עלייתן וירידתן של זכויות-האדם
פעילים וארגונים רבים, בישראל ובעולם, הרואים בזכויות-האדם מקור לגיטימציה, מתמודדים יותר ויותר עם אתגרים פוליטיים ופילוסופיים של המושג, ומתייחסים אליו במובנים הולכים ומתרחבים מאלו שנוסחו בגרעין הזכויות המקורי, לפני יותר משישים שנה. לפני כמה חודשים כתב כאן על הנושא יוני אשפר, בתגובה לעבודתו של ניסים מזרחי.[1] תגובתו לא התייחסה כל כך לסוגיה התרבותית/מעמדית/חווייתית שהעלה מזרחי, אלא תלתה במקומה את אי-הפופולאריות של זכויות-האדם (בישראל) בהתרחבות הקונצפט (בעולם), וביישומו באופן לא הוגן.
אשפר טוען כי חלק מהארגונים והפעילים מדברים בקול הזכויות-הליבראליות, בעוד שידיהם הן ידי מטרה רדיקאלית ספציפית, וכי הדבר "מקרין על כל הארגונים דימוי של צביעות וחוסר הגינות – של אג'נדה פוליטית בכסות א-פוליטית".[2] זכויות האדם כשדה רעיוני לא אמורות לישב סכסוכים, הוא מדגיש, ו"הביקורת הציבורית כלפי הארגונים לא נובעת מהאוניברסאליות של הערכים שלהם אלא ממה שנתפש כיישום חד-צדדי, לא הוגן, ומאוד פרטיקולארי שלהם". אשפר מוסיף כי רבים משתדלני זכויות-האדם, שנהגו בעבר להעדיף את המדינה והמערכת הבינ"ל, מצדדים עתה "כמעט באופן אוטומטי וכמקשה אחת, עם השחקן הלא-מדינתי בסכסוך", אף על פי שהיותו של שחקן מדינתי או לא, לא-משנה את הרקורד שלו בשמירה על הזכויות. בהקשר זה, מזכיר לנו אשפר שלא-רק שאין סתירה בין זכויות-האדם והמדינה, אלא להפך, מבחינה היסטורית, זכויות-האדם והחוק ההומניטארי הבינ"ל התגבשו בצורת המוכרת לנו כיום, כחלק מהסדר העולמי ה"חדש" של אחרי מלה"ע ה-II, שהציב במרכזו את המדינה והחוק כרגולטורים של הצדק והקִדמה האנושיים. לפיכך, אשפר קורא לשוב ולחזק את הקונצנזוס האורתודוכסי הישן והטוב של "זכויות האדם" 'נטול הפניות': זה הליברלי ולא הרדיקאלי,[3] האוניברסאלי(?) ולא הפרטיקולארי, הריאליסטי ולא האוטופיסטי, הקונצנזואלי(?) ולא הקונטרוברסיאלי, זה המחבק את המדינה או לכל-הפחות לא-מסתייג ממנה.[4]
בחיבור זה ברצוני לדון בתנועת ההתרחבות במושג זכויות-האדם, ולהצביע על שני גורמים שתרמו לאבולוציה זאת. הראשון הוא המעבר מקונצפט של אכיפה בלבד לקונצפט המשלב אכיפה עם מניעה ומאבק בגורמי-הרקע; והשני, הקונטקסט הפוליטי-היסטורי-החברתי הבינלאומי המקביל לשינוי זה. אני חושב שיש בתהליכים אלו כדי להסביר את מה שאשפר ואחרים רואים כלקיחת-צד פרטיקולארית, ואולי אף לערער על השאיפה לשוב לתפיסת זכויות ליברלית מצומצמת, ועל ישימותה.
אכיפה ומניעה
ראשית, התמורה במישור הרעיוני-פרקטי. כמו כל שיח ופרקטיקה, גם אלה של זכויות-האדם הם דינאמיים ולא סטאטיים. למעלה מחצי מאה חלפה מאז שהתארגנו זכויות האדם ושילבו זרועות עם החוק ההומניטארי הבינ"ל, ואין זה מפתיע שעם הזמן התפתח קונצפט הזכויות מתפיסה ליברלית צרה לגישה ליבראלית רחבה יותר, ולא תמיד אחידה. להבנתי, תמורה רעיונית זאת לא נעשתה במנותק מעבודתם ומחקריהם של ארגוני זכויות-האדם (הלא-ממשלתיים והבין-ממשלתיים), כי אם הובלה על ידם. בתור מי שעוקבים מקרוב אחרי ההפרות ותנאי-היווצרותן, הם הפסיקו בהדרגה להסתפק בצעקות המעייפות והמתעייפות על ההפרות-עצמן לאחר מעשה, זעקה שספק רב אם השיגה את מטרתה, והחלו לחפש את הגורמים להן. הם הבחינו לאורך-זמן בדפוסים שבבסיס ההפרות, וקידמו את ההכרה (והמאבק) במה שניתן לכנות "מקדמי הפרות". הכוונה היא למצבים חברתיים שבפני-עצמם הם חממה להפרת זכויות, ואינם יכולים להתקיים בלי שתתלווה אליהם סדרה ארוכה של הפרת-זכויות.
יש לכך דוגמאות למכביר: "תנאים מגדירי-בריאות" מוכרים היום בינלאומית כמצבים שבאופן מוכח מביאים לפגיעות הרסניות בזכות לבריאות וביתר הזכויות; זכויות קולקטיביות נתפסות כמפתח גם לזכויות הפרט;[5] ואולי הברורה מכולם היא המלחמה, שלעולם פוגעת באופן הרסני כמעט בכול הזכויות (כולל פגיעה בביטחון, חינוך, בריאות, ילדים, נשים, בית וכו'). ההבנה שאין מלחמה בלי פגיעה משמעותית בזכויות פירושה התפקחות מהשאיפה לצאת ל"מלחמות נקיות", ושאיפה למנוע אותן במידת האפשר. ברוח זאת גם כיבוש (ממושך)[6] נתפש כמצב שלא יכול אלא לארגן פגיעה נרחבת והרסנית בזכויות (ואין הכוונה לחירות-פוליטית ולהגדרה העצמית בלבד). נזכיר שהמצור והכיבוש, בהקשר הישראלי, כלל אינם אסורים בחוק הלאומי או הבינ"ל, ואינם מהווים כשלעצמם הפרה של זכויות-האדם בהגדרה הצרה, אלא הם מוסדרים על ידם ולא יותר, אך גם לא פחות. אני מקווה שבארגוני הזכויות זנחו את השאיפה "לשפר" את הכיבוש הממושך, ואינם מאמינים עוד באכיפה דקדקנית של פרקטיקות מפירות-זכויות השואפת לייצר כיבוש מוסרי ונאור. כפי שהם נאבקים לשיפור בתנאים מגדירי בריאות והפרת זכויות קולקטיביות, כך עליהם לפעול למניעת המצבים המדאיגים של מלחמה ושלטון-צבאי בכלל.
במילים אחרות, יש כאן מעבר הדרגתי ותהליך של למידה. הדאגה לזכויות-אדם לאחר-מעשה, כשההפרה כבר התבצעה, ובלי טיפול בגורמיה, התגלתה כדומה ביעילותה לטיפול בסימפטומים בלי התייחסות למחלה. ממצאים דומים מתחום הפשיעה, הבריאות ואפילו השיווק, מצביעים על כך שמניעה דורשת משאבים פחותים ומשיגה הישגים רבים יותר, בהשוואה לאכיפה/טיפול אוחר. כמוהם גם התומכים בזכויות-האדם נעו בהדרגה מתגובה וסגירת-חשבונות למניעה אסטרטגית ויעילה יותר של התנאים המאפשרים לפגוע בהן בקנה-מידה גדול.[7]
כמובן שההתפתחות הזאת היא נורמאלית והגיונית. ארגונים לשינוי-חברתי משיגים את השינוי בהדרגה, לומדים על השינוי במהלך הדרך, ולרוב לא מסתפקים בהישג מסוים, ולא נעצרים כשמתארגן הסדר כלשהו, אלא ממשיכים לשאוף ולשנות ולהתעדכן לפי רוח הזמן. לכן אין תימה שכאשר רשמו אלה הישגים בתחום ההכרה בזכויות, הם המשיכו וקידמו גם את הטיפול במניעת הפגיעה בהן מלכתחילה. ההיקבעות הדוגמטית על פתרון סטגנאטי כלשהו, וראייתו בתור הרע במיעוטו, או קץ-ההיסטוריה, או הפתרון הקונצנזואלי היחיד, איננה מאפיינת כוחות פרוגרסיביים (רפורמיים ורדיקאליים כאחד).
יתרה מזאת, הרחבת ההגדרה הפקיעה את המונופול לעיסוק בצדק וזכויות מידיי המנגנון המדינתי והמשפטי (הלאומי והבינ"ל), שחררה את זכויות-האדם מכבלי האספקלריה של חוק ומשפט, והחזירה אותם לשדה הדיון הפילוסופי על צדק ואנושיות. משמע, התחלה של דה-משפטיזציה של החיים הפוליטיים. בל נשכח שמעבר זה נובע בין היתר מאכזבה מתמשכת ממדינות-הלאום שכשלו בהבטחת ואכיפת הזכויות. התקווה ששלטון-החוק הלאומי והבינ"ל יארגנו צדק אוניברסאלי, הלכה ואיבדה מהפופולאריות שלה,[8] והדעה שהזירה המדינתית והבינלאומית אינן אלא מסגרות שממסדות יחסי כוח קיימים ואינטרסים, התחזקה והחליפה את זאת ששררה במערב אחרי מלחמת העולם השנייה.
הקונטקסט של הליברליזם
עניין זה כבר מביא אותנו אל ההקשר ההיסטורי-פוליטי של השינויים בפופולאריות של תפיסת זכויות-האדם. כאמור, הזכויות התפתחו אחרי שתי מלחמות עולם קטלניות, שהשנייה שבהן הייתה אכזרית במיוחד. ניצולי המלחמה ביקשו לייצר עולם טוב יותר, המתבסס על מדינות הלאום בעיקר, ועל המנגנונים השונים שהן מקיימות באופן וולנטארי, כמו האו"ם והחוק הבינ"ל. עד היום הקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות-האדם מתייחסים למסמך הייסוד של הצהרת זכויות-האדם שאומץ ע"י האו"ם-הצעיר, ולחוק ההומניטארי הבינ"ל.
ברם הֶקְשֵׁר פוליטי ראשון במעלה שנשכח תכופות מן הזייטגייסט שבו נוצר והתחזק קונצפט זה, הוא שהליברליזם והזכויות המנוסחות בו פותחו ע"י המערב, והן הלכו ונעשה פופולאריות יותר בזמן המלחמה-הקרה, בין היתר מפני שתפיסה זאת סיפקה להמונים במערב הסבר של עדיפות מוסרית על פני בני-האנוש שבגוש הסובייטי. הליברליזם ואיתו החירויות ממוקדות-האינדיבידואל, היוו (גם) רטוריקה של עליונות על פני האויב, ושל התנשאות הקִדמה האמריקנית-מערבית על העולם בכלל, ועל חברות קולקטיביות בפרט. במשך עשורים, שימשו "זכויות-האדם", והן עדיין משמשות, לגיטימציה ערכית-שימושית ל"אנחנו" מול "הם", רק "ציר הרשע" התחלף: מגרמניה, לברה"מ, לסין. דבר זה תרם לפופולאריות שלהן במערב הרבה יותר מאשר אלה סיפקו מענה למצוקת האידיאות האוטופיות בשמאל, כפי שגורס אשפר.
בסדר העולמי השלישי, משנעלם הגוש הקומוניסטי, נהפכו זכויות-האדם מנחוצות למטרידות, ומסיבה לגאווה ולשיפור מתמיד, לטרדה יומיומית שרק מזכירה את כישלונותינו המוסריים, ומוחקת לעיתים את "יתרוננו" המוסרי מול "האחר". לא עוד נר (רטורי ואמיתי כאחד) לרגלי המערב, כי אם נטל מוסרני מיותר ומציק, שלא רוצים בו ממש, ושרק "האחרים" צריכים לשפר. שרידי מנגנון זה ממשיכים לפעול במערב כיום, והם מגייסים את זכויות-האדם והליברליזם כמס-שפתיים דווקא כדי למחוק אותם, כגון מי שמציעים לטפל בארגוני-הזכויות כמו "במדינות מתוקנות", ושמחפשים להראות איך הדיכוי של האחר גדול יותר.
ככול שהסדר העולמי השתנה, הלך המערב והתנער-בפועל מן התוכן הליבראלי שקיוו לצקת בו. עם התמוטטות הציר המזרחי, מפירי זכויות-האדם במערב פרקו כל עול. הם הגדירו לוחמים-לא-חוקיים, פתחו במלחמות אסורות, אסרו ועינו בני אדם בלי זכות למשפט, והתעלמו או השתתפו או שיתפו-פעולה עם הפרות בוטות ביותר של זכויות-האדם בחלקים רבים של העולם (במזה"ת, באפריקה, במרכז אסיה וכו'). באחרונה אף מתחזקות אצלם מגמות אנטי-דמוקרטיות רבות. כך, במו ידיהם, ריסקו במערב את "עליונותם המוסרית" על החברות הלא-ליברליות. רק באחרונה הם העניקו בעזות-מצח שלא הייתה מביישת שלטונות עריצים את "מדליית החירות" לשמעון פרס, בה-בעת שארצו מונעת חירות מעם אחר מזה ארבעים וחמש שנים לפחות. פעם אחר פעם הוכיחו את הזלזול המדיני של בן-גוריון במשפט הבינלאומי ("או"ם שמום", "הגויים ידברו והיהודים יעשו"), ואפילו את נכונות גישתם הפופולארית של נתניהו וליברמן (הרואים בוועדות האו"ם לא יותר משיקוף של יחסי כוחות עוינים, ובחוקי המלחמה משום הגבלות מופרזות שנעשו עם הזמן בלתי-רלוונטיות). האמון בזכויות האדם ובמשפט ההומניטארי הבינלאומי התמסמס.
על כל אלה נוסף הכישלון של המנגנונים הליברליים במניעה ואכיפה. על אף הצלחות לא-מבוטלות, במשפט הבינ"ל מופקר שלטון-החוק פעמיים לטיפולן של המדינות, אשר כולן כמובן בעלות-עניין ומפירות זכויות בעצמן: ראשית כסמכות קודמות להתערבותו, ושנית בשיתוף וולנטארי של המדינות האחרות. הליברליזם, במילים אחרות, הפקיד חתולים במשמר על השמנת. תומכי הזכויות לא היו עיוורים לזלזול ולכשל, וגילו סקפטיות גוברת לסדר-עולמי שמונהג ע"י המדינה. אם תרצו, הם אימצו בעצמם את ההתייחסות הצינית של המדינאים. המדינות הפכו מנשא של תקווה, ממארגני הסדר העולמי הצודק, מסמל הקִדמה, ומהתגשמות השכינה-האזרחית החדשה – ללא יותר מאשר שחקנים בעלי-עניין. התפקחות זאת היא גם בשורה מרה של ייאוש.
מגבלות הליברליזם
השיח והפרקטיקה של זכויות האדם השתנו אפוא עם הזמן, מפני שהקונטקסט ההיסטורי שלהם השתנה. לנוכח כישלונם המתמשך, הכמיהה לחזור אל הקונצנזוס הישן והטוב של זכויות האדם במובנן המצומצם, "הליברלי ולא הרדיקאלי", היא בעייתית; על אחת כמה וכמה כאשר היא נעשית בשם הערגה – המובלת ולא המובילה – ל"קונצנזוס חוצה מחנות פוליטיים" (במערב). יתרה מכך, היא גם איננה אפשרית, ולו רק מפני שהתנאים החברתיים שייצרו אותה אינם קיימים עוד. גלגלי ההיסטוריה לא שבים לאחור, ותהליכים חברתיים, בהם גלובליזציה וטכנולוגיה ואפילו התחממות הכדור, לא יכולים להתארגן רק לפי הסדר שהיינו מעדיפים לדמיין בשם הסטגנציה והשותפות הפוליטית. בנוסף, בישראל לפחות, רוב הציבור היהודי כלל לא מכיר את זכויות-האדם לעומק, אלא רק משער מהן לפי שְמַן. הוא בוודאי לא מעוניין בבריתות פוליטיות המאלצות אותו להתפשר על העליונות והשליטה. ובכלל, ספק רב אם שינוי בהתנהגות פוליטית יכול לבוא משכנוע רציונאלי רעיוני בלבד, ואם ניתן לפתח אמפתיה, סולידאריות וצדק, תוך טיפוח הלאומיות, או התעלמות מיחסי-שליטה.
מאידך, פעילי הזכויות מתקשים להתמודד עם השתייכותם הפריבילגית, ואינם מוותרים על הנחות המוצא המתנשאות על אחרים, שאחת מהן היא הליברליזם עצמו ומקורותיו החילוניים. חרף ההתפתחויות שתוארו לעיל בשיח ובפרקטיקה של זכויות-האדם, כפי שמדגיש מזרחי, ליבת הליברליזם נשמרת, וגבולותיו לא נפרצים. אפילו בשיח הזהויות הרחב, הפרט נותר קודם לחברה, ונתפש כמי ש"בוחר" את זהותו. בעקבות אסד, מזרחי מצביע על כך שבליברליזם נותרת החילוניות אמיתה אכסיומטית נתונה, שאיננה מסוגלת להתמודד עם מה שאיננו חילוני. האזרחים הפרידו את הדת מהמדינה, ואת אלוהים מן המוסר והצדק. לדבריו, ההנחה שבני האדם קובעים את גורלם וזכויותיהם בעצמם, ושאין היררכיות בין פרטים וחברות או סדר חיצוני להם, מרחיקה ומאיימת על קבוצות מסורתיות החוות את חייהן דרך סדר-קוסמי אחר, ושמשמעות עולמן איננה חילונית. מוקדם לומר אם האכזבה מהליברליזם תביא גם ליציאה-בשאלה מן התיאולוגיה החילונית-מדינתית בכלל, אך כפי שמתברר מן הרטרוספקטיבה על המלחמה-הקרה, מגבלות העיוורון ה'קולטורוצנטריות' של הליברליזם, וחוסר-המודעות של חסידיו להקשריהם ולהנחות-המוצא שלהם, מסבירות לא מעט מהצלחותיו, כישלונותיו ואתגריו.
הערות
[1] המאמר של מזרחי עוסק בריחוק בין "מזרחים" (ואחרים) בישראל לבין זכויות-האדם וסוכניה, שזהותם בהכללה "אשכנזית", ליברלית ושמאלנית. המחקר שלו מתמקד באופן שבו מאבקי זהות, אינטרסים ופרספקטיבות של "אשכנזים" ו"מזרחים" בישראל מוצאים ביטוי ביחסם ל"זכויות האדם". מזרחי טוען שהשיח האוניברסלי נתפס כמאיים על הפרטיקולריזם הלאומי-בעיקר של ישראלים, "מזרחים" במקרה זה, ומציע לחפש מרחב פרשני אחר, כזה המאתגר את הליברליזם של פעילי-הליברליזם, שמספק קונטקסט חברתי לזהותם, ושדוחק בהם להכיר עולמות משמעות חלופיים. ↥
[2] אני משער שכוונתו ב"כסות א-פוליטית" הייתה לראות את זכויות-האדם הליבראליות במובנן הצר כקונצנזואליות וחוצות מחנות פוליטיים, לא באמת כבלתי-פוליטיות. כלומר, "א-פוליטי" במשמעות הדבורה היומיומית של המושג בישראל. יש לציין שארגוני זכויות האדם בישראל, חרף משאביהן המוגבלים וקריאתן לסיום הכיבוש והמצור, פועלים ללא לאות להגן על זכויותיהם של כל תושבי הארץ, כולל היהודים. הם אף לא היססו לעמוד גם על זכויותיהם של מתנחלים ואנשי צבא. בין הדוגמאות הבולטות בשנים האחרונות: ההתייחסות לאירועי עמונה ודיכוי מחאת ההתנתקות, ההתנגדות לבידוד יגאל עמיר ולמעצרים מנהליים, העמידה החוזרת לצד אנשי ימין קיצוני בזכותם למחאות, חשיפת ניסויי הצבא בחיילים, זכויות סוציאליות וגישה שווה בפריפריה ועוד ועוד.↥
[3] אשפר מציב גבול בין המחנות הליבראלי (התפיסה הצרה) והרדיקאלי (התפיסה הרחבה), ואף יוצא נגד טשטושו ע"י מזרחי. הוא רואה בראשון את הגרעין הנאמן למקור, האוניברסאלי, הפרגמאטי והפרקטי (ומכך אולי משתמע מהו המחנה השני: לא-אוניברסאלי, קיצוני ולא-פרקטי). אני סבור, לעומת זאת, שהגבולות האלו נזילים, אם בכלל קיימים. כלומר, שהתפיסה הרחבה של זכויות-האדם היא אבולוציה של זאת הצרה, שיש תנועה מתמידה של אנשים ורעיונות ברצף בין השתיים, ושרבים מזדהים עם שתיהן בערבוביה. הגבול, אפוא, מטושטש מאליו, אם בכלל קיים.↥
[4] תשומת לב לכך שמתקיימים כאן כמה דיונים בעת ובעונה אחת. אל הדיון הפילוסופי-משפטי בזכויות-האדם וצדק, נוסף הדיון הסוציולוגי על האופן שבו זכויות האדם נתפשות ע"י הקבוצות שונות ומשרתות אותן, ועליו נוסף רובד-דיון שלישי, של האסטרטגיות הרצויות לפעילים בארגונים לשינוי פוליטי, אשר עבורם זכויות-האדם הן אמצעי ומטרה. פער ברור בהשקפות הכותביהם נובע מהכובעים שחובשים שניהם. אשפר הוא קודם כל איש פרקטיקה, העובד בחברה האזרחית, אך גם עוסק בהיסטוריה של הרעיונות, והוא אכן כותב על האופן שבו החברה האזרחית יכולה למצוא פתרון באמצעות העמדות והרעיונות שאותם תציע. לעומתו, מזרחי הוא סוציולוג ביקורתי (למרות מעורבותו בארגוני שינוי חברתי), ומוקד עניינו הוא הבנת הקשרים וההקשרים החברתיים, כנובעים משילוב של פרקסיס, מיקום-חברתי, פרספקטיבה, חוויות, זהות ואינטרסים, ורק אחר כך מעמדות ורעיונות. (בסוציולוגיה הביקורתית עמדות נקשרות תכופות למיקום החברתי והפרטי ולא (בהכרח) כבעלות קיום עצמאי).↥
[5] כלומר, מעבר משיח ליברלי קלאסי ושמרני לשיח ליבראלי ביקורתי. הראשון עוסק בזכויות ה"אזרח", ורואה בפרט קטגוריה שקופה, נטולת זהויות (מין, מעמד, צבע, וכד'), ואוטונומית להקשר החברתי שלה. השיח השני (פוליטיקה של זהויות) מדגיש את ההבדלים כמפתח להשתתפות שווה. השינוי בליברליזם בכלל ובשיח הזכויות בפרט היו כרוכים זה בזה, והביאו להעמקה והרחבה של הזכויות לכדי הכרה והכלה של זכויות חברתיות וקולקטיביות בשיח הליבראלי.↥
[6] לדעתי, יותר מאשר כיבוש במשמעות של "תפיסה" (occupation) במשפט הבינ"ל, כמו בעיראק, דרום אוסטיה, דרום לבנון, הגדה, הרצועה וכו', מדובר בכיבוש-צבאי זר, ממושך ודכאני בפועל בסגנון קשמיר, טיבט, כורדיסטאן וכו'. רמת הגולן היא דוגמה טובה לשטח שאיננו מעודד הפרות בקנה מידה נרחב למרות המשמעות המשפטית שלו, בעוד שטיבט וקשמיר כן, למרות שהמשמעות המשפטית שלהן איננה כזאת.↥
[7] חשוב להוסיף שההכרה הממסדית שהשיגו ארגוני הזכויות בתחום זה, לא רק שפתחה צוהר משפטי ושיחי למנוע עוד הפרות, אלא ניתן לשער שאף מנעה בפועל מספר גדול של הפרות שאין לנו דרך לכמתן. עד כמה שאני יכול לשפוט בלי שיש לי נתונים אמפיריים, נראה לי שהתפיסה הרחבה נהנית ממומנטום של קניית נפשות בקרב תומכי "הגרעין המקורי".↥
[8] הסקפטיות כלפי שלטון החוק נכונה במיוחד למקרים שבהם יש הקפאה של החוק במקרים שהריבון זקוק להם (גוונטאנמו, חוקי חירום, לוחמים לא-חוקיים, המלחמה בעיראק וכד') שנראו לרבים כריבונות המבוססת על תיאולוגיה, ומתבוססת באשליות.↥
אמת מארץ ישראל 