הסחר בנשים בחיי היום-יום

חתונהנשים רבות מפנטזות על יום החתונה שלהן, אף על פי שהוא למעשה אירוע שבו נחגגת נחיתותן הפומבית. לכאורה, החתונות החדשות בישראל, בעיקר בקרב החילונים והפרוגרסיבים היהודים לסוגיהם, כוללות מוטיבים אינדיבידואליים, שוויוניים וכדומה, הגורמים לנו לחשוב בשוגג, שהצלחנו לעקר את העוקץ המדכא והמכפיף של הטקס בכללותו, והשפה הנלווית אליו. אך לאמיתו של דבר, למרות השינויים (המבורכים) בטקסים ובשפה, הליבה הרעיונית של הטקס נותרה, ועיקרה הוא מכירת האישה.

סחר בנשים בשפה

תשומת לב פמיניסטית רבה הוקדשה לפירוק מטבעות הלשון האנדרוצנטריות (המכוונות-גברים) הקשורות בנישואין. נשים רבות אינן אומרות עוד "בעלי", אלא "אישי", כדי להפחית/לשלול את הבעלות על האישה אשר מקופלת במילה "בעל". המושג החדש מציע להחליף את הבעלות ביחסי שייכות הדדיים: "האיש/ה  שלי". ועדיין, המושג "בעלתי", לצד המושג "בעלי", כמביע יחסים של בעלות הדדית, נשמע לנו כחלופה אבסורדית.

ולא בכדי. יש סיבה טובה אחרת להימנע מהשורש בע"ל ומקורה דווקא בפוֹעַל המבטא את המשמעות הלא-מדוברת של לקיחת בעלות על אישה – "לבעול". פירושיו: (1-) לשגול; (2-) לשאת אישה; (3-) להיות אדון, למשול, לרדות, לשלוט (מתוך מילון א"א שושן). במילים אחרות: בועל = מפגין אקט של הפיכה לבעל, ע"י ביצוע אקט מיני חודרני ונטילת בתולי האישה. האקט המבטא את הפיכתה לקניינו, הבעילה, תובע "לסמן טריטוריה" סמלית ושייכות ממשית בגוף האישה. בנישואין, האישה מסומנת בבתוליה, והגבר הנוטל אותם, בועל אותה, משמע – הופך לבעלה ואדונה (הבעל). השימוש במושג בועל מהווה עדות לקהילה על בתוליה, והוכחה להיותה "חדשה עם הניילונים". כידוע, בתרבויות רבות יש מנהגים נפוצים של סימון הבעלות בעדויות חיצוניות ונצחיות בגוף החי: בבהמות (ליבון העור, ניקוב האוזן/האף, צביעת הפרווה וכד'), בעבדים (נרצעים באזנם), בילדים ובנשים (פציעת איברים, עגילים, קעקועים, מילה וכו'). עד היום מסמנים סרסורים וסוחרי-נשים את "רכושם" בקעקועים ופירסים, כעדות קניינית/מעמדית פומבית ונצחית. הדמיון לסחר המודרני בנשים מלמד עד כמה יציב ושקוף הדיכוי היום-יומי המחפיץ את האישה, מפקיע את גופהּ, ונותן בו סימני בעלות.

לא במקרה עיגון הבעלות על האישה קשור במין; הטאבו המרכזי סביב הנישואין הוא זכות הבעל על אישתו (היא "מוּתרת לו"). אבל מה שחשוב לענייננו זה שהפועל "בועל" תקף רק לפעולה הגברית. האישה לעולם איננה "בועלת", ולכן "בעלי" הוא מושג חד צדדי וא-סימטרי מינית. כך – אין "בעלתי". כי הוא בועל, ואילו היא נבעלת. הוא אקטיבי והיא פסיבית. גם  המילון מגדיל לבאר בדוגמה כזאת: "בועל, יִבעל, נִבְעלה [נישאה לאיש]". זאת אומרת, כבר מן ההחלטה לשוב אל השפה העברית הקדומה, אפוא, עגונות כלל הנשים בישראל להיות אובייקטים של הגברים; ואובייקטים כמובן אינם פועלים לבד (בסוציולוגית: אין להם סוכנות), הם צריכים אנשים (סובייקטים) שיפעילו אותם.

ובעוד ש"בעלי" הוא מושג המביע בעלות מובהקת, מה לגבי "אשתי"? אפשר לומר שזהו מושג ביניים, כי הוא לא מבטא בעלות, אך גם אין בו אמירה ברורה החולקת על המצב הקיים (כפי שעושה "בעלתי"). לכן, חלק מעדיפים את המושגים הפחות מחייבים/ממוסדים ("אהובתי", "בת-זוגי") ואחרים את "רעיתי", שהוא ללא ספק רומנטי יותר (ולקוח משיר השירים), אך לא ניתן להטייה ללשון זכר.

המחשה לשונית נוספת לחוסר הסימטריה הלשונית וליחסי הקניין נמצאת בשמו של המוסד, "נישואין", הקשור לפועל "לשאת", המבטא, שוב, אקטיביות גברית לעומת פסיביות נשית: לשאת (ל)אישה, לא לשאת (ל)איש. הוא הנושא והיא המושא(ת). הגבר הוא הסובייקט הפועל, האישה היא האובייקט. כך הפועל "השיא את בנו או את ביתו" מבואר במילון: "לקח לבנו אישה או נתן את בתו לאיש (נדרים ה ו; ברכות לד)", וכול המוסיף גורע.

מנהגי נישואין כקניין נשים

סחר בנשים. זה מתחיל בתרבות.

לא רק השפה רוויה במתח הבעלות המגולם בנישואין, אלא המוסד כולו נושא מטענים סמליים של האישה כאובייקט וכקניין. למשל: פמיניסטים ופמיניסטיות רבים אימצו שם משפחה כפול לאחר הנישואין (בעיקר הנשים), שבו שם נעוריהן מצורף אל שם המשפחה של הגבר. אפשר רק לדמיין מה יקרה כאשר הדור הבא יחבר ארבעה שמות, ואחריו שמונה וכו'. מצד שני, רק בודדים אימצו את שמות המשפחה של בנות-זוגם וזנחו את שלהם. מדוע? משום ששם המשפחה איננו מבטא רק ויתור על זהות, אלא זהו עניין סמלי והיסטורי הקשור במכירתה של האישה. הואיל והאישה היא זאת שנמכרת, אין כול היגיון בכך שהגבר יצורף למשפחתה, יוותר על שם-נעוריו ויישא את שמה. למעשה, הרכישה החדשה לא אמורה לגרום כל שינוי בתאים המשפחתיים הקודמים: משפחתה ומשפחתו נותרים כמות שהם, ורק האישה, הרכוש, שהושֹאה (מילולית: הועברה) משנה את סימני שייכותה החיצוניים לבעליה החדשים: היא נבעלת, משנה שם ומקבלת טבעת.

הטבעת היא שלב מוקדם של הנישואין. למרות הגרסאות המתחדשות, מפתיע לגלות עד כמה שלבי הנישואין נותרו דתיים: תקופת השידוך (בעבר אירוסין. הומר אצל חילונים לזוגיות מחייבת הקודמת לנישואין); אירוסין/קידושין (בד"כ ענידת טבעת); כתובה (חוזה); ונישואין (חופה). בחינה של המנהגים הקשורים בנישואין, שבסיסם נותר דתי, ואשר מעוגנים בשפה דתית, מלמדת שנחיתותה של האישה כקניינו של הגבר, נותרה ההנחה שמאחורי הטקס.

כבר בשלב הטבעת מגיח קניינה של האישה מן העבר. טבעת האירוסין (=קידושין) היא עצם הרכישה. מרגע זה, שבו הגבר מקדש את האישה בכסף (או שווה-כסף, טבעת) בנוכחות עדים (גברים) – היא אסורה לאחרים. מעניין להזכיר כי רק הגבר אמור לתת טבעת לאישה בעת קנייתה. לפי ההלכה, אם האישה משיבה בטבעת משלה, היא מספקת לו תמורה חלופית, ובכך מבטלת את משמעות העִסקה, והמסקנה המתבקשת היא שהמשתתפים לא הבינו את מהות הטקס, ושיש חשש שהוא לא תקף (אם כי יש אופוזיציה מתחכמת לתפיסה זאת). גם כאן, האישה היא פסיבית, מסומנת על הגוף, נמכרת לגבר אחר ועליה להפגין את הבנת כניעותה, להסכין ולהסכים לה. הסכמת האישה משמשת הרבה פעמים את הרבנים, כאילו זוהי הוכחה שביהדות אין כפיית נישואין, אולם האמת היא שהאישה חייבת להסכים למצבה. היא יכולה לסרב אמנם לנישואין ספציפיים (וגם כן, לא תמיד), אך איננה יכולה לסרב לשיטה המכפיפה. כמו במקומות רבים במקרא (למשל בדיבר "לא תחמוד") הנישואין הם ביטוי נוסף לכך שהאישה מצורפת לרשימת הקניין של הגבר: העבדים, המקנה וכול אשר לו. במקור, ניתן היה לשאת גם מספר נשים, בדיוק משום שנשים הן חלק מן הקניין.

(מעניין לציין: היות ששלבים לימינאליים בטקסי מעבר נתפסים כמסוכנים, גם בטקס הנפוץ בישראל קוצר שלב האירוסין/קידושין למינימום האפשרי, ולרוב הם מבוצעים, יחד עם חתימת הכתובה, ממש בסמוך לטקס החופה (=נישואין). וגם מעניין שמקור מנהגי הטבעות הוא כנראה מיוון העתיקה, ואולי אף ממצרים העתיקה).

כתובה. תנאי השימוש מנוסחים, נחתמים ומבוצעים על ידי גברים.

קודם לנישואין, על הבעלים לעתיד לערוך שני הסכמים ציבוריים של רכישה, תנאי שימוש והעברת בעלות, בעלי מעמד משפטי: קידושין וכתובה. גם את הכתובה רבנים נוהגים להציג כ"מגילת זכויות האישה", אך למעשה זכויותיה מוגבלות וזקוקות לעיגון דווקא בשל היותה כפופה לקניין הגבר. הכתובה דומה להבטחת זכויות העובד בחוזה העסקה לכול החיים, שאותו מנסחים המעסיקים, ורק הם נדרשים לחתום עליו. זכויות הגברים כל כך מובנות מאליהן, שאין צורך לעגנן בכול מסמך. בכתובה מצוין כי החתן רוכש את האישה מיד ראשונה (בתולתא) או משומשת (איתתא=אישה), תמורת תשלום, ומתחייב כלפיה להתנהגות נאותה ולהשבת רכושה (פלוס קנס) במקרה של גירושין. החוזה (שנוסח בידי גברים) נחתם (ע"י גברים), הכסף מחליף ידיים בנוכחות עדים כשרים (גברים) ורב (גבר) – ומשם הדרך לחופה קצרה.

…אחרי הנישואין האישה "נכנסת לרשות הבעל", כפי שמטעים התלמוד.

נישואין זה כבר לא מה שהיה פעם

יש שיאמרו שהטקסים היום מתאפיינים באלמנטים שוויוניים-יותר שחלחלו אליהם. זה נכון, אך בסיכום ביניים אפשר לומר שהטקס והמנהגים הנלווים לנישואין, אינם מצליחים לפרק את אי-השוויון כלפי נשים, אלא, למרות הכול, משמרים אותו, משום מקורות המנהג ועוצמתם. נכון, עצמת הטקס נשחקה. מעידים על כך הגידול במספרי המתגרשים ובכמות הנישאים בשנית ובשלישית; עליית גיל הנישואין; ואבדן ערכם הבתולי (גרים יחד קודם, מקיימים יחסי מין), אמצעי מניעה והפלות; אך האם זה אומר שהנישואין בהכרח נחלשו? האם פעם הנישואין היו מרגשים והיום הם הפכו לטקס מיותר? לאו דווקא.

למעשה, סביר להניח שההתרגשות וה"צרמוניה" סביב הנישואין כיום היא הרבה מעבר לפרופורציות שהיו לטקס הזה אי פעם. מדוע? משום שהנישואין במקור הם לא מוסד רומנטי. בעבר, ביחסים העתיקים בין המינים, היה צורך ממשי לגונן על נשים מפני מין מזדמן או כפוי אשר הותיר אותן מעוברות וטמאות (בעידן הטרום הפלתי) ואת הגברים חופשיים מדאגות. בעבר, זכויות הנשים לא נמדדו בחופש המיני שהן מקנות (פמיניזם בסגנון סקס והעיר) אלא דווקא להפך: היה צורך לגונן על הנשים מפני מין לא אחראי. וזה לא הכול, הנישואין שימשו, ועודם משמשים בקהילות רבות, ככלי לגישור על מריבות, לחיבור בין ממלכות (להשיא נסיכים/ות), לניהול יחסים כלכליים (כגון: נישואי חליפין, ככלכלת מתנות, וכעסקאות שונות), לנשיאת מספר נשים (כדי להקל על עול ניהול הבית, ולהביא יותר ילדים, שהם אמצעי ייצור נוספים) והיוו פתרון פרקטי. כך שבייסודם, הנישואין הם לא מוסד רומנטי, ולמרות הרומנטיקה הנלווית אליהם כיום, כללי-השפה והטקסים עודם נובעים מהמוסד העתיק וקשורים אליו. זוהי גם הסיבה שבגינה הנישואין אינם רק עניין אינטימי של בני הזוג, אלא הוא מחייב ומנוטר על ידי הקהילה כולה, כולם "חוגגים" את הצלחת העסקה, והריטואל מנוהל על ידי נציג-הקהילה.

לסיכום, בנישואין, ולא בגירושין, מתחילות הנשים להיות עגונות. על כן, מי שמבקשים להבין את העוולות כלפי הנשים בישראל – העגונות, הנסחרות והנשים בכלל – לא צריכים להתחיל בהבנת הגירושין או בהבנת העבדות, כי אם במסורת היהודית הדתית, בתרבות, במשפחות, בנישואין, בשפה, בטקסים, בשמות המשפחה וכו'.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

44 תגובות על הסחר בנשים בחיי היום-יום

  1. mooncatom הגיב:

    נאה!
    כיף לשמוע גבר מדבר בלי שום בעיה על דברים שאנשים מתקשים לקבל כשאישה אומרת.
    הקשר הישיר בין נישואין לסחר בנשים הוא משהו שרוב בני האדם יאטמו את אזניהם מלהקשיב לו,
    תודה שאתה משמיע את קולך.

  2. g. הגיב:

    אין עידן טרום-הפלתי. תמיד אבל תמיד היו עושים הפלות. ההבדל הוא שהיום יש יותר ידע איך נוצרים תינוקות, וכלים יעילים יותר שפוגעים פחות באישה. לגבי המשמעויות החברתיות של ההפלה זה כבר תלוי במיקום המעמדי/אתני של האישה.

  3. כליל החורש נאורי הגיב:

    אני חושש כי איני יכול לקבל את טענותיך. אינני חושב כי טקס הנישואין היהודי, במתכונתו המנוונת הנוכחית, מהווה דרך הבנה מיוחדת למצב הנשים בישראל בכלל. קודם כל כי הוא רלוונטי לנשים יהודיות בלבד, ולכן מה לו ולמעמדן של הנשים הנוצריות הרבות שמוכרות את גופן ברחובות הערים?
    שנית כל, בגלל שהקיום שלו הוא במידה רבה טכני: הסיבה שנשים יהודיות הנישאות ליהודים הופכות לעגונות אינה השלכה מאגית מקיום חלק זה או אחר בטקס הנישואין, אלא העובדה כי לרבנות, שבנויה לחלוטין לפי הפרשנות העסקתית של הטקס, ניתן מונופול מוחלט על תהליך הגירושין שלהן. מכאן שלרוב הזוגות היהודיים, עדיף כבר לבלוע את הצפרדע, ואפילו להעמיד פנים שטעמה נאה להם, כך שיוכלו להתחתן בארץ, מאשר לעבור תהליך סבוך ויקר בחו"ל, שבכל מקרה ישאיר אותם חשופים לפגעי הרבנות בעת הגירושין. ובכל זאת, העובדה, עליה אתה בעצמך מצביע, שהחלק המסורתי והרכושני במפגיע בחתונה נדחק וצומצם עד כמה שניתן על ידי רוב המתחתנים, ושבפועל ההתייחסות אליו לא רצינית, מראה שחלק זה אינו משפיע עליהם באופן שבו הוא השפיע בעבר, או שאינו משקף כשלעצמו את ששיקף בעבר.

  4. ארנון שוונצינגר הגיב:

    בלי לסתור אף אחת מהנקודות המועלות בפוסט הזה (שכולן נכונות לטעמי) ארצה דוקא להתמקד בפסקה האחרונה שלך

    לסיכום, בנישואין, ולא בגירושין, מתחילות הנשים להיות עגונות. על כן, מי שמבקשים להבין את העוולות כלפי הנשים בישראל – העגונות, הנסחרות והנשים בכלל – לא צריכים להתחיל בהבנת הגירושין או בהבנת העבדות, כי אם במסורת היהודית הדתית, בתרבות, במשפחות, בנישואין, בשפה, בטקסים, בשמות המשפחה וכו'.

    הסיכום הזה לא יכול להוות סיכום כלל וכלל.
    בטח שהתעמקות במסורת היהודית של מוסד הנישואין לא יכול להוביל להבנתו של מוסד זה.

    מוסד הנישואין מתייחס אל האשה כקניין ומחפש לשמור על בתוליה לא רק בתרבות היהודית, אלא בכלל התרבות האנושית לדורותיה.

    תהיה זאת שגיאה גדולה לחשוב שהיהדות מכתיבה זאת ולא התרבות האנושית וההסטוריה שקדמה להמצאת הגלולה, הקונדום וההפלה.

    אתה התייחסת רק להפלה – שקיימת כבר מאות (אם לא אלפי) שנים. בעוד שהמצאת הגלולה היא זו שאיפשרה לנשים, לראשונה בהיסטוריה, בעלות על גופן שלהן – ללא צורך בגבר חזק פיזית שיגן עליהן הריון לא רצוי.

    מדובר בסלקציה של מיליוני שנים – טרום המצאת הגלולה – שהובילה לגברים חזקים יותר, אגרסיביים יותר, רכושניים ותחרותיים יותר.
    כמו כן, אותה אבולוציה הובילה נשים לחשוק במאפיינים אלה בדיוק אצל בן-זוג פוטנציאלי.

    אמנם הגלולה (ושוק עבודה חפשי שדורש ומאפשר לנשים לקחת בו חלק) שינו את כללי המשחק, ואנו שואפים ליצר חברה שיוויונית ככל הניתן אך לאבולוציה קצב משלה – והוא איטי הרבה יותר.

    נשים עדיין רוצות שיפתחו להן את הדלת, והן עדיין צריכות ליווי כשהן הולכות בסמטה חשוכה.
    הן גם רוצות גבר עם גב כלכלי/חברתי חזק בתור בן-זוג. כזה שיאפשר להן לצאת לתקופה כלשהי משוק העבודה לכשתהיה בהריון.

    כמו כן, גברים עדיין רוצים להבטיח לעצמם (ככל הניתן) את מה שלנשים יש באופן טבעי מהרגע בו הן נולדות – הידיעה האבסולוטית שהצאצא הוא 100% שלהן.

    אין בכל האמור לעיל לאמר שחוסר שיווין חברתי הוא מצב טוב וטבעי. להפך, הגלולה ושוק עבודה חפשי הפרו את האיזון ללא שוב – וכנראה לטובת כולנו – ועלינו לשנות חוקים ומנהגים כדי לאפשר לכלל האנושות את החופש והשיוויון המירבי.

    אבל ההתעסקות בסממנים לא-שיוויניים תרבותיים ודתיים של קשרי נישואין כאילו אלה בלבד נמצאים בשורש אי-השיווין בין המינים היא שגויה.

    המערכת הביולוגית והאבולוציונית בין המינים היא מראש לא שיוויונית. ולא רק לכיוון הפטריארכלי – אלא גם להפך.
    האשה לעולם תדע שהילד שלה, בעוד שהגבר לעולם יהיה חזק יותר פיזית ואגרסיבי יותר כדי לנסות לחפר על החשש שמא אינו מגדל את ילדו שלו.

    על מערכת החוקים והתרבות שלנו להכיר בחוסר השיווין המובנה הזה, ולנסות להקל על שני המינים ולאפשר לכולנו חופש גדול כמה שיותר.
    כרגע מה שזה אומר זה החופש להתגרש, לבצע הפלות והזדמנויות עבודה רחבות יותר לנשים.

    אבל בשלב אבולוציוני זה, זה עדיין אומר שיש לאפשר לשני אנשים שאוהבים זה את זו להכנס להסכם זוגי שנותן מענה לצרכים השונים של שני המינים.
    וזה, אין מה לעשות, אומר ויתור על דברים מסוימים. משני הצדדים.

    אפשר ואף רצוי לבטל את מושג העגינות.
    אך ראוי לפרק גם את השורש של מושג זה – עג"נ (כשם שפירקת את השורש בע"ל) ולהבין שזוג שבוחר להתחתן מחפש להטיל עוגן.
    הן הגבר והן האשה מחפשים להבטיח לעצמם זה את זו, ולעגן את מעמדם ואת הקשר ביניהם בחברה.
    (מה שלא אומר שאי אפשר להרים עוגן ולהמשיך להפליג הלאה במידה ומי מהצדדים ירצה בכך.)

  5. מאיה הגיב:

    רציתי להוסיף רעיון שבאנגליה מונע עגינות:
    ברגע שבני הזוג לא חיים יחדיו, תחת קורת גג אחת במשך שנתיים, חוזה החתונה ביניהם מתבטל באופן אוטומטי.
    כדאי לאמץ את הרעיון הזה בארצנו הטוענת לנאורות…

  6. אייל ניב הגיב:

    כליל,
    הניתוח על היהודים הוא דוגמה. אני כותב בעברית, ולכן אין לי כוונה להתייחס לכלל האנושות, אלא לדוגמאות שהקורא/ת העברי/ת מכיר/ה באופן אישי, למרות שגם האטימולוגיה של המילה husband דומה לזאת של "בעלי".

    כך גם לגבי המונופול הטכני של הרבנות, שאפילו שהוא לעיתים (לא תמיד) נדחק הצידה, הוא נותר מושפע מן – ומשפיע על – מעמד הנשים, וכמובן שהדבר מחלחל אל השפה היום-יומית. מדוע לא לחשוף את כוחו בשימור הדיכוי? או שבכלל לא משכנע אותך שיש לו כוח כזה?

    אם אני קורא נכון בין השורות שלך, אתה כן מקבל את העובדה שיש תרבות של דיכוי נשים וחוסר מודעות, ואולי גם שהדבר קשור לסחר בהן ולנחיתות מאבקן (למשל המגיבה הראשונה, שבסביבתי הקרובה יש עוד כמותה, אשר מעידות על כך שהערות של גברים על אי-שוויון מתקבלות ביתר קלות, לעומת אלו של נשים). אם אתה מקבל את הדיכוי ומתנגד לו, אז חשוב לחשוף את המקומות שבהם התרבות/השפה/המסורת משמרות את המצב, ולהציג מקורות פחות מוכרים של מנהגים שרבים עדיין מקיימים (כמו כתובה, טבעות, שמות-משפחה וכו'), ושערכם הפחות-מודע מקבע את הנחיתות הזאת.

    שוונצינגר,
    אני מסכים – הסיבה שכתבתי יהדות, היא שבמקרה הנ"ל התייחסתי לחתונה בישראל בעברית, והתיקון שלך במקומו.

    מצד שני, עם הניתוח שמייחס רק להתפתחות הטכנולוגית (גלולה) והביולוגית את אי השוויון, אני פחות מסכים. סביב הביולוגיה והאקולוגיה נבנו כללים הנובעים מנקודת מבט גברית, שבה יש דברים שקל לראות, וכאלה שפחות ערים להם, וקל יותר להתעלם מהם. מטבעות לשון, קונצפטים, שלבים טקסיים, רעיונות דתיים וחוקי מדינה – כולם הם ביטויי מיסוד והבניה תרבותית, שלא קשורים רק להריון, אלא גם לעצם המיון גברים-נשים. לכן, צריך לחשוף אותם יותר, כי הם ברי שינוי, וראויים לשינוי.

    כך למשל, בקשר לתגובתך, הזוג לא "בוחר" לעגון את האישה, אלא נאלץ לקבל את הכללים הקיימים, כדי שיוכל, לדוגמה, להשיא ולקבור את ילדיו בארץ. וישנם גם שיקולים אחרים. אבל אנשים לא תמיד מתפלספים על המקור של כל חלקיק בטקס, אלא רוצים פשוט "להתחתן" ולהיות "נורמלים", ולדעתי אפשר וצריך להעלות שאלות הנובעות מהכוח השמרני העצום של הרצון הזה.

    הפסקה שבה כתבת –

    אבל בשלב אבולוציוני זה, זה עדיין אומר שיש לאפשר לשני אנשים שאוהבים זה את זו להכנס להסכם זוגי שנותן מענה לצרכים השונים של שני המינים. וזה, אין מה לעשות, אומר ויתור על דברים מסוימים. משני הצדדים.

    לא ברורה לי. קודם כל, אני לא חושב שיש תהליך אבולוציה תרבותית, שבו אנחנו מתקדמים אל עבר "הנכון". שנית, אם מדובר בהסכם זוגי, אז הרי שמדובר בדיוק בהתנערות מן הטקס שניתחתי. ושלישית, על איזה "ויתורים" מדובר "משני הצדדים"? מילא גברים צריכים לוותר על עליונותם (בכתובה, בטבעת, בשם המשפחה, בניהול הטקס וכו'), אבל מה מצופה מן הנשים? שיוותרו על מה?

  7. מ הגיב:

    כל הכבוד. החל מהצגת נישואין וסחר בנשים ככותרת, ממש מצא חן בעיני. עוד יותר מצא חן בעיני שגבר כתב את זה. מה שכן, עולה לדעתי השאלה לגבי אקט הבעילה- האם לשיטתך מתחייב איבר גברי פיזי לצורך כך? כי יש נשים שבועלות. הן אפילו עושות את זה מצויין ואילו אתה כותב שאישה לעולם איננה בועלת. האם אתה מתייחס למעמדה התרבותי-חברתי או מה?

  8. אייל ניב הגיב:

    ל-מ',
    תודה.
    אני לא חושב שמדובר בבעילה במובן החדירה, אלא בניסיון למצוא את מקור המילה ומשמעותה הערכית. לכן פניתי למילון, ואני חושב שגם בשפת היום-יום זהו השימוש במילה כרגע.

    יכול להיות שהדבר ישתנה בעתיד, אבל הניתוח הלשוני נועד להסביר מדוע כדאי לזנוח את משפחת המילים כולה. לכן, אני חושב שמושג המתאר חדירה מינית במושגי בעלות הוא רעיון ששווה לזנוח גם עבור נשים.

  9. כליל החורש נאורי הגיב:

    אני לא משוכנע שיש לחלק בטקס הנישואין שהוא גרסה מנוונת של תהליך קניית האשה כוח קמאי בשימור הדיכוי. העובדות שאתה מציג מראות בדיוק את ההפך. כאמור, אני חושב שחופה וקידושין הן השלכה של המונופול של הממסד הרבני על הנישואין, ויותר חשוב מכך, על הגירושין בחוק הישראלי.

    אני גם מטיל ספק בחשיבות של "חשיפת" המקומות בהן התרבות, השפה והמסורת משמרות את דיכוי הנשים, כי אין מנוס מכך, ואין רבים המערערים על כך, כי בעבר היה דיכוי נשים, וזה כל מה שהניתוח הזה "חושף". אני חושב שמאבקים למירוק התרבות והשפה הם מאבקים שטחיים שאינם משנים את מעמדן של נשים. שהרי כל ביקורת שימושית היא גם קריאה לפעולה. ולאיזו פעולה אתה קורא בדיוק? לדחוף כמה שיותר אנשים להמנע מחופה וקידושין? הרי, כפי שאמרתי, זה לא ישנה את מעמדם של הזוגות היהודיים כאשר אלה ירצו להתגרש במדינת ישראל, ורק ייקר את תהליך הנישואין עבורם, כי אם ירצו להתחתן ולקבל הכרה ממסדית מוחלטת לכך, הרי שיצטרכו לנסוע לחו"ל ולשלם לחברה שתבצע עבורם רישום נישואין בחו"ל. כך שאם אתה מחפש "חשיפה", הרי שצריך להתמקד במונופול של הרבנות על גירושי יהודים (בין יתר המונופולים שמדינת ישראל מאפשרת להם), בתנאים להכרה בזוג נשוי, וביתרונות שזוגות חושבים שהם מקבלים מכך שהם מתחתנים, בפרט היתרונות החומריים והמנהליים (קרי אימוץ צולב אוטומטי של הילדים, הנחות במיסים, אפשרויות ביקור במקרה של מחלה, וכן הלאה).

  10. אייל ניב הגיב:

    כליל,
    אני חושש שאתה קצת דוחף את עצמך לפינת ה"דווקא". המונופול הוא בהחלט פרקטיקה של שליטה, אבל מה מאפשר את המונופול? זה לא רק כוח. אנשים רבים חוגגים את פסח גם בלי שיכריחו אותם. יש הרבה טקסים וניסיונות להשפיע, ומעניין גם מה תפס. לפעמים כוחה של תרבות הוא דווקא לשמר, ואני חושב שמושגים כמו "בעלי", כתובה וטבעת אינם חפים. הם עוזרים לראות את הדיכוי כ"טבעי" ומובן מאליו.

    בכלל לא קראתי להחרים נישואין. אבל זה כן מעניין לשמוע תגובות שמקבלים אנשים שבחרו בדרך אחרת, כמו לקרוא לילד/ה שלהם בשני שמות משפחה, או לקחת את שם המשפחה של האישה, או לא לימול את בנם.

  11. כליל החורש נאורי הגיב:

    רבים חוגגים את הפסח גם מבלי שיכריחו אותם, ודואגים להצטייד במעוד מועד בחמץ, או לחפש בנרות מקום המוכר אותו, על מנת לעקוף את ההגבלות החוקיות על כך. אף-על-פי-כן, ההגבלות החוקיות ישנן, והן שמסבירות הרבה יותר את מיעוט החמץ בבתים מאשר הזיקה למסורת.
    אני שואל אותך שוב: מה בדיוק דרך הפעולה הנובעת מהביקורת הלשונית הזו? האם אתה חושב שאם תטיף לאנשים להפסיק להשתמש במונח "בעל" זה ישנה לחלוטין את מערך הכוחות של מסגרת הנישואין? האם אתה חושב שמירוק הלשון יתרום בצורה כלשהי לפתרון דיכוי הנשים? אני לא חושב כך. אנשים יחפשו מונחים אחרים על מנת לבטא את אותם המטענים הרגשיים, את אותה המציאות החברתית, שהתרבות והשפה הן רק דרך תיאור שלה, ולא המהות שלה.

  12. אייל ניב הגיב:

    זאת לא ביקורת לשונית, ולא בהכרח קריאה לפעולה ספציפית. זה ניתוח של מבנה כוח. השפה איננה רק משקפת מציאות אלא גם משתתפת בהבנייתה, ולכן יש היגיון גם לדון בה, הן כדי להוכיח את הדיכוי, והן כדי לחשוב על היקף התופעות הדורשות תיקון.

    כאמור, כמו בפסח, גם בחתונות, יש כוחות חתרניים, אך מה שרציתי להראות זה שבניגוד לתפיסה הפופולרית שהפעולות האלו כאילו מפרקות את הדיכוי ו"היום זה כבר אחרת", אפשר לראות שבעצם הדברים נותרו חזקים מאוד.

    מה עושים הלאה? זה שייך לשאלה אחרת, שלא מורידה מן הדיאגנוזה.

  13. כליל החורש נאורי הגיב:

    אבל זה לא ניתוח של מבנה הכוח, זו הפניית תשומת הלב לנקודה שולית ושטחית, והאמירה כי משם נובע מבנה הכוח. מבנה הכוח בחברה הישראלי לא נובע משרידים מנוונים של טקס דתי המשובצים בטקס המודרני.

    אם כבר השתמשת במילה "דיאגנוזה", זה כמו שאדם יבוא לנתח את שפעת החזירים, יתמקד בכאב הראש הנלווה אליו, ויגיע למסקנה שלמרות שמנסים למכור לנו שזו שפעת שונה לחלוטין, למעשה היא המשך של השפעות הקודמות, והשפעת מתחילה מכאב הראש. רופאים שיקבלו את הניתוח הזה יגיעו למסקנה האופרטיבית שיש לתת לחולים נורופן כדי לטפל בכאב הראש וזהו.

    התפיסה הפופולרית של "היום זה כבר אחרת" אותה אתה מבקר היא תמונת ראי של התפיסה שלך "היום זה אותו הדבר כי אפשר למצוא סימנים בתרבות הנוכחית של תרבות העבר בה כולנו מסכימים שהיה רע". שתי הגישות האלה שטחיות לחלוטין.

  14. אייל ניב הגיב:

    בעוד שניתוח עמוק הוא מה? להצביע על המונופול של הרשות הרבנית? זה הסבר חלקי, שטחי ומעגלי. מדוע יש מונופול על הרשות הרבנית? מדוע קשה כל כך לשנות תפיסות קיימות לגבי נחיתותן של נשים? זה לא רק עניין מבני, אלא גם תרבותי.

  15. כליל החורש נאורי הגיב:

    אולי זה עניין תרבותי, אבל הוא מופיע בתרבויות ברחבי העולם, גם כאלה שאינן יהודיות. ניתוח עמוק יסנן את הפרטים שאינם חשובים (למשל, החופה והקידושין שהן ייחודיות ליהדות), ישווה לנעשה ברחבי העולם (מכיוון שהסחר בנשים והתפיסה החפצית של נשים הן תופעה גלובלית, ולא ייחודית לישראל), ויגיע, למשל למסקנה כי הדבר נובע מהצורך של החברה לקיים את עצמה על ידי יצירת דורות חדשים, העובדה כי בתהליך הרביה הנחוץ לכך, רק הנקבה (ולא האשה, שכן העובדות הביולוגיות הללו הן עיוורות למגדר) סובלת תשעה חודשים של ירידה הולכת וגוברת של הדרדרות במצבה הפיזי ויכולתה להתקיים באופן עצמאי, ומכאן התפישה שלה כנחותה ותלותית אמנם הוחלשה במעט עם התפשטות אמצעי המניעה ובמיוחד הגלולה, ובחברות מעוטות-ילדים בשל המימוש המועט של החולשה הזו בפועל, אבל לא באמת תיעלם עד שימצאו דרכי רביה חלופיות – בין אם על ידי ניצול נשים עניות או מן העולם השלישי כאמהות פונדקיות (דבר שנעשה נפוץ יותר ויותר בין אנשים המעמד הגבוה), ובין אם על ידי פיתוח רחם מלאכותי. עד לאותה הנקודה תמיד יהיה צורך בלחץ חברתי רב על מנת להשלים את הפער הביולוגי הזה בין זכרים לנקבות, שמקרין לעבר כל תפקידי המגדר והיחסים הבין-אישיים; למשל, קלות השילוב בין יצירת וגידול הילדים לבין ביצוע עבודות הבית יוצרת תבנית פשוטה לבנות ממנה שיתוף-פעולה נצלני אך תחרותי של בית-אב המבוסס כלכלית על הכנסתו של גבר קרייריסט, ועל עבודות הבית של אשתו הנאמנה.

  16. אייל ניב הגיב:

    מכך עולה שכול ניתוח שהוא פחות מאשר מטא-מחקר עולמי הוא שטחי בעיניך. בעיניי הוא לא רק רלבנטי ולא שטחי, אלא גם מעניין ופרקטי יותר לקוראים רבים.

    החפצה, המשועתקת ביחסי נישואין, איננה תופעה ישראלית/יהודית בלבד, אבל יש קלישאה ישראלית עממית שלפיה אפשר להתגבר על כך ו"היום זה כבר אחרת", ואני מבקש לפוצץ את הבועה הזאת.

    ולסיום, דיכוי הנשים איננו נובע מהצורך הביולוגי, אלא מהצורך המגדרי לשלוט, כשם שדיכוי השחורים, העניים או הערבים, איננו נובע מהצורך הביולוגי, אלא אלו הבניות המשרתות את הדיכוי. אמרת בעצמך שהביולוגיה עיוורת למגדר, אך מצד שני שהדיכוי המגדרי הוא מעוגן מין-ביולוגי. כאן אני לא מסכים איתך. הנחיתות לא נובעת מן ההריון, ואיננה נוגעת רק בנקבות מעוברות או מן העולם השלישי, או רק מחלוקה לא שווה בתוך הבית. הדיכוי הוא בשפת היום-יום, במקומות העבודה, בשכר, בדרכי חשיבה, בנהיגה ברחוב, בסטיגמות, בספרות, בייצוגים בתקשורת, בצנזורה עצמית, בשאיפות של גברים ונשים, בריטואלים ובשם המשפחה. טקסי הנישואין והמושגים הקונצפטואלים בהם, למיטב שיפוטי, הם שעתוק של המצב. ז"א חיקוי של ערכים קיימים, שעצם החיקוי והחזרה מחזקים אותם.

  17. כליל החורש נאורי הגיב:

    בהצלחה עם "פיצוץ הבועה." האמת היא שמכיוון שהניתוח שלך שטחי ולא מתייחס לצרכים התרבותיים והכלכליים שדוחפים אנשים להחצין את הרצון להתחתן, הרי שהם יעדיפו להשאר עם הבועה השימושית שלהם.

    מאין בא הצורך המגדרי לשלוט? האם הדיכוי המגדרי\מיני זהה לדיכוי הגזעי? זו קלישאה ידועה לדבר על דיכויים כאילו כולם שווים, אבל האמת היא שהמקור להם הוא שונה מאד, וההבדל ביניהם הרבה יותר חשוב לפתרונם מאשר העובדה שכולם דיכויים. אלקטרומגנטיות, גרביטציה ונוזלים צמיגים כולן תופעות טבעיות, אבל אין זה אומר שאותם הכלים מסייעים להבין את כולן באותה המידה.
    להבדל הזה יש כמה דוגמאות מן התרבות והפרקטיקה של המיליה האקטיביסטי: בעוד שניתן לשכנע אנשים מסויימים בצורך במפגשים אקסקלוסיביים של גברים פמיניסטיים, אף אחד לא יתייחס ברצינות למפגשים אקסקלוסיביים של יהודים נגד הכיבוש, ובעוד שישנה תמיכה לניתוחים לשינוי מין ולמשחקי מגדר, הרי שיהודי שיחליט לחיות את חייו כפלסטיני, ויגיע למצב שבו יבצע ניתוחים פלסטיים על מנת לשנות את תווי פניו ואת צבע עורו על מנת שייראה פלסטיני יותר, ייתקל בלעג רבתי, ובתלונות על הזלזול שהוא מראה במצבם של פלסטינים אמיתיים.

  18. אייל ניב הגיב:

    הדיכוי המיני לא זהה לדיכוי הגזעי או לזה התרבותי, ובהחלט ראוי להתעמק בשורשים השונים, אך אני עדיין חושב ששניהם לא נובעים מהבדל ביולוגי, אלא הבנייתי (בין אם זאת הבניה שיש לה מנגנון הצדקה ביולוגי, ובין אם מנגנון הצדקה היסטורי ואזרחי). גם הרצון להתחתן איננו מכתיב דיכוי בהכרח, וגם בו כדאי להרהר (ולצערי, לצעוק "שטחי" על כל ניתוח שאיננו לטעמך, דווקא מדכא את הניסיון להרהר בדברים, ולא מעודד מורכבות מפרה, אלא יחסי כוחות).

    במקרה הזה אני חושש שנצטרך לא להסכים, כי הדיון לא נראה לי מתקדם כל כך.

  19. תמר הגיב:

    מאמר שלם שמנסה להצדיק למה לא קנית טבעת?!

  20. רוני הגיב:

    פוסט מעניין ויפה. מדכאת במיוחד (כאילו לא מספיקות העובדות שלעיל) היא הבורות הנרחבת סביב הנושא דווקא בקרב אנשים חופשיים. לי אישית יצא לשמוע מכמה אנשים שונים שילדיי יהיו ממזרים (בגלל שאיני נשואה לאביהם בנישואים המוכרים על ידי המדינה), ויש מי שהגדיל לעשות ואף יידע אותי כי לא אוכל לרשום אותם למוסדות חינוך בישראל אם לא אנשא לאביהם ברבנות. השרשת התפישות השגויות הללו כל כך אפקטיבית, כך שאנשים רבים שהיו רוצים לאמץ אלטרנטיבות לא עושים זאת מתוך חוסר ידע ופחד.

  21. אייל ניב הגיב:

    תודה רוני.

    חבר אחר סיפר:

    שותפתי לחיים ואני ויתרנו על רב וכתובה, שמרנו על שמנו המקורי ונשאנו ברכות זו לזה. ביתנו אגב, קיבלה את שני שמות המשפחה שלנו – ובמילותיה של פקידת הרישום במשרד הפנים (בצקצוק שפתיים ואכזבה): "נו באמת, למה היא צריכה כל כך הרבה שמות?… "

    תגובות אחרות יש על מי שמוותר על מילת הבן, או לוקח את שם המשפחה של רעייתו.

  22. רוני הגיב:

    אה, זה ברור. בננו אינו יהודי (את השואה הבאה הוא ישרוד!) – וגם זה כמובן מפיהם של לא-דתיים רבים.

  23. גיא הגיב:

    שלום אייל

    מאמר טוב, אבל לומר את האמת – הסיבה לאי שיוויוניות היא שמוסד החתונה מקורו בדת, ולפיכך הכוח מאחוריו נמצא עם מוסדות הדת לתקופותיהן ותפיסותיהן השונות (לפי תקופה, מיקום ונסיבות פרקטיות באותה עת). עצם העובדה שמוסדות דת מתנגדות לשינויים ול"רפורמות" שאמורות להפוך אותן למודרניות יותר בתפיסה שלהן גם אומר – שמוסד החתונה, המוכר לנו, לעולם יישאר כמו שאתה כותב.

    אני ממש לא רואה את הממסד הדתי משתכנע בטענותייך ועושים רפורמות מקיפות ולכן – מה האלטרנטיבה שהיית מציע? אם בכלל.

  24. אייל ניב הגיב:

    היי גיא,
    אני חושב שלא הכול קשור רק לממסד הדת. לדוגמה, יש פרקטיקות בשפה (כגון: בעלי, נישואין וכו') ובתרבות (כגון: הגברים כעדים ונושאי חופה, טבעת חד-צדדית, וכן ירושת שם המשפחה מהגבר). את חלקם אפשר לשנות גם ברמה המידית, ולגבי האחרים – אפשר להתחיל בכך שנכיר את עומק ועוצמת הדיכוי, ולא בהכרח שנמצא פתרון "אינסטנט". בשלב הזה, אני חושב, מאמץ חשוב הוא גם להעלות מודעות לכך שהדיכוי לא מאחורינו, אלא עודנו בעיצומו והוא רלבנטי כתמיד ונותן את אותותיו במנהגים, בתרבות ובשפה.

  25. ארנון שוונצינגר הגיב:

    אני לא חושב שיש תהליך אבולוציה תרבותית, שבו אנחנו מתקדמים אל עבר "הנכון".

    כמה הבהרות:
    א. אני לא רואה באבולוציה תהליך שמתקדם לעבר איזשהו "נכון". אני רואה באבולוציה כתהליך שמגיב ומשתנה כדי לתת מענה למצב נתון בזמן – לטוב ולרע.

    ב. דיברתי על תהליך אבולוציוני ביולוגי – לא תרבותי. צורת החשיבה שלנו כבני אדם – הן גברית והן נשית, על כל ההבדלים ביניהם – נוצרה לאורך מאות אלפי שנים, ולמעשה מיליוני שנים, כתגובה לסביבה.

    אין לי ספק שעם המצאת הגלולה אנחנו נראה תהליך אבולוציוני שמשנה את התפיסות של בני האדם לגבי מגדר. אבל זה שינוי שיקח הרבה יותר ממאה שנה – שזה הזמן שקיימת גלולה.

    עד המצאת הגלולה, האשה היתה "עגונה" לסיכויה להכנס להריון ולחולשתה הפיזית מול הגבר. האינטרס הביולוגי/אבולוציוני היה להקשר לגבר אחד חזק (ואולי אגרסיבי) שיגן עליה מגברים חזקים ואגרסיביים אחרים.

    החוקים התרבותיים נתנו ביטוי לצורך הזה.

    מן הצד השני, הגבר שלעולם לא ידע ב-100% שהילד שהוא מגדל ומאכיל שלו, בנה מערכת חוקים פטריארכלית שתבטיח לו כמה שיותר את עגינותה של האשה.

    חוסר השיווין הביולוגי הזה (גבר חזק אבל חרד לזרעו, אשה חלשה אך חרדה לרחמה) יצר מערכת חוקים פטריארכלית – כלומר חוסר שיוויון לכיוון ההפוך.

    דפוסי החשיבה של בני האדם, נשים וגברים, השתנו כדי לתפקד בתוך המערכת הזאת. כשם שהגבר הפך לאגרסיבי וקנאי יותר – כדי להבטיח לעצמו את האשה וגם כדי להגן עליה מגברים אחרים – והאשה הפכה לפאסיבית וגמישה יותר.

    אלה דפוסי חשיבה שמשתנים בימים אלו – משני הכיוונים. אבל הם עדיין קיימים. אי אפשר למחוק אותם במחי יד. זה יקח עוד כמה מאות שנים.

    נכון להיום, נשים עדיין נמשכות לגבר חזק (לאו דוקא פיזית, אלא כלכלית וחברתית). וגברים עדיין קנאים לנשים שלהם. אי אפשר להפתר מהתניות אבולוציוניות כ"כ מהר.

    ברית הזוגיות באה לתת לכך מענה.
    הגבר מוותר על שליטה אבסולוטית.
    והאשה מוותרת על חופש אבסולוטי.

    —–

    אין בכל האמור לעיל לרמוז שאני חושב שכך "נכון" שיהיה. אין ספק שאנחנו צריכים לאפשר חוקית וחברתית יצירת קשרים זוגיים אחרים ממה שמקובל. לתת לאנשים ולחברה להגדיר מחדש מה עובד ומה לא עובד.

    אבל יש צורך להבין שרוב הגברים והנשים עדיין מחפשים ביטחון ועוגן בתוך מערכת זוגית ששורשיה לא-שיוויניים לחלוטין.

  26. אבי זכאי הגיב:

    כמה תיקונים:
    בעל, ועקב כך גם צורת הפועל לבעול, נראים יפה מאוד כשאתה מציג שלושה פירושים שונים ברצף, אך זהו לא המצב. לבעול לא אומר "לשגל אשה למען מטרת נישואין בתור רכוש" בדיוק כמו ש"אייל בעל קרניים" לא אומר "אייל המשגל קרניים". אז למרות שזה נחמד ליצור משמעות איפה שאין, עדיין אין.
    בנוגע ל"רעיתי", זה אולי רומנטי אבל צורת הזכר של רעיתי היא "רעי" וזה נגזר מ"רע". בעצם רעיתי, או רעי, משמעותו חברי. הגדרה שהיא חלק מזוגיות אבל לא כולה.
    אחרי שתיקנו את שני הדברים הללו, ועקב כך אפשר להבין את מה שכתבת במובן קצת יותר נכון נעבור לשלב החברתי:

    לטעון שההקשר החברתי לא משפיע כאן זה, לעניות דעתי, שגיאה. מספיק להסתכל על התנהגות בקרב יונקים (ושאר החיות) כדי לראות שהצורך בגבר בעדר הוא קריטי למדי, כיוון שהאשה אכן נהית פגיעה במהלך הריונה. אין צורך לשלול זאת, אפשר להכיר זאת ועדיין לטעון לשוויון.
    אני מסכים עם נאורי וארנון בנוגע לצרכים שנישואים ממלאים, בין אם זה לתמוך בחוסר ודאותו של הגבר לילדים או לנזקקותה של האשה להגנה בתקופות מסויימות. אני לא מבין איך אתה שולל זאת במימד הרחב.
    לעומת זאת אני מסכים איתך שבמימד המצומצם של ישראל היהודית טענות אלו פחות בתוקף כיוון שהאשה יותר חופשייה, אך זהו במגזר היהודי שעקב הגדרתו צריך חתונה יהודית.

    בקיצור, אתה נכנס לפרדוקס אזורי כאן. אם אתה מדבר רק על ישראל הרי שבעיקר היהודיות הן החופשיות, אך עקב כך שהן יהודיות אן צריכות לעשות את הטקס. אוי הברוך.

    נ.ב.
    להיות אישה זה באסה כבר כמה אלפי שנים, אלא אם כן האשה מחליטה לא להיות בבאסה. בפראפראזה על משפט ניו-אייג'י מצוי.

  27. אייל ניב הגיב:

    אבי,
    לא במקרה השורש זהה. יש קשר אטימולוגי בין המילים והרעיונות. זה לא שהן זהות, אלא שהמקור שלהן זהה. פעולה של תפיסת בעלות על אישה (לעולם לא על גבר) היא חד סטרית מבחינה מינית.

    אשר ל"רעייתי": קודם כל הנקבה של רע, זה רעה, ואז – רעתי. רעייתי זה בת-זוגי. שנית, המושל לא ניתן להטיה מבחינת הפרול, לא הלאנג. זאת אומרת, מבחינת הצורה המדוברת, לא הלשונית. מצד שני, זה רעיון יפה, וכאן אני מפרגן מאוד, להציע את "רעי" לצד "רעייתי", שלמרות שמשמעותם הדנוטטיבית היא חבר/ידיד, אפשר להטעין עליהם משמעות אחרת (כמו ההבדל שבין ידיד/ה, חבר/ה ועמית/ה).

    מכול מקום, אני לא יוצא נגד הנישואין באופן כללי, וכול אחד יעשה מה שנוח לו, אלא מנסה להמחיש שטקסי הנישואין נותרו מלאים בסמלים לא-שוויוניים. אני בטח לא מסכים שהיהודים הם חופשיים יותר, או זקוקים לתחזוקה קטגוריאלית עליונה ונאורה, ובטח לא דתית.כשגברו הנישואין המעורבים בין מזרחים ואשכנזים (החל משנות השבעים או משהו כזה), זה לא הביא לקריסה ואבדן החירות של נשים, אלא לטשטוש הבדלי הגבולות בין הקבוצות.

    ולסיום – להיות אישה זה באסה, אבל לא בגלל שהנשים לא משלימות עם נחיתותן, אלא בגלל שגברים משמרים אותה.

  28. ארנון שוונצינגר הגיב:

    ולסיום – להיות אישה זה באסה, אבל לא בגלל ש…

    נו, באמת…
    להיות אשה זה נהדר ולו רק בגלל שכל אישה יודעת שהילד שברחמה הוא שלה. אישה יודעת זו תמיד. עוד מלפני שיש לה ילד בכלל. ב-100%

    הזכר לעומת זאת חי עם הפחד הקיומי התמידי שאולי לא. תמיד יש זיק של ספק.

    מהבחינה הזאת לפחות (אם כי יש עוד סיבות) להיות אישה זה נהדר.

    אם אתה באמת חושב שלהיות אישה זה באסה (ועוד לבחור לסיים את הדיון בתו צורמני זה) אז אולי כדאי שתשאל נשים בחייך אם הן היו מעדיפות להיות גבר.

    להגיד ש"להיות אישה זה באסה" זה כמו לברך את בוראך שלא עשה אותך אישה. ויש לא מעט גברים בארצנו שאומרים זאת יום יום…

  29. ארנון שוונצינגר הגיב:

    ואם בכל זאת אתה רוצה לקיים את כל הדיון על הקשר האימולוגי בין מילים ורעיונות, אז עד הסוף.

    אם המילה בעל – מילה שיש לה קונוטציה חיובית עבור האישה שבחרה להתחתן עם בחיר ליבה – היא מילה שהשורש שלה הוא שלילי, וחד-סיטרי מבחינה מינית

    הרי שמן הראוי לעשות זאת גם עבור המילה עגינות – מילה שיש לה קונוטציה שלילית עבור האישה שרוצה להתגרש – אך השורש שלה חיובי, מחזק, משרה ביטחון ומראה על מחויבות הדדית של בני-זוג כנגד העלום.

    שוב, אני לא חושב שיש בעגינות דבר חיובי כלשהו. אבל אם כל הדיון הזה הוא אטימולוגי הוא לא יכול להוביל לשום מסקנה בונה. זה ללכת סחור וסחור. המילים האלה טומנות בחובן ניגודים והיפוכים. ניתוח של אחת מהן, תוך התעלמות מהשניה תוביל למסקנה שנקבעה מראש.

    הסכנה בשימוש בטיעון האטימולוגי היא שהצד השני יכול לעשות בדיוק אותו דבר כדי להצדיק את ההפך המוחלט – כמו שהדגמתי בנושא העגינות/עוגן, לעיל.

  30. אייל ניב הגיב:

    דווקא חיזקת את הטענה. המילים אינן בעלות מטען חיובי או שלילי, אלא התרבות מקנה להן את הערך הזה. האם סקס זה חיובי או שלילי? תלוי מי, תלוי איזה סקס, תלוי מתי, איפה ועם מי. פעם נשים רצו הגנה מפני מין מזדמן, ומאז פיתוח אמצעי המניעה יותר נשים נאבקות דווקא על הזכות לחירות מינית לא מחייבת.

    המילה עגונה אכן קשורה בעוגן, בעובדה שהאישה איננה יכולה לצאת מהקשר המעגן אותה למצבה. היא גם בבעלותו של איש המעגן אותה אליו. בעבר העגינות של נשים והבעלות על הנשים (כפי שגם מצוטט מן המקורות היהודיים), נתפשה כדבר חיובי. לראייה: היכולת לשאת כמה נשים, הנשיאה האקטיבית של הגבר מול ההינשאות הפסיבית של האישה וכו'.

    אינני טוען שהן עגונות בגלל השפה, אלא שהשפה והמנהגים הנחגגים (גם על ידי נשים) ברוב הוד, כמו שמות משפחה, טבעות וכו', עוזרים לקבע את נחיתות הנשים ל"בעליהן".

  31. רון הגיב:

  32. עמיש הגיב:

    למה אתה מזניח ומתעלם ממעמדה של האישה בחברה הערבית בישראל ובכלל. מה זה משנה אם קוראים לך "בעל" (ונראה אותך למחרת היום מה תעשה לך אישתך שלא תוכל לבעול אותה!).סחר הנשים בישראל מתקיים בעיקר בחברה הערבית. כואב לי הלב עליך שאתה מאלץ את עצמך להתחמק מלהתמודד עם הבעיה הכאובה הזאת, שיש בה גם גורם מעכב שלום באזורנו !!!!!!!!!

  33. Eyal Niv הגיב:

    עמיש,
    הפוסט איננו עוסק בערבים, אלא בנשים, והמאבק למעמדן נכון גם לערבים, אך מתחיל בדל"ת אמותינו. מצב הנשים בישראל בכלל מעורר דאגה. החשש שלי הוא שאין בדבריך רצון לסייע לנשים, אלא לסייע לנשים של הערבים, כחלק מעמדותיך כלפי הערבים.

    שנית, דו"חות ממשלתיים קבעו שהסחר בנשים (שהיה בשיאו בשנות התשעים) היה בשיאו בבתי בושת שלא הופעלו בציבור הערבי. יש הנחות גזעניות סטריאוטיפיות ומופרכות מהיסוד בטענותיך.

    התייחס לגופו של עניין, במקום להסית את השנאה לעניין אחר.

  34. פינגבאק: עוד סיבה טובה לקנא בשוודים « ג'וקים

  35. פינגבאק: Women-trafficking in everyday life: Secular Jewish weddings in Israel and in Hebrew « Truth from Eretz Yisrael

  36. שירלי הגיב:

    נתקלתי היום לראשונה בבלוג שלך, ואני מאוד שמחה על כך. קראתי שני מאמרים מעולים ומעניינים.

    בנוגע ל
    "ולסיום – להיות אישה זה באסה, אבל לא בגלל שהנשים לא משלימות עם נחיתותן, אלא בגלל שגברים משמרים אותה."

    אני לא הייתי אומרת שלהיות אישה זה באסה, אני אוהבת להיות אישה. אבל אני כן מסכימה שאחד הדברים המבאסים בלהיות אישה זה שימור נחיתות הנשים. אבל מה שאותי יותר מבאס זו העובדה שנשים משמרות את הנחיתות הזו. זה מבאס אותי הרבה יותר מאשר שגברים משמרים אותה. נשים רבות חיות תחת התפיסה הזאת. משתמשות בשפה שמחזקת את נחיתות הנשים ובמושגים כאלו. נשים רבות נרתעות מאוד מכל נושא החתירה לשוויון והשתייכות אליו.

  37. פינגבאק: הסחר בנשים בחיי היום-יום | לה-פמיניסט

  38. Eyal הגיב:

    אגב, חשבתם על זה שבעצם כשאומרים "מקודשת מקודשת מקודשת!" מתכוונים בעצם: מחוללת. או יותר נכון, מתכוונים שהיא נחשבת על-ידי הקהילה מקודשת לו גם אם היא מותרת לו מבחינה מינית. ובמילים אחרות, אנחנו מתירים את האישה לגבר, לא להפך.

  39. רותי הגיב:

    אחותי אמרה לי פעם: "אני קוראת לו רק בשמו הפרטי. "בעלי" – זה נשמע נורא, "אישי" – נורא פלצני, "בן זוגי" – לא משהו, מה, אנחנו לא נשואים? בשפות אחרות זה נשמע הרבה יותר טוב, אבל בעברית, אני אקרא למ' רק בשמו הפרטי".
    ואני איני קוראת לאישי בשמו הפרטי, כי יש כאן, לדעתי, פלישה לפרטיות.
    זוגיות היא תמיד מאבק, זוגיות טובה היא מאבק על פי כללי הגינות, כשבסופה, כמו בסוף משחק איגרוף, יש לחיצות ידיים, והשלמה. רק בזוגיות יש יצירה של משהו גדול יותר, ושלם – אם זה ילד, אם זה יחס בין איש לאישה, כאשר שניהם ביחד הם שלמים, וכל אחד חסר (לא כולם רגישים לחסר הזה, רק אנשים עם מודעות זוגית מפותחת.)
    יש כמה אספקטים לקשר זוגי, ובעלות וקניין הוא אחד האופני הקשר, לאו דווקא הנמוך ביניהם. אם ארצה שיהיה לי שעון, אלך לקנות אותו. הקשר של קניין, ושל רכישה הופך את היחס ביני לבין שעוני ליחס של שייכות עמוקה. עדיף לקנות, והשעון יהיה שלי, ולא אקבל כפרס תגמולים מחברה מייצרת שעונים תמורת משהו אמורפי. זוגיות טובה כוללת בתוכה נאמנות, זוגיות טובה היא עסקה שאינה מתפרקת בקלות.
    יתכן שיחס "בעל" "אישה" אינו גרוע כל כך, בהתחשב שישנם אופנים נוספים של הקשר.
    ככלות הכל, אנחנו הולכים לקנות שעון, ולא לבקש מתנה מחברה מייצרת שעונים.

  40. Eyal הגיב:

    היחס בינך לבין שעונך (או רכוש בכלל, בעיקרון רכוש דומם) הוא של בעלות. לא זוגיות. אין הדדיות עם חפצים. היחס עם בן/בת זוג הוא כן הדדי, ולכן אם יש בעלות, זוהי בעלות הדדית. אם הוא בעלך, את צריכה להיות בעלתו. אי-הסמטריה הלשונית מלמדת משהו על היחסים הפטריארכליים שביניכם. מעבר לזה, כל אחד ואחת יכולים כמובן להשתמש במושגים הנראים להם, ולצקת בהם תוכן משל עצמם. מה שיעשה את היחסים משותפים או לא זה כלל הפרקטיקה ולא רק הכינויים (למרות שגם הכינויים הם חלק מהפרקטיקה).

  41. רותי הגיב:

    כמובן, שעון היה רק משל.אולי זהו עוול הכי גדול – להשאיר אישה להיות דוממת.
    על פי אתימולוגיה מקובלת, יוצא שיחס איש -אישה אינו שוויוני, למרות שלכל אחד מבני הזוג יש ערך זהה – והוא אינסופי. השאלה האם גם בערכים אינסופיים יש היררכיה (ולפי התואר הלא גמור שלי במתימטיקה, התשובה היא חיובית). אך כמה קל היה אם היינו עוסקים בערכים אבסולוטיים, באובייקטים ולא בבני אדם!
    בכל זאת, נשאלת שאלה: האם קניין בהחלט הוא סחר? האם איש לאחר שבעל, נשא, קנה אישה, יוכל למוכרה לחברו הטוב? ומה עם "קנה לך חבר"?
    אם מעמד האישה הוא מעמד נחות, ואם אישה מעוניינת להישאר במצבה הנחות, כמובן, זוהי זכותה, כמו יש זכותו של עבד להישאר עבד נרצע לאדוניו. אז רצון האישה להישאר במצב הנחות אינו קובע, ואינו מהווה טענה. רוצה לאכול מרק דלוח? בבקשה! השאלה היא האם יש מקום להיררכיה, שהיא צודקת?
    האם במצב בו אישה תוכל לקדש, לבעול, לקנות את איש, היא תאבד משהו מנשיותה? האם העסק משתלם הן מבחינתה הן מבחינתו של האיש? יכול להיות שאין סכנה כזאת.
    האם שוויון שולל את יחודיות? האם בעלות בהכרך מצביעה על נחיתות האחת הצדדים, או שמא מהווה אחת ממאפייני הקשר, שהוא במהות הדדי?
    הקשר הזוגי בימינו הוא חד חד ערכי. בתרבות הפוליגמית, כמו בחברה הערבית, או כמו בחברה היהודית על פי תורה, לאיש יכול להיות מספר נשים. האיש בקשר במהותו הוא נותן, ואישה היא מקבלת. דוגמה זו תקפה גם במסגרות אחרות , למשל, הורות. לכל ילד יש אימא ביולוגית אחת ואבא ביולוגי אחד, אך לזוג הורים יכול להיות הרבה ילדים. ההורים הם נותנים, וילד הוא מקבל.
    יתכן, שבימנו היחס הזוגי הוא הדדי יותר, מאשר היה בימי קדם, ולכן יש שלילת פוליגמיה.
    אפשר לשאול שאלות נוספות. נראה לי שיש כאן אינסוף חומר.

  42. פינגבאק: Women-trafficking in everyday life: Modern Jewish weddings deconstructed | Will to Truth

  43. פינגבאק: test | Will to Truth

  44. פינגבאק: Women-trafficking in everyday life: Modern Jewish weddings deconstructed | Will to Truth

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s