כשאסור להגיד שאסור להגיד שאסור להגיד

בתמונה: מסמכים סודיים

ידיעות אחרונות פרסם אתמול (שלישי) כתבה שלא מספרת כלום, אבל מספרת הרבה מאוד. אחרי שבועות של שתיקה, רמיזות, התייחסויות וכמה בלוגרים אמיצים, מתברר שיש משהו שכולם יודעים ואסור לומר. למרות שעם טיפה מאמץ תוכלו למצוא גם את הסיפור בעברית, בכול זאת, אסור לפרסם אותו כאן. האמת היא שגם אסור לומר שאסור לומר, זאת אומרת שצו איסור הפרסום (כאן) חל גם על עצם קיומו של צו האיסור, כי זה מגלה בעקיפין שמשהו כזה אכן קרה. מזל שבישראל, עדיין מותר להגיד שאסור להגיד שאסור להגיד, כי ביום שבו יהיה גם אסור להגיד שאסור להגיד שאסור להגיד – אז כבר נהיה במצב אחר.

אז מה מותר להגיד בינתיים? מותר לספר שהיו בלוגרים ששאלו בזהירות שאלות (הן בגלל הבעיה המשפטית, והן בגלל חוסר הוודאות לגבי הפרטים, שהתבהר אחרי הפרסום בחו"ל). אך לצערי, כמעט כל הבלוגרים נעתרו לבקשתה של העיתונאית הנוגעת בדבר והורידו את הפרסומים (אפילו ויקיפדיה והקבוצה בפייסבוק השתתקו ונעלמו יחד איתה). העיתונות בדמוקרטיה היא בעלת תפקיד ציבורי לכול דבר, וכשם שלא הגיוני שנלא נדבר על רדיפת שליח ציבור רק כי זה "לבקשתו", גם כאן מדובר בהרבה מעבר לעניין הספציפי של העיתונאי/המקור. דבר אחר שמותר עדיין – וגם חשוב ביותר – לעשותו, זה לדבר על העיקרון של חופש העיתונות וזכות/חובת הציבור לדעת על עבריינות של הצווארון הלבן, על החיסיון העיתונאי ועל תפקידם הציבורי של העיתונאים, לא-פחות מאשר על סיפור ספציפי של סגירת-החשבונות עם עיתונאי או מדליף.

הגבלת העיתונות והסתרת-מידע בישראל

בבסיס הדברים חשוב לומר שלא תיתכן דמוקרטיה ללא עיתונות חופשית. אם הציבור לא יודע מה קורה, הוא לא יכול להשפיע ולהחליט, ולכן תפקיד העיתונות הוא ציבורי וחיוני לדמוקרטיה, למניעת שחיתות ומחדלים, ויש לעגן את תפקידה. למרות זאת, ספר החוקים הישראלי מלא בהגבלות על עבודת העיתונות על חופש הביטוי (הזכות להביע דעות, גם לא פופולריות) ועל חופש המידע (הזכות לנגישות לאינפורמציה, גם אם היא לא משמחת). הנה כמה דוגמאות (המסתמכות בעיקר על ספריו ועבודותיו של משה נגבי) –

1. הגבלות על חופש המידע ("זכות הציבור לדעת")

"שלטון שמבקש לקבוע מה טוב לאזרח לדעת – סופו שיחשוב מה טוב לאזרח לחשוב"

(נשיא ביהמ"ש העליון, לנדאו)

כיצד יוכל הציבור להשפיע על המתרחש במדינה, אם לא מגיעות אליו ידיעות על המצב, על המחדלים ועל השחיתויות? לשם כך בדיוק קיים חופש המידע. אבל בישראל יש עליו רשימת הגבלות מופרעת לחלוטין. חוץ מזה שחוק חופש המידע אינו חל על: הצבא, משרד הביטחון, השב"כ, המוסד, אגפי הביטחון במשרדי הממשלה, ואפילו לא על גופי החקירות הפליליות – הוא גם מוגבל באופנים הבאים:

  • הצנזור רשאי לאסור/לפסול כל פרסום אם לדעתו זה עלול "לפגוע בביטחון המדינה" (דבר שהוא חמקמק מאוד), ואפילו אם לדעתו זה עלול "לפגוע בסדר הציבורי". זאת אומרת שהצנזור הצבאי הוא זה שרשאי להחליט מהו הסדר הציבורי הראוי, מה עלול לפגוע בו, ובתירוץ זה להסתיר מידע מן הציבור. הצנזור השתמש בכך פעמים רבות כדי למנוע מבוכות מאישי ציבור, ופרסום פרשיות אומללות. פסק-דין שניצר, נגע בכתבה של אלוף בן מ-1990 לגבי תפקוד ראש המוסד בסוף שנות השמונים (נחום אדמוני). הנימוק לצינזור הכתבה היה חשש למורל אנשי "המוסד", ושיתוף הפעולה של "המוסד" עם ארגונים שותפים, ולכן פגיעה בביטחון המדינה. במקרה זה עתרו נגד הצנזורה, והשופט ברק הפך את החלטת הצנזורה (קבע שמדובר בספקולציה עקיפה), וזה היה המקרה היחיד עד היום שבו בג"צ הפך החלטה של הצנזורה הצבאית. אם אדם עובר על תקנות הצנזורה הוא יעמוד גם למשפט פלילי (עד 5 שנות מאסר או קנס) וגם למשפט מנהלי של הצנזור, שבסמכותו: לקנוס, לסגור ולהפקיע ללא פיצוי את בית הדפוס, ובלי לתת הסבר. במשפט מנהלי הצנזור הוא תובע, שופט ומבצע, כך שסמכותו של הקצין הזה גדולה מזאת של ביהמ"ש. דמוקרטי, לא?
  • בנוסף – לעובדי ממשלה וחיילים אסור להוציא מידע מהמשרד, גם אם הוא נכון, וגם אם הוא חושף עבירה מנהל לא-תקין, אלא באישור הדובר. דובר, כמובן, לא יאשר אינפורמציה שתפגע בארגון או בעומד בראשו, אפילו שזה המידע החשוב ביותר עבורנו, הציבור. במילים אחרות, כול פרסום עיתונאי של שחיתות שנודע עליה מתוך המערכת הוא מעשה של עבריינות פלילית: שידול, מסירת מידע ושיבוש חקירה. כול עובד מדינה שיספר על פרשיית שחיתות לעיתונות, הוא לפי החוק פושע. כאן, נשאלת השאלה, איך יכול בכלל העיתונאי לקבל מידע על פרשיות שחיתות? והתשובה היא שלפי החוק הוא פשוט לא. זה מטורף עד כדי כך שאם מורה מספרת לבעלה על הטרדה מינית בבית הספר, היא יכולה לעמוד לדין פלילי (עד שלוש שנות מאסר) ובקביל גם לדין משמעתי. זה גם קרה כשמורה שהוטרדה מינית וסיפרה על כך לשלי יחימוביץ', הועברה לבית ספר אחר.
  • זה עוד לא הכול. הממשלה רשאית לפרסם צו ב"רשומות" האוסר על פרסום בתחום מסוים לתקופה זו. בין היתר יש צווים תקפים כיום בנושאים שונים, בהם גם על כול מה שקשור בקבינט. וזה כבר פתח לא נורמלי לצנזורה ממשלתית. הואיל והממשלה יכולה להכריז על כל ישיבה כועידת שרים לענייני בטחון (קבינט), ואז גם אם העיתונות מקבלת הדלפות, היא לא יכולה לפרסמן בלי אישור של מזכיר הממשלה. דמוקרטי, לא? ובכן, גם לא חוששים להשתמש בו. החוק ("פרסום ידיעות סודיות") הופעל על עורכי עיתון שנדונו ל-5 שנות מאסר כשפרסמו ידיעה כזאת. במקרה אחר, שמעון שיפר פרסם ששרון ביצע את "תכנית אורנים הגדולה" למרות שהממשלה אישרה את "תכנית אורנים הקטנה" (מלחמת לבנון), ורק בזכות לחצים של מנכ"ל רשות השידור, כתב האישום בוטל. ובמקרה אחר פרסם ראובן פדהצור שטילי ה"פטריוט" ממלחמת המפרץ לא יירטו אף טיל סקאד, ולמרות שהידיעה עברה צנזורה, צה"ל ביקש לתבוע אותו על פרסום ידיעה סודית (בסוף כתב האישום בוטל, והוא הודח ממילואים).
  • הגבלה משמעותית יותר נעשית על ידי הצנזור הצבאי: על פי חוק, כול חומר לפרסום בנושא ביטחון או יחסי ישראל-ערב, בין שהוא מתפרסם בארץ או בחו"ל, חייב להישלח קודם לביקורת של הצנזורה הצבאית בישראל. ליתר ביטחון, הצנזור גם מעביר רשימות נושאים עיתיות לכלי התקשורת, ואף דורש חומר ספציפי לביקורתו. החריג היחיד הוא שלצנזורה אין סמכות על מליאת הכנסת, ולכן יוסי שריד השתמש בחריג הזה וסיפר לציבור על רצח 4 לבנונים ע"י קצין צה"ל במבצע ליטני. במקרה אחר אסרה הצנזורה לפרסם על אירועי רצח של אזרחים על ידי שוטרים, שאף הוכחשו ע"י בן-גוריון (שנחשפה באופן דומה ע"י חברי הכנסת טובי ווילנר ממפ"ם ומק"י). וגם זאת לא הייתה הפעם היחידה.

2. הגבלות על חופש הביטוי

תמונה שמפרסם ריצ'רד סילברסטיין

על חופש הביטוי יש יחסית מעט הגבלות (בעיקרון הכחשת שואה, הסתה ומודעות מין), אבל –

  • חל איסור להביע כול ההתנגדות למדיניות הממשלה, בקרב כול מי שעובד בסקטור הציבורי (מרפאות, בתי ספר, פרקליטות, משטרה, משרדים, המוסד לביטוח לאומי וכו') החל מדרגת ביניים נמוכה למדי. האיסור הזה גורף ביותר. גדעון ספירו, לימים עיתונאי, כתב מכתב למערכת נגד מלחמת לבנון בתקופה שבה עבד במרכז ההסברה של המדינה. בדין משמעתי שנערך לו, הוא פוטר, פיצוייו נשללו ממנו, והוא נפסל לצמיתות מלהיות עובד מדינה, והכול בגלל שהביע עמדה פוליטית. (בג"צ השיב לו את זכויות הפנסיה, אבל למרות שספירו הביע את עמדתו כאדם פרטי, מחוץ לשעות העבודה, ולא הזדהה כעובד מדינה, החוק היה נגדו). במילים אחרות, אם אתם עובדים בבית חולים או בית ספר, כדאי שתיזהרו לפני שתתבטאו נגד הממשלה, מימין או משמאל.
  • שנית, יש הגבלות חמורות על הביטוי בפועל, כפי שניתן ללמוד מההפגנות בשיח' ג'ראח וההתנתקות, ובפרט בשעת מלחמה.
  • חוץ מזה ההגבלות על העיתונות, שאפרט מיד, הן בעצם הגבלות מידע גורפות.

3. הגבלות על העיתונות

    • ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה שעדיין דורשת הנפקת רשיון כדי להוציא עיתון, (כפי שנובע מפקודת העיתונות 1933, שניתנה בלחץ הישוב היהודי, כתגובה למאורעות תרפ"ט). בסעיף 4 בחוק מפורטים התנאים לקבלת רישיון מן האחראי על המחוז (היום בידיי משרד הפנים). כך שאם מחר יחליטו לא לתת רישיונות לעיתון כלשהו, או לשלול את הרישיונות הקיימים, הרי שמבחינה חוקית הדבר אפשרי לגמרי. "וועדת צדוק" ביקשה לבטל את חובת הרישוי, והייתה גם עתירה לבג"צ, אך החוק שריר וקיים. דמוקרטי, הא?
    • זה לא הכול. התקנות לשעת חירום מרחיבות את הסמכות השערורייתית הזאת:

שר הפנים יכול לסגור עיתון בגלל תוכן פרסומיו(!), אם מה שהתפרסם בו עלול לסכן את שלום הציבור, הסדר הציבורי או לעורר בהלה ויאוש.

האחראי על המחוז רשאי גם לאסור הוצאת עיתון מכל סיבה, ובלי לנמק(!). בגלל שקל הרבה יותר לסגור בלי לנמק, בדרך כלל עושה זאת אחראי המחוז, ובממוצע נסגר בישראל עיתון אחד בשנה.

גם לצנזור הצבאי יש סמכות לסגור עיתון, והוא אף השתמש בה כשסגר את עיתון "חדשות" לארבעה ימים אחרי שהוא פִרסם שהשב"כ רצח עצורים, הפליל חיילים באותו הרצח וחיבל בחקירה, ושאפילו המשטרה נמנעה מלחקור זאת. למרבה הפתעה, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא גיבו את "חדשות" אלא איימו שלא ישלחו חומר לצנזורה, אם העיתון לא "ייענש" על מעשיו.

  • חוסר הסולידריות, המקצועיות והערכיות של העיתונות בפרשה זאת לא היה חד-פעמי. ככלל, העיתונות מתגייסת לטובת הצנזורה. כבר ב-1949 העיתונות המיין-סטרימית "מכרה" את זכותנו האזרחית לעיתונות שתילחם למען זכותנו לדעת, כשהסכימה להקים ה"טריבונאל" ("ועדת העורכים"), בית דין פנימי, עם הצבא. בתמורה, הצבא הבטיח לא להפעיל את הסמכויות המנהליות (שעדיין יש לו, אם יבחר להתעלם מהטריבונאל בכול רגע). ואם זה לא מספיק מדאיג, אז בהסכם זה העיתונים גם הסכימו מרצונם לא לפעול נגד החוקים המקנים את הסמכויות האלו לצנזורה. אחרי אסון צאלים ב' דרשה וועדת-חקירה לבטל את ההסדר הלא-אתי, או להסדירו בחוק, אך היו אלה דווקא העיתונים שהעדיפו להשאיר את המצב על כנו, כי לא רצו להצטייר כ"בלתי פטריוטים".
  • בישראל אין חוק המעגן את תפקיד העיתונות, ולעיתונאים אין כל חובה או זכות חוקית כלפי תפקידם. במילים אחרות: העיתונאים הם ככול יתר האזרחים. ממש כמו הבלוגרים. זה לא אומר שהמדינה לא מגבילה את עבודת העיתונאים. אמנם לא צריך רשיון כדי להיות עיתונאי בישראל, וכל אחד יכול לעסוק בעיתונות, אבל המדינה מתחכמת ומנפיקה "תעודת עיתונאי" מלשכת העיתונת הממשלתית, שאין לה כל תוקף חוקי. ובכל זאת, בהרבה מקרים שוטרים ובעלי תפקידים אחרים דורשים להציג תעודת עיתונאי, כתנאי לגישה למקומות ולחומרים , וזאת – בניגוד לחוק. אין גם שום חוק המסדיר את חלוקת תעודות עיתונאי.
  • החריג היחיד שבו מכירים במעמדו המיוחד של העיתונאי, הוא פסיקה תקדימית שהכירה ב"חיסיון העיתונאי", אבל זוהי משענת קנה רצוץ. המעמד המשפטי הזה נוצר בתקדים שבו בית המשפט שימש כלב השמירה על העיתונות, והמציא פרשנות שהיא מנגודת למדי לחוק, והחליט להגן על המקורות ה"עברייניים" במחיר של פגיעה בחקירה (מתוך הבנה שכאמור, למרבה האבסורד, כדי לחשוף פרשיות שחיתות חייבים המקורות והעיתונאים לעבור על החוק; וגם זה לא במקרים שחשיפת המקור חיונית לפענוח פשע חמור). הבעיה היא שפסיקה תקדימית כזאת היא מעמד הפכפך ומאוחר יותר בית המשפט הוציא צו ובו הוא מתיר למשטרה לקבל את פלטי השיחות של העיתונאי ברוך קרא (שחשף פרשיית שחיתות של ראש הממשלה והפרקליטות), וזאת במטרה לעזור בחקירה אחר מציאת המדליף בפרקליטות. הפסיקה הזאת, כרגיל, ניתנה במעמד צד אחד (אף אחד לא היה שם להגן על האינטרס העיתונאי ו/או הציבורי ולהציג את התקדים שיוצר את "החיסיון העיתונאי"), והיא בעלת פוטנציאל לנזק חמור הרבה יותר, משום שבית המשפט היה עלול לחשוף בו  מספר גדול של מקורות.
  • הגבלה חמורה אחרת היא באמצעות משפטי דיבה. בניגוד גמור למשפט האמריקאי, בישראל נטל ההוכחה שזאת לא דיבה מוטל על העיתון. (לכן שרון הפסיד כשתבע את ה-TIME בארה"ב, אך בארץ ניצח, אחרי שהעיתון פרסם מסמך סודי, שלפיו נפגש עם מנהיגי הפלאנות בלבנון ואישר את טבח סברה ושתילה; השופט כהאן כתב שלא הוכח שזה היה בזדון, ולכן העיתון הפסיד). דיבה יכולה להתקבל גם אם הוכחת 90% מהדברים, וגם אם הם נכונים אך אין כאן עניין-ציבורי. למרות ההגיון בדרישת סף ראיות גבוה, לעיתונות אין את הכלים העומדים לרשות המדינה, והקנסות המוטלים על העיתונים במיליוני שקלים, גורמים לכך שהעיתונים הרבה פעמים בוחרים שלא לפרסם מלכתחילה, ומצנזרים את המידע בעצמם, או שהפרסום מאוחר מדי ואז יש התיישנות (כמו בפרשיות של איציק מרדכי).
  • חוקים אחרים (כמו הגנה על הפרטיות), מאפשרים להוציא צו איסור פרסום בטרם הפרסום, או דיון בדלתיים סגורות (אסור לפרסם את עצם קיום המשפט). אחת הבעיות ב"דלתיים סגורות" היא שאף אחד לא יכול לדעת שיש משפט כזה כדי לבקש להסיר את הצו (זהו צו ללא הגבלת זמן), ואף אחד לא מייצג את "זכות הציבור לדעת" במעמד מתן הצו. במקרים שמשתמשים בנימוקי-ביטחון (כמו במקרה הנוכחי) אנשים נעצרים בחשאי ודבר לא מתפרסם על כך במשך עשרות שנים. ובנוסף לכול זה, גם בהליך משפטי המתנהל בדלתיים פתוחות יכול ביהמ"ש לאסור פרסום בתקשורת.

אז מי צריך בכלל "חופש עיתונות"?

כפי שראינו, חופש העיתונות בישראל הוא מוגבל ביותר, וזוהי רשימה חלקית שלא כוללת הגבלות על סרטים ומחזות, או את הצנזור שמעביר פתקים לנואמים בכנסת. ראינו שהתקשורת בישראל היא מזוכיסטית, ורוצה להיצטנזר יותר משהצנזור רוצה לצנזר. התקשורת הישראלית לא תמיד מפרסמת עניינים שיכולים להתפרש כ"ביטחוניים" מתוך התגייסות וולנטרית, משיקולי רווח (כי הציבור לא תמיד רוצה לשמוע על נושאים שפוגעים במורל), או התדמית מול העולם. הצווים וההוראות למניעת פרסום ניתנים בקלות רבה, משמשים לחיסול חשבונות עם חושפי שחיתויות, ונעשים באמתלא ביטחונית, בעוד שהניסיון מלמד שהם בדרך-כלל מנסים למנוע מבוכה של אנשים בשלטון, יותר מאשר להגן על ידיעה שתוכנה אכן סודי.

וזה מהיום.

לפייסבק (בחלון נפרד)
פייסבקו אותילכפתור Like
פוסט זה פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, חשיבה מיליטריסטית וציות, מידע נטו, תקשורת לאומית ומסחרית, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

37 תגובות על כשאסור להגיד שאסור להגיד שאסור להגיד

  1. זיו הגיב:

    מדכא.

  2. g. הגיב:

    מי שחשף את הטבח בכפר קאסם מעל בימת הכנסת, למרות הצנזורה, לא היה יוסי שריד (הוא היה אז בן 16) אלא הח"כים של המפלגה הקומוניסטית מאיר וילנר (ז"ל) ותאופיק טובי (יבדל"א).

  3. אורן הגיב:

    מאמר חשוב ומאיר עיניים. תודה.

  4. Eyal Niv הגיב:

    g – יתוקן. תודה.

  5. יואב לף הגיב:

    ועם כל ההגבלות האלה – הפגיעה הכי חמורה בחופש המידע היא הצנזורה העצמית של רבים מכלי התקשורת בישראל, שלא פעם נמנעים מלדווח (גם ללא צו או צנזורה), בשל שיקולים של לא להרגיז את הציבור / לא להסתכן בחוסר פופולריות ופגיעה ברייטינג / לא להסתבך עם גורמים מסחריים שעשויים לפרסם אצלם / או סתם חוסר רצון להתאמץ ולבסס סיפורים משמעותיים (מחק/י את המיותר).

  6. Eyal Niv הגיב:

    התייחסתי לכך.

  7. Tal yaron הגיב:

    אייל שלום,

    א. אין הגבלה על בלוגרים לפרסם את הפרשה. לפי הערך על צו איסור הפרסום, רק מי שקיבל את צו לידיו מנוע מלפרסם. כיוון ששלא שלחו לבלוגרים את הצו, אז הם יכולים לפרסם. (סוג של פרדוקס).

    ב. בתור בחור אמיץ, מדוע אינך מפרסם. הנה מתנחל שכמוני ועוד כמה כן פירסמו, ולא מחקו.

  8. ספי הורביץ הגיב:

    מעניין מאוד.
    שכחת את ההגבלה הכי בוטה על חופש הביטוי – האינטרסים המסחריים.
    רוב כלי התקשורת הגדולים בישראל הם בבעלות פרטית ופועלים משיקולים מסחריים. כך, למשל, נמנעה משידור תכנית טלוויזיה שביקשה לבקר את המזון המהיר המוגש במקדולנדס, בערוץ 2 המסחרי. זה קורה כל הזמן – מכיוון שכלי התקשורת לא רק שלעתים רבות נשלטות באופן ישיר על ידי בעלי עסקים עם אינטרסים סותרים לאלה של הציבור (כמו משפחת עופר וערוץ 2 למשל, ושוב זה בכל מקום) אלא הם תלויים באופן נואש בכספי הפרסום – שמגיע לרוב מאותם עסקים עם אינטרסים סותרים לציבור. ככה הגענו למצב היום, שבו כמעט ולא נראה דבר בתקשורת המסחרית שאינו הולם את רצונם של הטייקונים הגדולים כאן. שיטת השקשוקה היא דוגמה מצוינת לזה.
    כמובן שההגבלות ה"מדינתיות" על חופש הביטוי שרבות מהן הצגת במאמר לא נועדו לשמירה על איזשהו אינטרס ציבורי (כמו שהסברת בעצמך בצורה משכנעת) אלא גם בכדי להגן על אותו מבנה חברתי היררכי שבו יש אליטה דקיקה שחולשת על מרבית המשאבים הציבוריים (הטייקונים), שכבה צרה נוספת של "מקורבי חצר" של אותם טייקונים (ראשי מערכת הבטחון, פוליטיקאים בכירים, בכירים בתקשורת, ראשי עמותות, מנהלים בכירים בחברות וכדומה) וכמובן העם -רוב עצום מנוטרל מהשפעה ומגישה למשאבים. חשוב להבהיר את זה לאנשים עיוורים שחושבים משום מה שאנשים שמסתירים מהם מידע ומשקרים להם בכל הזדמנות עושים זאת "למען הציבור".

  9. Eyal Niv הגיב:

    טל,

    אני לא בטוח האם צו איסור פרסום חל גם על בלוגרים, בניגוד לצנזורה שאני בטוח שכן.

    ואינני יודע גם מדוע החלטת שאני "אמיץ".

    בכול אופן, לא מצאתי לנכון לפרסם, כי לא היה בידי מידע חדש, וככלל, אני לא כותב פוסטים אלא אם אני מרגיש שיש לי משהו מיוחד לומר (אולי חוץ מזה שאסור לכתוב שאסור לכתוב שאסור לכתוב). בנוסף, הרגשתי שמייחסים משקל רב מדי למקרה הפרטי, (ולקלישאת הביטחון, או לבקשתה להסיר את המידע) ומעט מדי לנושא העקרוני הפוליטי.

    ואני מפרגן מאוד למי שהחליט אחרת וכתב על כך.

  10. טל ירון הגיב:

    אייל,

    החלטתי שאתה אמיץ, כי אתה יוצא כנגד הכלל. אני לא מסכים איתך בדרך ההצגה של הדברים, אבל יש לי הערכה גדולה למי שחושב אחרת, ומעיז לבטא זאת תחת שמו המלא, ותמונותו. ועוד יותר, על המוכנות שלך לענות בכנות ובצניעות לברי הפלוגתא שלך.

  11. פינגבאק: Tweets that mention כשאסור להגיד שאסור להגיד שאסור להגיד « אמת מארץ ישראל -- Topsy.com

  12. theleftisright הגיב:

    בהתחלה היה כתוב כאן שיוסי שריד חשף את הטבח בכפר קאסם, ואז אחד הקוראים העירניים תיקן וציין שמדובר למעשה בחברי הכנסת מאיר וילנר וטופיק טובי ממק"י.

    ה"תיקון" לא איחר לבוא בדמות השמטת כל התייחסות לכפר קאסם…. האם מפריע למישהו העובדה שהיו אלה חברי הכנסת הקומוניסטים ששמו את הנושא על סדר היום?

    לתזכיר של תופיק טובי:
    http://theleftisright.wordpress.com/2009/10/31/%d7%9b%d7%9a-%d7%a0%d7%a4%d7%a8%d7%a5-%d7%a7%d7%a9%d7%a8-%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%94-%e2%80%93-%d7%94%d7%aa%d7%96%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%9b-%d7%aa%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%a7/

  13. Eyal Niv הגיב:

    אני מקפיד לבדוק לפני שאני מפרסם. ועכשיו שעזרת, אוסיף.
    תודה.

  14. פינגבאק: ענת קם – לא סוגיה ביטחונית « אמת מארץ ישראל

  15. פינגבאק: ריכוז פרטים על פרשת ענת קם « מאסף

  16. g. הגיב:

    חיפשתי תיקון ומצאתי שהקטע נמחק. מה הקטע? אם תאופיק טובי ומאיר וילנר איתגרו את חופש הביטוי מול הצנזורה זה פחות שווה מאשר אם יוסי שריד עשה את זה?

  17. Eyal Niv הגיב:

    זה תוקן היום בערך בשעה אחת. בדוק שוב.

  18. אריה הגיב:

    תודה על ריכוז הפרטים ועל הפרשה. עורכי ידיעות גם מסתכלים אצלך בבלוג. אולי אפשר להוסיף להם את הקישור לכאן :)
    האם תוכל להרחיב על ההבדל בין צנזורה לאיסור פירסום? בלוג זה לא מדיה המונית כך שהפירסום כאן הוא כמו דיבור מפה לאוזן כך שלא נראה לי שיש סנקציות של צנזורה על בלוג, חשיבות המדיה הזאת נראית טוב במקרים שכאלה

  19. Eyal Niv הגיב:

    צו איסור פרסום – מוצא ע"י שופט בימ"ש (במקרה זה אפילו במעמד צד אחד). המשפט בישראל באופן כללי הוא פומבי (להוציא משפט בדלתיים סגורות, שהוא בעייתי בפני עצמו, כפי שהוא מופעל כיום). בהליך משפטי המתנהל בדלתיים פתוחות, יכול ביהמ"ש לאסור בצו פרסום בתקשורת של פרטים מזהים, אך לא את כל עצם המשפט (תכופות בתי משפט מוציאים צווים על פרטים אחרים – וזה אסור). הוצאת צא"פ לפי החוק אמורה להיעשות רק אם:
    1. יפגע בחקירת המשטרה.
    2. יש סכנת חיים.
    לפני כמה שנים הוסיפו תנאי שלישי: אם יגרום לחשוד נזק חמור הגובר על העניין הציבורי שבפרסום, פלוס – הרחיבו את האיסור לפרסום כל פרט בחקירה (זה עוזר בעיקר לחשודים בעלי אמצעים). זה נכון עד לכתב האישום.

    במשפט דיבה אפשר גם לבקש צו לאיסור פרסום בטרם הפרסום, כדי למנוע עוולות פוטנציאליים.

    לעומת זאת – הצנזורה הצבאית פועלת מתוקף תקנות ההגנה לשע"ח (1945) ומתוקף זה שאנחנו כל החיים בשעת-חירום (שזה הזוי בפני עצמו). חלק מסמכויותיה פורטו בפוסט, וגם כתבתי שיש לה הסדרים וולנטריים, בלתי אתיים וחסרי-מעמד חוקי עם העיתונים הגדולים.

    הצנזורית הצבאית ניסתה לגזור קופון היום, והתראיינה למלא כלי תקשורת, בהדגישה את העובדה שהפעם מדובר באיסור של ביהמ"ש, וכך הוציאה את עצמה כמאוד לא מזיקה, וכמי שפועלת לפי מבחן הוודאות הקרובה. אבל מה שהצנזורית לא סיפרה להארץ היום הוא שמבחן הוודאות הקרובה נכפה על המדינה בבג"צ קול העם, שהצנזורה עצמה מחזיקה ברקורד של השתקות לא-דמוקרטיות והסדרים לא-אתיים עם העיתונות, ושהיא פועלת מתוקף זה שאנחנו בשעת חירום (מבחינה משפטית) ולא בגלל שכך נראית דמוקרטיה.

    חוק אחר שרלבנטי לכאן הוא חוק העונשין. בסעיף 117 מדברים על סודיות הממשל (אסור להוציא מידע מגופי המדינה, גם אם הוא נכון, גם אם הוא עבירה וגם אם הוא מנוגד לנהלים, אלא באישור הדובר. ההדלפה היא פשע). ובסעיף 113 יש איסור נוסף על כל הציבור של מסירת ידיעות סודיות (העונש הוא 15 שנות מאסר אם לא היתה פגיעה בבטחון המדינה, ואם כן אז מאסר עולם). ז"א כל מי שמעורב בהעברת הידיעה (העיתונאי והמקור) הוא עבריין.

  20. דבורה זילברשטיין הגיב:

    תודה אייל!

  21. gisser49 הגיב:

    "מדינה יהודית דמוקרטית"?
    בלוף אחד גדול!

  22. Eyal Niv הגיב:

    יוזמה בכנסת: לסגור את העיתון "הארץ" – נסמך על הסמכויות המפורטות בפוסט

  23. רונן ברוך הגיב:

    לגבי סיפור ההטרדה המינית שציינת. לא מצאתי רפרנס, אבל עקרונית כאן דווקא החוק לצידה.

    לפי סעיף 3(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית: התנכלות היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית.
    ואז 4(ב): המתנכל לאדם כאמור בסעיף 3(ב), דינו – מאסר שלוש שנים.

    אני לא מכיר חוק שאוסר על דיווח או תלונה על הטרדה מינית (כמובן שאפשר להכניס את זה למסמך מסווג של צהל ואז הכל יהיה בסדר), אבל יש חוק שאוסר על התנכלות למי שהתלוננה (בין אם היא זו שהוטרדה ובין אם לא).

    כך שאם באמת פיטרו אותה כי היא חשפה את העניין – הם אלה שמעמידים את עצמם בסכנת כליאה.

  24. רונן ברוך הגיב:

    התכוונתי שלא מצאתי רפרנס לסיפור.

    רפרנס לחוק: http://www.moital.gov.il/NR/exeres/290534AE-2B70-4EFB-8C80-95E5BE5CB8D3.htm

    והסברים: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%9C%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA

    אגב, איסור התנכלות. המעסיק מחוייב על פי החוק לא רק שלא להתנכל, אלא גם לבצע פעולות סבירות כדי למנוע מצב שבו מישהו אחר יתנכל למתלוננת.

  25. Eyal Niv הגיב:

    אני אחפש את הפרים בספר של משה נגבי, שלצערי אינו איתי כרגע. אבל שים לב שהחוק הוא מ-1998, ואולי הסיפור קרה קודם. חוץ מזה ששני החוקרים סותרים, וזה גם יכול להיות שעברו עליו. אבדוק ואעדכן.

  26. פינגבאק: על הפריצות / חגי מטר « אמת מארץ ישראל

  27. פינגבאק: היעלמות-מיסגור-הפקרה-עופרת יצוקה-סודות אסורים-המניע « לא למות טיפש

  28. אייל ניב הגיב:

    דיוקים והבהרות כמובטח –

    המורה המוטרדת, וסעיף 117 לחוק העונשין: (לרונן)
    במרץ 1995 המח' לטיפול בפרט במש' החינוך איימה בהליך משפטי כלפי מורה, שהתלוננה ב"קול ישראל" (אצל שלי יחימוביץ') על כך שמנהל שהואשם בביהמ"ש המחוזי במעשה מגונה כלפיה, אינו מושעה. למרות שהמנהל לא נחשף בשמו בשידור, המורה נדרשה לתת הסברם בתוך עשרה ימים, במכתב שקיבלה בדואר רשום, הואיל והיא עברה על סעיף 117 (על עובדי ציבור אסור למסור ידיעות, שהם יודעים עליהן מתוקף עבודתן, לאיש). רק חשיפת המכתב בתקשורת הביאה ל"הקפת ההליכים" בהוראת שר החינוך דאז, פרופ' אמנון רובינשטיין (טען שזה "שיקול דעת מוטעה", למרות שהייתה "סמכות פורמלית לפעול נגדה"). כך שבמקום מנהל תקין וטוהר המידות, החוק עצמו (ואוכפיו) מעדיף(ים) להפעיל את הסעיפים ההזויים ביותר של חוק העונשין. ככה זה, כשיש חוק דפוק, בסוף מפעילים אותו.

    אם כן, רונן, זה התרחש לפני החוק למניעת הטרדה מינית, אבל יכול לקרות גם בעתיד בסוגיות שאינן הטרדה מינית, ומכפות על בעיות אחרות שבדמוקרטיה ניתנות לתיקון באמצעות "זכות הציבור לדעת". יתר על כן, ואולי רלבנטי טיפה לעניין ענת קם, חוק העונשין אומר גם שאין רואים מעשה כעבירה, אם משתמע שנעשתה בתום לב, בדרכים לא פסולות, לשינוי ותיקון רשויות המדינה. נשאיר למשפטנים להחליט כמה זה מתאים לעניינה. אבל הואיל ואין "עיתונאים" בחוק, אי אפשר להוסיף כאן חריג לגבי פעולת העיתונות, כמישהו שמותר להעביר אליו ידיעות למען תיקון. יתרה מכך, אם עיתונאי מנסה לחקור ולברר ושואל עובד מדינה על הנעשה בעבודתו, הרי שהוא למעשה – משדל לדבר עבירה… זה כמובן אבסורדי.

    יוסי שריד:
    יהושע בן ציון תבע את מעריב לדיבה בגלל שהוא ציטט טענות של משה שחל ויוסי שריד, לפיהן זכה בחנינה בגלל תרומותיו הגדולות לליכוד. מעריב זכה כי הוא פטור מהוכחת "אמת בפרסום" אם הוא מצטט ח"כ במליאה. שאר הדקדוקים בעניין זה הובאו קודם.

    צנזורה צבאית בתפקיד פוליט:
    בין היתר הצנזור אסר לפרסם את שמותיהם של יגאל אלון ושמעון אבידן כמפקדים בכירים במלחמת 194, בגלל שהיו מזוהים עם האופוזיציה, ואח"כ את שמו של שרון כמי שהיה אחראי על מבצע צליחת התעלה. היא גם הסתירה את טבח כפר קאסם (1956), רצח מחבלי קו 300 (גם כלפי הרצח, גם כלפי ההפללה, וגם כלפי טיוח החקירה) ואפילו בגין, שהיה לוחם עקבי כלפי הצנזורה, עד שהיה ראה"מ ושר הביטחון, לפתע שתק כשהצנזור הסתיר את עזיבת תושבי קריית שמונה, את לבטי הטייסים שהפציצו מחנות פליטים וכו'.

    (מקור: משה נגבי. 1995. חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט. מחקרי מכון ירושלים לחקר ישראל מס' 66. ירושלים. עמ' 43-44, 72-73, 102).

  29. Eyal Niv הגיב:

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/095/469.html?hp=1&loc=34&tmp=8078

    "אלא שבעוד שבגבעת הקפיטול ניסו להפוך את אלסברג ל"מרגל מסוכן" ול"אויב", התקשורת האמריקאית עמדה לצדו. התקשורת ביצעה את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. כך הפך דניאל אלסברג לגיבור האמיתי של הציבור האמריקאי. לצערי, התקשורת הישראלית היא כלב השמירה של המקרתיזם הישראלי המלבלב".

  30. פינגבאק: למה ליברמן ו"אם תרצו" מצליחים כל כך? « אמת מארץ ישראל

  31. פינגבאק: השתלטות « אמת מארץ ישראל

  32. פינגבאק: השתלטות / אייל קליין | מחשבה אורחת

  33. פינגבאק: היש פשיסטים בלי פשיזם? | העוקץ

  34. פינגבאק: פשיזם תרבותי « אמת מארץ ישראל

  35. פינגבאק: Domination « Truth from Eretz Yisrael

  36. דנית הגיב:

    פוסט מעניין
    תודה דנית

  37. פינגבאק: ריצ'רד סילברסטיין חשף את זהות השוטר שירה בסלומון טקה: הפוסט החסום מישראל – בעברית | אמת מארץ ישראל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s