פמיניזם, ערבים ומוסלמים

רבים יזכרו ודאי את הלהיט של חיים משה, "עאיישה" מסוף שנות התשעים. שיר אהבה של גבר מתוסכל שחיזוריו מושבים ריקם. הפיכתו של שיר הראי היפיפה, אשר תורגם לשפות רבות, לפופולרי מאוד גם בעברית, לא היה דבר של מה בכך. השמעת שיר אהבה לאישה ערבייה בפריים-טיים התאפשרה לא רק בזכות המעלות הגדולות של השיר והשירה, אלא גם בזכות אווירת הפתיחות של תהליך השלום של שנות התשעים, שבעצם חיפש בידול ולא היטמעות. כך או כך היה זה סימפטום אחד מני רבים של החגיגה העצמית שלנו, הישראלים-היהודים (ובעיקר האשכנזים), את הפתיחות שלנו. את יכולתנו לדמיין את הערבים כבני אדם שווים לנו, כאוהבים ונאהבים, ובלי שהשיר יכיל משהו שיטריד אותנו פוליטית. כך שהשיר היה פרקטיקה של ה"עצמנו" (to practice ourselves as) כחלק מהעולם הליברלי־המערבי, שבו השיר ה"מקורי" (בצרפתית עם קטע בערבית) הגיע לראש מצעדי הפזמונים באירופה (הפרנקופונית בעיקר).

עם זאת, מעטים יודעים שהתרגום של אהוד מנור של הלהיט של הזמר האלג'יראי הפופולארי ח'אלד (שם במה, ללא שם משפחה, כמו אדם, ריטה, מדונה) שיטח לחלוטין את הרעיון המרכזי של השיר. שיאו של השיר המקורי, שהוא גם הקטרזיס המוזיקלי שלו, הוא תשובתה של עאיישה המחוזרת (המושרת עם אפקט מהדהד):

השאר את אוצרותיך אצלך
אני שווה יותר מכל אלה
סורגים הם סורגים, אפילו יהיו עשויים זהב
אני רוצה את אותן הזכויות שיש לך
וכבוד מדי יום
אני לא רוצה דבר מלבד אהבה

אפשר רק לשער מדוע מנור והמפיקים השמיטו עבור הקהל העברי את התשובה הפמיניסטית ששם בפיה כותב השיר (משורר צרפתי-יהודי פופולרי), והאם השיר היה מצליח בישראל באותה המידה גם עם התשובה המקורית, הפוליטית. אפשר גם שהאנקדוטה הזאת מצביעה על ההנחות השיחיות שמפעילות את המתרגמים והקהל/מאזינים/קוראים העבריים, שזרמים פמיניסטים ערביים או מוסלמיים אינם קיימים, או שהם שוליים למול הכוחות השמרניים מימין. (אגב, הזמר האלגי'ראי של השיר, נרדף על ידי חוגי ימין דתיים באלג'יר, שבין היתר ראו בשירת הראי המצליחה תופעה תרבותית פסולה). יש לכלל הזה אמנם חריגות באקדמיה הישראלית יש כמה חריגות (כולן, כמובן, נשים),[1] אבל הזווית הדומיננטית בעברית (ובאנגלית) נותרה של מעין "הפתעה" כשנשים ערביות ומוסלמיות, למשל, משתתפות פוליטית או צבאית. זה כמובן מעוגן גם במציאות, אך גם במנגנוני ההגנה העצמיים של עצמנו, שדואגים שנחשוב על עצמנו כמתקדמים "לעומתם".

ובכן, יש גם יש זרמים פמיניסטיים רבי־הישגים בחברות ערביות ו/או מוסלמיות (עצם ההכללה והקשירה השימושית בין שתי הקטגוריות "ערבים" ו"מוסלמים" היא שיחית, ובעייתית מאוד). לזכות השינוים הדוריים ולזכות ה"פמיניזם" יש לזקוף תמורות רבות, בפרט רפורומות בחינוך, בכלכלה ובמשפט. כמעט בכל המדינות המזרח תיכוניות גיל הנישואין עלה, חוקי הירושה והרכוש מאפשרים לנשים לקבל הרבה יותר מבעבר הלא־רחוק, ולנשים יש עתה הכוח למנוע ריבוי נשים. יש גם שינוים גדולים בהשתתפות פוליטית, בחינוך ובהשכלה הגבוהה. לדוגמה, בין השנים 1960 ו- 1999 קפיץ שיעור ההשתתפות של בנות בבי"ס יסודי ברוב מדינות המזה"ת. בתוניסיה מ-43% ל-93%, במרוקו מ-27% ל-64%, בעיראק מ-36% ל-71% (אחרי שפחת מ-91% קודם למלחמת המפרץ), באיראן מ-27% ל-89%, בטורקיה מ-58% ל-97%, בירדן הרבה פחות, מ-59% ל-68%, ובסעודיה מ-22% ב-1960 ל-61% ב-1995. העליות האלו משתקפות גם בשיעור החינוך בהמשך ובהשכלה הגבוהה, וכן בהשתתפות נשים בפעילות מחוץ למרחב הביתי. והן גם לא הפסיקו ב-1999. עם זאת, ניתוח כזה כופה הכללות ומתעלם מהבדלים רבים בין מעמדות, צורות חברתיות וכו'. כמו בישראל, אין דין נשים מבוססות בעיר גדולה לדין נשים כפריות באזור דתי, או ממעמד אחר, וגם לתיעוש יש חלק בהסבר. גם עצם השימוש במושג "פמיניזם" שנוי במחלוקת. איך שלא יהיה, נשים הפכו מרכזיות יותר בפוליטיקה, במשפט ובאמנות, השפיעו מאוד על חוקי המשפחה והחקיקה בכלל, ולקחו חלק בעיצוב הלאומיות וכו'. זה לא מוריד מכך שהמאבק מול הפטריארכיה והשמרנים הדתיים נחל גם הצלחות וגם תבוסות, כמו בכל מקום. מצד שני, נשים רבות משתתפות בשיח החוקי והאקדמי, והן הביאו לתמורות רבות בהבנה של שאלות חברתיות, כגון קרימנליזציה של מיניות (נשית), כבוד ובושה, שאלות של בעלות, סוגיות דתיות, וכו', בהנכחה ובכתיבת היסטוריה פמיניסטית נשכחת (לדוגמה).

אפיק פעולה נוסף הוא של נשים מוסלמיות (בעיקר במערב) היה להפוך פרשניות דתיות חריפות ביותר, והראו באופן מרחיק לכת עד כמה הפטריארכיה עצמה היא חטא דתי, וכי שוויון בין כל בני האדם הוא מצווה. לדוגמה, לפי הקוראן, בני האדם נבראו כסוכנים מורליים שווים, והעובדה שהאל הוא בכל מקום מלמדת גם שאין כל אבחנה בין מרחב ציבורי ופרטי, כך ששני אלו הם מעשי ידי אדם, ולא האל. עצם התפיסה והפרקטיקות שהגבר שווה יותר הן התנשאות אסורה (אִסְתִכְּבַּאר), שהיא לפי המסורת מעלה שטנית, ולכן הפטריארכיה איננה אלא החטא החמור ביותר של שיתוף (כוחות על אחרים, השטן במקרה הזה) בייחודיות המונוטאיסטית, הייסוד המרכזי ביותר באסלאם. באופן זה הן הופכות על ראשם את המותר והאסור בשם האל לפי הפטריארכיה, שעה שפמיניסטיות אחרות מהחברות המוסלמיות חולקות על הבחירה האסטרטגית להישען על הדת כמזור לדיכוי הגברי.

חלק מהקוראים תכף ומיד יתרעמו על עוז המצח שלי לתאר נשים ש"נאלצות" או "בוחרות" ללבוש כיסוי־ראש – כפמיניזם, אבל תתפלאו. רבות מהן בהחלט רואות בכיסוי־הראש (חיג'אב) והרעלה המלאה (בורקה) פעולה פמיניסטית וסמל של עוצמה נשית, כל עוד אין בהם כפייה. סיבה אחת, למשל, היא שהחיג'אב משחרר את הנשים מהמבטים המחפצנים של גברים, שהם כמובן מאוד נפוצים גם אצלנו, בתרבות שבה – בשם החירות הנשית והזכות למיניות – הרבה מהאופנה והתרבות הפופולארית הם חגיגת חפצון ופורניפיקציה של הגוף הנשי, הנועד להתחרות ולהשביע את עֵינינו אנו, הגברים. אם כן, נשים שמחליטות ללבוש כיסוי ראש, בחברות ("מזרחיות" ו"מערביות" כאחד), הוא שהן חשות שהמבטים הגבריים על גופן מפסיקים. (אגב, האם ללבוש מיני או בקיני, או לעשות קליפ חצי־פורנוגרפי, זה יותר או פחות כניעה לשליטה של המבט הגברי?). טענה אחרת היא שהוא "שיחרר את הנשים מהבית", ואפשר להן להסתובב בביטחה בחוץ.

העניין הוא, שמחוץ לישראל יש מחקר ענף של תנועות נשים ברחבי המזה"ת המודרני, כולל תמונות מורכבות מאוד של פעולותיהן, הצלחותיהן והאסטרטגיות שהן נקטו בסוריה, באיראן, בטורקיה, בצפון אפריקה וכו'. מי שרוצה, מוזמן אף לעיין בכתב העת האקדמי המוקדש לכך. בינתיים, בישראל, יש היעדר של הפמיניזם הלא-מערבי, באקדמיה ובשיחים אחרים.

 

הערה

[1] מירה צורף מלמדת למשל על פמיניזם (אף שתקציר הקורס שלה מתאר נשים דתיות), וישנם גם חריגים אחרים ואפילו אסופת מאמרים שערכו רות רודד ונוגה אפרתי, (שחנה הרצוג צודקת מחד שעצם זה שאין להם גישה או בעיה שמאגדת ביניהם מלמדת על הראיפיקציה של המגדר (והמזה"ת!), אך, מאידך, מתעלמת מהפעולה של הקובץ מול הקוראים העבריים והשיח הציוני, כמו גם מהדרת הרגליים של חוקרי חברה (ישראלים ובכלל) מחקר הפמיניזם ב"מזרח").

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

גם את זה לא תראו בתקשורת העברית #3

כשירות ציבורי למי שיש אומץ לראות את האמת, כך נראית שגרת היום יום הממומנת מכספי המיסים הישראלים ומוגנת בחסותם – ואשר אותה מסתירה התקשורת הישראלית מצופיה, בעיקר מטעמים כלכליים (ישראלים-יהודים לא אוהבים לראות את זה). הסרטונים הבאים כולם מתארים פעולות טרור (כלומר, אלימות מזוינת כלפי תושבים לצורך מטרה פוליטית) בחסות ומטעם מדינת ישראל. כולן צולמו בחודשיים-שלושה האחרונים בגדה המערבית. אני מתריע מראש שהאמת שמובאת כאן מאוד לא נעימה, והתמונות הבאות הופכות את הבטן של מי שיש לו ילדים ו/או לב, (במיוחד מפני שישנו כרגע קמפיין מתמשך, עז ופחדני לתקיפה ומעצר של ילדים פלסטינים.) אבל, אין ברירה: אני מאמין שכדי למנוע זוועות כאלו, וכמובן גם את הבעיות החברתיות, הפסיכולוגיות והביטחוניות שהביריונות שלהלן יוצרת, אין דרך זולת להראות לאזרחים ולעולם את האמת העירומה.

בלי שהצופים ירימו קול צעקה: לכל התוקפים הישראלים שלום, והם לא צפויים לתת את הדין, ובמשמעות ובאחריות של מעשיהם נישא כולנו.

ולסיום, תמונות של הילד הכלוא(!) טארק אבו חדיר כפי שהובא לבית המשפט הצבאי אחרי שנציגי החוק ו"הצדק" של הצבא המוסרי הישראלי, פיצצו את פניו (ואחת מלפני):

tarik1tarik2tarik3

ללקט הקודם
ללקט הראשון
על סוריה
עוד משהו

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

השואה והקשריה האבודים

English

מחנות ריכוז הוא ערך דל בויקיפדיה העברית, המכיל כרגע 358 מלים בלבד, שלפחות 256 מהן מוקדשות למחנות הריכוז הנאציים. ולא במקרה. פשעי הגרמנים מסופרים בעברית באופן שלא יחליש את הטיעונים הציֹוניים, והם מנותקים מההקשר הכללי של שיטות הדיכוי המדינתי בנות־זמנם, בעיקר על ידי חברוֹת לבנות, נוצריות־אתנית, אירופאיות (או שלוחותיהן), שלעיתים פועלות בשם הקִדמה, החירות ו/או השוויון. אין תֵמַהּ גדול, כמובן, שההקשר הרצחני האירופאי האימפריאלי־קולוניאלי של השואה הושמט מהשיח בעברית, והפוקוס היחיד הוא על הנאציזם, בהתחשב בזה שהעברית בת־זמננו היא שפה לאומית המדוברת בעיקר על ידי ציוֹנים.[1] אולם, במקביל ומסיבות אחרות, גם במקומות אחרים ההקשר הזה נעדר, וסביר להניח שזה קשור לתחזוקת הלגיטימציה וההגדרה העצמית הליברלית של המדינות באירופה של אחרי השואה. מכל מקום, את ההיעדר הזה חשוב להבין ולברר, וכמובן להנכיח את הנשכח, כי בלי לעמוד באומץ על הגורמים לפשעים הנוראים האלו, ובלי להבין את גודלו האמיתי של האתגר, יהיה קשה יותר למנוע את הישנותם, דבר שבוודאי יש לו חשיבות יתר עבורנו, צאצאי השורדים, שהושבענו מגיל צעיר: לעולם לא עוד.

נצא ונלמד, אפוא, שמחנות הריכוז לא הומצאו בגרמניה של שנות השלושים ולא עבור היהודים. המושג כשלעצמו הופיע במחנות הריכוז של הקולוניאליזם הבריטי בדרא"פ, סביב שנת 1900 (שאת הרבה מהקרדיט לחיסולם יש לזקוף לזכות פעילת־שמאל לבנה, שהנציב הבריטי לדרא"פ כינה "פרובוקטורית אוהבת בורים", וקיבל גיבוי מהממשלה הימנית הבריטית). כמעט בו־זמנית הופיעו מחנות ריכוז גם בהשמדת העם השיטתית בנמיביה־של-ימינו שערך הצבא האימפריאלי הגרמני, מה שמזכיר שאף הגרמנים לא התחילו את רציחותיהם השיטתיות עם היהודים, אלא רק שיכללו את השיטות. ואף על פי שלא כונו כך, כבר במאה שלפני כן, רבבות אמריקנים־ילידים נכלאו בארה"ב במחנות ריכוז, שאליהם הוצעדו באיומי רובים, ב"צעדות מוות". בנוסף, מחנות ריכוז הופעלו מהמאה מהתשע־עשרה גם במלחמות (בין היתר ע"י הצבאות של ספרד, ארה"ב, וצרפת).

לא רק זאת, מחנות הריכוז הגרמנים גם לא היו המופע האחרון של זוועות הכליאה ההמונית ע"י ממשלות. בישראל, אגב, מבדלים סמנטית (מאותה אג'נדה) את "מחנות המעצר", שהם בעצם מחנות ריכוז, שבהם כלאו הבריטים ללא הגבלת זמן רבבות פליטי שואה יהודים שהיגרו לפלסטין/פלשתינה־א"י בספינות (כולל סבי וסבתי). זה היה אז חלק מהנוף הפוליטי של אחרי המלחמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה. מעט קודם לכן, ובהיקף גדול הרבה יותר, כלאה ארה"ב על אדמתה משפחות שלמות, מאות אלפים מבין אזרחיה שלה, "שְווי־הזכויות", כולל נשים וילדים חפים מפשע, מרקע יפני, גרמני או איטלקי, במהלך מלחמת העולם השנייה (ואת הגרמנים גם בראשונה). הם גורשו למחנות הריכוז בכפיה, באמצעות משאיות צבאיות וברכבות (ר' תמונות). (גם סין, קוריאה ויוגוסלביה הפעילו מחנות ריכוז אחר כך, ואת השאלה הסמנטית/לגאלית אם להוסיף לרשימה המחליאה את ניסיון הכליאה ללא הגבלת זמן (שכשל בחלקו) של המהגרים מאפריקה בשנים האחרונות בישראל, ומחנות מעצר לפליטים בכלל, או את מחנה גוואנטנמו בצורתו המקורית – נשאיר פתוחה, ובעיקר בלתי־רלוונטית לדיון).

גירוש למחנות ריכוז לאזרחים יפנים בארה"ב במלחמת העולם השנייה.

כמו מחנות הריכוז, כך גם הגטאות לא נולדו בשואה. מקור המושג הוא במובלעות אתניות יהודיות שלא היו כפויות מבחוץ במקור, אלא מבודדות מרצון; אבל גם במובנו המוכר יותר, של איסור על קבוצות מיעוט אתניות לצאת מאזור עוני מסוים, לא היו הגרמנים הראשונים ולא האחרונים. (ושוב: איסורי התנועה והגידורים חלחלו גם למחוזותינו, לדוגמה: בממשל הצבאי, ובאופן מובהק יותר באפרטהייד בדרא"פ, וברצועת עזה, בערך מאז "ההתנתקות"). הגרמנים גם לא המציאו את צעדות המוות, כאמור, ולא את השמדה ע"י שימוש בנשק כימי או בהרעבה, ולא את הגירושים והטיהורים האתניים, (למעשה, הטרנספר/הטיהור האתני הגדול בהיסטוריה המודרנית היה דווקא של גרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה; שוב, השיטה המשיכה לאזורנו בשנות הארבעים והחמישים), ולא את גזל הרכוש הנלווה (כנ"ל), או עבודות הכפייה או הפרך (או חמור מכך לאין שיעור: העבדות), או הניסויים הרפואיים והעינויים, ובוודאי שלא את שנאת־המיעוטים (והחריגים והנשים) הפופולארית, העשירה בעלילות־דם עממיות ובפוגרומים (וגם את האחרונים אפשר למצוא בישראל של היום). אפילו תורת הגזע לא התחילה בגרמניה, ולא במאה העשרים, והיהודים לא היו קרבנותיה הראשונים, או העיקריים.

במהלך מלחמת העולם השנייה, גרמניה אכן "הובילה" בהיקף וביעילות הפשעים נגד האנושות שלא היו קשורים למפעל המלחמה, אך היא לא הייתה היחידה שרצחה אזרחים במכוון ובקנה מידה גדול. כל הצדדים התרגלו לרצח אזרחים ופגעו במכוון ובהיקפים אדירים ביעדים אזרחיים של האויב (כגון הרס ערים שלמות בבריטניה, גרמניה ויפן, ורצח של עשרות חפים מפשע אקראיים כענישה קולקטיבית, למשל על התנקשות של המחתרת הצרפתית או הפולנית בקצינים גרמנים). כאן המקום להזכיר שגם בעלות־הברית ביצעו פשעי מלחמה בהיקף גדול ושיטתי, כגון רצח שבויים, ושהיו לכך השלכות חמורות במיוחד על היכולת להעמיד לדין בדיעבד פושעי מלחמה נאצים. לדוגמה, הואיל והצי האמריקני התעלם מחיילי אויב שטבעו לפניו במהלך המלחמה במקום לקחת אותם שבי, אדמירלים גרמנים לא הועמדו לדין על פשעים זהים, בעיקר בזכות ההתערבות של לא־אחרים מאשר עמיתיהם לפשעים מארה"ב, האדמיראלים האמריקנים שזה עתה לחמו נגדם.

לא רק זאת, אלא שגם שיא הפשעים, ההשמדה מאורגנת של עמים "נחותים" בשם הקדמה, גם היא לא נולדה בגרמניה, אם־כי שם הגיעה לשיאה, ומהבחינה האירופאית גם פחות או יותר אל סיומה. ההרג השיטתי במחנות השמדה הנאציים נוהל לפי תפיסות ניהול של מפעלים, טכנולוגיות ופסי־ייצור (תפיסות ש"סייעו" לכל הצדדים במהלך המלחמה, וששיתפו גם חברות הנדסה וייצור אזרחיות). אין שני לקנה המידה של מפעלי הרצח האלו ש"חיסלו" כמעט שרק יהודים (אולי רק כשלב ראשון). עם זאת, היה זה יותר שיא של תהליך אירופאי, מאשר פשע שהופיע אין מאין. שיטות ההרג (שמיעוטן אף פותחו בברה"מ) יועדו בתחילה ל"המתת־חסד" לכאורה של בעלי מוגבלויות פיסיות ונפשיות (שכונו "חיים שלא שווה לחיות"), ועברו במהלך המלחמה אבולוציה של "התייעלות". הן הופעלו על היהודים (והאחרים) רק כשאלה כבר היו כלואים בגטאות ומחנות ש"פשוט" היה קשה לתחזק במהלך המלחמה התובענית, ומפני שמפקדים נאצים התלוננו שהרצח במכונות ירייה גורם נזקים פסיכולוגיים לחייליהם (דבר שהוא מעניין בפני עצמו: ראשית, אם הם מפלצות, איך היו להם רגשות אשם? ושנית, האם העלאת הבעיה ע"י המפקדים הנאצים הייתה דווקא ניסיון לערער או להפסיק את הרציחות? אין לדעת).

מכל מקום, בכל אמצעי הדיכוי והרצח שהזכרתי בולט מאפיין אחד: הפשעים הבוטים ביותר בוצעו על ידי המדינות של הלבנים הנוצרים־אתנית, וכלפי כל מי שלדעתם אינם לבנים (ויהודים לא נחשבו, ובמידה מסוימת עדיין לא נחשבים, לבנים באירופה, אלא חומים), בין היתר, מפני שלמדינות האלו היו אמצעים הטכנולוגיים והפוליטיים הדרושים. משום כך דווקא "השחורים" (מושג מכליל בפני עצמו) ועמים ילידים – ולא (רק) היהודים – נשאו בנטל הכבד ביותר של השנאה והאלימות, כולל מאות שנים של עבדות, אלימות קשה ורציחות. האכזריות והאדישות לעינויים ולמוות התפתחו בהדרגה בכל האימפריות ה"לבנות", והיהודים היו רק חלק, גם אם בולט, מהקרבנות, פשוט מפני שהיו שם. אפילו בשואה, רק כמחצית מהקרבנות בקירוב היו יהודים.

למותר להדגיש כי אין חולק בשום־אופן על עובדות השנאה והרצח השיטתי של מיליוני יהודים על־ידי הנאצים ושות', יחד עם כל יתר ה"אחרים" שהלבנים באירופה לא סובלים (כלומר קבוצות מיעוט מבודדות או מתבודדות אחרות: העמים הסלאבים, הצוענים והקומוניסטים; ובקרואטיה גם לצד הסרבים, הקרואטים ובוסנים־מוסלמים). תכופות, הרציחות נעשו באכזריות יצירתית ותוך קריאות עידוד של יתר האוכלוסייה (שכאמור, מוכרים גם במחוזותינו). אין גם כל ספק שהיהודים נתונים מזה מאות שנים – בעיקר בעולם הנוצרי – לגזענות אלימה שקיבלה ביטויים רצחניים. אלא שיהיה זה שגוי להסביר את הפשעים והגזענות הנאציים, או הג'נוסייד של היהודיים, כאירוע חריג ומנותק מרצף של אכזריות היסטורית, בלי ההקשר של הפיתוח והשימוש באמצעים הזוועתיים האלה בתקופה, ובכלל, ובאירופה ושלוחותיה בפרט, אשר ליוו את המפעלים האימפריאליים, הרבה פעמים בשם הקדמה והנאורות, ואפילו בשם השלום (ע"ע פצצות אטום).

כלומר, על־מנת להבין הבנה מלאה של השואה, ובפרט אם רוצים למנוע את הישנותה, עלינו להעז ולהיפרד באומץ משתי הנחות שמכוננות את האתוס הציוני המנכס של השואה, שנוטה לגמד את החשיבות ההיסטורית של העובדות שלא משרתות את האג'נדה. ההנחה המגויסת הראשונה היא שהסיבה המרכזית או היחידה לפשעים היא שנאת היהודים לאורך הדורות, שגם מוחרגת מכל צורות הגזענות האחרות לממדים מיתיים. שחורים סבלו הכי הרבה כשנפגשו עם הלבנים־הנוצרים, ויש להניח שאלמלא היו היהודים אלה שחיים באירופה, במיוחד בעידן הייעול וכשהאמצעים התחבורתיים והטכנולוגיים האחרים היו זמינים, הרי שהשנאה ופשעיה היו מכוונים לקבוצות אחרות, כפי שרואים במידה מסוימת כיום. ההנחה הבעייתית השנייה היא שלא היה אח ורע לשיטות הדיכוי, שלכאורה הופיעו אין מאין במקום וזמן היסטוריים חריגים, ולא היו חלק מרצף של רוע אנושי (ואירופאי-לבן-נוצרי) "בנאלי" (ר' המצב האנושי), או שכאילו לא שבו והופיעו אחר כך בנוף הפוליטי העולמי – ולא היא (להוציא מחנות ההשמדה, שגם להם יש הקשר ותהליך, כפי שראינו). כפי שהראה רומל בספרו המונומנטלי "מוות על ידי ממשלה" (שזה כמעט פשע שטרם ראה־אור בעברית!) –

במהלך שמונים ושמונה השנים הראשונות למאה זו [ה-20], כמעט 170 מיליון גברים נשים וטף נורו, הוכו, עונו, נדקרו, נשרפו, הורעבו, הוקפאו, רוסקו, הועבדו למוות, נקברו חיים, טובעו, נתלו, הופצצו, או נהרגו בכל אחת מהדרכים הרבות שיש למשלות להביא למותם של אזרחים וזרים לא־חמושים וחסרי־ישע. ואפשר אף שמספרם של המתים קרוב יותר ל-360 מיליון בני אדם. (רומל 1994, 13)

(מספריו לא כוללים את הזוועות בזאיר, בוסניה, סומליה, סודאן, רואנדה, לבנון, עזה, עיראק, סוריה, מצרים, תימן, יגוסלביה, והשפעת הסנקציות של האו"ם על אזרחים, ועוד רציחות בחסות מדינות שאירעו אחרי שרומל אסף את נתוניו, או שלא ידוע עליהן; ואף לא את כל הפשעים האכזריים של מדינות שאינם מובילים בהכרח למוות: עינויים, כליאה, רדיפה, הריסת בתים, הרעבה מזורזת, איומים ועוד). למול המספר הבלתי נתפס הזה, מונה רומל כ־170 אלף אזרחים שנרצחו על ידי ארגוני טרור לא-מדינתיים, וזה באמת נותן פרופורציה ומלמד על איפה צריך לשים את הדגשים, ואלה סוגי התארגנויות אנושיות פוגעות יותר באזרחים חפים מפשע.



הערה

[1] את השפה העברית בת־זמננו ראוי לכנות לא סתם "עברית מודרנית" או "עברית ישראלית" ואף לא "ישראלית", כי אם השפה הציוֹנית – ממגוון סיבות. היא שלובה היסטורית, חברתית-תרבותית ואידיאולוגית בציונות הישראלית, וגם הדוברים והפרקטיקה שלה הם ציוניים. השפה הציונית היא יחסית מבוּדדת ומבוֹדדת לעומת שפות טרנס־לאומיות (כמו אנגלית, צרפתית, ערבית, גרמנית, ספרדית וכו';), כי היא מדוברת בעיקר על ידי "יהודים" בישראל, ואין לדובריה הבנה הדדית עם שפות אחרות, (כמו בלשונות הסקנדינביות, הרוסיות, הגרמניות, הטורקיות, הלטיניות וכד') ואף והסלנג ומטבעות הלשון שלה משעתקים תכופות אידיאולוגיה וחוויות ציוניות.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

הגדה פרוגרסיבית לפסח

לפני שש שנים בערך השתתפתי בערב-פסח שהובילה גיסתי, על פי גרסת ההגדה שהיא עיבדה. זה היה הפסח הכי מעניין שעשיתי עד אז, כי הוא לא היה סתם קריאה מכנית ומהירה, או אוסף מנהגים ברורים או עמומים שמובילים לארוחת ענק מיוחדת, אלא גם כלל מלא דיונים פתוחים והסתעפויות פילוסופיות ופוליטיות של המשתתפים על הערב. לא רק שהתאפשר לי לראשונה להבין את כל מה שכתוב בהגדה, אלא גם שהיו בה הערות והארות מרתקות, שרציתי לחלוק עם אחרים. זאת הייתה חוויה חיובית עד כדי כך שכבר למחרת הסדר ההוא התחלתי לעבוד על גרסה עברית. לרוע המזל, כשכבר כמעט סיימתי, העותק היחיד שלה אבד כשהמחשב שלי נגנב ב-2013. השנה, אחרי שהתפניתי מעט מפרויקטים גדולים רבים, החלטתי לתרגם שוב, לעבד ולהרחיב את ההגדה הנפלאה שלה.

הגדה פרוגרסיבית לפסח_כתב יד 2018

אני שמח להזמין את קוראי הבלוג להוריד את כתב היד המעוצב (כלומר, מוכן לשימוש ביתי) של ההגדה המודרנית, הפוליטית, השוויונית והמעניינת שהיא חיברה, לפני שהגרסה העברית שלפניכם נכנסת להסדר חוזי עם הוצאה לאור. (שימו לב שגודל הדף הוא A5, כלומר אפשר להדפיס שני עמודים זה לצד זה בכל עמוד A4, דבר שתמצאו בהגדרות ההדפסה). מכל מי שיעזו ויערכו את סדר פסח הקרוב עם ההגדה שלנו, אבקש לחזור לספר בתגובות איך היה, ואם יש לכם להוסיף, להעיר או לתקן.

ההנאה מובטחת.

חג שמח!

 

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

העיסקה הקפיטליסטית: איך כן להבין את טראמפ, ברקסיט ושאר הנהירה של מעמד הפועלים לפשיסטו-לובן בעולם הראשון – מעבר לגזענות

איך הסיסמאות "לעשות שוב את אמריקה נהדרת" ו"לוקחים בחזרה שליטה" (של מחנה הברקסיט) מלמדות שיעור באינטרסים מעמדיים. קראו באנגלית כאן: http://wp.me/p6LuKV-eH 

The Capitalist Bargain: Understanding Trump, Brexit and fascio/whitedomists beyond racism

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים

התקשורת הישראלית ממשיכה להסתיר

הנה סרטונים נוספים שצצו בשבועיים האחרונים במדיה החברתית, והתקשורת הישראלית לא מציגה. חלק מהסרטונים קשים לצפייה, אבל אם רוצים לדעת את האמת, צריך להבין שזאת המציאות שאנחנו יוצרים. אלה הן דוגמאות של פיגועים שמבצעים חיילים בפלסטינים.

אחר כך הפוליטיקאים מתעסקים באיזה שובר שתיקה כאילו הוא חריג…

אנא עזרו להפיצם, כי התקשורת הישראלית-יהודית לא תשדר אותם. שברו שתיקה!

 

ברקע של הסרטון הבא (מלפני כשנה, אך גם הוא לא דווח) אף נשמעים צחוקים…

ללקט הקודם…

להשוואה לסוריה

ועוד דברים…

וכתבה אחת על האינתיפאדה הראשונה ששווה לצפות בה:

פורסם בקטגוריה דה לגיטימציה ושינוי השיח, הימין הקיצוני וטרור יהודי, השמאל הציוני-לאומני, חשיבה מיליטריסטית וציות, מהשטחים ומהעיתונות הערבית | תגובה אחת

We, men, owe a lot to feminism, and can shoulder more to bring a desirable change

באנגלית: כמה הפמיניזם תרם לנו הגברים, ואיך נוכל לתרום לחיסול הנורמליזציה של המיזוגניה

Will to Truth

I think I am an average bloke, really. I am not different than you, or about to preach you to position myself as better. I am not better. And I guess that, like many men, when I am exposed to the spontaneous #MeToo movement (not exactly a ‘campaign’), I get at the same time hopeful and inspired and upset, but also reflective and ashamed about certain regrets, immaturities and retrospect stupidities (although I never touched a woman without consent).But what I have to say is not about me, as an individual, but about our society and time.

We might just be living a momentous shift in the appreciation of, and resistance to, the unfair treatment and structural inferiority of women. But because anti-feminist arguments are still common, it is good to start by taking stock of how much we, men, have actually benefited so far from the gender-equality movement: by…

View original post 1,360 מילים נוספות

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים