והשוס החדש: הסדר ימנע שלום

היום יצא המרצע מן השק. לבני אומרת, בשיא האורווליאניות, שהסדר שלום יסכן את השלום.

זה באמת נכון, לשיטתה, כי ההגדרה של לבני ל"שלום" (וגם של ברק, אולמרט, שרון וכו') היא הפסקת הסכסוך תוך שמירת אחיזתה הצבאית של ישראל בכל הארץ, ניתוק הגדה מן הרצועה, שליטה קבועה על הגבולות ומזרח ירושלים (שהיא חשובה מדינית, דתית וכלכלית למדינה הפלסטינית), השארת גושי ההתנחלויות (השולטים על מקורות המים, הקרקעות העשירות והרציפות הטריטוריאלית בגדה), הנצחת הפער הכלכלי, ושליטה בצירי התנועה ואפילו על המרחב האווירי והימי הפלסטיני. וזה המקסימום האפשרי שהפלסטינים יכולים לצפות לו. טייק איט אור יו אר נוט א פרטנר, כמו שאמר ברק. בקיצור, או שתתקעו במדינה שהיא לא באמת מדינה, התלויה בטוב ליבנו הכלכלי, הצבאי והדיפלומטי, או שאין "שלום". ובאמת, מה יש לישראל להפסיד? אם ישראל לא מסכימה למשהו – הכיבוש נמשך, ואם הפלסטינים לא מסכימים למשהו – גם כן – הכיבוש נמשך.

התנחלויות ומאחזים (בצהוב) כופים סכסוך על הרוב. אל תטעו, למרות שכמות השטח (צבע) דומה, יש לפחות פי 4 פלסטינים מיהודים בגדה המערבית. לחצו לתמונה המלאה...

עתה, סתם לדוגמה, דמיינו רגע שנבחרתם להיות הנשיא בפלסטין. למרות שכול העולם מכיר שהרצועה והגדה (כולל ירושלים) הן שלכם כיחידה טריטוריאלית אחת, ולמרות שכבר ויתרתם על 78% מהארץ (בתוך הקו הירוק), מציעים לכם עכשיו את רוב מה שנשאר, אך בסייג של גושי התנחלויות פירוז ושליטה חיצונית מלאה במסחר וגבולות. כבר במצב זה ברור לכם שכל התפתחות של המדינה תלויה במצב הרוח של השלטון בישראל. ועכשיו, מציעים לכם, שלום, אך רק אם תקבלו, למשל, את "גושי ההתנחלויות", שסביבם גם נבנית גדר ההפרדה. הגושים חוצים את הגדה ל-3-6 מקטעים מוגבלים, והם יישארו בשליטה מלאה של מדינה זרה, שאתם לא ממש סומכים עליה (ישראל) ואחראית לא מעט למצבכם. הם ישאירו את רוב מקורות המים של הגדה בידיה, וגם את מזרח ירושלים, שמוסדות הכלכלה של האו"ם מעריכים שהיא כ-40% מהכלכלה של המדינה  הפוטנציאלית. ואם עדיין לא ברור שזו מדינה שלא תוכל להתרומם, אז, לתוך הברדקון הצפוף, העני והכושל הזה, תידרשו גם לקלוט את הפליטים (שהם ייצרו). וואלק, אם היית היום הנשיא/ה הפלסטיני/ת היית מסכימה לזה? ערפאת סירב לזה, ועדיין לא ברור מה יאמר מחמוד עבאס אבו מאזן, אבל כולם יודעים שהחמאס לא יקבל את זה, ולכן הוא לא פרטנר.

ולא, זה לא בגלל שהוא רוצה להשמיד את ישראל (ר' סלע ומשעל, זמן חמאס). באמצע 2006, הכריז אהוד אולמרט על "מסמך האסירים" – בו כל הפלגים הפלסטינים, כולל חמאס, הסכימו לתכנית פוליטית של פתרון של שתי מדינות -כ"לא רלבנטי". בסיסו דומה ל"מפת הדרכים", שדומה ל"הצעת הליגה הערבית" (2002), שדומה להצעה של אש"ף (1988), שגם הוא הוכרז בזמנו כ"לא רלבנטי". כולם מדברים על חזרה לקו הירוק תמורת נורמליזציה מלאה, אבל בלי טריקים כמו "גושי התנחלויות" ובלי שליטה על הגבולות, המים וכו', שהם המקסימום שמוכנה לתת ישראל. ואם זה לא מספיק, אז גם חמאס בעצמה הציעה להכיר בקו הירוק כבסיס לפתרון שתי המדינות (יוני 2006 – הנייה, ינואר 2008 – משעל).

"כולם שם צריכים לדעת שהטלפון של הבית הלבן הוא 1-202-456-1414. כשתהיו רציניים לגבי שלום תתקשרו אלינו". ג'יימס בייקר, שה"ח האמריקאי, יוני 1990, מביע את אכזבתו מחוסר הרצון של ישראל להיכנס לתהליך שלום משמעותי, אחרי הצעת אש"ף להכרה בישראל ולגבולות הקו הירוק ב-1988..ארה"ב עיכבה את הערבויות לישראל כדי שזו תסכים לבוא לוועידת מדריד, בדצמבר 1991.

זוהי גם דעת הקהל הפלסטינית, וגם בישראל, שלא כמו לבני וברק, רוב הציבור תומך בשיחות עם החמאס. סקר מכון טרומן, האוניברסיטה העברית, דצמבר 2008: "55% מן הישראלים תומכים ו-43% מתנגדים לשיחות עם חמאס, אם הדבר יידרש כדי להגיע להסכם פשרה עם הפלסטינים. בסקר בספטמבר תמכו בכך 57% ו-42% התנגדו. רוב משמעותי בציבור הישראלי (67%) תומכים ורק 31% מתנגדים למשא ומתן עם ממשלת אחדות לאומית פלסטינית המשותפת לחמאס ולפת"ח אם תוקם שוב ממשלה כזו. בספטמבר 65% תמכו ו-32% התנגדו לכך".  כידוע, השפעת הפת"ח בציבור הפלסטיני ירדה מאוד, בדיוק בגלל שהוא ממשיך לקיים עם ישראל מו"מ כבר 16 שנים, וההתנחלויות רק גדלות, וברור שישראל לא תוותר עליהן. לכן, צריך לדבר עם חמאס.

אבל עדיין לא מאוחר.

"הרי כמה מכם אומרים: "יהא כך, טעינו ([כשהתעלמנו מן הערבים]), אנו מכירים בזה, אבל עתה בא הכול כמו שבא, עתה מאוחר הוא לפנות אל הדרך שהראית עליה. היום שורר החוק החמור של הפוליטיקה הבין-לאומית ותוצאותיו. היום אין עוד מקום שבו נוכל להכין חיי שלום. […] לא, לא אך היום, זה ימים ושנים שאתם מדברים כך! תמיד אמרתם: "לגבי יום אתמול אפשר שישרה עצתך אבל עתה כבר עבר זמנה, היום לא ייתכן עוד הדבר, היום אין כוחו יפה עוד, היום הכול נשתנה!" וכן נהפך היום לאתמול ושוב היום לאתמול, מצב נובע מתוך מצב, ומדי פעם בפעם עמדתם בצד שאינו נכון, ומדי פעם בפעם הרביתם את כוח הרע, ומדי פעם בפעם לא נעשה מה שיכול היה על כל פנים להיעשות דווקא אז, וחוסר מעזה זה השפיע על העתיד." פרופ' מרטין בובר,  ציר בקונגרסים הציוניים, מרץ 1939. טל"ח.

בקיצור, הכול עניין של הגדרה. אם זו ההגדרה של ישראל ל"שלום", אז לבני צודקת – הסכם עם חמאס יזיק לשלום של "ממשלת בובות", וגם ברק צודק, ש"אין פרטנר". אבל אם הבסיס לשלום הוא משהו שכולם יכולים לחיות איתו, מרצון והסכמה, שבו כולם מרוויחים, כל אחד בוחר את מנהיגיו, וגם למדינה הפלסטינית יש קיומיות (viability), כולל למשל ריבונות, נורמליזציה, קשרים איזוריים, הבטחת הביטחון של כולם, הכרה בעוולות היסטוריים וחילופי שבויים – השותף לשלום הוא עדיין רוב העם הפלסטיני.

ובפעם הבאה: מהו "השלום הכלכלי" של נתניהו.
(עד שעות הצהריים דווח כבר על 19 נשים הרוגות ו-88 ילדים הרוגים, מבין מה שחולץ מבין ההריסות. ביה"ח בעזה מדווח בניו-יורק טיימס שרוב הנפגעים הם אזרחים. זהו דיווח שחזרו עליו גם כתבים ורופאים בעזה).