ואף מילה על נָכְּבַּת היהודים?

חייבים להודות שיש אבסורד מסוים בעודף המחקר והעניין הפוליטי בישראל בשלומם וזכויותיהם של הפלסטינים מגורשי 1948 (או מסורבי השיבה ומנושלי הרכוש) לעומת המחקר הצנוע, העניין הפוליטי השולי, והעיסוק הדיפלומטי ה-כמעט-לא-קיים בעברם של היהודים, חלקם אזרחי ישראל, שגורשו ממדינות המזה"ת. אם לדייק, הם לא "גורשו" בהוראה ברורה, ולא הועלו על משאיות, אלא הועזבו בפועל. הובאו לכדי כך שיעקרו בניגוד לרצונם. היה זה "עידוד הגירה" אלים, גזלני ומעלים עין, בעיקר ממצרים, סוריה ועיראק. איך שלא נקרא לזה, יש כאן שאלה מעניינת של התעלמות. גם אם נניח רגע שהאו"ם מוטה פוליטית, עדיין עלינו לשאול כיצד ייתכן שהמחקר האקדמי בעולם, שבו יהודים רבים, ואף הממסד הישראלי, ממעטים לחקור את הגירתם הכפויה של יותר מ-800 אלף יהודים, במיוחד בהשוואה לעיסוק הרב בהגירתם הכפויה של (ככל הנראה פחות מ-) 800 אלף הפלסטינים מן הארץ? הלוא ברור שמי שמעוניין לעסוק בזכויות פליטים ונגזלי הרכוש בארץ, לא יכול להשמיע קול רק בעניין הפלסטינים, בעודו שותק באשר ליהודים שנעקרו מארצות ערב, איראן וצפון אפריקה.

על מה הוא מדבר לעזאזל? – רקע על העקירה ונישול היהודים.

יתרה מכך, דווקא בארצות ערב, ובראשן מצרים, זוכה הסוגיה לדיון אקדמי ופוליטי לא-מבוטל, ומופיעות בערבית לא מעט סקירות, כתבות ונערכים כנסים, העוסקים בעניינם ובזכויותיהם. לדוגמה, ספרו של ד"ר וחיד מֻחמד עבד אלמגיד (1978) היהודים-הערבים בישראל: אפשרויות השיבה וכיווניה. (קהיר: המרכז למחקרים פוליטיים ואסטרגיים באלאהראם (בערבית)), נכתב ערב האפשרות לפיוס המצרי עם ישראל, ועוסק ב"אפשרויות ברות-קיימא למימוש הזמנת הליגה הערבית את יהודי המזה"ת לשוב לארצותיהם". הוא אף מציין שבמרוקו, עיראק ומצרים חוקקו חוק המתיר שיבה וקבלה של זכויות אזרחיות מלאות. הספר בוחן בין היתר מדוע חיזקו מדינות ערב את הציונות בהגירה זאת (שאלה המסקרנת גם חוקרים ישראלים), מה מצב השתלבותם בישראל, וכן דן באפשרויות לשיבה אמיתית, לדבריו. בספר אין דיון באפשרות של פיצויים, וחרף החרטה הברורה של חלק מהמדינות הערביות, מעניין לציין שסוגיית הפיצוי ליהודי מצרים לא הופיעה כלל גם בהסכם השלום עם ישראל, שדיוניו החלו באותה השנה.

ישנם כמה הסברים נפוצים לתעלומת השתיקה או ההשתקה של הנושא, וכולם חסרים. להלן:

• המחקר האקדמי הוא אשכנזי ברובו, ולכן אין עניין רב בתחום- הסבר זה תמוה, כי החוקרים האשכנזים גם אינם פלסטינים, ובכול זאת הם מרבים לחקור את נישולם. כמו כן ישנו מחקר ונתונים שכתבו חוקרים מזרחים, רק שהדיון בהם לא מקבל מרכזיות.
• הפלסטינים עודם סובלים כפליטים, ובעייתם הפוליטית הבוערת היא שמעוררת עניין. זה עשוי להיות הסבר סביר למיעוט המחקר בעולם, אך פחות משכנע לגבי המחקר החסר בישראל ובקרב יהודים, שמצופה שיהיה להם עניין נוסף.
• חוסר "נגישות לארכיונים ותעודות" (משתנה שהוא בעיקרו חדש). גם זה הסבר חסר, מאחר שניתן ללמוד מהארכיונים הישראליים הרבה על מה שהיה ידוע בישראל על עקירת היהודים מארצות אלו. בנוסף, בחלק ממדינות ערב (למשל ירדן) ומדינות אחרות הקשורות באזור בתקופה (בריטניה וצרפת) הארכיונים דווקא נגישים לעיון.
• בישראליות (=האשכנזית) התקבעה שואת יהדות אירופה כאסון מכונן בלעדי לנראטיב התקומה, שאיננו זקוק למתחרים שיכרסמו ממרכזיותו ובלעדיותו – גם ההסבר הזה איננו מספק, שהרי סיפור הגירוש מחזק דווקא את הנראטיב ש"העולם כולו נגדנו", וגם ובמיוחד נוכח הפיוס עם אירופה, למרות עברה, לעומת האיבה הקיימת לארצות ערב.
• הישראלים (=האשכנזים) רדופים רגשות אשמה על נישול הפלסטינים (המתמשך) ולא על נישול יהודי-ערב, שאותו הם בדרך כלל לא משייכים לעצמם. עם זאת, זהו הסבר התקף רק לאלו המודעים לעקירה הפלסטינית המשותקת. זאת אומרת, אלו המודים בגירוש הפלסטינים חרף הנראטיב הממשלתי, ובד-בבד מקבלים את הנראטיב הממשלתי ללא עוררין, בעניין עקירת "המזרחים".

בקיצור, דרוש הסבר אחר למחקר-החֶסר, וראוי להתחיל למצוא אותו בעמדות כלפי "המזרחים".

"המזרחים" – הבן החורג של הציונות

או – האם הציונות גזענית למזרחים?

הציונות הייתה מאז ומתמיד תנועה אירופית (ובמקור אנטי-דתית), שהוגיה, נציגיה וצירי הקונגרסים שלה היו כולם יהודי אירופה וארה"ב. בתנועה לא התלהבו בכלל לשתף את יהודי המזה"ת במפעל הציוני, עד שהיה ברור להם שהם מוכרחים, מפני שיהדות אירופה עומדת בפני כלייה, בתחילת שנות הארבעים. רק בנובמבר 1942 הציג דוד בן גוריון את תכניתו להעלות מיליון יהודים ממדינות ערב, בצל השמדת יהדות אירופה. ב-1943 אמר דובקין, רמ"ח עלייה בסוכנות היהודית: "רבים מיהודי אירופה ייכחדו בשואה, ויהודי רוסיה סגורים על בריח, משום כך עלה ערכם הכמותי של שלושת רבעי מיליון יהודים אלה לדרגת פקטור מדיני רב ערך [דמוגרפית]". אמירות כאלו היו נפוצות גם בקרב בן גוריון ואחרים. האשכנזים ראו ב"מזרחים" כבעלי ערך "כמותי", אך גם סכנה שעלולה לפגוע ב"ערכו האיכותי" של היישוב (צמחוני 1989, אצל שנהב 2003). כך אבא אבן (1959):

"אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשוואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות. אל נא נראה את עולינו מארצות המזרח כגשר בדרך להשתלבותנו בעולם דוברי ערבית; עלינו להכניס בהם רוח מערבית, ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית.”

ב-1941 נפגש בן גוריון עם ר"מ עיראק, נורי סעיד, שסירב לפתור את בעיית הפרעות באמצעות חילופי אוכלוסין. ראשוני השליחים הציונים לעיראק, נשלחו כדי לשכנע את היהודים להגר לארץ, ודיווחו על אנשים "נעדרי הכרה פוליטית ציונית". את הזיקה לציוֹן (בימות המשיח) פירשו השליחים ברוח גזענותם הכללית כלפי המזרח: "צביעות בצורה איומה, לבנטיניות בשיא התפתחותה…".

התפיסה האשכנזית של היישוב לא הסתפקה בלתאר את ה"פיגור התרבותי" של המזרחים, אלא גם לקחה על עצמה כשליחות "להביא את האור לנחשלים". בפטרנליסטיות קולוניאלית טיפוסית, החליטה הציונות להוציא את "הפרימיטיביות המזרחית" מן היהודים דוברי הערבית (ופרסית, ותורכית, ותוניסאית, ומרוקאית וכו'). "אנחנו לא רוצים שישראלים יהיו ערבים. חובה עלינו להיאבק ברוח הלבנט אשר משחית יחידים וחברות", אמר בן גוריון. במילים אחרות המטרה היא לא רק להביאם לארץ, אלא "להפוך אותם לבני-אדם". ואיך יהפכו ל"בני אדם"? אם יהיו אירופאים. אם נעשה אותם "לבנים".

"אצל המזרחים נותר משהו פרימיטיבי מהתרבות הערבית"

או – האם הגזענות הזו עדיין קיימת?

מעניין לציין שהתהליך הזה לא הסתיים, וגם התפיסות כלפיהם קיימות במידות משתנות עד היום, גם בקרב אישי מפתח, וחלקן מהולות באמירות גזעניות כלפי ערבים:

"חלק גדול מהמצוקה של האוכלוסייה הערבית־מוסלמית בישראל, לא הנוצרית, נובע מתרבות של משפחות גדולות, מחוסר השכלה ומכוח עבודה בלתי מהימן וכשיר לחיים מודרניים. כל אלה יוצרים עוני, גם ללא אפליה מטעם אתני. מבחינה זו הערבים המוסלמים דומים ליהודים המזרחים שאינם מצליחים לפרוץ את מעגל התרבות הפסיווית, הלא משכילה, הלא מתחרה. זו בעיה תרבותית גדולה כשלעצמה ואצל הערבים נוספה לה עוד בעיה: היותם ערבים".

פרופ' רות גביזון.

הס מלהזכיר לפרופ' גביזון שגם באירופה היו לרוב יהודים הרבה ילדים, לפחות עד המאה העשרים. היהודים באירופה נחשבו נחשלים, "מזרחים", "חלשים", "נשיים", ולפעמים "שחורים" ואף "ערבים". יש הטוענים שהאובססיה להיות חלק מאירופה והמערב עד היום נובעת מתסביך ישן של התנערות האשכנזים מהמזרחיות בעצמם, ושאיפה להיות "מערבי", "אירופאי", "גברי" ו"לבן" (כזום 1999; רז קרקוצקין 1994). וכאשר מפתחים אוזן רגישה לאמירות אלו, מתחילות לצרום גם התבטאויות שאינן עוסקות ישירות בעניין תרבותם של המזרחים. למשל, הנה פליטה של איש שמאל חרוץ, אשר בלי משים סובל מהתנשאות עדתית לא מודעת, במאמר פוליטי-כלכלי. מעין גיהוק גזעני על תרבותם המפגרת של המזרחים:

"והבית הפתוח של המימונה – שמלכתחילה היה חג מעושה המעמיד אורחים ומארחים מקצועיים – הופך גם הוא למועדון סגור, שברכת ה"באבא בובות" וה"רנטגנים" ושאר רוכלי קמיעות ומים קדושים שורה עליו."

יוסי שריד, ממנהיגי מרצ לשעבר, 2009.

שריד לא שונה מביבי. כאשר נתניהו לוחש על אוזנו של הרב משפטים פשטניים בקצב של הקראה למפגר ("שכחו מה זה להיות יהודים"), הוא מראה עד כמה הוא לא מבין "איך זה עובד אצלם". הוא למעשה מזלזל בהם ומפגין בורות והתנשאות. האשכנזים בשמאל, בימין ובתקשורת גם יחד ראו בלחישה של נתניהו מעין "מעשה תחבולה" אשר קונה לו לבבות "בדרך פלא" לא מוסברת. כמו אמרו לעצמם: "אי אפשר לדעת למה, אבל המזרחים האלו קונים את השטויות האלה עם הרבי שלהם". הביקורת על ביבי הייתה על כך ש"ירד לרמה הזאת", אך כולם הסכימו שזה מנהג שהוא "תת-רמה". מנהג מזרחי, דתי וגלותי.

לייצר את ה"מזרחים"

או – מה מצופה מהמזרחים בישראל?

בתפיסות הנפוצות על "מזרחים", בדומה ל"ערבים", הם הופכים למכלול. כולם "אותו הדבר". למרות שה"מזרחים" לא ראו את עצמם כמקשה אחת, בעיני האשכנזים הם היו כולם "מזרחים". שחורים. פרענקים. שוורצעז. לא משלנו… וזה מרתק לציין זאת, כאשר מבחינים שהם הפכו ל"מזרחים" רק בארץ. ממחקר כמותי שערכה קרין אמית (2005), המתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אנו לומדים שבעוד שבדור הראשון של המהגרים הצליחו יוצאי מצרים ועיראק להתחרות ואף לעבור בממוצע את רמת ההכנסה של יוצאי פולין ורומניה; כבר בדור השני הפכו הפערים ברורים, וה"מזרחים" הפכו מכלול אחד, שהכנסותיו נמוכות משמעותית לעומת האשכנזים, שגם אצלם חלה התלכדות. מחקרים כמותיים אחרים (אמית 2001, כזום 1998 ונהון 1987) מראים נתונים דומים לגבי מערכת החינוך. הנתונים מצביעים על בלימת "המזרחים" במערכת החינוך הישראלית, לעומת "המזרחים" שסיימו את ביה"ס בארצות מוצאם. נראה שדווקא מי שסיים את ההשכלה לפני שהגיע לישראל, זכה לעיסוקים מכניסים יותר בישראל, בעוד שבוגרי מערכת החינוך הישראלית התקשו להתקדם במעמדם החברתי (מוסבר בסטריאוטיפים, אפליה, הסללה לחינוך מקצועי, מספר הילדים במשפחה וגזענות).

הנתונים מלמדים אותנו ש"המזרחים" נהפכו לקבוצה אחת רק בארץ, ועל הקבוצה הזאת הופעלה מדיניות מיסיונרית של "חינוך מחדש". הן לציונות, והן לאנטי-ערביות. כפי שאמר בן גוריון לעיל, עלינו למחוק את ערביותם. החוקרים כיום רק חלוקים אם אמנם פרויקט מחיקת הערביות הצליח והם הפכו "יהודים" (למשל: שוחט), עוד יימשך זמן רב, ולכן הוא מנציח אותה (חבר ושנהב), או בכלל מתרחש גם אצל אשכנזים, שנחשבו "המזרחים של אירופה" (כזום, 1999).

במידה מסוימת זה תמיד נוח לנו לעסוק בפלסטינים, שהרי הם אויב משותף, והעיקר לא לעורר פילים מתרדמתם העדתית. אבל ההסבר למחקר-החסר בתחום עקירת ונישול יהודי המזרח דורש מאיתנו להבין גם את היחס האשכנזי גם כלפי עקירת-הפלסטינים, ולקורולוציה שהוא עושה לה עם עקירת-המזרחים.

לקזז בין שני הקורבנות

או – למה יש פחות מחקר על הנכבה של יהודי המזה"ת מאשר על הנכבה של הפלסטינים?

מעת לעת נשמעות טענות מגוחכות, רשמיות למחצה, המבקשות 'לקזז' כביכול בין גירוש הפלסטינים ב-1948 (או מניעת חזרתם) וניכוס רכושם, בעת הקמת המדינה, לבין הגירוש (או עידוד העזיבה "מרצון") של יהודים מארצות המזה"ת והלאמת רכושם, מיד אחרי הקמת המדינה. מעין "חילופי אוכלוסין בפועל". לא במקרה מקורן של הצעות אלו הוא אצל אשכנזים ו/או ציונים-נלהבים-מדי, שכן הן בעלות היגיון מעוות עבור שני הקורבנות: מזה, הפליטים הפלסטינים נדרשים לשאת בעול העוון שעשו מדינות ערב אחרות (שהרי "כל הערבים אותו הדבר"), ואף לזה שאחראיות לו מדינות אירופה; ומזה היהודים "המזרחים" נדרשים לאבד את תביעת-רכושם והונם הפרטי למען המדינה. כך שזכותם על קניינם-האישי והפיצוי הפרטי על עקירתם וקרבנותם, מולאמים. לא רק לעם היהודי, אלא ספציפית למדינת ישראל, למרות שרבים מיהודי ארצות ערב, כגון רוב יהודי סוריה, כלל לא היגרו לארץ, אלא למקומות אחרים, וישראל איננה באת כוחם.

במילים אחרות, מאחורי הצעה זאת עומד הרעיון שהמזרחים יישאו בנטל הפיצוי לפלסטינים, למרות שברובם הגדול הם בכלל לא היו עדיין בארץ (רובם עלו אחרי קום המדינה!). המשוואה היא: האשכנזים נישלו בחמדנות; שהמזרחים ישלמו בנחמדות. זאת תביעת התשלום שדורשים האשכנזים להוכחת הנאמנות (והצלחת הדה-ערביזציה?). בפראפרזה על האמירה המפורסמת של הרמטכ"ל לשעבר, מוטה גור, איש מפלגת העבודה, ערב בחירות 1981: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים" – אפשר לומר שהקיזוז בין שני הטיהורים האתניים פירושו:

"נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים, ונקזז בין השתיים".

זאת לא קונספירציה. התפיסה הכוללת כלפי הפלסטינים והמזרחים היא "תפסיקו להתבכיין" מבטל ומכחיש. כאילו אומרים לשניהם, "יאללה, שיט הפנז.. אלה החיים". אלא שהפלסטינים רואים את העימות הגלוי ומתנגדים להשתקה הברורה לעין לאסונם, ולכן בישראל נאלצים לחקור כדי להכחיש אותם. לעומתם, הגישה כלפי ה"מזרחים" ואסונם סמויה ומטושטשת על ידי "הישראליות" המכילה כביכול, אשר מרוקנת-מתוכן את העימות עם האשכנזים (שכמו שראינו חי ובועט). בניגוד לפלסטינים, ה"מזרחים" מוותרים על עברם, מרצון או שלא, וכך אסונם נעלם מאליו. להודות בטראומה של העקירה והנישול פירושה להודות בזיקתם לערביוּת, ולהודות בתרבות ערבית, שנחשבת בישראל בזויה, ושהם מתכחשים לה מכול וכול. אם תרצו, "שלילת הגלות המזרחית". לכן הם שותקים, ושתיקתם היא צנזור-עצמי שמוחק את קרבנותם, ומייתר את המחקר והעיסוק הפוליטי.

לעיון נוסף:

ראובן שניר (2005), רוח מזרחית 2, עמ' 9-17

על הסכמה לא כתובה בין הערבים והישראלים שיש למחוק ולהכחיש את תרומת היהודים בארצות ערב.

יהודה שנהב (2003), היהודים הערבים

ספר היסטוריה בעל ערך עצום, לא פחות מהדיון שבמרכזו.

דפנה הירש (2008) בתוך גזענות בישראל (בהוצאת מכון וון ליר)

האם נישואי תערובת מצמצמים את הבעיה העדתית או שאינם משנים את התפיסות הגזעניות והאפליה.

אורי בן אליעזר (2008) "כיצד יהודי הופך שחור בארץ המובטחת", בתוך: גזענות בישראל, בהוצאת מכון ון ליר.

על אתיופים בישראל.

אמנון רז קרקוצקין (1994) "גלות מתוך ריבונות".

ענת רימון אור, "ממות הערבי עד "מוות לערבים": היהודי המודרני מול הערבי החי בתוכו" בתוך: קולוניאליזם והמצב הפוסטקולוניאלי, הקיבוץ המאוחד.

ספריו של ההיסטוריון המזרחי אליהו אלישר.

ראבטת אלג'אמעיין אליהוד אלנאזחין מן אלעראק.

וכמובן – מאמריו של הסופר שמעון בלס (למשל באמות י"ט).

---

לחזור אל: ההתחלה, הציונות והמזרחים, הגזענות כיום, כך נוצרו "המזרחים", לקזז בין הקורבנות