לא צריך אפילו לתת הוראה

1. רוח המפקד

דרזדן 1945 (לפני שהיה בכלל ניסיון של חוק בינלאומי). האם הפלסטינים הם נאצים, הרוע המושלם החדש? עזה היא המעצמה העולמית החדשה?

אל"מ (מיל.) יהואר גל, בראיון לגל"צ 10:05 בבוקר, אתמול:

"בעיניי צריך לעשות את זה יותר חזק. דרזדן, דרזדן. השמדה של עיר! בסופו של דבר אומרים לנו שפני המלחמה השתנו, זה כבר לא הטנקים ששועטים, מולנו לא עומד איזה צבא מסודר. […] כל העם, מהזקנה והילד, הם צבא. זה עם שנלחם – לצורך העניין אני אקרא להם עם, אני לא מקבל את זה, אבל לצורך העניין – עם שנלחם בעם, אזרחים שנלחמים באזרחים. אני אומר לך שאנחנו […] חייבים לדעת […] שעלינו לא זורקים אבן. אני לא מדבר על טילים. עלינו לא זורקים אבן בגלל שאנחנו יהודים.

[…] גם אני רוצה שלום […] אני רוצה שערביי עזה יברחו למצרים. זה מה שאני רוצה. אני רוצה להרוס את העיר, לאו דווקא להשמיד את האנשים שבה. "

גל, היושב בקוקפיט המוגן רואה בהטלת פצצות "עם שנלחם בעם". בעוד שבארץ בתי הקפה והפאבים מלאים, בעזה אין מפלט אפילו לילדים, מפצצות של טונות. האם גל הוא טייס יוצא דופן? עשב שוטה? האם הוא הוצא משירות מילואים פעיל? כיצד הצבא מטפל באנשים כאלה? ובכן, ב-1982 אמר טייס אחר בראיון לטלביזיה:

"אני לא רואה אותם כפליטים אומללים. אני רואה חלק גדול מהם כמשתפי פעולה. אני לא מקבל את העניין הזה של חפים מפשע [כאילו] יש לנו פליטים בלבנון חפים מפשע – אין כזה דבר חף מפשע!"

בשנת 2000 מונה הטייס הזה למפקד חיל האוויר, ובשנת 2005 לרמטכ"ל. זהו דן חלוץ. כאשר אין חפים מפשע, בעצם אין גם פשע.

2. העלמת עין

האם הצבא באמת מלמד את החיילים מהם "פשעי מלחמה" בכלל?! מה מותר ומה אסור? וכיצד הוא מתמודד עם פשיעה של החיילים מתוקף היותם שוטרי כיבוש? ב"יש דין" בדקו ומצאו כי רק ב-60% ממקרי התלונות בשנים 2000-2007, נפתחו חקירות מצ"ח. כמעט כל החקירות נפתחות ביוזמת תלונה חיצונית, וכמעט שמעולם לא ביוזמת היחידה. מתוך 1,246 תיקי החקירה שנפתחו במצ"ח – בהם הרג, פציעה, ירי, התעללות, ביזה, השחתת רכוש, מגנים-חיים, אילוץ אישה לשתות נוזל כימי באיומי נשק, שוחד ואף תאונת דרכים בזדון – רק 6% מהחקירות (1.7% ממספר התלונות) הובילו להגשת כתב אישום. גם כשיש כתב אישום, חלק מהמעורבים והנוכחים בדרך כלל לא לא מועמדים לדין.

הם כותבים עוד כי בשבע השנים האלו, רק 30 תיקים נפתחו בגין ירי על פלסטינים (בין 2005-2007 הוגש תיק אחד בלבד), מהם 16 הרשעות, שמיעוטן במאסרים לתקופות שונות. אז איזה מסר זה נותן לחיילים לדעתכם? איזה מסר זה שולח למתלוננים? (אגב, דו"ח אחר מחזק זאת ואומר שגם 90% מהתלונות נגד אלימות מתנחלים נסגרות כליל). וכך, בעוד שבשנים אלו הרגו בצה"ל לכול הפחות 2,000 אזרחים פלסטינים (ורבים הרבה יותר נפצעו) – ברוב המקרים אפילו לא ניסו לעשות צדק.

הנה עוד נתון: מתוך 5,300 תביעות נזיקין, אושרו פחות מ-7% מהתביעות. אחת מתוך כל 15 תלונות בכלל "הולכת לאיבוד".

3. הסתה

האם החיילים יכולים בכלל להבחין, תחת ההסתה הקשה, בין אמת ושקר? אומרים להם שיש מחבלים המסתתרים בבתי חולים, אך בשיחות עם מנהלי בתי החולים, הם מכחישים זאת בתוקף. איך אפשר לדעת? הצבא הישראלי טוען שהם מתחבאים במנהרות, בתוך בתים, בבתי ספר וכו'. אני לא מניח שהכול הכול שקר מוחלט, אבל זה גם מוזר מאוד להאמין שהכול אמת מעופרת יצוקה. בנוסף, זה סותר דבר אחר שהצבא מבקש שנאמין לו: שרוב מבין 5,000 הפצועים וההרוגים אינם אזרחים. אילו זה היה המצב, הכוח הצבאי, לא רק שלא יכול היה להתחבא ולהימצא בכל-כך הרבה מקומות, הוא גם היה הופך ל-לא-משמעותי.  (לעומת זאת, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, שאמינותו נחשבת גבוהה, טוען כי שני שליש מההרוגים הם אזרחים, אנשי צוות רפואה, עיתונאים ושאר "לא מעורבים").

 

הסהר האדום הפלסטיני.

בערפול הקיים, ובעיקר כשאין אפשרות לעיתונאים להיכנס לרצועה ולראות בעצמם, או לפרסם שיחות עם חיילים – היכולת למצוא את האמת והשקר, כמעט שאיננה קיימת. אבל יש ידיעות שאנו יודעים עליהן בוודאות: שצה"ל יורה על אמבולנסים שוב ושוב (לפחות 11 מקרים של ירי על הצלב האדום, ולפחות 6 הרוגים, והיום מקרה נוסף), מרפאות (בשבת: מרפאת דן-צ'רץ' באלסג'עיה נהרסה עד הייסוד, מרפאת אלעאידה, מרפאות ניידות), בתי חולים (היום פגעו בגנרטורים של בית החולים לילדים ובצינורותיו), שיירות מזון של האו"ם (הרוג אחד), ניתוק אזורים שלמים ממים לשבועות, ירי פגזים על מרכזי פליטים (אחד שצה"ל בעצמו ריכז), ירי זרחן הגורם לכוויות קשות ועמוקות ועוד. צה"ל לא מכחיש, אך החיילים מרגישים שזה בסדר, כי כולם נגדנו. זה מה שעושה ההסתה: האו"ם נגדנו, אירופה אנטישמיים ונגדנו (למרות שיש גם הרב יהודים במחאה), הלבנונים נגדנו, בתי החולים נגדנו – ורק אנחנו בסדר.

למעשה, המצור כולו, הוא פרי הסתה. בניתוח הנפוץ לנעשה "בדרום" אנו מתעלמים לגמרי מהמצור, או אומרים שהוא נובע מצרכי ביטחון. שוב ושוב נשמע בחדשות שהפלסטינים "מתעצמים", או "לא מפסיקים לירות". אך דברים אלו מתעלמים ממספר רב מאוד של אלמנטים מרכזיים: (א) המצור איננו רק בטחוני. מהמנהרות ומהים מגיעים אל הרצועה (על יצוא ממנה אין בכלל מה לדבר) גם מזון, תרופות, מים, מלט, חלפים לבתי חולים, גז בישול וכו' (במעברים אוסרים אפילו הכנסה של מטהרי מים וחלקי חילוף למכונות בבתי חולים, שלא לדבר על הוצאת רופאים ללימודים וכדומה); (ב) ישראל רשאית לחפש נשק בספינות, אך לא למנוע את כניסתן;(ג) ישראל היא זו ששברה את ההודנה; (ד) החמאס שמר על ההודנה; (ה) הרבה פלסטינים רוצים לצאת, ואפילו לא לישראל, לצורכי לימודים, הכשרות מקצועיות וכדומה, ואין לכך כל קשר לביטחון; (ו) זרים רוצים להיכנס אל הרצועה, למשל לצורך סיוע רפואי. גם לכך אין קשר לביטחון. (ז) התעצמותה של ישראל גדולה במאות מונים, ואיננה מצדיקה מצור עליה; וזו כמובן רשימה חלקית ביותר.

כך הופכת מלחמה מיותרת (ומזיקה!) למלחמת אין-ברירה בעיני החיילים, וכל המעשים שנעשים במסגרתה, גם בעיניי האזרחים בכלל (עתודת החירום, המילואים, ההתנדבות, התמיכה והכסף של המלחמה).

הנה דוגמה למעשים, שבלי הסתה כזו, קשה להבין איך הם יכולים לקרות: בשנים 2002 – 2004 הרס צה"ל יותר מ-1,700 בתים בחלק המערבי של רפיח! חשבו על כך, אלפי חסרי בית! ו"הרחיק" את רפיח מהגבול עם מצרים. עשרות אלפים נותרו ללא בית, וכמובן בלי חלופה או פיצוי. ביום רביעי הטילו מטוסים ישראלים דפי אזהרה לתושבי החלק המערבי של רפיח, בהם הודיעו להם שעליהם לעזוב את בתיהם, מכיוון שצה"ל עומד להפציצם, ואלפי תושבים מפוחדים נמלטו על נפשם. בגלל שהפעולה היא ענישה קולקטיבית היא נחשבת פשע מלחמה. עבור החיילים המשימה היא "חישוף", או "הרחקת הגבול" או "פיצוץ מנהרות". זה שחיים שם אנשים? לא מרגש יותר ממכה קלה בכנף, או, כפי שנראה בהמשך, רטט בשרשרת.

דוגמאות נוספות שעליהן לא נשמע בישראל: שהטנקים דורסים שוב ושוב גופות של פלסטינים, או מונעים מאמבולנסים מלעבור, ומאלצים את הצלב האדום לפנות פצועים בעגלה עם חמור. מומלץ לצפות, סיקור מדהים, ועוד יותר- התגובות הישראליות.

4. השינוי בהרכב הלוחמים

עבור רבים מהישראלים זה לא נתפס שהצבא הישראלי "יעשה דברים כאלה", אבל הם לא לוקחים בחשבון את השינויים האדירים שעברה החברה הישראלית, ובעיקר הצבא הישראלי בעשר השנים האחרונות. הניסיון העולמי מלמד שפשעי מלחמה לא חייבים לבוא "מלמעלה" ואפשר שהם יקרו "מלמטה". יכול להיות שקטליזטור  לכך ולהידרדרות המוסרית המתועדת היטב היא עלייה מטורפת בשיעורן של שתי קבוצות פריפריאליות בצבא: המשיחיים ובני שכבות מוחלשות. ד"ר יגיל לוי ביצע סדרה ארוכה של מחקרים הן על קבוצות פריפריה והן על הרכב הצבא וניהול כוח האדם, וכתב על כך מספר ספרים. באחד מהם ("מצבא העם לצבא הפריפריות", 2007), הוא מצא כי המערך הלוחם של הצבא שהתבסס פעם על המעמד הבינוני, מתבסס עתה על קבוצות דתיות ופריפריאליות. אפשר שרבים יותר מקבוצות אלו הם מתנהגים באלימות, בגלל שהם חושבים שזה יותר פטריוטי,  ו/או יותר אמיץ, ו/או מצוות הריגת עמלק, ו/או "אין חפים מפשע", ו/או הזכות שלנו עולה על שלהם וצריך לגרשם, ו/או הקשר לאלימות או פשיעה בשכבות מוחלשות, ו/או בגלל שהם רוצים להתקדם (כקבוצה או כפרטים) בסולם הצבאי. גם אילו הצבא היה עושה מאמץ להדביר את עבריינות החיילים כלפי הפלסטינים, הוא היה מגלה שזה קשה יותר להעביר מסרים מורכבים לאנשים שמראש מופלים לרעה בהשכלתם, או מגיעים עם תפיסה, חינוך וניסיון מעשי משיחיים, הכוללים גם עבירה על החוק ומעשי אלימות, שהממשלות מבליגות עליהן זה שנים.

5. הלכה למעשה

הנה מקרה לדוגמה. משה ניסים ("דובי כורדי"), נהג D9 צה"לי, בראיון לידיעות אחרונות 2002:

"שלושה ימים רק מחקתי ומחקתי. כל האזור. כל בית שירו בו הייתי מוריד. כדי להוריד אותו הייתי מוריד עוד כמה. ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא חיכיתי. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. אני הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר. רציתי להספיק הכי מהר כדי להגיע לבתים האחרים. להספיק הרבה. אחרים אולי התאפקו. או שהם מספרים שהתאפקו. שלא יספרו סיפורים… לא עשיתי חשבון, אבל גם לא הרסתי סתם. הכול בפקודה. הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס. […] אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלו[…]. הייתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר. הרסת בית – קברת 40 או 50 איש לדורות. אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה."

ניסים זכה לאחר הראיון, יחד עם כל יחידתו, בצל"ש צה"לי. בפעולה המתוארת לעיל "גילחו" ניסים ויחידתו כ-140 בתים של אזרחים תמימים. הַכפילו את המספר הזה במספר האנשים החיים בכל בית, והרי לנו אלפי שונאים שלא היו מעורבים בלחימה. מאז 1967 הרסה מדינת ישראל 18,500 בתים של אזרחים פלסטינים בשטחים הכבושים! ל-95% מהם אין כל קשר לביטחון או פיגועים.

עבורם כל הבתים האלו הם "תג מחיר". "אין ברירה". "מה שצריך לעשות". פשע מלחמה? זהו סתם מונח של שמאלנים.

הערה לסיום: צה"ל משתמש בכלי מלחמה מתוחכמים, בהם ספינות, ארטילריה, טילים מונחים ומטוסים. גם סדרי הכוחות, המודיעין וכמויות התחמושת של צה"ל עדיפים בהרבה. חיילינו אינם חשופים ברוב הקרבות לפגיעה הפוכה, והם אף מתריסים כביכול בפני לוחמי החמאס לצאת ל"שדה הפתוח" ולההירג מיד, במקום להתחבא, בעוד שברור שביחסי כוחות אלו, הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות זה להתגונן. אין בכך כדי לפטור את החמאס מפשעי המלחמה שלו (בין היתר כלפי פלסטינים, לא רק כלפינו), אך מרבית הפשעים, מרבית הנזק והאחריות העליונה – מוטלים על הכובש והתוקפן. וזה, מאז 1967 ועד היום – ישראל.

אני מבקש גם להמליץ על הטקסט של נעמיקה ציון, חברה ב"קול אחר", קבוצה של עשרות אנשים בשדרות, אשר כבר כמה שנים מתנגדים לפעולות ישראל בעזה.