אולי בעצם יש לך מזל, גורביץ

יוסי גורביץ, אחי לבלוגוספירה השמאלנית העברית שממנה הייתי חלק לפרק זמן, איננו, ופתאום אני מוצא את עצמי מרגיש צורך עמוק לכתוב לו ועליו דרך הבלוג, למרות הידיעה שהוא לא יקרא זאת.

מה יש בו באובדן המר הזה שבועט בי עד שאני מוכרח לכתוב פה שוב פתאום? הרי מעולם לא היינו קרובים ונפגשנו רק פעם אחת או אולי פעמיים. הוא היה עושה את שלו ואני את שלי, חולקים קישורים הדדיים מעת לעת. מיותר להתוודות על קינאתי בחדות, בעומק ההיסטורי, בביטחון, בתכיפות ובכישרון הכתיבה שלו, למרות שהתקשיתי עם האופטימיות והציוניות שלו (לפחות בהתחלה, כשלא היה נוסע לשטחים ולא התחבר עם פלסטינים). ובכל זאת, הוא היה אחי לנשק המקלדת העברית הרדיקאלית, והיינו מעטים וצודקים מול רבים ושונאים למשך כמה שנים, מחפשים להאיר ולהעיר זוויות חדשות למען עתיד אחר שמעולם לא קרה ונראה עכשיו רחוק מתמיד. זה לצד זה, בלי שנפגשנו, היינו מנתחים ומגישים ראיות לכל מי שרק מעיז לגגל ולחשוב. ולימים, כפי שאפשר היה לצפות מאומן הטקסטים הנפלא שהיה יוסי, לא רק כישרונו וידיעתו ותכיפות עבודתו עמדו לו, כי אם גם התמדתו ונחישותו האריכו הרבה אחרי שכבר דעכתי ופניתי לאפיקים אחרים.

איבדנו את יוסי. זאת אבדה גדולה. והנה עכשיו אני כותב. אבל למה בעצם?

את האדם עצמו לא הכרתי כמעט. כמו אחרים, הכרתי רק את יוסי המחבר, כרעיון, כאיגוד מופשט של כתביו וסגנונו ורעיונותיו וצילומיו. כדימוי ציבורי שאותו בנה בקפידה וביושרה נדירה. אמנם יכולתי לדמיין אותו, את האיש מאחורי הטקסט. הוא היה דומה לי במידה, גבר, יהודי, אשכנזי, שֹבע יחסית, שמגייס את משאביו התרבותיים כדי לצעוק אמת אל מי שרק מעז להקשיב, מתוך נאיביות לפרקים שזה אולי ישנה את ההתנהגות והמגמות. אבל בעיקר, כקהל וכעמית, הדמות שלו עבורי לא הייתה אלא בבואה של היצירה שלו. יוסי שלי היה הבלוג, ולא הבלוגר. הכתיבה החדה שלו לקהל קוראים (ולציבור) היתה המהות של היוסי שאני חוויתי, עד כדי כך שכשכבר שנפגשנו פנים אל פנים האינטימיות והביטחון שחשתי בינינו בבלוגוספירה לא היתרגמה באותה העוצמה אל מחוץ למטריקס והמפגש היה קצת מגושם. כלומר, יוסי שאיבדתי היה דמות וירטואוזית ווירטואלית.

בינתיים, בעולם האמיתי, הכיבוש והנישול המתמשכים הידקו את לפיתתם בצל הטרור היהודי המתעצם, במדים ובלי, ובחסינות גמורה. ידיעות על עוד תקיפה ועוד רדיפה ועוד הריסה ועוד עושק ועוד מוות ועוד פסיקה רק זורמות מכל עבר בלי הפסקה, כשכהניסטים – הקיי-קיי-קיי הציוני – עולזים ומנווטים את ההמון מהממשלה והטיקטוק בסיפוק שזיכוכו, כך נדמה, ממשמש ובא. הבועה הפסאודו-דמוקרטית הנאורה והמשגשגת – אימפריית ההיי-טק שלא התקיימה מעולם אלא על גבי עושק משאבים של מיליוני חסרי זכויות עשוקים ומובסים – מחרחרת את נשימותיה האחרונות בצלילי מחאות מאוחרות של מי שלא השמיעו את קולם אליבא דנימלר, מאמינים ברוב תומם שלמישהו עוד אכפת מהפגנות, חרף הניסיון הרב מאינסוף הפגנות סטודנטים והפיצה של שרה, והשביתות ונגד ההתנתקות ומחאות האוהלים ויתר האשליות ששלטים וצעקות ברחובות עדיין משנים משהו. ברקע ההון דורס ורומס את ההמונים ברוב בצע, ואלה במזוכיזם ובתסמונת שטוקוהלם מביטים בו בהערצה וביחד מכחידים את המשאבים שבהם הכול תלויים. הציבור, שתמיד הוזן מתקשורת לאומנית במסווה של אובייקטיביות, מואכל בכפייה ובמישירין עכשיו מהטלסקרין ומיניסטריון החינוך שעליהם השתלט הימין הקיצוני, יותר ממה שאי פעם היה עולה בדמיוננו. באופן אורווליאני, שיוסי היטיב לזהות, על אף השליטה האדוקה, האינדוקטרינציה ורדיפת המתנגדים נעשו דיסטופיים לגמרי, והאשמים בכול הם אכישהו השמאלנים, העמנואל גולדשטיינים. ומרוב שהדיכוי נעשה ברור ואוטומטי, וממילא כל צל של ביקורת הוא בגידה, רובוטים ומצלמות הולכים מחליפים את סוכני הדיכוי, מאתרים ומנטרים ומשקרים ומענישים עבור השלטון, צ'טבוטים לומדים ומייצרים מציאות פיקטיבית לכל דורש, עם דיפ פייק אמיתי משכנע יותר מהממשי, ופידים מותאמים אישית מזינים לכל אחד את מה שיעשה הכי הרבה קליקים לפרולים, עד ש"מראה שחורה" – שזה לא כבר נראתה כהפרזה והתרסה – נראית צל חיוור של המציאות. אנחנו צועדים לעבר עידן ההייפר-פוסט-אמת, מעשה ידי לא-אדם, שבו כל בלוג וידיעה יכולים להיכתב באופן האידיאלי והמקודם ביותר על ידי מכונה בקצב מסחרר, ורק העשוקים ימשיכו לחוות את המציאות האותנטית שמחוץ למסך על בשרם.

אז כל הרוע הזה, ואני לא כותב. מה פתאום עכשיו, בגרון חנוק, דווקא כשיוסי איננו, אני יושב ומקליד בעברית?

אני לא כותב פה כבר הרבה זמן כי אני לא חי בישראל כבר יותר מעשור. דווקא לא "עזבתי" במוצהר או בכוונה לא לחזור. אבל עכשיו? – תגידו לי אתם מי הדביל שירצה לחזור לישראל (או לגדל בה משפחה) אם הוא לא שותף ללאומנות, לדתיות ולאלימות, ויש לו האפשרות לעשות זאת? מה, את הכסף אתם מעבירים משם ולא את הילדים? למרות שלא אחת היה לי מה לכתוב – בכל זאת נמנעתי מכך. קודם כל, זה לא נראה לי פייר להציע ניתוחים וקריאות לפעולה באשר למציאות בא"י-פלסטין כשאני לא חלק ממנה (ועוד כשזה שם הבלוג), וכמובן שגם שאיפה שאני נמצא לא חסר עושק לעסוק בו. אבל גם חוץ מזה, זאת לא נראית לי השקעה טובה של זמן ומרץ. זה נעשה לי ברור שלצעוק את האמת ולתמכה בעובדות לא שינה יותר מדי את ההתנהגות, ההצדקות, ההשתקות והמגמות החברתיות שזיהינו כבר מזמן (ורבים לפנינו). אם כבר, זה הכניס לדפנסיבות וריאקציות. יתרה מזאת, בניגוד לפעילים רבים, תמיד ייסר אותי מעין מאבק בין אנליזה לאקטיביזם. בין כתיבה שהיא נאמנה לניתוח הפסימי העולה בבירור מן המגמות החברתיות והעולמיות (המאוּשש בכל פעם) לבין כתיבה עם נאמנות לאקטיביזם, לתקווה, לאפשרות, לסוכנות (שמתרסקות בזאת אחר זאת). הרבה פעמים התלבטתי אם להסיק נאמנה פסימיות מן הראיות כדי להיות שלם עם ההבנה שלי, או שאם אבטא את זה כך זה רק ירסק את התקווה והאפשרות, גם אם הקטנה, וכך בעצם יתרום להגשמת נבואת הזעם. או שמא שדווקא אם אדגיש את התקווה והאפשרות והפעולה זה יהיה נגד השכל הישר והניתוח, ורק אטע באנשים תקוות שווא, ומוטב כבר להציע שיתפקחו וימצאו אפיק אחר? הלוא כבר עשרים שנה שאנחנו מדברים על החרם שתכף יבוא, וקץ פתרון המדינות, ועל השינוי העמוק שבדרך, אבל כל סוף לא נראה באופק. קשה לי שלא לראות איך היהודים החילונים בישראל ממשיכים להעדיף, פעם אחר פעם, להתחסל ולהשתעבד לימין ולדתיים רק כדי להמשיך ולקיים את הלאומיות (והעליונות) היהודית מאשר לבכר שותפות מלאה עם דומיהם הלא-יהודים המזמינים אותם לברית דמוקרטית, אמיצה והומניסטית.

נו, אבל כל זה לא חדש, אז למה פתאום אני כותב כאן שוב? מה לו ולי? מה, הזמנתי את עצמי למופע איחוד של זקני הבלוגרים לביצוע להיטים ישנים או מחודשים או חדשים למעריצים? מה אני נדחף בכלל? אני גם לא אוהב לכתוב על עצמי בגוף ראשון, על הזהות שלי והחיים הפרטיים שלי. זה לא הקטע שלי. אולי, תאמרו, אני מקנא גם במותו, ואובדנו מעיר אצלי איזו תשוקה להיזכר גם כן כשאמות אני. רק שבעצם אני כבר מת מזמן. לא כמו יוסי האיש, כמובן, אבל כמחבר. מתתי כשהפסקתי לכתוב. מתתי כישות וירטואלית. מתתי כיוצר. מתתי גם כמאמין. מתתי כי העולם שבו התקיימתי מת, ויוסי עבורי הוא חלק מהעולם הזה. עולם שבו לאמת יש סיכוי. יוסי וכתיבתו היו עבורי מושא, אובייקט, חוויה ומעיין נובע של הנאה ושותפות לכאב של האמת. לזעקה. וכששמעתי על מותו נמלאתי עצב גם עליו וגם עלינו וגם על העולם שהוא לוקח יחד איתו מאיתנו. העולם של מה שיכול היה להיות. עולם שעולה בי כערגה עצובה, ממש כפי ש"מדרסה" – הסדרה המעולה של סייד קשוע – מעלה בי, בין החיוכים והתקוות, אשליות על מה שיכול היה להיות, ושלרגע על המרקע ממש נראה כאילו אוטוטו הוא גם יכול להתרחש, ושיש מי שינסה, ושהצופים יממשו את אשליית הספק, אילו רק לא הייתה זאת המציאות השנואה והמפחידה שמחוץ למסך.

כאב הכתיבה המורדת, המודרת, המטיפה, הנאלמת, המשוקצת – הוא כאב מיוחד שיוסי ידע לשאת טוב מרובנו ולגייסו. יוסי האמיתי מת ורק המציאות ממשיכה לחיות. והכאב על שניהם מתלכד. אז פתאום אני כותב.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה

רוסיה זה כאן

פלישה
שליטה
כיבוש
פירוז

טנקים ברחובות
תשתיות אזרחיות
שליטה אווירית
לחימה עירונית

מצור על ערים
הפצצת בתי חולים
בתי ספר, ילדים
פליטים

מסדרונות הומניטריים
ציניים! היישר אל הרוסים
כמה צביעות

בשם הביטחון
אזור הביטחון
זה האינטרס הלאומי
הבוץ האוקראיני

אין עם אוקראיני

העם עם הגולן
לא יש"ע, דונבאס זה כאן
דגל כוזב
מנהיג שלא נוטש

המעז ינצח
לבסס שלטון נוח
בכוח
"תודעה של עם מובס"
החזק יכפה את הכללים
לא ניכנע, נמות שהידים

כל השכנות חוששות
שלטון בובות
מול עשרות
מדינות עוינות

שלטון בובות
לעולם לא יצליח
זה דוד מול גוליית
אזרחים מול צבא
אי אפשר לשלוט לאורך זמן 
בעם זר
כמה זה מוכר

 דה-נאציפיקציה
מי הנאצי פה בדיוק
נשק אסור
נשק מותר
פצצות זרחן, מתי זה נגמר

סיוע צבאי
גינוי בינלאומי
בידוד, סנקציות
אסור להשוות

עד שהמטרות יושגו
וההרתעה חוזקה
 

 

 

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, חשיבה מיליטריסטית וציות, ישראל והעולם הגדול | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

אז מי ניצח ב"סבב" הזה?

ניצחון במלחמה אינו נמדד בכמות הנזק וההרג שגרמת לצד השני. הוא נמדד בעוצמה הפוליטית.

ישראל ממש לא ניצחה. מבחינה פוליטית היא במגננה מול ביקורת עולמית, אולי לא מצד הממשלות אבל מאוד מהרחובות והציבור, שם מבינים שהפלסטינים חיים חיי דיכוי צבאי אלים ללא זכויות בסיסיות, ושרצועת עזה כלואה במצור חונק שלא ניתן להצדיקו. גם הפצצת מטרות אזרחיות, כמו בתי מפקדים ומגדלי תקשורת, אשר גרמה למאות הרוגים אזרחיים ולאלפי משפחות שאיבדו את בתיהן, (כן, אפילו אם היה שם משרד ממשלתי או צבאי כלשהו) — היא פשע מלחמה שלא ניתן להצדיקו כשאינך ארגון טרור. גם שימוש בארטילריה לא־מדויקת על אזור המאוכלס בצפיפות הוא פעולת טרור, בדיוק כמו שעשה גם החמאס, וגם לא לעצור טרוריסטים מהימין הלבן או להוציאם אל מחוץ לחוק, כפי שמתחילים לעשות בארה"ב, זה שותפות בטרור. ישראל איבדה הרבה קרדיט בעולם, אף אם לא ברור אם הדבר נכון לבית הלבן.

ישראל גם למדה שוב את מגבלות הכוח. למעשה, בניגוד לאמירה הישראלית הנפוצה על הערבים, ההיסטוריה מלמדת שדווקא הישראלים מבינים רק כוח (מלחמת יום כיפור והשלום עם מצרים; האינתיפאדה ומדריד/אוסלו; היציאה מלבנון, וכו'). כך שגם כאן ישראל בוודאי לא ניצחה, אלא למדה שיש מחיר לתקיפתה את הפלסטינים, ושגם לנו יש מה להפסיד. וזה עוד לפני שנכנסנו לריסוק היחסים האזרחיים בישראל, שספגו נזק עצום שעוד ייקח זמן רב לשקמו. הרבה מהעתיד שבו נחיה אינו צו הגורל, וכלל לא תלוי במה שיעשו "בצד השני", אלא תלוי במה שיעשו היהודים בישראל: האם ירסקו את הימין הקיצוני, או ימשיכו לתת לו להתעלל בפלסטינים ולהגן עליו. האם הם ימשיכו רק לצפות בטלוויזיה בערב ולצקצק בשיניים, או שיצאו באופן פעיל ויומיומי להגן על השותפות שבה ילדיהם יגדלו. האם ידרשו לנקות את שורות המשטרה והצבא? וכו' (הניחוש שלי כרגע הוא פסימי: ישראלים – להוציא בימין הקיצוני – נוטים לחשוב שהדברים קורים להם, לא שהם עושים אותם).

אבל אין שום ספק שגם הפלסטינים לא ניצחו. אין כל הבטחה שהמצב בהר הבית או שיח' ג'ראח או רצועת עזה או בתוך ישראל וכו' ישתנה ולו במעט מהמצב הנורא של נישול ואלימות שבו היו מצויים קודם לכן, כך שדבר לא מונע מישראל מלהמשיך בכל האלימות הפסולה כלפי נתיניה בתוך ומחוץ לקו הירוק, ולשוב ולתקוף אותם כאוות נפשה. אפילו לברוח מהרצועה לא נותנים להם.

המסקנה, שלא צריך להיות גאון כדי להבין אותה, היא שאף צד לא ניצח, כי במלחמות כאלה אין מנצחים. כולם רק מפסידים. האתגר הוא לסיים את המלחמות ולבנות אמון הדדי, שבו לכולם יש גם מה להרוויח.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה

ללא מילים

אב צעיר בעזה, עם גופת בתו בת ה-12 שנהרגה בהפצצות הישראליות.

צילום: ANAS BABA – AFP

 נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה

אילו החמאס היה פוגע במטרות בישראל כמו שצה"ל מפציץ בעזה

קל לבקר את החמאס על הפגיעה הבלתי מובחנת בחפים מפשע. אבל טרור תמיד היה נשקו של החלש. בהיעדר חילות אויר וים, יכולותיהם מוגבלות לפגוע בצבא המבוצר היטב, לבצע התנקשויות יקרות, להפעיל מל"טים וכו' – וגם להם יש זכות להגנה עצמית. אז מה יעשו?

טרור הוא טרור, ולפחות צה"ל פועל באופן מוסרי, תאמרו? ובכן – לא ממש. וממש לא.

הנה תרגיל מחשבתי שאולי יעזור להבין מה הבעיה באופן "הלחימה" של צה"ל, ומוטב לומר – הטרוריזם של צה"ל. שערו בנפשכם מה היה קורה אילו החמאס היה יכול לפגוע בישראל בצורה דומה לזו שצה"ל פוגע בעזתים?

ראשית, מרכז תל אביב, כמו גם בבאר שבע, ירושלים, חיפה, צפת וכו' היו זוכות למטר של פצצות, כי מפקדות צה"ל יושבות בהם. חלק מהמפקדות, לדוגמה בתל אביב ובפתח תקווה יושבות באזורי אוכלוסיה צפופים, כמו גם הרדיו הצבאי ביפו שהיה מושמד. חלק מהמטרות לא היו נפגעות באופן מדויק, ולכן, כמו בעזה, מחצית מההרוגים היו אזרחים, ובהם שיעור עצום של ילדים. בניגוד לעזתים, בישראל יש מקלטים וממ"דים, כי לישראל יש גישה לחומרי בניין, אבל אלמלא היה לנו את זה, האבדות האזרחיות היו הרסניות הרבה יותר.

בתי המפקדים היו כמובן מטרות לגיטימיות. יש בהם טלפון אדום, ולעיתים נערכות בהן פגישות. זה כבר מכניס מטרות רבות במישור החוף, השפלה וערי השרון לבנק הפגיעות ה"לגיטימי", שוב, עם נזק אגבי גדול. במקומות שבהם הם יסתתרו בבורות ומקלטים, יעשה שימוש בפצצת כבדות במיוחד, והנזק מהן יהיה עצום גם כן.

אבל זאת רק ההתחלה. כל הבנקים, ובמידה רבה גם משרדי ממשלה רבים ותחנות משטרה – היו נפגעים, ואיתם כל מי שבסביבתם. כבישים מרכזיים בכל רחבי הארץ, גשרים, מערכת החשמל וכו' – היו מוגדרים כתשתיות טרור, ואיתם כל התעשיה הצבאית, ובמידה רבה גם אזורי התעשייה, האקדמיה וההיי טק, היו מופצצים, כי הם משמשים את מערכות הנשק והמודיעין. ברוב הארץ האוכלוסיה הייתה תקועה בלי דלק וחשמל. בתי החולים היו קורסים. נתב"ג וכל שדות התעופה והנמלים היו נהרסים לגמרי.

מרגע שגל המטרות הראשון הושמד, גם האוניברסיטה העברית הייתה מופצצת בגלל השימוש שהצבא עושה בה, ואיתה שלל מגדלי עסקים, מגורים ותקשורת, שעל גגותיהם מוצבות אנטנות או שמהן מנוטרות שיחות או שיש עליהם מכ"מים, וכולם היו מושמדים עד עפר מהאוויר. רבבות היו מאבדים את ביתם. לא מן הנמנע שבעזריאלי או דומיו יש משרדים שאיננו יודעים עליהם השייכים לארגוני הביון והביטחון הישראלים (אפילו דוברות מספיקה כדי להכשיר את הפגיעה, לפי הקוד הצה"לי), ואם כן, גם הם היו מושמדים כליל. אוניברסיטאות, בתי ספר וגני ילדים היו מן הסתם נפגעים גם הם, בשל הקרבה. עיתונאים וארגוני רפואה היו נפגעים גם הם.

כדי לנצל את כוח האש, וכדי שחילות אחרים לא ירגישו חלילה שלא השתתפו בהרג, יעשה שימוש בארטילריה מאוד לא מדויקת מהים והיבשה, שהייתה גורמת לנזק עצום בסביבות חיפה, אשדוד ועתלית, כמו גם באזור באר שבע ועוטף עזה. ספינות צבאיות היו פוגעות והורסות את כל ספינות הדיג והמסחר. וכדי ליצר "תמונות ניצחון" סמלים עירוניים היו מופגזים. וזה כולל, שוב, מגדלי מגורים ומרכזי עסקים. גם אנשי עסקים הקרובים בהון-שלטון יותקפו. על ישראל היה מוטל מצור מוחלט, שמונע כניסה של ציוד בסיסי וחיוני לאוכלוסיה, ורוב התחבורה, התקשורת והמוצרים הבסיסיים לא היו זמינים, ועל מים נקיים אין בכלל מה לדבר.

במצב כזה, האם לא הייתם מנסים לפגוע באויב בכל האמצעים העומדים לרשותכם? ובמצב שלנו – האם אפשר להצדיק את מוסריות הטרוריזם הישראלי בעזה ובכלל? והאם הוא משרת באמת את האינטרס שלנו?

ועכשיו תורכם: איך תרחיש כזה היה משפיע עליכם, על חבריכם ועל משפחותיכם? אילו עוד מטרות היו עלולות להיפגע? כתבו לי בתגובות.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | תגובה אחת

אמת בזמן אמת

איך צה"ל דואג לערער את הביטחון הישראלי וניפוץ מיתוסים על מוסריותו

בקיצור, כל מה שהיה ונכתב בשנים עברו, לא השתנה. חוץ מכך שהמגמות מחריפות.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה

זה לא סבב, וזאת רק ההתחלה

האמת הפשוטה היא שאיננו מצויים סתם בסבבים, אלא במלחמת אזרחים מתמשכת. (אזרחים במובן של civilians, לא citizens). ובלי התערבות כירורגית או חיצונית, בעוד 10-20 שנה יהיו בארץ ישראל רק יותר ויותר אלימות וקורבנות.

והסיבה האמיתית שלא יבוא שקט גם אחרי ה"סבב" הזה איננה שהפלסטינים הם צמאי דם, אלא שהימין הקיצוני בישראל פועל באופן נחרץ ויומיומי לקדם שפיכות דמים וגירוש, והוא דוחק את כל הפלסטינים, על גווניהם, לאלימות: להילחם על בתיהם, ילדיהם, רכושם וחירותם. כשאתם בעבודה או בחופשה, הם מארגנים כל יום תגי מחיר, פעולות אלימות ומצעדי  גזענות שבהם רבבות צועדים בדגלים בשכונות המיעוט בצרחות "מוות לערבים" ו"מוחמד חזיר", וכמובן במפעל מאורגן היטב בחסות השלטון של "התנחלויות" והפעקות, וכך הם עושקים, שורפים, הורסים, מכים, מאיימים, פוצעים, מרעילים ורוצחים, ולעיתים מדהים עד כמה השיטות שלהם (מצעדי התרסה, לנפצץ זכוכיות של חלונות ראווה או מצבות) נלמדו מהנאצים והאנטישמים. והאמת הנוראה היא שהם נעשו דומיננטים מאוד בממשלה, במשטרה, בצבא ובערים המעורבות. ולכן בלי שהציבור היהודי יוציא קבוצות כמו לה-פמיליה וכהנא אל מחוץ לחוק וללגיטימציה – ובוודאי מהממשלה והמשטרה – ובלי שהוא יאבק בהן ברחוב ובפומבי, הרי שזה בלתי נמנע שהמצב בארץ רק יחמיר. בלי להילחם בהם, בטרוריסטים היהודים שנעשו כל כך נפוצים ושמרעילים ומסיתים את הציבור והצעירים לאלימות וגזענות – פשוט לא יהיו דו קיום ושלווה, ורבים מהחיים הנורמטיביים שהיהודים בישראל הכירו, ישתנו לבלי היכר.

ספק אם זה לא מאוחר מדי.

אמנם כל היוזמות והקבוצות הנחמדות לדו קיום הן טובות ויפות, אבל בלי שלפלסטינים יהיה ביטחון שרכושם לא יופקע ובתיהם לא יהרסו, שילדיהם לא יותקפו, ושהם לא יהיו חשופים לאיומים, להתנכלות של מג"ב ויס"מ והצבא – אין מה לצפות לשינוי, אלא לרעה. וההידרדרות היא גדולה מאוד בעשורים האחרונים, והיא נעשית מהירה יותר ויותר עם ההקצנה בציבור.

"והחמאס? האם הוא לא חלק מהטרור" תשאלו?

האמת הפשוטה היא שטרור תמיד היה נשקו של החלש. והאמת הפשוטה היא שגם לפלסטינים יש זכות להגנה עצמית, וסבלם היומיומי לא נופל מזה של היהודים בישראל, ולמעשה הוא הרבה יותר גדול. רק שלהם אין צבא. אין להם מטוסים, ספינות או טנקים, אין להם אמצעים מתוחכמים של תקשורת וגיוס, אין להם מיליוני רובים ותחמושת ללא הגבלה. ואין להם אפילו דריסת רגל במשטרה שאמורה לשמור עליהם, ושבפועל תוקפת אותם ומארגנת את הרס בתיהם וחייהם. בהיעדר יכולת לבצע "חיסולים ממוקדים", בלי גישה לנשק מדויק ובלי יכולת לתקוף את החיילים הממוגנים היטב ואת בסיסי צה"ל (שמפקדותיו נמצאות במרכזי אוכלוסיה!) – הם עושים את הדבר היחיד שעומד לרשותם.

אז מה עושים? אין תקווה?

אפשר לעשות כמה דברים. האמיצים יכולים לצאת ולשמור בגופם על המותקפים, כפי שעשו גם משפחות פלסטיניות למשל. אפשר גם לנסות להוציא את הקיצוניים היהודים אל מחוץ לחוק ולשיח שוב, ולהטיל עליהם ועל המפעלים הקיצוניים שלהם, בעיקר בירושלים ובערים המעורבות – את האחריות לדחיקת הרגליים שבבסיס האלימות. אפשר להפסיק להרוס בתים ולנקות את המשטרה.  אפשר גם להסיר את המצור על עזה. אבל כל אלה לא נראים סבירים כרגע. והדמוגרפיה ממש לא עוזרת לראות אופק של תקווה.

אפשר גם לנסות להגר. אולי כבריחה מהמציאות הזאת, או כדי להציע עתיד הגיוני יותר לילדיכם. ואולי כמעין "דנקירק" שבו מתארגנים מחדש לשחרור שאחרי.

אפשר גם לפעול למען התערבות מבחוץ.

אבל אי אפשר לשבת באפס מעש, לצפות בחדשות או בפיד ולחשוב שזה יעבור והכול יהיה בסדר שוב.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | כתיבת תגובה