פשיזם תרבותי

פרופ' שלמה אבינרי הביא באחרונה ב"הארץ" נימוקים לכך שישראל קרובה יותר לדמוקרטיה מאשר למשטר פשיסטי. תהיה זאת טעות להתעלם מטעמיו שאין זה משטר-פשיסטי, כשם שלא נכון יהיה להתעלם מנימוקיו של יפתחאל לכך שאין זאת דמוקרטיה (אתנית, בתוך הקו הירוק), אלא אתנוקרטיה (ובהרחבה כאן). לא ניתן ולא ראוי לבטל בהינף יד את נימוקי שניהם, המבוססים עובדתית, ונכון יותר להתמודד עם המגמות הסותרות שעליהן הם המצביעים.

דרך אחת לעשות זאת היא להניח את הכותרות הפוליטיות בצד ולהביט אל תוך החברה, אל התהליכים והפרקטיקות. כך עשה לדוגמה קימרלינג, כשתיאר בכישרון את המיליטריזם בישראל (בעקבות בן-אליעזר). כשהוא דיבר על מיליטריזם הוא ראה קודם-כל חברה ותרבות, לא משטר. למעשה, היה עליו להסביר מדוע איננו רואים צבא ברחובות ונושאי-מדים בממשלה, ואיך בכל-זאת הקונצפט של מיליטריזם רלוונטי לעניין. לשם כך הוא השתמש במושג "מיליטריזם תרבותי" (או קוגניטיבי) כדי להסביר את דפוסי-המחשבה וההתארגנות של החברה, והביא שלל מאפיינים תרבותיים ראשונים-במעלה שמציירים לפנינו תרבות של מיליטריזם. אפשר וצריך לעשות זאת גם במקרה של הדיון בפשיזם ודמוקרטיה כמעצבים ערכים ונורמות תרבותיים ולא רק כאלמנטים של החוק, הרשויות והממשל.

ככלל, זה גם חשוב יותר להביט אל החברה והתרבות מאשר על החוקים וצורת המשטר, מפני שהחברה היא זאת שיוצרת ומקיימת את החוקים על-פי הנורמות והמעשים שלה. הרי אם כולנו נפסיק להישמע לאור הרמזור באדום (כמו שאף אחד לא נשמע למהירות המותרת בכביש, או ל"שתי ידיים על ההגה"), התוצאה תהייה שהחוק יתרוקן מכול תוכן. כל מה שיישאר לנו במקרה כזה זאת חתיכת נייר שבה מישהו כתב משהו, ועוד איזה מעגל חשמלי שנסגר במתקן שאין לו כבר כל משמעות, ממש כמו הכותרת "רפובליקה" בדיקטטורות רבות. אין איך להימלט מכך שהחוק מתקיים כל הזמן ואך ורק במעשי המשתתפים, ואין לו כל קיום בלעדיהם. לכן גם מדעני-מדינה לא מסתפקים בניתוח החוק הטורקי, אלא מנתחים את הנעשה בה בפועל, בבואם להחליט איזו מין מדינה זאת. זאת אומרת – תמיד החברה היא זאת שיוצרת ומפרשת את החוקים, מעדכנת אותם ואוכפת אותם (או מתעלמת מהם), לפי רוח הזמן והמקום, לפי מה שנראה לשופט/שוטר/אזרח באותו הרגע, ולפי המון הנחות סמויות של משתתפים רבים, שלא כולם אפילו מודעים לחוקים, אבל כולם מודעים לנורמות ומקיימים ויוצרים ומתחזקים אותן, בחיי היום-יום, בשיח, באמנות וכו'. במילים אחרות, לתרבות יש בכירוּת על החוק, והיא זאת שגורמת לכך שבעוד שחלק מהחוקים יהיו אות-מתה או תירוץ מצוץ (כמו "ערבית היא שפה רשמית"), ואחרים יהפכו לחוקי-דגל; או לכך שעל חלק מהאנשים או בחלק מהזמן, יש אכיפת חסר/יתר, ושדברים מסוימים נראים לנו פחות/יותר חשובים.

פשיסיזציה בישראל

מבחינה תרבותית החשש מפני פשיזם בישראל ממשי, גדול וגדל, ויש לו סממנים רבים (כתבתי על זה כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן).

אכן, בישראל התקשורת יכולה (בדרך-כלל, למרות המגבלות הרבות) לשאול שאלות נגד הממשלה. המשטר לא שולט בתקשורת באופן ישיר, ובכל זאת עיתונאים ואזרחים כאחד מתגייסים בעצמם, ובוחרים תכופות לא לעשות זאת, ולא רק בעיתות מלחמה. עיתונאים רבים גם נוקטים עמדה ברורה בראיונות או בשידור, או מגרשים חברי-פרלמנט מהאולפן, וזוכים לגיבוי של קולגות. והרי – איך יכולים פוליטיקאים או עמותות לשכנע את הציבור בצדקתם, אם כל העיתונאים, או רובם הגדול, שאמורים לשאוף לאובייקטיביות, אפילו אינם מאפשרים להם לדבר, או מכנים אותם בשמות המשפחה בזלזול, או מגחכים על דבריהם לפני הצופה? ולמה דווקא עמדות אלו הן בלתי-נסבלות בחברה? ומה ניתן ללמוד מכך שהעיתונים מסכימים וולנטרית ל"וועדת עורכים"? ומה לגבי העובדה שמשרד הפנים מנצל את סמכותו מתוקף התקנות לשעת חירום, סוגר עיתונים ומחרים את ציודם, כמעט כל שנה, ללא משפט? (אולי בגלל שכמעט כולם של עיתונים ערבים, אבינרי לא מודע לכך). ומה באשר לעובדת ההתעלמות של התקשורת בעברית מההפגנות בשטחים, מהריסות הבתים, ומהנפגעים האזרחיים הפלסטינים, כתוצאה מאלימות הצבא בהפגנות מדי שבוע?

אכן, בישראל ובשטחים מותר עדיין להפגין נגד הכיבוש, ולבקר את הצבא. אבל בפועל, בשטחים, הצבא פשוט סוגר כל איזור של הפגנה והופך אותו לשטח צבאי סגור. ובתוך הקו הירוק נמצאים פתרונות דומים, ביוזמתם של מפקדי משטרה. כשהתארגנו הפגנות חוקיות נגד המלחמות בלבנון ובעזה הן פוזרו בניגוד לחוק ובתמיכה ציבורית רחבה, לקול תשואת הטוקבקים. זה קרה שוב ושוב בפיזור הפגנות קטנות ושקטות מול בתי בכירים שהורו על פגיעה בחפים מפשע, תוך מעצרי שווא, ובלי שהדבר קיבל כל פרסום בתקשורת. בהפגנות גדולות יותר כבר דרוש אישור, וזה לא תמיד היה קל לקבל אישור להפגין נגד המלחמה. שוב ושוב נאלצים ארגונים למצוא מימון ולפנות לבג"צ כדי שיתאפשר להם להפגין. והאישור שבסוף הגיע, אגב, לא הספיק. העובדה היא שרוב החברה מרגישה שזהו איוּם-נורא להפגין נגד המלחמה ולא להתלכד מאחורי הצבא, גם כשהוא טועה – ולכן גם חיילים ושוטרים (כולל דרגות בכירות) מפזרים הפגנות חוקיות או מונעים אותן, בניגוד לחוק. כלומר, במקום שהמשטרה תפגין אחריות ותגן על זכותם של אזרחים להביע עמדות, ואפילו מרגיזות, ובמיוחד של מיעוטים, היא מנסה (ותכופות מצליחה) למנוע הפגנות וסיורים של אנשי שמאל (ולא רק של השמאל), וזוכה לתמיכה ציבורית ופוליטית על כך. לכן, אולי בכלל לא צריך לזרוק לכלא, לרצוח ולהעלים ללא משפט (למרות שבקצוות גם זה קורה, בחסות שעת החירום ומשטר הכיבוש הצבאי; ולעיתים זה מתחלף בהעלמת עין מהשיעור הגבוה מאוד של מעצרי-שווא, מהפרת זכויות העצורים ותקיפות שוטרים שלא מטופלות) כדי להשיג את המטרה. מספיק לראות את התכיפות שבה אומרים עוברי אורח למפגיני שמאל "תתביישו לכם" על דיעה פוליטית, כאילו הם הורה שמחנך את ילדיו; או להבחין בעוצמת ההערות, השנאה והאלימות של אזרחים ושוטרים כלפי אנשי שמאל; או של קצינים בכירים שאומרים לחייליהם להדק את האזיקים של המפגינים שעצרו, ו"להתנהג אליהם כאל מחבלים"; או של רופאים ובעלי תפקיד; ושל שאר הציבור. הכיוון ברור. זה לא רק "גל חקיקה" מקרי, זה שיקוף של הלכי רוח ציבוריים, שעוד ממשיכים להתחזק. נראה שבמקום שבו האזרחים ונציגי המדינה מדכאים את חבריהם-האזרחים על עמדות פוליטיות באופן וולנטרי, השלטון לא צריך להתערב ולהעלים אזרחים באופן פעיל.

אכן, על הנייר, לערבים יש זכויות מסוימות, כמעט כמו לאזרחים היהודים. ההגבלות החוקיות עליהם הן בעיקר בתחום ההתאזרחות, ההגירה אל/מן הארץ והבעלות על קרקע. אבל בפועל היד השלטונית קשה עליהם הרבה יותר, וברוח ימי הממשל הצבאי היא ממשיכה לרגל אחריהם, לסכסך בתוכם, לפגוע בזכויות התכנון והבריאות שלהם, לאכוף אכיפת-ייתר בבנייה ואכיפת-חסר באלימות ותאונות דרכים, ועוד. אבינרי כותב "פשיזם הוא משטר שבו משטרה חשאית עוקבת אחר האזרחים" והשב"כ באמת מקיים רישום קפדני ודקדני של מאות-אלפי אזרחים (לפחות), ובכלל זה מנהל משטר של "מגבלות על נסיעות לחו"ל" כלשונו של אבינרי, שכול אזרחית חובשת חיג'אב יכולה לספר לו עליו. אלא שהרבה מזה נובע גם מיוזמות מקומיות, מפרשנות מקובלת, מאווירה כללית ומרצון לא-מדובר; לא בהוראת החוק והממשל. אפשר לנחש שגם משטרי הבידוק בנתב"ג נבנו לאורך זמן, ביוזמות קטנות של עובדים וקצינים, בהדרגה, מלמטה למעלה. ובדומה, כך, למרות הפסיקות השונות של בתי המשפט, שגם הן לא נאכפות, רבנים ואישי ציבור אחרים מעיזים לקרוא במוצהר (ובניגוד לחוק) שלא להשכיר דירות, לא להעסיקם ולא להתחתן איתם – ועל אף הזעזוע המדומה – הציבור תומך בדברים ותומך בפוסקים. הציבור גם תומך בסנקציות ממשלתיות, בעידוד הגירה, בשלילת תושבות, במניעת זכויות הצבעה ובחירה, בצמצום חופש הביטוי, ובפגיעה בארגוני זכויות-האדם. אז מי צריך מדיניות רשמית, כאשר המדיניות הפשיסטית הבלתי-רשמית פועלת באופן מוצלח הרבה יותר?

אכן, המשטר לא מוציא להורג אזרחים, ולא כולא את מי שהתראיין לעיתונאי זר (אבל כן, אם הדליף ידיעות). ובכל זאת, הקולות הציבוריים כבר נשמעים היטב: בוגדים, סרטן, סכין בגב, צריך להוציא להורג, לשלול אזרחות, לכלוא, לגרש, לשלול זכויות הצבעה, לשלול זכויות פנסיה, למנוע מימון וכו' – והכול בשל עמדות פוליטיות. אז אולי גם זה רק עניין של זמן. לכאורה, אין אצלנו תרבות דקדקנית של פחד וחרדה קיומית בחיי היום-יום, אבל זה לא נובע מכך שהביקורת על השלטון נשמעת בנחת, אלא מפני שרוב היהודים בוחרים מאליהם לחזק את השלטון, ואין להם ביקורת עליו, ולכן אין להם ממה לחשוש. (וכל זה נכון רק ליהודים, ולא כל שכן אין הדבר תקף לנעשה בשטחים). למרות שאין סנקציה שיפוטית, יש אצל רבים פחד מפני מחיר חברתי גדול. והוא אף מתאושש תכופות, כשהנשאים שלו הם דווקא סוכנים וולנטריים של הלאומיות: כל מיני אזרחים ופעילי-לאומנות, חלקם ימנים מוצהרים, אחרים מכנים את עצמם מרכז ואף שמאל. מתברר שמי שמגנים על המשטר ומצדיקים את מעשיו באופן סמי-אוטומטי ובאלימות רבה הם דווקא האזרחים, ושהמגמה הזאת רק מתחזקת.

אכן, בתי המשפט בישראל הם עצמאיים. אבל רוב השופטים לוקחים באופן וולנטרי חלק בתחזוקת הלאומי, לעיתים במוצהר, ואפילו ממש בניגוד לחוק ובניגוד גמור לראיות, כמו במקרה של צווי השעה לחוק האזרחות, או מעמדה של עזה. מבחינה חברתית, הסטטיסטיקה של הרשעות, זיכויים וחנינות מלמדת המון, ויש בשפע ביקורת (חסרת התועלת) על הציות הכמעט-עיוור של שופטים לדרישות השב"כ, המשטרה והצבא. יש שיאמרו: הנה, בעצמך אמרת שיש ביקורת. נכון, אבל נדמה לי שהתרבות הפשיסטית, בשונה מהמשטר הפשיסטי, היא להתעלם מהביקורת, ועל ידי כך לאיין אותה. (אגב, זאת שיטה שהומצאה בתקופת הממשל הצבאי ואומצה במקומות אחרים: "רוצים להפגין ולשבות? תהנו. אנחנו נחכה שתתייאשו").

ואכן, עדיין אין כאן מחנות ריכוז, אבל עוד אבינרי כותב עליהם, וכבר מדברים על זה ומתאמנים על זה.

ולסיום, "מערכת חינוך אחת הכופה את האידיאולוגיה השלטת" כפי שכתב אבינרי, במידה רבה כבר יש (וחלק מהאינדוקטרינציה נעשה בצבא), ובין היתר היא גם מנסה נואשות לשכנע בהיותה דמוקרטית, בחשיבות השירות הצבאי (כולל בשטחים), ביעילות הפתרונות ההרתעתיים ההתקפיים, ובהכרח ובלגיטימיות של שלטון הרוב-האתני.

פשיזם כתנועה חברתית: הייתכנו פשיסטים ללא פשיזם?

משום כך, בבחינה סוציולוגית, התקופה הנוכחית מבטאת פשיסיזציה. לא בגלל החקיקה האנטי-דמוקרטית, כפי שאומר אבינרי, אלא להפך – מפני שהחקיקה היא ביטוי שלה. היא נובעת מרוח גבית ציבורית חזקה ומתחזקת בעד שלטון מגביל, נחוש ו"גאה", ומפני שיש כאן תרבות-פוליטית אנטי-דמוקרטית, ותהליך של כינון ניאו-ציונות מתלכדת ואלימה. אנחנו רגילים לחשוב על פשיזם כמשהו שנכפה על האזרחים, ושאם ניתנת לאנשים האפשרות לזכות בחירות ובדמוקרטיה, אין שום אפשרות שהם יבחרו אחרת. והנה אחנו רואים תופעה של הגבלת-חירויות שלא נוצרת מלמעלה, אלא שמשקף הגבלות חברתיות שצומחות מלמטה, כתנועה פופולרית, ושיעילותן אינה נופלת מזאת של השלטון הטוטליטרי. ניתן ללמוד על המגמה הזאת לא רק מהצעות החוק (שאפילו שחלקן נופלות, הן תורמות לשינוי השיח), אלא בעיקר מעוצמת הצעקות, מתכיפות התעוזות ומקיצוניות ההתבטאויות נגד ארגוני זכויות אדם, נגד ערבים ונגד שמאלנים, בכול פינת רחוב ומעל כל במה ציבורית. התמיכה הציבורית בהגבלת זכויות הערבים והשמאל היא העיקר, ולמעשה, חברי הפרלמנט (מימין ומשמאל) רק בקושי מצליחים להדביק את המגמה.

זה לא פשוט לתאר לעצמנו את הפשיזם כמשהו שלא נכפה עלינו אלא שמגיב לדרישת הציבור, ומזה זמן שהתופעה שבה הרוב-בציבור תומך בהגבלת הדמוקרטיה – דורשת דיון מחודש במונחים. יש לפנינו כמעט-אבסורד, של מעין-פשיזם שהוא "וולנטרי" ושמתבטא לא (רק) בחקיקה, אלא קודם כל ובעיקר בסנקציות חברתיות אחרות, כמו לצעוק "בוגדים", לתקוף, לאיים או לשלול זכויות בסיסיות. אנחנו מגלים שתרבות של סנקציות חברתיות מתגלה כיעילה לא-פחות, ואולי יותר, מהסנקציות החוקיות והמשטריות שאותן מחפש אבינרי. שהרוע לא חריג למצב האנושי, אלא הוא חלק בנאלי ממנו. שהפשיזם לא מתרחש בבת אחת בצמרת השלטון ונכפה על היתר, אלא מתארגן באופן תהליכי בכול שדרות החברה.

הלוא חברות יכולות לארגן הסדרים פוליטיים שונים, ולהשיג את אותן המטרות. לחלקן אנחנו קוראים מדינה (לפחות כיום), או ממיינים אותן לצורות משטר שונות, אך בסופו של יום התהליך החברתי הוא מה שמשנה את המציאות. ובמקרה דנן זאת חברה, ותרבותה הפוליטית נעשית יותר ויותר פשיסטית. ולכן, השאלה אם ומתי תיאבד ישראל את מראית-העין הדמוקרטית, ובאיזה רגע יהיה ניתן להכריז סופית שמחליפים את הכותרת מ"דמוקרטיה" או "אתנוקרטיה" למשהו אחר, היא לדעתי פחות מעניינת, ואולי גם בלתי אפשרית או רלוונטית. זה לא יותר ממשחק בהגדרות, והצבת משתנים בנוסחאות שיצרנו רגע קודם. זאת תיאורטיזציה בשירות המסקנה ובדיעבד, בלי להתעמק בפרקטיקות ובתהליך. זה משול לחיפוש הסימפטומים ולא המחלה, למרות שסימפטומים לעיתים משתנים בין חולה לחולה, באותה המחלה. (והחולה הנוכחי שונה מאוד, כי הוא פוסט-טראומטי לשואה, קיים ממשל צבאי על אזרחיו הערבים שהשפעותיו ניכרות עד היום, החזיק בשטחים מסוריה, לבנון ומצרים, וממשיך לקיים כיבוש והתנחלות בגדה ומצור על הרצועה; והוא אף רואה בכל אלה דברים לגיטימיים).

מעניין וחשוב יותר להביט אל התהליך החברתי והתרבותי ולחשוב: איך עלינו לכנות את התופעה שבה הציבור (היהודי) בישראל הוא הסוכן הפעיל והאלים של הדיכוי הפוליטי, ושרק לפעמים זה השלטון עצמו, או שבמקרה הם גם לובשי-מדים או בעלי-תפקיד? איך נכנה מצב שבו הציבור נכון לוותר על חירויות אזרחיות וביקורת שלטונית (במיוחד בענייני ביטחון ושלטון-אתני) ומעדיף שלטון חזק ואלמנטים טוטליטריים ואלימים? איך נכנה מצב שבו אולי מותר להפגין ולהתראיין, אבל ממילא – בשל ההגכחה והסנקציות החברתיות – ולא בגלל הסנקציות החוקיות – החברה מאיינת באלימות כל יכולת להציע שינוי פוליטי?