הטרנספר של אז

רמלה בעת הגירוש. רבין כתב על הגירוש בספרו "פנקס שירות".

התערוכה "אלימות מכוננת" של אריאלה אזולאי שנפתחה אתמול, מציגה יותר ממאתיים תמונות מארכיון המדינה, חלק גדול מהן על ידי צלמים ממלכתיים, ובהן מתועד גירוש ערביי הארץ, עדויות לטבח, לקיחת בתים ורכוש פרטי ותגובות באווירת "היישוב". התערוכה עוסקת בשנים 1947-1950, והתמונות בה מעידות כאלף עדים על השנים המכוננות של החלת החוק הישראלי, החל בהתבוננות של חיילים בריטיים בפליטים הערבים המועזבים, העוזרים להם להעמיס את מיטלטליהם, דרך הריסת מסגדים, וכלה בפעולות צבאיות למניעת חזרתם של הפליטים לבתיהם ורכושם, בכותרת "מסתננים". התערוכה החשובה הזאת, מציגה כעת בתל-אביב (רח' מאנה 13, הכניסה חופשית) ומי שיכול כדאי לו לבקר בה.

אמנם צריך לתהות על כותרתה המשנה "אסון מנקודת מבטם", כאשר לפחות 13 מ-14 הצלמים הם יהודים ולא ערבים, והצילומים בה לקוחים מארכיון המדינה היהודית, וגם את המחקר והאוצרוּת עשו יהודיות (כמו גם העיצוב והמרחב); ואמנם גם הטקסט סביב התמונות הוא פרשני מדי וארוך (ולעיתים בכייני ומכה על חטא יתר על המידה), ומתייחס למיתוסים יהודיים-ישראליים, ולא אל "נקודת מבטם"; ובכל זאת הצופה הביקורתי/ת יכול/ה "לתת לתמונות לדבר". בחלק מהתמונות זה נראה כאילו אירופאים (יהודים-אשכנזים) מבריחים פראים (פלסטינים) ברומנטיות מן "המזרח הפראי". וזה חשוב לראות. להביט, לחשוב, לדעת ולעכל. המבקרים לא יכולים להתחמק מן האמת שבצילום וצפים בהם עוד ועוד סיפורים מהילדות, מההורים, או מטיול פה ושם, ואחר כך הם אולי גם ישאלו את סבא וסבתא.

תולדות הטרנספר במחשבה הציונית

יש סיפור גדול שמחבר בין הסיפורים הקטנים והתמונות הנפרדות. לחוד כל תמונה נראית מאוד מקרית, אך החיבור בין שלבי הגירוש/הברחה השונים, המוצגים בחמישה או שישה שלבים, מספר על התהליך שהתחיל הרבה לפני המלחמה, ונמשך הרבה אחריה, של כינון כללי משחק חדשים. יחד, מסופר על רגע היסטורי אחד, שבו על אף המקריות והשונות שבאירועים השונים, אנו יודעים שגם הייתה החלטה מודעת לדברים. שגם אם לא כל החיילים בשטח הבינו את משמעות "המשימה" היה מי שנתן אותה. לא מעצמם עלו נשים וטף למשאיות, לא במקרה הם הוצאו מבתיהם, לא בטעות קרה ששבויים הוצגו לראווה בירושלים (לפני שהוצאו להורג), לא בלי משים נהרסו מאות כפרים עד הייסוד, ולא באקראי נקבעו שמות המקומות מחדש: שיאזור תהפוך ל-אזוּר, שסלמה תהפוך ל-כפר שלם, סריס לשורש, בית דג'אן לבית דגון (ואח"כ "בית דגן"), ספוריה לציפורי, טאבור לתבור, בתיר לביתר, קיסאריה לקיסריה, נאטאף לנטופה, נקובא לנקופה, אג'ליל (הדרומי) לגלילות ו(הצפוני) לגליל ים, עין כארם לעין כרם, איסדוד לאשדוד, חודיירה לחדרה, רמלֶה לרמלַה, ליד ללוד, אם טולא למטולה, כפר סאבא הריקה סופחה לכפר סבא וכו' וכו'.

הריסות הכפר סובא ליד הקסטל. בכמה כאלה נתקלת בטיולי משפחה?

האחריות לריקון הארץ מערבים הגיעה מלמעלה, ושורשיה בתפיסת הטרנספר ביישוב היהודי של שנות השלושים. ב-1938 הציע בן גוריון לוועד הפועל הציוני טרנספר ב-10 מיליון פאונד תמורת "שיכון מחדש" של 100,000 פלסטינים בעיראק, בטענה שלערבים יש כבר את סוריה, סעודיה ועיראק, ולכן פלשתינה היא ליהודים. כן, הטענות של שרון או גנדי היו גם מקובלות על בן גוריון. כמובן שהוא לא התעניין מה חשבו על כך המיועדים לגירוש, או העיראקים של אז. וייצמן חיזק את דבריו ואמר שעקירה במלחמה מתרחשת גם באירופה. כשנשאל אם זה יכול לקרות גם בלי שפיכות דמים, אמר: "[כן,] אם ארה"ב ובריטניה ידברו בכנות עם הערבים". (וייצמן היה מקורב מאוד לחוגים הבריטים, והשפיע עליהם מאוד. הוא התרשם שהבריטים פועלים להקמת מדינה יהודית, וכי הדיבורים על מדינה ערבית הם מס שפתיים). בן גוריון הוסיף שזה באמת דומה, אבל הציע לא לצאת בקמפיין להעברה כפויה של ערביי פלסטין, אלא קמפיין "בהשפעה ציונית" באנגליה וארה"ב שישפיע על מנהיגי ערב. קמפיין כזה לא יצא אל הפועל בגלל מלחמת העולם השנייה.

זאת לא הייתה תכנית הטרנספר היחידה שדוברה לפני 1948 בהנהגה הציונית. פרויקט אחר היה תכנית אלג'זירה של יוסף וייץ, הטרנספריסט הנלהב מכולם. וייץ היה חבר בוועדת הגירוש של הסוכנות היהודית, ובמהלך המלחמה התמנה לראש מחלקת קרקעות בקק"ל, שם הבין את מגבלות הדמוגרפיה של הגיאוגרפיה. הוא מצוטט כמי שאמר: "אם הערבים יצאוה תהייה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו […] הפתרון היחיד הוא לפחות ארץ ישראל המערבית ובלי ערבים. […] אין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר את כולם, מלבד אולי בית לחם נצרת וירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. […] מוצא אחר אין." בגלל שהוא ראה בטרנספר את הפתרון היחיד לבעית הקרקעות והדמוגרפיה, הוא הכין תכנית מגירה לגירוש. אך התכנית לא נותרה רק במגירה, כי ב-1941 הוא פגש את משה שרתוק (שרת) ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ואליעזר קפלן, ראש המחלקה הכלכלית והאדמיניסטרטיבית, שהיו גם הם חברים בוועדת הגירוש, וניסה לשכנע אותם להקים ועדת גירוש שנייה שתבחן "העברה לסוריה, עיראק ועבר הירדן".  הוא שוחח על כך גם עם ברל קצנלסון, ראש מפא"י, שבעצמו תמך בטרנספר, רק לא עכשיו, אחרי מלחמת העולם השנייה. באוגוסט נשלח וייץ לבדוק אפשרות ל"יישוב" הפליטים באלג'זירה, ומצא שהמקום מתאים לכמיליון חקלאים וכמיליון עירוניים. קודם לביקורו הוא עצר בקיבוץ משמר העמק (גרעין השומר הצעיר שהתנגד לטרנספר) והצליח לשכנע את חלקם בנחיצות וישימות הרעיון. ברנרד יוסף יצא לסוריה כחודש אחר כך, כדי לבדוק אם סולל בונה, שעבדה באותו הזמן עבור הבריטים בסוריה, תוכל לבצע את הפרויקט. (אגב, סולל בונה הייתה הקבלן-הזכיין לבנייה של מספר פרויקטים קולוניאליים של הבריטים, כגון גדר ההפרדה עם סוריה ופרויקטים בעיראק ושאט אלערב). חנקין (מקק"ל) רכש לטובת התכנית מאות אלפי דונמים של קרקעות בירדן ב-43' ממית'אק אלפיאז, בעבר הירדן.

תכנית טרנספר אחרת הייתה זאת של אדוארד נורמן (1934), מיליונר יהודי אמריקאי. תכנית הטרנספר שלו "An Approach to the Arab Question in Palestine" נבעה מתוך הבנה להתנגדות הפלסטינית, ובגלל "אופיים החקלאי", הוא חשב שקרקעות עיראק הפוריות יהיוו פתרון הולם. הוא חישב שמשפחה בת 6 נפשות תיושב מחדש בכ-300$, וקיווה שאפשר יהיה לשכנעם לעשות זאת מרצון. לקראת התכנית נעשו צעדים מכינים, כמו וועדה חשאית מכינה, והסדרת תשלומי התחבורה ל"העברת" האוכלוסין. בתוך שלוש שנים הוא הציג טיוטה משופרת ומורחבת לתכנית, בה הוא קובע שהיהודים צריכים את פלשתינה עם מקסימום 800 אלף ערבים. בתכנית זאת הוא חוזר לפתרון-עיראק, כי עבר הירדן היא עדיין אפשרות להתיישבות ציונית, והמחיר ל"העברה" של משפחה פלסטינית בת שש נפשות נאמד בה בכ-1800$. התכנון היה להעביר קהילות שלמות: 12 כפרים בשנה הראשונה, ואם הדבר יעלה יפה, כ-50 אלף איש מדי שנה. את הבריטים הם תכננו לפתות לתכנית בכך שהם ימצאו בארץ "אוכלוסיה נאמנה לאינטרסים הבריטיים". שינויים נוספים הוכנסו לתכנית ב-1938, כשזאב ז'בוטינסקי ייעץ לו בפגישה, כי הערבים לעולם לא יסכימו לתכנית, ומוטב שהעיראקים יזמינו אותם, ואף כדאי שהציונים יגנו את התכנית, כדי שיינוקו מכול חשד. נורמן שכר את שירותיו של בל בעיראק ושילם לו משכורת עד אמצע שנות הארבעים (ומאז הוא קיבל משכורות מההסתדרות הציונית העולמית). בל נפגש עם האנשים הנכונים בעיראק וניסה לשכנע אותם להזמין את ערביי פלסטין. הוא נפגש גם עם בן גוריון, שרתוק ווייצמן וכולם תמכו, אך התכנית בסוף לא יצאה אל הפועל.

היו תכניות נוספות, וגם הצהרות עקרוניות בעד טרנספר. הנה עוד שלוש לדוגמה: כשמפלגת העבודה הבריטית קיבלה החלטה ב-1944, שמעודדת ביד נדיבה ובארגון מופתי, טרנספר של ערבים מפלסטין ושל יהודים אל פלסטין, הביעו בסוכנות היהודית סיפוק רב. בן גוריון ראה בקשירת ההגירה של יהודים לארץ בטרנספר הערבים מהארץ הבנה משמעותית ומעודדת. (אגב, המפלגה עלתה לשלטון ב-1945 אך כנראה לא עשתה דבר בכיוון החלטה זאת). דבר דומה אירע כאשר ג'ון פילבי, מזרחן ויועץ מלכותי, נפגש עם מקורבו של וייצמן, ההיסטוריון והיועץ לסוכנות היהודית, לואיס נמיר. אמנם גם הצעתו לא התממשה, לפיה הארץ תימסר ליהודים כשהיא "נקיה מערבים" (שהרי, כידוע, ערבים זה מלוכלך), להוציא העיר העתיקה בירושלים, בתמורה לתמיכת היהודים באִבן סעוד כראש הפדרציה הערבית; אך הסוכנות ראתה בהצעתו דבר מעודד. הטרנספר לא היה מילה גסה, אפוא, כי אם המיינסטרים. בשנים 1943-8 פעל גם אליהו בן חורין, פובליציסט רביזיוניסט שתמך בשתי גדות הירדן כנקיות מערבים, ולכן בטרנפסר לעיראק. הוא פנה לממשל האמריקאי ולהרברט הובר לתמיכה, ובסוף הובר הציע תכנית דומה משלו ב-45' , שתכליתה טרנספר לעיראק, "שם הארץ יכולה להשתפר מאוד באמצעות השקייה".

מקונספט לגירוש

גניבת רכוש פלסטיני בירושלים

התפיסה של גירוש הערבים קרמה עור וגידים ב-1947. בדצמבר 47' הורה בן גוריון להותיר את הכפרים שנתפסים ריקים והרוסים עד הייסוד. במרץ 1948 כבר הופעלה תכנית ד' (שנוסחה ב-1944) ותכליתה לתפוס את השליטה על הדרכים ועמדות המפתח עוד לפני יציאת הבריטים, תוך תפיסה של היישובים הפלסטינים וגירוש האוכלוסייה מהם. בן גוריון, לפי הביוגרף שלו, רצה שיישארו מינימום ערבים במדינה היהודית, וידוע שבמהלך המלחמה נמשכו הדיונים בצורך בשינוי לצמיתות של היחס הדמוגרפי בארץ. יש הטוענים כי העובדה שערב הפעלת תכנית ד' הקימה ההגנה את "הוועדה לרכוש ערבי נטוש" (שהורכבה בעיקר מ"מומחים לענייני ערבים") היא ראייה לכוונות המקדמיות.

וייץ טען שיש ליצור תנאים לעידוד הפינוי. הוא נפגש עם שרת (איש ועדת הטרנספר שהפך שר החוץ), וביוני גם עם בן גוריון כדי להציג את תכניותיו. וייץ טוען שתכניותיו התקבלו על ידי בן גוריון, שאף הדגיש שיש קודם לדאוג לפינוי, ורק אח"כ לפיצוי. הוועדה החדשה, "ועדת העקירה והגירוש" (וייץ, עזרא דנין וזלמן ליפשיץ) פעלה ללא הרשאה רשמית כדי לפקח על הגירוש וההריסה, למנוע שיבת פליטים וליצור עובדות בשטח. תפקידה היה לייעץ לראה"מ, לצבא ומתיישבים, והיא הביאה בין הייתר לגירושים של אוקטובר-נובמבר 1948.

הטרנספר היה חד צדדי ונעשה ללא תיאום עם מדינות אחרות, כאשר האו"ם לקח את האחריות על הפליטים.

תמונות מהטרנספר בעיניי עצמם, לא מן התערוכה (לחצו להגדלה):