הסיפור שאינו נלמד: שלום מדומיין – שיח מלחמה

תוצאות הבחירות מזכירות לי את כותר-ספרו של הסוציולוג לב גרינברג: "שלום מדומיין – שיח מלחמה". הספר, אגב, שונה מאוד מההבטחה של הכותרת, אבל יש מקום לעסוק דווקא ברעיון שמאחורי הכותרת: כיצד האופן שבו אנו רואים את עצמנו כשוחרי שלום, מאפשר לנו לקבל שוב ושוב את הבחירה במלחמה, בתירוצים שונים? כיצד ישראל, אשר תוצאות הבחירות מעידות עליה נאמנה שהיא חֶברה שאינה רוצה בשלום, טוענת שאין "פרטנר", בעוד שישראל היא ימנית, ואף צפויה להיות ימנית עוד יותר.

אחד הדברים הדרושים לשם תחזוק "השלום המדומיין" הוא טשטוש קבוע של אירועי היסטוריה מרכזיים בקרב הדורות הבאים; כמו לדוגמה: לא ללמד מהו "הקו הירוק". לתכנית הלימודים יש תפקיד מרכזי בביסוס של נרטיב מגויס ומגמתי. מערכת החינוך הממסדית מכינה את הילדים להיות אזרחים טובים (זאת אומרת צייתנים לחוק ולתפיסות הקיימות) ולכן היא איננה מערכת מלמדת ואיננה מפתחת חשיבה עצמאית וביקורתית, כי אם מפעל גדול של הכחשה ובורות-יזציה של התלמידים-אזרחים, שמטרתו לספר סיפור מרכזי, שאיתו יוכלו להתגייס לצבא עם מינימום ספקות ובלב שלם. להלן מוגש כשירות לתלמידי ישראל המגויסים "המדריך לתלמיד הנבוך", למען ידעו מה מעלימה מהם מערכת החינוך שבשעריה הם חייבים לבוא.

זהו טקסט שהוא מעין התחלה של בניה של נראטיב ביקורתי. מטרתו איננה לעורר רגשות אשם, אלא לעודד קבלת אחריות למעשינו, למידה מטעויות העבר ושינוי. הוא כולל אירועים נקודתיים ותהליכים שאינם נלמדים, ואף שסותרים את המיתוסים המקובלים. בגלל שהוא מביא את מה שחסר, ולא את מה ששומעים כול הזמן ובכול מקום, הוא גם מטבעו ובעיקרו חד-צדדי; ובכל-זאת צריך לספר אותו.

לפני קום המדינה || מלחמת העצמאות || המדינה הצעירה  || פוסט 67 || בחסות תהליך השלום || לסיום

א. תקופת היישוב

1904-14 – "העליה השנייה והשלישית" היו למעשה תחילת הציונות בארץ, כתנועה השואפת לעצמאות לאומית. הן הביאו לראשונה כמויות של מהגרים, אך למעשה המהגרים היהודים שהעדיפו את הארץ כיעד היו מיעוט מבוטל מבין היהודים העוזבים את אירופה (ולעיתים נחשבו הזויים): רק 3% מההגירה ההמונית של יהודי אירופה בשנים 1881-1914 הגיעו לארץ, בעוד שרוב מוחלט מביניהם העדיפו את צפון אמריקה. רוב אנשי העליה השנייה גם לא נשארו בארץ ובסוף עזבו. המפנה הגיע רק ב-1929, כאשר המשבר הכלכלי האמריקאי גרם לסגירת שערי ארה"ב, ולראשונה החלו להידמות המספרים בין היהודים העוזבים את אירופה לארץ לבין אלו שהעדיפו מקומות שונים בעולם. במילים אחרות, רוב העליות לא נבעו מציונות או ממניע דתי, כי אם מאילוץ (יער ושביט).

אחת הסיבות היא שהציונות בתחילת דרכה, לא הייתה פופולארית, ואף נחשבה פסולה. בעיני הדתיים הייתה זו עבירה חמורה על כל שלוש השבועות של היהודים בגולה, ובעיני החילונים נתפסה כקבלת ההנחה של האנטישמיות שאין מקום ליהודים באירופה ("יהודים, לכו לפלשתינה" הייתה סיסמה אנטישמית). הציונות נתפסה ככפירה חילונית, קיצונית ואף מסוכנת. יהודי באזל לא רצו לארח את הקונגרס היהודי כי לא הסכימו עם תכניו והעדיפו לקדם אמנציפציה. גם משלחת של רבני וינה שנשלחה בסוף המאה ה-19 לארץ, חזרה ואמרה כי "הכלה יפיפיה, אך נשואה לגבר אחר" (=הארץ מאוכלסת), ודרשה לוותר על הפרויקט (ר'אדה).

יצחק אפשטיין, 1907

עוד קודם לעלייה השנייה כתב יצחק אפשטיין, מחנך מרכזי ביישוב ("שאלה נעלמה" 1907):

לכל ענייני ארצנו אנו שמים לבנו, על הכל אנו דנים ומתווכחים, את הכל אנו מהללים ומחללים, אך דבר אחד של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה […] בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב רגיש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדת בעבותות חזקים" (יסעור).

1914-1944 – המנדט הבריטי היה דוקא טוב ליהודים, לפחות יותר מאשר לערבים. חיים וייצמן היה מקורב לאנשי השלטון הבריטי, ואף "ניגן" על רגשות אנטישמיים (וניצל את קשריו כמדען). הוא העצים אצלם האת התחושה שלבריטים אינטרס עולמי בקרבה ליהודים, בשל "כוחם הרב של היהודים". היהודים בארץ גם זכו לאמון ואימונים בנשק. גם המספרים מעידים על העדפותיהם: בערב מלה"ע ה-1 היו כאן כ-677 אלף איש, מהם רק כ-12% יהודים, כ-87 אלף, (ומתוכם כ-27 אלף מהגרים טריים), ואילו בערב סיום המנדט היו כ-650 אלף יהודים (כ-33% מיושבי הארץ).

דווקא בתקופה זו, אשר מהגריה ראו את עצמם כסוציאליסטים, מתפתח הבידול הלאומי העיקרי (עבודה עברית, כיבוש השמירה, "מושבה טהורה"). אם תרצו, אפשר לקרוא לזה "סוציאליזם מדומיין – שיח ליבראלי" (שגב, שליים, קימרלינג). סיפרות אקדמית מצביעה על עמדות בקרב הנהגת הציונות כלפי הנעשה באירופה, ומדברות על הצורך להחליף את "העלייה האיכותית האירופאית" ב"עלייה כמותית" מארצות האסלאם (שנהב).

1929 – טבח ביהודיי חברון וירושלים, בעקבות סבב אלימות שנפתח כאשר קיצוניי בית"ר עולים להר הבית עם דגלים, ומביעים רצון לשלוט. למרות שהטבח הופך לסמל לטרור המאיים, נשכחת העובדה שמשפחות פלסטיניות רבות הסתירו יהודים, הן בירושלים (יהודי תימן קיבלו את חסות ערביי סילוואן), והן בחברון (כפי שעולה מ"ספר יהודי חברון" וצאצאי הניצולים). כיום סובלים צאצאי משפחות אלו מנחת ידם של הקיצוניים שבמתנחלים (בחברון וב"עיר דוד") המנסים לסלקם "מרצון", בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות היהודיות.

הנס קוהן (פילוסוף והיסטוריון, חבר בחוג בר-כוכבא וממנהלי קרן היסוד, מההוגים החשובים ביותר של הלאומיות בעולם) כותב בנובמבר, תרפ"ט 1929:

אנו מתיימרים להיות המותקפים על לא עוול בכפנו. כמובן, הערבים תקפו אותנו באוגוסט. הואיל ואין להם צבא […] הם עשו את כל מעשי האכזריות האופייניים להתקוממות קולוניאלית. אלא שאנו חייבים לראות את הסיבות העמוקות יותר למרד. אנו נמצאים בארץ ישראל שתים עשרה שנה, ולא עשינו אף פעם שום ניסיון רציני כדי לשאוף להסכמת העם היושב בארץ ולשאת ולתת איתו. […] הצבנו מטרות אשר בהכרח וכשלעצמן היו צריכות להוביל לידי סכסוך עם הערבים. היינו צריכים לומר לעצמנו, שאותן מטרות הן […] עילות מוצדקות להתקוממות לאומית נגדנו. […] אנו נהגנו שתים עשרה שנה כאילו אין הערבים קיימים, ושמחנו אם לא הזכירו לנו את קיומם." (יסעור).

מהטמה גנדי, 1929

גנדי, המנהיג האלמותי של הודו מוסיף:

אינני מגן על המעשים הקיצוניים של הערבים. הייתי מעדיף לראותם בוחרים בדרך אי-האלימות כדי להתנגד למה שהם תופסים בצדק כהסתננות בלתי מוצדקת אל ארצם. אבל על פי כללי המוסר המקובלים לא ניתן להשמיע דבר נגד ההתנגדות הערבית מול כוחות עודפים. יהיו נא היהודים הטוענים למעמד העם הנבחר ראויים לתוארם על ידי כך שיבחרו בדרך אי האלימות לביצור מעמדם בעולם".

1936-9 – סדרת פיגועי טרור של האצ"ל – במהלך ההתקוממות הלאומית של הפלסטינים (בעקבות דו"ח פיל) מבצע האצ"ל לפחות שישה פיגועים בשווקים ביפו, חיפה וירושלים. בכל אחד מהם נהרגים עשרות אזרחים. האירועים מתועדים עד היום במוזיאון האצ"ל ובספרים של יוצאי הארגון. המוזיאון (על שפת הים בין תל-אביב ויפו, על חורבות בית פלסטיני) מספר את סיפור האצ"ל כסיפור גבורה, אך למעשה מדובר בארגון טרור הזוכה להאדרה והנצחה מתוקצבת מהמדינה. האצ"ל הפעיל אלימות מזוינת רבה כלפי אזרחים, בשונה למדי מהלח"י (שהמוזיאון שלו שוכן בלב שכונת פלורנטין בתל אביב). אלו הן רק כמה מהדוגמאות שעליהן כתבו יוצאי הארגון הרביזיוניסטי, מתוך סדרה ארוכה של פעולות טרור נגד אזרחים ערבים.

בן גוריון, 1930

כמה שנים לפני ההתקוממות הפלסטינית (1930) אמר דוד בן גוריון:

"עם כל אי הנוחות שיש כאן בשבילנו, בארץ ישראל יושבים זה מאות בשנים המונים ערבים אשר אבותיהם נולדו כאן ומתו כאן ואשר למענם ארץ ישראל היא ארצם, שבה רוצים הם לחיות ובה יחיו גם להבא. עלינו לקבל את העובדה הזאת ולהסיק ממנה את כל המסקנות המחייבות. זהו בסיס להבנת אמת בנינו לבין הערבים".

היום הוא היה נחשב בוגד ואנטי-ציוני. האיש שהקים את המדינה…

פרופ' מרטין בובר, כותב בשלב השני של ההתקוממות (1939) מלים שליחן לא נס גם היום:

"הרי כמה מכם אומרים: "יהא כך, טעינו ([כשהתעלמנו מן הערבים]), אנו מכירים בזה, אבל עתה בא הכול כמו שבא, עתה מאוחר הוא לפנות אל הדרך שהראית עליה. היום שורר החוק החמוּר של הפוליטיקה הבין-לאומית ותוצאותיו. היום אין עוד מקום שבו נוכל להכין חיי שלום. […] לא, לא אך היום, זה ימים ושנים שאתם מדברים כך! תמיד אמרתם: "לגבי יום אתמול אפשר שישַרה עצתך אבל עתה כבר עבר זמנה, היום לא ייתכן עוד הדבר, היום אין כוחו יפה עוד, היום הכול נשתנה!" וכן נהפך היום לאתמול ושוב היום לאתמול, מצב נובע מתוך מצב, ומדי פעם בפעם עמדתם בצד שאינו נכון, ומדי פעם בפעם הרביתם את כוח הרע, ומדי פעם בפעם לא נעשה מה שיכול היה על כל פנים להיעשות דווקא אז, וחוסר מעשה זה השפיע על העתיד." (מנדס-פלור).

1941 – תכנית בילטמור – התכנית קובעת שהמיעוט היהודי צריך להיות רוב בארץ. נעשה ברור שהבריטים עומדים לעזוב בקרוב, ושהיהודים יחליפו אותם בשלטון על הארץ. אינטלקטואלים יהודים, רבים מהם ציונים, מגנים בחריפות את תכנית השליטה. ביניהם היו פרופ' גרשם שולם (לימים חתן פרס ישראל), פרופ' הנס קוהן, ד"ר י"ל מגנס (נשיא האונ' העברית הראשון), פרופ' עקיבא ארנסט סימון (לימים חתן פרס ישראל), הנרייטה סולד (ממקימות "הדסה" ומייסדת "עליית הנוער"), פרופ' שמואל הוגו ברגמן (הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית, לימים חתן פרס ישראל), ד"ר רוברט וולטש, פרופ' מרטין בובר ואחרים. תפיסת הרוב היהודי מושלת בכיפת הציונות עד היום.

ב. מלחמת העצמאות

1947 – הצעת החלוקה – ערב ההצעה היהודים מהווים עדיין מיעוט של כ-33% מיושבי הארץ, אך האו"ם (בעיקר המנצחות של מלה"ע ה-II) מייעד להם את רוב הארץ (כ-55%). גם רכש הקרקעות (הפרטי ו"הפדיון" הלאומי יחד) לא נחל הצלחה משמעותית, וערב המלחמה היו בידיים יהודיות בסה"כ כ-6% מקרקעות הארץ. חרף ההצעה הנדיבה, הנהגת היישוב איננה רוצה לקבל את ההצעה. רק לאחר ויכוחים נוצר רוב קטן שקיבל את הטענה שלפיה "אם היהודים יקבלו את ההצעה והערבים יידחו אותה, הדבר ייתן לגיטימציה לתביעותינו על הארץ". יש המוצאים דמיון לאסטרטגיה של הצעות ברק, שהפלסטינים דחו ב-1999 ו-2000.

לבסוף ההצעה מתקבלת, ומדינת ישראל אף מציינת במגילת העצמאות שהיא נסמכת בהקמתה על החלטת האו"ם. אולם עד היום היא מפירה את החלטה זו, בכך שהיא מונעת את הקמתה של מדינה פלסטינית, ובכך שהמדינה היהודית חרגה מלכתחילה פי-150% מגודלה המיועד (ומאז 1967 שולטת אפקטיבית ביותר מ-100% מהארץ).

ד"ר י"ל מגנס, 1948

1947 – החלק הראשון של המלחמה מתחיל כשהבריטים עוד בארץ. למעשה, הבריטים עוזבים רק כאשר כל היישובים החשובים כבר בשליטה יהודית. על המלחמה כתב ד"ר מגנס, האיש שייסד את האוניברסיטה העברית (הראשונה):

"מלחמה לא בונה שום דבר […] אנחנו יכולים 'לקחת' את חיפה, טבריה, יפו ועוד הרבה נקודות בארץ, אבל נהיה כמו הגרמנים – בסוף נפסיד את המלחמה."

פרופ' בובר הוסיף:

[…] ועתה "הותקפנו". מי התקיף אותנו? בעצם אלה שהרגישו את עצמם מותקפים על ידינו, כלומר, על ידי כיבושנו בדרכי השלום. הם מקטרגים עלינו "לסטים אתם" ומה עונים אנחנו? "זוהי ארצנו מלפני אלפיים שנה, שבה יצרנו גדולות". כלום מצפים אנו שיכירו בכך ללא עיכוב? כלום היינו עושים זאת במקומם? […] האמת היא שאנחנו התחלנו בהתקפה "בדרכי השלום" כשהחילונו מסתננים אל הארץ.

– במהלך המלחמה מגרש צה"ל באופן אקטיבי כפרים וערים, והורס עד היסוד 530 כפרים על בתיהם וקרקעותיהם. אזרחים או לא. חלק מהפליטים נמלטו "מרצונם", גם מחשש מפעולות טבח. הכוחות הישראלים ביצעו לכל הפחות 24 טבחים ביישובים פלסטינים וסייעו רבות להפצת שמועות ההגזמה של הפלסטינים כדי לעודד את בריחתם. בחלק מן המקרים הובטח לפלסטינים שיוכלו לשוב ליישוביהם, וכי עליהם לפנותם רק ל-48 שעות, אך יישוביהם נהרסו מייד עד הייסוד. חלק מאותם עקורים הם היום אזרחי ישראל שנותרו "עקורים פנימיים" (="נוכחים נפקדים"), ואינם מורשים לשוב לבתיהם וקרקעותיהם עד היום. יגאל אלון היה אקטיבי במיוחד בפעולות הטיהור האתני, וגם יצחק רבין כותב על גירוש רמלה ולוד בספרו "יומן שירות" (שגב, מוריס, שליים, כהן, יהב, פפה).

פרופ מרטין בובר, 1949

מיד לאחר המלחמה (מרץ 1949) מכנס בן גוריון אנשי רוח, ושם אומר לו פרופ' בובר:

[…] איזו דרך ישפיע אדם השפעה מוסרית, בשעה שהוא עומד בראש ממשלת המדינה? […] דרך משל, שאלת הפליטים הערביים. היה בידי הממשלה ואולי עוד יש בידה גם עתה לעשות מעשה מוסרי גדול, העלול להביא להתעוררות מוסרית של הציבור, והשפעתו על העולם ודאי לא תהיה לרעתנו. יכולה הייתה ליטול את היוזמה לכינוס בין-לאומי ובין-דתי אגב שיתוף פעולה עמנו ועם שכנינו – כינוס שאפשר לא היה עוד כדוגמתו. איני מתכוון כאן לויתורים כאלה וכאלה. העיקר הוא, שייעשה דבר ביוזמתנו שלנו דווקא, הלא פליטים היינו בארצות הגולה.

אך בן גוריון נותר בשלו.

ג. מדינת ישראל הצעירה

1948-1966 – בשנים אלו למעשה אין דמוקרטיה כלפי הערבים. מוחל משטר צבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל, והם זקוקים לאישורים כדי לעבוד או לנוע: הצבא מבצע שיטור, לוחץ על אנשים לבגוד בבני עמם, מבצע ציתותים, הגבלות ועונשים מסוגים שונים לפלסטינים אזרחי ישראל. הם הופכים אזרחים חופשיים רק ב-1966, אחרי מאבק ציבורי. תקנות ההגנה לשעת חירום, שבן-גוריון אמר עליהן שהן "גרועות מחוקי הנאצים", נמשכות עד היום על כלל האזרחים (כהן, בוימל, נגבי).

1949 ואילך – "המסתננים"/הפדאיון, הם למעשה פליטים שכל רכושם, בתיהם, קרקעותיהם ולעיתים משפחותיהם נותרו בארץ. האו"ם, שזה לא-כבר אישר בית-ליהודים, דורש גם בשלומם של הפלסטינים, והקהילה הבינלאומית כולה נרתמת לדרוש את שיבתם לבתיהם לפי החוק הבינ"ל ("נשוב לכל יישוב", אם תרצו); אך ישראל מסרבת. למעשה, ישראל גבתה מחיר דמים גבוה על כל התנגדות להקמתה: כ-5,000 פלסטינים מתו על הגבולות בשנים אלו, כשניסו לחזור לאדמותיהם, בתיהם ורכושם (בין היתר בגלל היעדר הוראות ברורות לפתיחה-באש). רבים נוספים נהרגים בפעולות "גמול" (=נקם) מעבר לקווים (שגב, שליים, כהן). הפעולות הפסיקו אחרי מבצע סיני/קדש (1956).

עדכון: חוק החירום שחוקק ב-1954 שונה ב-2012 כדי שיחול גם עם פליטים אחרים, הנמלטים מזוועות אחרות.

היום מנסים להכחיש את העובדה שכול אלו קשורים לנכבה ולגירוש, אבל עבור רבים מהעולים היהודים הטריים של אז, שבעצמם הם פליטים מזוועות אחרות, שוכנו בבתיהם וכפריהם של ערבים, ומצאו את הרהיטים והאוכל בבתים הנטושים. בתקופה ההיא היה הפשע גלוי, ידוע, מוחשי וברור. ביולי 1949 כתב שוב פרופ' מרטין בובר:

היום קוראים בקול רם שהיישוב יתקומם נגד הפשע. במאוחר! אתמול הייתה השעה יפה לקריאה ולא נקראה, אתמול ושלשום ומדי יום ביומו עד ליום הזה. איננו רשאים לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" – עינינו ראו מה שראו ופינו לא הגיד מה שהיה להגיד, שֶלמה רוחצים אנו ידינו על העגלה הערופה בנחל! [ר' דברים כ"א 1-9]"

1948 – "ידנו תהייה מושטת לשלום" נכתב במגילת העצמאות, אך למעשה ישראל דחתה מספר הצעות שלום ערביות:

• כאשר ב-1948 הגיע המגשש מצרי, כמאל ריאד, מטעם פארוק מלך מצרים להיפגש עם אליאס ששון, רמ"ח מזה"ת במשה"ח (במהלך שביתת הנשק השניה) הכשיל בן גוריון את היוזמה, כי ידע על עליונותו הצבאית. הוא הביא לאישור הממשלה תכנית לחידוש הלחימה מול מצרים (שלב ג' של המלחמה) בלי להזכיר בפניה את גישושי המצרים. כיום ידוע גם שהכוחות היהודים לא היו "מעטים מול רבים", אלא נהנו לכל אורך המלחמה מיתרון מספרי בכוחות הלוחמים, וסיימו את המלחמה ביחס לוחמים של יותר מ-1:2 (שליים).
• ב-1949 נפגשו נציגים של ישראל ומדינות ערב בלוזאן, בחסות מועצת הפשרה של האו"ם בפלשתינה. ישראל לא הסכימה לאף ויתור טריטוריאלי ודחתה את תכנית החלוקה. בן גוריון טען שהציבור "שיכור מניצחון" ואיננו במצב-רוח לויתורים. "ישראל לא תדון בכל שלום שיכלול ויתורים על שטח […] המדינות השכנות אינן זכאיות לסנטימטר מאדמת ארץ ישראל" אמר אז באופן משיחי.
• באותה השנה גם מנהיג סוריה, חוסני זעים, מכריז בגלוי על נכונותו להיות הראשון שיעשה שלום עם ישראל, וכי הוא מוכן לשכן חצי מיליון פלסטינים בסוריה. בן גוריון סירב.
• גם עבדאללה מלך ירדן ניסה את מזלו, אך לאחר שלא הצליח להשיג פריצת דרך בכל נושא משמעותי, אמר בתום שנתיים של משא ומתן עם ישראל: "יכולתי להצדיק שלום על ידי הדגשת הויתורים שהיו עושים היהודים, אך בלי ויתורים מצידם, אני מובס עוד לפני שהתחלתי".
• (עוד הצעות שנדחו, בהמשך…)

1951 – גירוש מג'דל – הגירושים לא נפסקים עם תום המלחמה. הפלסטינים תושבי הכפר, שלא ברחו במלחמה, מגורשים לרצועת עזה במשאיות, כדי שאפשר יהיה להקים שם את "מגדל" היהודית, היא אשקלון של ימינו.

1952 – נשיא מצרים הציע לבן-גוריון מיד אחרי מהפכת 1952 לדבר שלום, בלי הצלחה.

1953 טבח קיביה – ישראל נוקמת רצח-יהודים ביהוד ושולחת את הצבא לפוצץ בתים בכפר קיביה שבגדה המערבית. שישים אזרחים נהרגים, בעיקר נשים וילדים. מדינת ישראל מכחישה, ובן גוריון בעצמו טוען ברדיו ש"כל יחידות צה"ל לא נפקדו מבסיסיהן" ומשקר לציבור. בסוף אנו מודים, כרגיל.

1952-3 – מו"מ עם ממשלת סוריה של שישקלי, מנהיג פרו-אמריקאי להוט להסדר עם ישראל, נכשל כי ישראל התעקשה על שליטה מלאה בכינרת, אגם החולה והירדן.

1954 – סדרת פיגועים במצרים בניסיון להפליל מחתרת לאומנית מצרית ולסכסך ביחסי מצרים עם המערב ("עסק הביש"). כשנחשפה רשת הריגול, הצנזורה הסתירה את הפרטים מהציבור, ורק אחר כך הכול נחשף.

1956 – ישראל יוזמת מלחמה עם מצרים יחד עם בריטניה וצרפת.

במהלך המלחמה שוטרי מג"ב ממלאים פקודות וטובחים ב-43 אזרחים (בהם נשים וילדים) בכפר קאסם. הצנזורה מנסה להסתיר שוב, בהוראת בן-גוריון, איך לא, אך האירוע נחשף. לכאורה האירוע הוא מכונן בתודעת "טוהר הנשק" הישראלית, אך בפועל האשמים מקבלים חנינה אחרי 3 שנים. בניגוד לטענה הנפוצה, היה ברור לחלק מהנוכחים גם אז שאין כל הצדקה להוראות האלו.

טקסטיל בדימונה: לא למטרות שלום.

ושוב ניסיונות שלום נדחים: אחרי המלחמה מוזמן ראש המוסד, מאיר עמית, על ידי עבד אלחכים עומאר, סגן נשיא מצרים וסגן ראש הכוחות המזוינים, לבוא לבקר בקהיר. על הביקור הוטל וטו על ידי הממשלה "שוחרת השלום". (חשבו מה היה קורה אילו… האם אפשר היה למנוע את מלחמת 1967? לעולם לא נדע…).

1958 – הכור בדימונה – במסווה של מפעל טקסטיל מקימה ישראל כור גרעיני והופכת באחת למעצמה אזורית, ולאיום אזורי. הכור מהווה סכנה סביבתית ובטיחותית גם לישראלים, אבל הנושא לא מגיע לדיון. עשורים אחר כך מנסות מדינות אחרות, כמו עיראק, סוריה ואיראן להגיע ליכולות גרעיניות, מפני שהן חשות מאוימות מהנשק הישראלי.

1966 – פשיטה על סמוע שבדרום הר חברון – צה"ל מפוצץ עשרות בתים.

ד. אחרי 1967

1967 – ישראל פותחת במלחמה במקום לנהל מו"מ עם מצרים (בדחיפה של דיין ואנשי הצבא). הסיפור מוצג לישראלים בתור נס, וכסיפור של מעטים מול רבים, אולם כיום מקובל לקבוע בקרב היסטוריונים, על סמך מסמכים היסטוריים, שהמצרים לא רצו במלחמה, וידעו שהכוחות הישראלים עדיפים עליהם משמעותית. במהלך המלחמה הורסת ישראל את שכונת המוגרבים בעיר העתיקה ומגרשת את יושביה באישון ליל. אישה זקנה שלא הספיקה להימלט נהרגה כשביתה נהרס עליה (שגב, הלפר).

מעט אחרי המלחמה, ישראל שלחה מגששים להסדר. הפלסטינים היו נכונים לשיחות שלום, אך רק אם משמעותן מדינה פלסטינית עצמאית, רעיון שישראל אפילו לא השתעשעה בו. הירדנים גם כן היו מוכנים, אך רק אם יקבלו שליטה על הגדה המערבית ובמיוחד על המקומות הקדושים. ישראל בינתיים הזדרזה לספח בתוך ימים את מזרח-ירושלים ואיתה עוד 28 כפרים מסביבה (הנחשבים כיום חלק מירושלים), אישרה תכניות מיידיות לבנייה של התנחלויות, וסתמה את הגולל על כל אפשרות של שלום, מאז ועד היום. אחרי המלחמה מתחיל מסע של התנחלויות ונישול מזה, ושל ציתותים, אישורים, סחיטות, הפקעת אדמות, ניצול כלכלי והרס בתים מסיבי מזה (ויצמן, הלפר, שליים, שגב, אלדר וזרטל).

1968 – פעולת כראמה נכשלת, צה"ל מפצה על האגו בפיצוץ 13 מטוסי נוסעים אזרחיים בבירות.

1971 – סאדאת, נשיא מצרים, כתב על נכונותו להסכם שלום עם ישראל במכתב לאו"ם, אך גולדה ביטלה את הרעיון בחטף. סאדאת המשיך ושלח בקשות באמצעות שליח האו"ם גונארד יארינג, והתעקש שברצונו לחתום על הסכם שלום עם ישראל כנגד נסיגה ישראלית לקווי 67. גולדה המשיכה בסירובה, ומצרים קיבלה את מבוקשה בשלום, רק אחרי מלחמה שבה נהרגו אלפים. (שוב, האם יכולה הייתה להימנע מלחמת 1973?!…).

גם ערפאת ומנהיגים פלסטינים אחרים שלחו מגששים בתחילת שנות השבעים לדון בשלום עם ישראל, אך ישראל עוד שללה אז את זכותם של הפלסטינים לקיום לאומי ופוליטי. גולדה טענה שאין דבר כזה עם פלסטיני.

1978 – ישראל מתחילה להפעיל יחידות שאינן לובשות מדים (בניגוד לדיני המלחמה: משתמשים באזרחים כמגן על לוחמים). תפקידיהן כוללות בין היתר רצח, מעצר והפללה, כולל של מפגינים אזרחיים, וכולל של אזרחים ישראלים, ותוך התחזות לאזרחים. יחידות אלו פועלות עד היום.

1978 – במסגרת השלום עם מצרים מנסה הנשיא המצרי, סאדאת להרחיב את הסכם השלום הישראלי-מצרי ולפתור גם את הנושא הפלסטיני; בגין סירב לדון בכל דבר יותר מ"אוטונומיה" פלסטינית.

1980 – חברי המחתרת היהודית פוצעים קשה את ראשי עיריות שכם וראמאללה, רוצחים שלושה והורגים עשרות במכללה בחברון. רק שישה נשפטים על חברות בארגון טרור, האחרים מזוכים מניסיון רצח. עד אפריל 88' נחונו כל הפעילים במחתרת. שנתיים אח"כ יורה ניסן אישגוייב למוות בנער-ילד בן 13 ומקבל 6 חודשי שירות(!). (אלדר וזרטל). מדיניות "הדלת המסתובבת" הישראלית נמשכת מאז ועד היום, ובהמשך יש דוגמאות נוספות לכך.

1982 – מלחמת לבנון – ישראל יוצאת למלחמה ומחליטה לקבוע שלטון לבנוני חדש. במהלך הקרבות ידע שרון בוודאות (עדות של הכתב רון בן ישי) על הטבח האכזרי הנערך מבית-לבית בסברא ושתילא, אך חיילי צה"ל המשיכו להאיר את המחנות, לשמור על פתחיהם, ולספק הגנה לנוצרים הטובחים בתוך הכפר.

1984 – מחבלי הפיגוע קו 300 מוצאים להורג ללא משפט, אחרי שהם כבר כפותים ובשבי, על ידי אנשי שב"כ (בהם יוסי גנוסר ואהוד יתום). הצנזורה אוסרת לפרסם, וכשהעניין נחשף לבסוף, במקום להעמידם לדין ולהרתיע אחרים, חונן נשיא המדינה את אנשי השב"כ, עוד בטרם הרשעתם(!) (אלדר וזרטל).

1988 – "ההצעה הנדיבה" הפלסטינית – חמש שנים לפני הסכם אוסלו, כשאש"ף ייצג יותר מ-90% מהעם הפלסטיני, הוא הכיר בפומבי בישראל שבתוך הקו הירוק (78% מהארץ), והביע את נכונותו להיכנס עמה לשיחות. ישראל מצידה אסרה את המפגשים עם אש"ף (עד 1993).

1988 – פנחס ולרשטיין יורה למוות בנער רבאח ע'נאם חאמד בגבו. הוא נדון ל-4 חודשי עבודות שירות(!); ישראל זאב יורה למוות ברועה צאן פלסטיני אחד ופוצע אחר, משום שעברו בסביבת ההתנחלות. הוא נדון לשנה וחצי(!); משה לוינגר הורג את קאיד חסן סאלח בחברון. נדון לשנה וחצי(!) (אלדר וזרטל).

גיימס בייקר, 1990

1990 – סנקציות על ישראל – מאוכזב מחוסר הרצון של ישראל להיכנס לתהליך שלום בעל משמעות, הצהיר מזכיר המדינה של ארה"ב, ג'יימס בייקר: "כולם שם צריכים לדעת שהטלפון של הבית הלבן הוא 1-202-456-1414. כשאתם רציניים לגבי שלום תתקשרו אלינו". ארה"ב אפילו הרחיקה לכת ועיכבה את הערבויות לישראל כדי שתסכים לבוא לוועידת מדריד בשלהי 1991.

1991 – בועז מושקוביץ הורג נער בן 14 בירי מכוון (ע"פ בדיקה פתולוגית). הוא נדון ל-5 חודשי עבודות שירות ושנת מאסר על תנאי (אלדר וזרטל)ץ

ה. כיבוש בחסות/בכסות תהליך שלום

1993 אוסלו – במהלך שבע השנים של "תהליך שלום" כלפי חוץ, עשו ממשלות העבודה והליכוד הכול כדי להכשילו: הן הכפילו את כמות היהודים שמעבר לקו הירוק, עד כדי כך שכיום כל יהודי עשירי בארץ חי מעבר לקו הירוק (כחצי מיליון יהודים בסה"כ); הם הפעילו סגר חסר תקדים (עוד לפני גל הפיגועים) שרושש את הפלסטינים, אשר נאלצו עד אז להיות פועלי-יום בשכר זעום בישראל, ובכך ריסקו את האמון הפלסטיני בשלום; הם הגדילו משמעותית את כמות האישורים הנדרשים והגבלות התנועה; הם זירזו את תהליך ההשתלטות על אדמות הגדה: כיום למעלה מ-40% מהגדה כבר בידיים ישראליות (בעלוּת או תפיסה), ו-60% מהגדה נמצאים בשליטה ישראלית מלאה על פי "הסכם". (האם ההשקעה בהתנחלויות כבר חיסלה את האפשרות לפתרון שתי המדינות?…) (אזולאי ואופיר, אלדר וזרטל, ויצמן, הלפר, גרינברג, רינהרט ועוד רבים).

1994 – יורם שקולניק נדון למאסר עולם על רצח פלסטיני. הוא מרצה רק 7 שנים (אלדר וזרטל).

1994 – ברוך גודלשטיין יורה בעשרות מתפללים בגבם במערת המכפלה. בעקבות הטבח יש עוצר על הערבים ומתחילה מדיניות הפרדה שממנה סובלים בעיקר הפלסטינים בעיר. מתנחלי חברון עולים עד היום לקברו ומכנים את האירוע "רצח גולדשטיין" (שכן הטובח נהרג בידי המתפללים, וזה היה מה שעצר את הטבח, משום שלפי הוראות הפתיחה באש של החיילים, אין לפתוח באש על מתנחל היורה בפלסטינים, כי אם "לחכות למעצור ולהשתלט עליו באופן לא אלים). מסקנות ועדת החקירה של אחרי הטבח גילו שנושא אכיפת החוק על מתנחלים בשטחים איננה חדשה (התריעו על כך גם ועדות קרפ מדי שנה, אך לאיש לא היה אכפת). עוד עלה מהן שהמתנחלים סירבו לפנות פצועים פלסטינים וכו'.

למרות הלחץ הציבורי, רבין מסרב לפנות את חברון, ומאז נוספו מגבלות רבות על הפלסטינים ב-H2 (החלק שבשליטת ישראל בחברון) וממפקד שערכה האגודה לזכויות האזרח בישראל עולה כי למעלה מ-40% נאלצו לעזוב בשל התנכלויות המתנחלים בעיר. עד היום הפלסטינים שרויים בעוצר בכל פעם שיש התפרעויות של המתנחלים, או יום חג ליהודים. על המתנחלים היהודים מעולם לא הוטל עוצר, ובדרך כלל גם לא נאכף החוק.

במלאת 40 לטבח משנה תנועת החמאס את התנגדותה לפיגועים נגד אזרחים בתוך ישראל (ונגד "פעולות הקרבה"), ובישראל מתחיל גל אדיר של פיגועי הרג המוניים.

1996 – נחום קורמן הורג את חילמי שושה (בן 11), במכות. הוא דורך על צווארו ומכה בו בקת האקדח; הילד מת אחרי חודשיים. קורמן מזוכה. בג"צ מבטל את הזיכוי וגוזר עליו 6 חודשי עבודות שירות(!) (אלדר וזרטל).

2002 – מסע נקם להרג מתנחל בחברון וסביבתה, שעה שהפלסטינים שרויים בעוצר. ניבין ג'מגום (בת 14) נהרגת, ונפצעים 12 בהם שני בני 8 ו-9. המשטרה מסרבת לחקור. שנה אח"כ מתבצע פוגרום נוסף בחברון, ועוד אחד ב-2008.

2002 – הצעת הליגה הערבית להכרה בישראל, לשלום אזורי ולהשתלבות, בתמורה להסרת הכיבוש. זוכה להתעלמותו של שרון, ובהמשך גם של אולמרט ולבני.

2004 – ביה"ד הבינ"ל בהאג קובע: לישראל מותר להקים גדר הפרדה על הקו הירוק. מאידך, כל סיפוח של השטחים אסור, ובכלל זה "מזרח ירושלים". למעשה כ-80% מן הגדר עוברים בתוך הגדה ומספחים חלקים ממנה. אורכה של הגדר גדול פי 3 מאורך הקו הירוק, ולדבר יש גם משמעויות גם על עלות הפרויקט. (אגב, למרות שטוענים שהירידה בטרור קשורה בגדר, היא למעשה בנויה רק בכ-60% מהתוואי המתוכנן, ויש כל הזמן תנועה פנימה והחוצה של פלסטינים).

2006 – הפלסטינים מציגים את "מסמך האסירים", ובו כל הפלגים מסכימים לפתרון של שתי מדינות. אולמרט אומר עליו מיד שהוא "לא רלבנטי". המסמך אגב ניסה לחקות את היוזמה האירית שסיימה את האלימות בצפון אירלנד.

2006 – אלאסד, נשיא סוריה, שוב מציע שלום עם ישראל. אולמרט הגיב באותו היום: "לעולם לא נעזוב את רמת הגולן" (הארץ, 22.8.2006).

2006 – חמאס לוקח את השלטון ברצועת עזה: ישראל מפעילה מצור על כל תושביה, אשר לא מונע רק נשק, אלא גם לפרקים מזון, חשמל, ציוד רפואי ואף אפשרות לפלסטינים להימלט מתקיפות. ישראל ממשיכה לשלוט בגבולות, בים ובאוויר ואפילו במרשם התושבים. כאשר הפלסטינים מתנגדים להרעבה, לכליאה ולמצור וחוטפים את אחד החיילים הצרים על הרצועה, מפציצה ישראל את תחנת החשמל העצמאית בעזה, שייצרה כמחצית מן החשמל הדרוש למיליון וחצי תושבי הרצועה. בהמשך חיבלה ישראל בחשמל המגיע ממנה (בטענה ש"אין סיבה לתת להם חשמל").

2006 – חיילים ישראלים נשבים בלבנון אחרי שהיציאה מלבנון לא כללה החלפת שבויים, ולא הפסיקה את הטיסה בשמי לבנון (למעשה עד היום); ישראל יוצאת למסע הרס של כל תשתיות המדינה, הורגת אלפים ופוגעת ברבבות (ולא מצליחה להשיב את חייליה).

2007 – שוטר מג"ב הורג/רוצח את עביר עראמין (בת 10) בתו של בסאם מ"לוחמים לשלום". למרות העדים רבים, התיק נסגר "מחוסר ראיות".

2008 – הרמטכ"ל החליט, בניגוד לפסיקת בג"צ, להוציא להורג מבוקשים וחפים מפשע.

2008 – למרות מסקנות "ועדת אור", היועמ"ש מחליט שלא להעמיד לדין את השוטרים שרצחו 13 פלסטינים אזרחי ישראל באוקטובר 2000. התיקים נסגרים.

2008 – בינואר, ח'אלד משעל, איש הפלג המדיני של חמאס, הצטרף להכרה בקו הירוק כבסיסו של פתרון שתי המדינות לשני העמים, הצעה שעליה הצהיר ראש הממשלה מטעם התנועה, אסמאעיל הניה כבר ביוני 2006. הם חזרו על ההצעות במרץ, באפריל ובאוקטובר, ושוב לפני המלחמה על עזה בדצמבר. עדכון: ושוב ב-2011-12. רוב הציבור הישראלי רצה לדבר עם חמאס, אבל אולמרט העדיף להכניע את הפת"ח לתנאי ההסכם שהוא רוצה.

בדצמבר תוקפת ישראל בעזה ומשאירה אחריה הרס רב ללא הצדקה.

[…] אילו היינו נותנים לה לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיות יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עמו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה." מרטין בובר.

ו. סיום

אחד העם, אמת מארץ ישראל, 1891

הטקסט לעיל בוודאי אינו מושלם, ויש עוד אירועים רבים שהושמטו מתכנית הלימודים (כמו ספריו של הרצל ומנדליי מוכר ספרים), אך יש כאן לא מעט אירועים שהיו צריכים לכל הפחות להיות מוזכרים, ועל כן זהו שירות חשוב לתלמידים.

אסיים בקטעים מ"אמת מארץ ישראל" של אחד העם (1891). מבחינה כרונולוגית, הם אמורים לבוא ראשונים, אבל נדמה לי שיש להם כוח חשוב בסגירת המעגל כולו:

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים […]

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה סביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה […] ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו…

[…] הננו שמחים לראות בחו"ל, כי הנטייה להתנחל בארץ ישראל הולכת ומתגברת בעמנו. השמחה הזאת היתה צודקת […] אם היו לנו אנשים, אשר יעמדו בראש התנועה ויאחדו את כל החומרים הנפרדים לבריאה אחת שלמה, ואשר ילכו לפני העם להורותו את הדרך הנכונה בכל המעשים ולשמרו מעין רעה, משטן משחית ומאוהבים מסוכנים… אבל די לשבת בארץ ישראל רק זמן קצר ולהתבונן על כל הנעשה בעיניים פקוחות, למען דעת, כי התנאים האלה […] עוד חסרים לנו לגמרי.