כשאסור להגיד שאסור להגיד שאסור להגיד

בתמונה: מסמכים סודיים

ידיעות אחרונות פרסם אתמול (שלישי) כתבה שלא מספרת כלום, אבל מספרת הרבה מאוד. אחרי שבועות של שתיקה, רמיזות, התייחסויות וכמה בלוגרים אמיצים, מתברר שיש משהו שכולם יודעים ואסור לומר. למרות שעם טיפה מאמץ תוכלו למצוא גם את הסיפור בעברית, בכול זאת, אסור לפרסם אותו כאן. האמת היא שגם אסור לומר שאסור לומר, זאת אומרת שצו איסור הפרסום (כאן) חל גם על עצם קיומו של צו האיסור, כי זה מגלה בעקיפין שמשהו כזה אכן קרה. מזל שבישראל, עדיין מותר להגיד שאסור להגיד שאסור להגיד, כי ביום שבו יהיה גם אסור להגיד שאסור להגיד שאסור להגיד – אז כבר נהיה במצב אחר.

אז מה מותר להגיד בינתיים? מותר לספר שהיו בלוגרים ששאלו בזהירות שאלות (הן בגלל הבעיה המשפטית, והן בגלל חוסר הוודאות לגבי הפרטים, שהתבהר אחרי הפרסום בחו"ל). אך לצערי, כמעט כל הבלוגרים נעתרו לבקשתה של העיתונאית הנוגעת בדבר והורידו את הפרסומים (אפילו ויקיפדיה והקבוצה בפייסבוק השתתקו ונעלמו יחד איתה). העיתונות בדמוקרטיה היא בעלת תפקיד ציבורי לכול דבר, וכשם שלא הגיוני שנלא נדבר על רדיפת שליח ציבור רק כי זה "לבקשתו", גם כאן מדובר בהרבה מעבר לעניין הספציפי של העיתונאי/המקור. דבר אחר שמותר עדיין – וגם חשוב ביותר – לעשותו, זה לדבר על העיקרון של חופש העיתונות וזכות/חובת הציבור לדעת על עבריינות של הצווארון הלבן, על החיסיון העיתונאי ועל תפקידם הציבורי של העיתונאים, לא-פחות מאשר על סיפור ספציפי של סגירת-החשבונות עם עיתונאי או מדליף.

הגבלת העיתונות והסתרת-מידע בישראל

בבסיס הדברים חשוב לומר שלא תיתכן דמוקרטיה ללא עיתונות חופשית. אם הציבור לא יודע מה קורה, הוא לא יכול להשפיע ולהחליט, ולכן תפקיד העיתונות הוא ציבורי וחיוני לדמוקרטיה, למניעת שחיתות ומחדלים, ויש לעגן את תפקידה. למרות זאת, ספר החוקים הישראלי מלא בהגבלות על עבודת העיתונות על חופש הביטוי (הזכות להביע דעות, גם לא פופולריות) ועל חופש המידע (הזכות לנגישות לאינפורמציה, גם אם היא לא משמחת). הנה כמה דוגמאות (המסתמכות בעיקר על ספריו ועבודותיו של משה נגבי) –

1. הגבלות על חופש המידע ("זכות הציבור לדעת")

"שלטון שמבקש לקבוע מה טוב לאזרח לדעת – סופו שיחשוב מה טוב לאזרח לחשוב"

(נשיא ביהמ"ש העליון, לנדאו)

כיצד יוכל הציבור להשפיע על המתרחש במדינה, אם לא מגיעות אליו ידיעות על המצב, על המחדלים ועל השחיתויות? לשם כך בדיוק קיים חופש המידע. אבל בישראל יש עליו רשימת הגבלות מופרעת לחלוטין. חוץ מזה שחוק חופש המידע אינו חל על: הצבא, משרד הביטחון, השב"כ, המוסד, אגפי הביטחון במשרדי הממשלה, ואפילו לא על גופי החקירות הפליליות – הוא גם מוגבל באופנים הבאים:

• הצנזור רשאי לאסור/לפסול כל פרסום אם לדעתו זה עלול "לפגוע בביטחון המדינה" (דבר שהוא חמקמק מאוד), ואפילו אם לדעתו זה עלול "לפגוע בסדר הציבורי". זאת אומרת שהצנזור הצבאי הוא זה שרשאי להחליט מהו הסדר הציבורי הראוי, מה עלול לפגוע בו, ובתירוץ זה להסתיר מידע מן הציבור. הצנזור השתמש בכך פעמים רבות כדי למנוע מבוכות מאישי ציבור, ופרסום פרשיות אומללות. פסק-דין שניצר, נגע בכתבה של אלוף בן מ-1990 לגבי תפקוד ראש המוסד בסוף שנות השמונים (נחום אדמוני). הנימוק לצינזור הכתבה היה חשש למורל אנשי "המוסד", ושיתוף הפעולה של "המוסד" עם ארגונים שותפים, ולכן פגיעה בביטחון המדינה. במקרה זה עתרו נגד הצנזורה, והשופט ברק הפך את החלטת הצנזורה (קבע שמדובר בספקולציה עקיפה), וזה היה המקרה היחיד עד היום שבו בג"צ הפך החלטה של הצנזורה הצבאית. אם אדם עובר על תקנות הצנזורה הוא יעמוד גם למשפט פלילי (עד 5 שנות מאסר או קנס) וגם למשפט מנהלי של הצנזור, שבסמכותו: לקנוס, לסגור ולהפקיע ללא פיצוי את בית הדפוס, ובלי לתת הסבר. במשפט מנהלי הצנזור הוא תובע, שופט ומבצע, כך שסמכותו של הקצין הזה גדולה מזאת של ביהמ"ש. דמוקרטי, לא?
• בנוסף – לעובדי ממשלה וחיילים אסור להוציא מידע מהמשרד, גם אם הוא נכון, וגם אם הוא חושף עבירה מנהל לא-תקין, אלא באישור הדובר. דובר, כמובן, לא יאשר אינפורמציה שתפגע בארגון או בעומד בראשו, אפילו שזה המידע החשוב ביותר עבורנו, הציבור. במילים אחרות, כול פרסום עיתונאי של שחיתות שנודע עליה מתוך המערכת הוא מעשה של עבריינות פלילית: שידול, מסירת מידע ושיבוש חקירה. כול עובד מדינה שיספר על פרשיית שחיתות לעיתונות, הוא לפי החוק פושע. כאן, נשאלת השאלה, איך יכול בכלל העיתונאי לקבל מידע על פרשיות שחיתות? והתשובה היא שלפי החוק הוא פשוט לא. זה מטורף עד כדי כך שאם מורה מספרת לבעלה על הטרדה מינית בבית הספר, היא יכולה לעמוד לדין פלילי (עד שלוש שנות מאסר) ובקביל גם לדין משמעתי. זה גם קרה כשמורה שהוטרדה מינית וסיפרה על כך לשלי יחימוביץ', הועברה לבית ספר אחר.
• זה עוד לא הכול. הממשלה רשאית לפרסם צו ב"רשומות" האוסר על פרסום בתחום מסוים לתקופה זו. בין היתר יש צווים תקפים כיום בנושאים שונים, בהם גם על כול מה שקשור בקבינט. וזה כבר פתח לא נורמלי לצנזורה ממשלתית. הואיל והממשלה יכולה להכריז על כל ישיבה כועידת שרים לענייני בטחון (קבינט), ואז גם אם העיתונות מקבלת הדלפות, היא לא יכולה לפרסמן בלי אישור של מזכיר הממשלה. דמוקרטי, לא? ובכן, גם לא חוששים להשתמש בו. החוק ("פרסום ידיעות סודיות") הופעל על עורכי עיתון שנדונו ל-5 שנות מאסר כשפרסמו ידיעה כזאת. במקרה אחר, שמעון שיפר פרסם ששרון ביצע את "תכנית אורנים הגדולה" למרות שהממשלה אישרה את "תכנית אורנים הקטנה" (מלחמת לבנון), ורק בזכות לחצים של מנכ"ל רשות השידור, כתב האישום בוטל. ובמקרה אחר פרסם ראובן פדהצור שטילי ה"פטריוט" ממלחמת המפרץ לא יירטו אף טיל סקאד, ולמרות שהידיעה עברה צנזורה, צה"ל ביקש לתבוע אותו על פרסום ידיעה סודית (בסוף כתב האישום בוטל, והוא הודח ממילואים).
• הגבלה משמעותית יותר נעשית על ידי הצנזור הצבאי: על פי חוק, כול חומר לפרסום בנושא ביטחון או יחסי ישראל-ערב, בין שהוא מתפרסם בארץ או בחו"ל, חייב להישלח קודם לביקורת של הצנזורה הצבאית בישראל. ליתר ביטחון, הצנזור גם מעביר רשימות נושאים עיתיות לכלי התקשורת, ואף דורש חומר ספציפי לביקורתו. החריג היחיד הוא שלצנזורה אין סמכות על מליאת הכנסת, ולכן יוסי שריד השתמש בחריג הזה וסיפר לציבור על רצח 4 לבנונים ע"י קצין צה"ל במבצע ליטני. במקרה אחר אסרה הצנזורה לפרסם על אירועי רצח של אזרחים על ידי שוטרים, שאף הוכחשו ע"י בן-גוריון (שנחשפה באופן דומה ע"י חברי הכנסת טובי ווילנר ממפ"ם ומק"י). וגם זאת לא הייתה הפעם היחידה.

2. הגבלות על חופש הביטוי

תמונה שמפרסם ריצ'רד סילברסטיין

על חופש הביטוי יש יחסית מעט הגבלות (בעיקרון הכחשת שואה, הסתה ומודעות מין), אבל –

• חל איסור להביע כול ההתנגדות למדיניות הממשלה, בקרב כול מי שעובד בסקטור הציבורי (מרפאות, בתי ספר, פרקליטות, משטרה, משרדים, המוסד לביטוח לאומי וכו') החל מדרגת ביניים נמוכה למדי. האיסור הזה גורף ביותר. גדעון ספירו, לימים עיתונאי, כתב מכתב למערכת נגד מלחמת לבנון בתקופה שבה עבד במרכז ההסברה של המדינה. בדין משמעתי שנערך לו, הוא פוטר, פיצוייו נשללו ממנו, והוא נפסל לצמיתות מלהיות עובד מדינה, והכול בגלל שהביע עמדה פוליטית. (בג"צ השיב לו את זכויות הפנסיה, אבל למרות שספירו הביע את עמדתו כאדם פרטי, מחוץ לשעות העבודה, ולא הזדהה כעובד מדינה, החוק היה נגדו). במילים אחרות, אם אתם עובדים בבית חולים או בית ספר, כדאי שתיזהרו לפני שתתבטאו נגד הממשלה, מימין או משמאל.
• שנית, יש הגבלות חמורות על הביטוי בפועל, כפי שניתן ללמוד מההפגנות בשיח' ג'ראח וההתנתקות, ובפרט בשעת מלחמה.
• חוץ מזה ההגבלות על העיתונות, שאפרט מיד, הן בעצם הגבלות מידע גורפות.

3. הגבלות על העיתונות

• • ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה שעדיין דורשת הנפקת רשיון כדי להוציא עיתון, (כפי שנובע מפקודת העיתונות 1933, שניתנה בלחץ הישוב היהודי, כתגובה למאורעות תרפ"ט). בסעיף 4 בחוק מפורטים התנאים לקבלת רישיון מן האחראי על המחוז (היום בידיי משרד הפנים). כך שאם מחר יחליטו לא לתת רישיונות לעיתון כלשהו, או לשלול את הרישיונות הקיימים, הרי שמבחינה חוקית הדבר אפשרי לגמרי. "וועדת צדוק" ביקשה לבטל את חובת הרישוי, והייתה גם עתירה לבג"צ, אך החוק שריר וקיים. דמוקרטי, הא?
  • זה לא הכול. התקנות לשעת חירום מרחיבות את הסמכות השערורייתית הזאת:

• שר הפנים יכול לסגור עיתון בגלל תוכן פרסומיו(!), אם מה שהתפרסם בו עלול לסכן את שלום הציבור, הסדר הציבורי או לעורר בהלה ויאוש.

• האחראי על המחוז רשאי גם לאסור הוצאת עיתון מכל סיבה, ובלי לנמק(!). בגלל שקל הרבה יותר לסגור בלי לנמק, בדרך כלל עושה זאת אחראי המחוז, ובממוצע נסגר בישראל עיתון אחד בשנה.

• גם לצנזור הצבאי יש סמכות לסגור עיתון, והוא אף השתמש בה כשסגר את עיתון "חדשות" לארבעה ימים אחרי שהוא פִרסם שהשב"כ רצח עצורים, הפליל חיילים באותו הרצח וחיבל בחקירה, ושאפילו המשטרה נמנעה מלחקור זאת. למרבה הפתעה, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא גיבו את "חדשות" אלא איימו שלא ישלחו חומר לצנזורה, אם העיתון לא "ייענש" על מעשיו.

• חוסר הסולידריות, המקצועיות והערכיות של העיתונות בפרשה זאת לא היה חד-פעמי. ככלל, העיתונות מתגייסת לטובת הצנזורה. כבר ב-1949 העיתונות המיין-סטרימית "מכרה" את זכותנו האזרחית לעיתונות שתילחם למען זכותנו לדעת, כשהסכימה להקים ה"טריבונאל" ("ועדת העורכים"), בית דין פנימי, עם הצבא. בתמורה, הצבא הבטיח לא להפעיל את הסמכויות המנהליות (שעדיין יש לו, אם יבחר להתעלם מהטריבונאל בכול רגע). ואם זה לא מספיק מדאיג, אז בהסכם זה העיתונים גם הסכימו מרצונם לא לפעול נגד החוקים המקנים את הסמכויות האלו לצנזורה. אחרי אסון צאלים ב' דרשה וועדת-חקירה לבטל את ההסדר הלא-אתי, או להסדירו בחוק, אך היו אלה דווקא העיתונים שהעדיפו להשאיר את המצב על כנו, כי לא רצו להצטייר כ"בלתי פטריוטים".

• בישראל אין חוק המעגן את תפקיד העיתונות, ולעיתונאים אין כל חובה או זכות חוקית כלפי תפקידם. במילים אחרות: העיתונאים הם ככול יתר האזרחים. ממש כמו הבלוגרים. זה לא אומר שהמדינה לא מגבילה את עבודת העיתונאים. אמנם לא צריך רשיון כדי להיות עיתונאי בישראל, וכל אחד יכול לעסוק בעיתונות, אבל המדינה מתחכמת ומנפיקה "תעודת עיתונאי" מלשכת העיתונת הממשלתית, שאין לה כל תוקף חוקי. ובכל זאת, בהרבה מקרים שוטרים ובעלי תפקידים אחרים דורשים להציג תעודת עיתונאי, כתנאי לגישה למקומות ולחומרים , וזאת – בניגוד לחוק. אין גם שום חוק המסדיר את חלוקת תעודות עיתונאי.
• החריג היחיד שבו מכירים במעמדו המיוחד של העיתונאי, הוא פסיקה תקדימית שהכירה ב"חיסיון העיתונאי", אבל זוהי משענת קנה רצוץ. המעמד המשפטי הזה נוצר בתקדים שבו בית המשפט שימש כלב השמירה על העיתונות, והמציא פרשנות שהיא מנגודת למדי לחוק, והחליט להגן על המקורות ה"עברייניים" במחיר של פגיעה בחקירה (מתוך הבנה שכאמור, למרבה האבסורד, כדי לחשוף פרשיות שחיתות חייבים המקורות והעיתונאים לעבור על החוק; וגם זה לא במקרים שחשיפת המקור חיונית לפענוח פשע חמור). הבעיה היא שפסיקה תקדימית כזאת היא מעמד הפכפך ומאוחר יותר בית המשפט הוציא צו ובו הוא מתיר למשטרה לקבל את פלטי השיחות של העיתונאי ברוך קרא (שחשף פרשיית שחיתות של ראש הממשלה והפרקליטות), וזאת במטרה לעזור בחקירה אחר מציאת המדליף בפרקליטות. הפסיקה הזאת, כרגיל, ניתנה במעמד צד אחד (אף אחד לא היה שם להגן על האינטרס העיתונאי ו/או הציבורי ולהציג את התקדים שיוצר את "החיסיון העיתונאי"), והיא בעלת פוטנציאל לנזק חמור הרבה יותר, משום שבית המשפט היה עלול לחשוף בו  מספר גדול של מקורות.
• הגבלה חמורה אחרת היא באמצעות משפטי דיבה. בניגוד גמור למשפט האמריקאי, בישראל נטל ההוכחה שזאת לא דיבה מוטל על העיתון. (לכן שרון הפסיד כשתבע את ה-TIME בארה"ב, אך בארץ ניצח, אחרי שהעיתון פרסם מסמך סודי, שלפיו נפגש עם מנהיגי הפלאנות בלבנון ואישר את טבח סברה ושתילה; השופט כהאן כתב שלא הוכח שזה היה בזדון, ולכן העיתון הפסיד). דיבה יכולה להתקבל גם אם הוכחת 90% מהדברים, וגם אם הם נכונים אך אין כאן עניין-ציבורי. למרות ההגיון בדרישת סף ראיות גבוה, לעיתונות אין את הכלים העומדים לרשות המדינה, והקנסות המוטלים על העיתונים במיליוני שקלים, גורמים לכך שהעיתונים הרבה פעמים בוחרים שלא לפרסם מלכתחילה, ומצנזרים את המידע בעצמם, או שהפרסום מאוחר מדי ואז יש התיישנות (כמו בפרשיות של איציק מרדכי).
• חוקים אחרים (כמו הגנה על הפרטיות), מאפשרים להוציא צו איסור פרסום בטרם הפרסום, או דיון בדלתיים סגורות (אסור לפרסם את עצם קיום המשפט). אחת הבעיות ב"דלתיים סגורות" היא שאף אחד לא יכול לדעת שיש משפט כזה כדי לבקש להסיר את הצו (זהו צו ללא הגבלת זמן), ואף אחד לא מייצג את "זכות הציבור לדעת" במעמד מתן הצו. במקרים שמשתמשים בנימוקי-ביטחון (כמו במקרה הנוכחי) אנשים נעצרים בחשאי ודבר לא מתפרסם על כך במשך עשרות שנים. ובנוסף לכול זה, גם בהליך משפטי המתנהל בדלתיים פתוחות יכול ביהמ"ש לאסור פרסום בתקשורת.

אז מי צריך בכלל "חופש עיתונות"?

כפי שראינו, חופש העיתונות בישראל הוא מוגבל ביותר, וזוהי רשימה חלקית שלא כוללת הגבלות על סרטים ומחזות, או את הצנזור שמעביר פתקים לנואמים בכנסת. ראינו שהתקשורת בישראל היא מזוכיסטית, ורוצה להיצטנזר יותר משהצנזור רוצה לצנזר. התקשורת הישראלית לא תמיד מפרסמת עניינים שיכולים להתפרש כ"ביטחוניים" מתוך התגייסות וולנטרית, משיקולי רווח (כי הציבור לא תמיד רוצה לשמוע על נושאים שפוגעים במורל), או התדמית מול העולם. הצווים וההוראות למניעת פרסום ניתנים בקלות רבה, משמשים לחיסול חשבונות עם חושפי שחיתויות, ונעשים באמתלא ביטחונית, בעוד שהניסיון מלמד שהם בדרך-כלל מנסים למנוע מבוכה של אנשים בשלטון, יותר מאשר להגן על ידיעה שתוכנה אכן סודי.

וזה מהיום.

https://eyalniv.wordpress.com/2010/01/25/sheikh-jarah/

לפייסבק (בחלון נפרד)