלל בביטחון. לרוב זהו פשוט אמצעי דריסה במגפי קולוניאל אלים שתפקידו למנוע אפשרות חיים ברווחה ובביטחון, המשלים את האקט הכיבוש שמונע הוצאת רשיונות בנייה, בשטח שממילא אין לריבון בו זכות כזאת; קל וחומר כשרישיונות הבנייה ניתנים להתנחלויות היהודיות הנבנות על חשבונם.

 

 

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, חשיבה מיליטריסטית וציות | תגובה אחת

ילדה במספריים

השבוע שתי בנות 14 תקפו עוברי אורח במספריים. מדובר בילדות בגיל של חטיבת ביניים, שכפי שאפשר לראות בסרטון האבטחה שפורסם, אינן באמת בעלות כישורים גופניים מדהימים. הן די מגושמות, ועל אף כוונות הזדון שלהן, אפילו לא הורידו את תיקי הגב שלהן.

בדומה, בסרטון רואים איך עובר אורח אחד בעל תושיה, תקף בנחישות אחת מהן עם כסא, והיא בעצם נפלה על הרצפה ולא הייתה יותר איום. ואז הגיע שוטר "אמיץ", שהדרך שלו לטפל בשתי ילדות מגושמות עם מספריים – זה פשוט בירי שהורג אחת מהן ופוצע את השנייה קשה. לקרוא לזה נטרול זה יופימיזם: לנטרל נערה מתבגרת עם מספריים אפשר גם בירי לרגליים, או תקיפה עם גז מדמיע, או בחפץ קר, או בידיים וברגליים. אפילו בעיטה או תפיסה של היד יכולה להספיק. כדור למרכז הגוף זה לא נטרול, זה ניסיון להרוג.

עם כל הכבוד לאיום הנשקף מנערות בנות עשרה, בחטיבת הביניים שבה למדתי – תקיפות, כולל במספריים, במוטות ואפילו בסכינים, לא היו דבר שלא נשמע עליו. ועדיין, מעולם לא שמעתי על שוטרים שירו בהם. בדרך כלל תלמידים אחרים היו משתלטים עליהם, או מורה.

רק לא מזמן תקף גבר בן 25 במספריים, שאף צעק לעבר עוברי אורח שהוא הולך להמשיך ולדקור, ואף אחד לא ירה בו. לדעתי הוא אפילו לא נפצע. הוא נעצר.

בלי קשר לשאלה האם הפעולה שלהן פסולה או לא – נותרת השאלה האם המקרה הנוכחי מצדיק להרוג או כמעט להרוג את שתי הבנות (או לפחות לנסות)? כמובן שלא.  – ואז, נשאלת השאלה, שבעיניי היא חשובה  הרבה יותר: איך יכולים הצופים להעביר הלאה את העובדה הזאת, או להצדיק את התוצאה הזאת – את הבאנליות של ההרג; ובעצם, את הנכונות – יותר מאשר את התוצאה – של הרג הנערות? הלא התגובה של היורה ותומכיו נובעת מזעזוע מהבנאליות של ההריגה ההפוכה, הנכונות להרוג יהודים, ה-לא-למצמץ או להסס או להרהר במיותרות של להביא אדם לסוף חייו וכו'. אז למה זה נעלם כשהורגים אותן?

יש כמה אפשרויות או גורמים שאפשר לחשוב עליהם.

ראשית, שהמילה "מחבלות" מסירה מהן את האישיות, וכך הן הופכות חסרות פנים ושם, שאנחנו לא יודעים כלום על חייהן ואופיין. כך, במידה דומה לאיך שיהודים הוסרו מאנושיותם בזמנים אחרים (ואולי גם על ידי התוקפות עצמן), אנחנו מסירים מהן את האישיות שלהן, ואז "נטרולן" הופך אפשרי. השפה משקפת חשיבה ומייצרת חשיבה שיש לה כוח עצום, עד לכדי הרג מיותר.

ובאשר לנכונות להרוג ערבים – ראו בהקשר זה גם את הפוסט מהשבוע שעבר.

שנית, צו השעה. הואיל והציבור היהודי-ציוני חושב שרק הוא המותקף, (ומתעלם או פשוט לא יודע על המצב הממושך שמביא אנשים ליאוש הזה), נוצרת אווירה שיחית שבה התקיפות נתפסות כאיום יוצא דופן, ואז מנגנוני שעת החירום הקולקטיביים שלנו מקלים מאוד את האצבע על ההדק מתוך אינסטינקט הישרדותי (בלי קשר לכך שאין כאן איום קיומי, ושההרג עלול להחריף את מעגל הדמים). בנוסף, העובדה שבסיטואציה הזאת היוזמה היא של התוקפות, עוזרת לכונן הצדקה שיחית שמטילה עליהן את האחריות לתוצאות שרשרת האירועים כולה.

שלישית, התזוזה בשיח. הקריאה המזעזעת-כביכול של ליברמן "מוות למחבלים" איננה באמת מזעזעת. תחושת הזעזוע היא מנגנון טיהור עצמי: כשאנחנו מזדעזעים ממנו, אנחנו טוענים שאנחנו לא כאלה, בעוד שבמציאות המדיניות הזאת מתבצעת ממילא וכולם חיים איתה, ובעצם היא חמורה יותר כי זהו הרג אפילו ללא משפט. יתר על כן, רבים שומעים את הנימוקים ואת עצם הדיון על האפשרות להרוג במקום למנוע במינימום נזק הנדרש, והנקמנות והביריונות של הימין הקיצוני מחלחלת כך לחשיבה הקולקטיבית והפרטית. פלוס, חלק מהחשיבה של נכונות להרוג חשודים בכל גיל, היא מתוך וולנטריות התרעתית לא מדוברת: שאחרים יראו ויראו.

רביעית, היהודים-הציונים בישראל בדרך כלל לא מצטערים על כל פיחות שהוא במספר הערבים בארץ; קל וחומר מי מהם שמעז לתקוף בחזרה. במובן זה, ישנה איזו הסכמה, או לפחות הרמוניה רעיונית לא מדוברת, אולי אפילו מוכחשת, שמוות לערבים זה בעצם השלמה של המנגנונים הקולקטיביים ליצירת רוב יהודי מלאכותי. השיח הרובי -אתני עובד עם הנכונות לקבל את מותם ללא צער, ואף ככזה שצריך לעודד אותו.

התוצאה היא נכונות להרוג, גם אם אלה סתם בנות עשרה מגושמות.

ehc8b300

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | עם התגים , , ,

שטויות שילדים עושים

תמיד שנאתי אנשים שאמרו לי שרק כשיהיו לי ילדים אבין. אבל הפוסט הזה, באופן מעצבן למדי, פונה בראש ובראשונה לאלה מכם שיש להם ילדים. שגידלו או מגדלים אותם, שראו איך הם לומדים דברים בעצמם, משתפרים, מתכוונים ושוגים, אפילו מכים אתכם ואחרים, מתנצלים, מתמרדים, ולאט לאט הופכים ליותר ויותר עצמאיים. כהורים, אתם מתמודדים שוב ושוב עם דברים שאתם לא ציפיתם או לא הייתם מוכנים להם.

כל הורה ראה את הילד שלו טועה טעויות גדולות. מכה, או משקר, או גונב. גם אנחנו עשינו את זה כנראה, כי ככה אנחנו לומדים מה מותר ואסור, ואיך העולם עובד. אנחנו לומדים ממשחק, מניסוי וטעייה. וגם הם.

ובגיל העשרה, הם אפילו עלולים לעשות שטויות מפחידות למדי.

מה אם למשל הילד שלכם עשה משהו נורא ממש? או, נגיד, הילד של השכנים אפילו – היכה נמרצות? או הביא מבוגר לכדי דמעות? או שבר חלון? או דחף והפיל זקנה? או לקח את המכונית שלכם בלי רשיון? ואולי אפילו דרס כלב, או מישהו? או ניסה להתאבד? או יצא למסע הרס או זעם? או החליט שהוא גיבור ותקף שוטר? או לקח סכין ותקף איתה עוברי אורח תמימים (או לא תמימים, זה לא משנה)?   — מה תעשו איתו?

אתם רוצים שהוא ילמד, כמובן, אבל הרי לא תשברו לו את העצמות, או תכלאו אותו בחדרו לשנים ארוכות, או תכניסו אותו לבית סוהר. אתם תבינו שיש איתו בעיה, ואולי שהוא עשה טעות איומה שהוא לא עשה מעולם, ושאתם תצטרכו לשלם עבור הנזק ולטפל בילד שלכם; אבל לא הייתם רוצים, לדוגמה, ששוטר יירה בו. בהרבה מאוד מדינות, בריטניה למשל, שוטרים בכלל לא מחזיקים אקדחים. הם מתמודדים עם סכינאות בלי זה, בידיים חשופות או עם גז פלפל. ואם הם יכולים להתמודד עם סכינאים בוגרים, אין סיבה שלא יצליחו להשתלט על הילד שלכם, גם אם הוא מהווה סכנה עם הסכין שלו, בלי לירות בו.

ואם חס וחלילה הילד שלכם, נגיד רגע שהוא בן 13 – עשה טעות, רץ עם סכין, מכל סיבה שהיא שקשה כרגע לדמיין, אולי הוא ועוד חבר שלו החליטו שצריך לדקור ערבים כנקמה – ואז שוטרים ירו בהם. חבר שלו מת מפצעיו, אבל הילד שלכם נאבק לנשום ובוכה. אני יודע, זאת מחשבה נוראית להורה, ואני מבין אם אתם לא מצליחים לדמיין את זה, או שאתם מפסיקים לקרוא כאן. אבל כל הורה יודע שאי אפשר לצפות תמיד מה הילדים יעשו, במיוחד בגילאי העשרה, וההשפעה של הורים עליהם היא מאוד מוגבלת. אז זה לא בלתי אפשרי, ותחשבו מה הייתם עושים. נניח שהילד שלכם, ולא משנה אם הוא שובב, טיפש, מלאך, או עם בעיות בבית הספר, שוכב עכשיו פצוע ומדמם על האדמה, בוכה מכאב הכדור שפילח את בטנו, כתפו, רגלו, או ראשו. הוא בוכה מפחד, אולי מתחרט, מדמם דימום כבד אבל עדיין בהכרה מלאה ובכאבים, חושב את המחשבה האיומה שאולי הוא הולך למות ככה, ומה יעשו לו עכשיו.

הוא שוכב על המדרכה ובוכה בתוך שלולית דם. סביבו המוני שוטרים וסקרנים. עולה בדעתכם שאף אחד מהם לא יגיש לו עזרה? יעצור לו לדוגמה את הדימום? ירגיע אותו מהבכי? אתם יכולים לחשוב שהם פשוט יעמדו סביבו כאילו הוא לא שוכב מדמם ובוכה על הרצפה? שיתנו לו למות, או סתם יחכו לאמבולנס?

נכון, הוא עשה דבר נורא, אבל בכל זאת, אין איך להחזיר את הגלגל לאחור, והרי לא הייתם מדמיינים שאף אחד לא יעזור לו. או שיבעטו בו. או שעוברי אורח יצרחו לו: "תמות כבר!" ויוסיפו הערה לשוטרים "תעשה לי טובה, תירה לו בראש, תהרוג אותו" – נכון?

מסתבר שיש אנשים שזה דווקא נראה להם הגיוני. (צפו מהשנייה העשרים):

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | תגובה אחת

רוצה תה?

הסרטון הוא חלק מקמפיין בריטי רחב, ובמקרה הזה הוא הוכן על ידי הבלוגרית Rocstardinosaurpirat ומשטרת מחוז עמק התמזה.

אני מסתייג מהאופן שבו הסכמה או היעדרה מצטיירות בסרטון כעניין פשוט למדי של שחור ולבן, שכל אחד יכול לכאורה להבין בקלות. הסכמה באינטראקציות חברתיות, ותקשורת בכלל, יכולה להיות מורכבת הרבה יותר, ומתנהלת דרך מערכת סמלים משוכללת, שבה המשמעות של הטקסט והפעולה החברתית (פעולת-דיבור) נתונה לפרשנות ומשא ומתן בין הדובר והנמען, והיא אכן לא אחת מביאה ל"אי-הבנות".

דווקא משום כך, הקמפיין מגיב לאנשים שבהיתממות או בתמימות ומחוסר הבנה – מצדיקים מין שהוא – או באופן מובהק בלי הסכמה – או לפחות ללא הסכמה ברורה. והרי תמיד אם יש ספק, מוטב תמיד פשוט לבדוק קודם אם הם בעניין באמצעות שאלה פשוטה: רוצה תה?

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | עם התגים , | תגובה אחת