אחדות מדומה: הסוציולוגיה של מחאת האוהלים ופוליטיקת ההדחקה

1)     ממתי משבר כלכלי מאחד את הציבור?

אין זה חדש ובוודאי לא ייחודי לישראל שבתקופות של משבר כלכלי (ויציבות ביטחונית) מתחדד הויכוח הפוליטי סביב שאלות של צדק חברתי-מעמדי וחלוקת משאבים. אלא שמאבקים חברתיים גדולים, כמו זה הנוכחי, בדרך כלל מלווים בזעם רב ובקיטוב פוליטי אדיר בחברה בין ימין ליברלי-קפיטליסטי ושמאל סוציאל-דמוקרטי, בעיקר בחברות שבהן הפערים החברתיים-כלכליים גדולים (כמו איטליה למשל). אם כך, איך ייתכן שמאבק פוליטי סוער וחסר תקדים, שאמור להדגיש את הפערים הפוליטיים והמעמדיים בחברה, מצטייר בעיניי רבים כחגיגה של אחדות? איפה עוד נשמע על ויכוח על משאבים ומדיניות כלכלית-חברתית, בו 85% מהציבור תומכים במחאה (או לפחות חושבים שהם תומכים בה)? האם הפכו העשירים את עורם והם תומכים עתה בתביעות מעמדיות?! האם הפכו המתנחלים את חברבורותיהם והם תומכים בדיור זול דווקא במרכז הארץ?! ובכלל, האם המאבק הזה מצליח באמת בגלל שהוא נושא איזו בשורה אידיאולוגית חדשה, סולידארית וסוחפת, או שמדובר במחאה מרגשת אמנם, אבל שהיא ברית אד-הוק חדשה של אותן הקבוצות בעלות האינטרסים ישנים? 

כפי שנראה להלן, ניתן וראוי להסביר את התנהגות הפוליטית בתנועה החברתית העצומה הזאת דווקא על ידי התבוננות אל השיוך החברתי של הקבוצות המשתתפות בו. אחרי פוסט ההוקרה לניתוח מעמדי, יוקדש הפוסט הנוכחי לדיון במבנה הסקטוריאלי המורכב יותר של החברה בישראל, שבזכותו התאפשרה הצלחת המחאה הנוכחית.

במבט ראשון קל לדחות את הניתוח הסקטוריאלי, ונדמה שבמאבק הנוכחי "כולם ביחד", בוודאי "מעמד הביניים" ומטה. אחרי הכול: "העם" דורש צדק חברתי. ובכל זאת, למרות שאנחנו משתמשים באותן המילים, לנגד עינינו אנו מדמיינים חזונות שונים בתכלית, ודרכים הפוכות להשיג "צדק" כזה. עבור חלק "העם" הוא "עם ישראל" (כלומר, יהודים), עבור אחרים הכוונה פשוט ל"נתינים", פשוטי-העם (כלומר, כל האזרחים), ויש גם שמתכוונים בכלל לכל בני האדם החיים כאן. חלק חושבים ש"צדק חברתי" פירושו לתגמל קודם כל את מי שמשרת את המדינה (בעיקר בשירות צבאי) ו"מגיע לו", אחרים טוענים שחייבים להעדיף ולעזור לעניים או לרחוקים מהמרכז, ויש מי שתומכים בזכויות ללא תנאי לכולם. וגם הדרך ל"שינוי" שנויה במחלוקת: יש שדורשים להעלות מיסים, אחרים אומרים להוריד; חלק מדברים על מס עקיף, אחרים על מסי חברות, ויש שמעדיפים מס הכנסה שלילי; חלק רוצים שהממשלה תפקח ביד רמה על המחירים, ואחרים דורשים גם ליזום ולבנות בכספי המיסים ואף להיכנס לחובות; חלק מתקוממים על ההשקעה בשטחים במקום בחינוך ובריאות, ומתרעמים על מתנחלים-מבוססים שזוכים לתגמולים גבוהים יותר מאזרחים עניים; אחרים מנסים להפליל את האשם במצב הכלכלי במהגרים. ובתווך יש הרבה אנשים, אולי אפילו רוב, שבכלל משתתפים רק כדי לבטא במחאתם קושי וייאוש, ואינם מציעים או תומכים באף פתרון.

אז נכון, רובנו נפגעים מהמדיניות הממשלתית של העשור האחרון לפחות, ומדינת-רווחה היא דבר שרוב גדול בציבור תומך בו, אבל ההשתתפות שלנו במאבק אינה נובעת מניתוח פוליטי קר והבנה רציונאלית חדשה ומשותפת לכולם. עוד יותר משהעמדות שלנו לא-משותפות, התחושות שלנו כלפי המאבק הן למעשה שונות, בגלל שהמיקום החברתי והשיוך הקולקטיבי שלנו שונים. כלומר, האינטרסים שלנו שונים, הזהויות שלנו שונות, והשקפות העולם שלנו אחרות, עוד קודם לכך שמתעסקים באידיאולוגיה (אם בכלל).

2)     סוף עונת האחוס"לים

כדי להבין את הניתוח הסקטוריאלי, כדאי לחזור אל תיאוריית האחוס"לים של קימרלינג. למי שלא מכיר, מדובר בעיקרון גמיש ונזיל לתיאור סוציולוגי של ההגמוניה בישראל עד בערך שנות התשעים: אשכנזים-יהודים, חילונים, ותיקים, וסוציאליסטים-לאומיים, (ובמידה פחותה: גברים). זה אמנם תיאור קצת ישן, אבל העיקרון נותר דומה: בהכללה, מי שקרובים למעגלים האלו יותר, או בני בריתם, נהנים ממעמד חברתי גבוה יותר, השכלה טובה יותר, משרות טובות יותר, דימוי חיובי יותר, ויותר הכנסה ומשאבים. האחוס"לים הם המושא לחיקוי שסביבו מוגדרת ה"ישראליות". הם יפי הבלורית והתואר, דור תש"ח, מנהיגי כל המפלגות, גיבורי המלחמות, הקצינים הבכירים, הדוגמנים, הזמר הישראלי, ובעלי המבטא ה"ישראלי", וכל השונים מהם נחשבים בעיניהם נחותים ואף פרימיטיביים.

כידוע, משך תקופה ארוכה נהנו האחוס"לים ממעמדם כמעצבי החברה הישראלית, בזכות חלוקת-משאבים לא שווה ושליטה בחוק, בצבא, בתרבות ובכלכלה. לא בכדי הקבוצות ההופכיות להם – מהגרים, חרדים, ערבים ומזרחים – הן קטגוריות שחופפות בצורה די מובהקת את השכבות העניות, הדחויות והפחות-משכילות בישראל. אלא שמאז שנות התשעים חלה שחיקה גדולה ומהירה במעמד האחוס"לים, וקבוצות אחרות צברו יותר כוח על חשבונן. בכנסת למשל, הגוש האחוס"לי נחלש בעשור-פלוס האחרונים, ועל חשבונו התחזקו תומכי ש"ס ויוצאי ברה"מ. בולטת במיוחד התחזקות מעמדם של הדתיים-הלאומים (והחרד"לים) שהגדילו מאוד את חלקם בשליטה והשפעה על משאבי החברה והמדינה. יתר על כן, על אף הניגוד החריף בינם לבין יוצאי ברה"מ בענייני דת, מצאו אלה באלה בני ברית אד הוק להתקפה על ההגמוניה הישנה והנחלשת. כתוצאה מכך קשה לומר שיש כיום הגמוניה חדשה אחת, או שהאחוס"לים כבר לגמרי אינם קבוצה הגמונית, ונכון יותר לתאר תהליך של סקטוריאליזציה, קיטוב, מאבקים ובריתות קצרות-טווח בין הקבוצות. עם זאת, זה מספיק לנו כדי להבין מדוע המחאה הנוכחית מצליחה איפה שקודמותיה נכשלו.

3)     האחוס"לים באים

מצוקת-האחוס"לים היא המפתח להצלחתו של המאבק הנוכחי. אחרי הכול, העושק והסבל של עובדי קבלן ומפעלים, של תושבי הפריפריה, הערבים, החרדים ויתר הקבוצות המוחלשות – כלל אינם חדשים. גם לא מחאותיהם. מה ששונה הפעם הוא שבמחאה הזאת משתתפים – ואף מובילים אותה – האחוס"לים הצעירים, בני-הבורגנים של פעם, "החילונים", ה"אשכנזים" (והמשתאכנזים), שחושבים על עצמם כעל "הרוב הדומם", או "הישראלים האמיתיים" כפי שכינה טומי לפיד את בנו. הם אמנם עדיין מחזיקים במשאבי כוח רבים (ר' ביבי, ציפי, ברק ורוב הכלכלנים, התעשיינים, השופטים, העיתונאים, הקצינים הבכירים, המרצים וכו'); אבל, כאמור, הם כבר מזמן לא בשיאם. השחיקה במעמדם גדולה ומהירה, ויכולותיהם ומשאביהם מתמעטים והולכים בהתמדה, בעיקר בקרב הדורות הצעירים.

עבור האחוס"לים הצעירים, שרואים את הפער העצום בין היתרונות שמהם נהנו הוריהם, לבין העוני הרווח שלא פוסח עליהם, המחאה היא ניסיון חיוני לשמור על משהו ממעמדו של הדור הקודם. אותם אלו ששתקו אתמול, שהתרחקו מהפוליטיקה, שלא הצביעו, או שהצביעו לגמלאים ולמפלגת שינוי כדי לא להחליט, לא התעוררו לפתע בגלל מצוקתם של אחרים, אלא הם נזעקים עתה בתחושת חירום להתגייס למאבק על עתידם-שלהם, שאותו הם מצדיקים בטיעונים ערכיים של "צדק חברתי" ושותפות גורל. אבל אל תטעו: הצדק החברתי איננו הדגל שמאחד פתאום את הציבור בישראל, ובוודאי שלא הניע או מניע את האחוס"לים. משך דורות רבים אי השוויון שירת את האחוס"לים, ורק מעטים מהם חשבו – ועוד פחות מהם קידמו – "צדק חברתי". להפך, אי-השוויון נוצר, התארגן והוצדק על ידי דורות האחוס"לים הקודמים (וגם היום). אם מקלפים את הרטוריקה הערכית מגלים שרוב האחו"סלים הצעירים לא נדבקו לפתע בלהט אידיאולוגי ואמונה פוליטית, אלא הם בעיקר רוצים רווחה כלכלית, כדי שיתאפשר להם לשוב ולקבל קצת שקט ונחת, ולשכוח מכול היתר. הם לא מתאווים ל"סדר חדש", אלא משתמשים בו כהצדקה כדי להציל משהו מהסדר הציוני הישן, כדי להמשיך לחיות באין מפריע ברמת החיים שאליה התרגלו, ובלי לערער על יתרונם בחברה ובתרבות. כשמתבוננים בהם מגלים שזאת מחאה הרבה יותר אגואיסטית וסקטוריאלית מאשר סולידארית ומשותפת, כפי שנראה היה במבט ראשון.

סטיקר בלב, וב.מ.וו. איקס שלוש ביד. האמנם באמת פתאום נזכרו במחאת הפריפריה?

בוודאי, המצוקה של כולם היום היא אמיתית וגדולה והמחאה עליה אותנטית, ראויה ונדרשת; ואכן, הניאוליברליזם הקיצוני של העשור האחרון הוא האחראי העיקרי לעומק המצוקה; וגם אין ספק שצעירי האחוס"לים אינם לבד, אלא שזהו מאבק של רוב האזרחים בישראל שאינם מצליחים לגשר על הפער שבין המשכורות הנמוכות והמחירים הגבוהים. ועדיין, העניין הכלכלי והמעמדי מספרים רק חלק מהסיפור. אין ספק שהמחאה לא הייתה מצליחה בלי שהמצוקה הכלכלית הייתה מגיעה אל החילונים הצעירים, (אלה שנולדו למעמד ביניים שהפך עני, שגרים במרכז ובחוף, ושעד לא מזמן נהנו מיתרון גובה על פני קבוצות אחרות). רק מעמדם התרבותי ההגמוני של האחוס"לים יכול היה להביא אחרים להתלכד סביב המאבק כאילו זהו "המאבק של כולם". ברור שה"ציבורים" השונים לא היו מתלכדים סביב מאבק דומה, אילו היה מדובר ביוזמה של חרדים, ערבים או מזרחים בפריפריה, כפי שאכן היה פעמים רבות. זוהי גם הסיבה שהתקשורת המיינסטרימית, שבה יש לאחוס"לים צעירים מגוש דן שיעור ייצוג גבוה ומשפיע במיוחד, אוהדת את המאבק מאוד ומגבה אותו, שלא כמו את "כיכר הלחם" לפני כעשור.

4)     רגעים קטנים של אחדות

נותרת אפוא השאלה: מדוע בעלי אינטרסים מנוגדים כל כך, לא-רק נמשכים אל אותו המאבק, אלא אף רואים חשיבות דווקא בהדגשת "אחדותו" ובקריאה לשמרה? מה עניין "אחדות" למאבק שמבקש לחשוף את שקר-האחדות, ולברר מי מרוויח ומפסיד, מי תומך ומי מתנגד לממשלה שתגן באופן פעיל על הציבור בשוק? איך זה שמשפחות שמתקשות לסגור את החודש מצטרפות להתעקשות שלא נפרט מהן המפלגות (ליברמן, הליכוד, וקדימה!) שמצען המוצהר הוא קפיטליסטי ונוגד את מדיניות הרווחה?! במה לעזאזל תורם החיבוק של המפלגות הקפיטליסטיות למאבק נגד הקפיטליזם?! איך קורה, למשל, שהחילונים בגוש דן ותושבי הפריפריה, מסכימים להתעלם מהכסף שמשקיעות הממשלות דווקא בשטחים על אבטחת והרחבת ההתנחלויות, הפעלת משטר דיכוי צבאי, ומתן הטבות, ואף מזמינים את תושביהן, שנהנים מהמצב הקיים, להשתתף במחאה לשינוי המצב-הקיים?! מדוע אנחנו מוכנים "להידפק" ורק לא לפגוע במפגן האחדות המעושה שעולה מכול הכיכרות?!

תשובה רווחת היא ש"אנחנו לא מסכימים על הגירה, גזענות, התיישבות וכיבוש, אבל כן על שאלות כלכליות", ולכן מדובר בברית אד-הוק עם קבוצות אחרות כדי לאפשר את המחאה. כאילו להוכיח שזאת לא מחאה נגד ממשלה ספציפית. (יותר מזה, אם כולם שונאים שמאלנים, הם לבטח ישנאו לגלות שהם עצמם סוציאל-דמוקרטים, ולכן נמנעים מלספר להם, מחשש שיעזבו). אבל בסופו של דבר, אם יצאו מאות אלפים להפגין למען "צדק חברתי", אבל המאבק רק יביא עוד ממשלות קפיטליסטיות ועוד השקעה בשטחים, אז מה יצא מכול האחדות וה-א-פוליטיות?

הסבר שני הוא שכמו ישראל גם המחאה מייצגת דברים שונים לאנשים שונים. כלומר, שהיא פרויקט שלא הושלם: גבולותיה הגיאוגרפיים טרם הוכרעו, אלא הם בהתהוות; גבולותיה האזרחיים נעים בין גישה של "בית לכל יהודי העולם שיתקיים כשיושלם קיבוץ הגלויות" לבין "מדינה לכול הישראלים" (ואולי יותר); מצב החירום החוקי והמעשי נמשכים עוד מטרם קום המדינה ומבטלים את "השגרה" שמעולם עוד לא הגיעה; חוקה אין ולא נראית באופק; ומקומן של הדת והלאומיות בהכרח לא מוכרעים. כך, כל עוד הפרויקט לא הושלם, כל אחד יכול לחשוב על "העם", "החברה", "המדינה", "צדק" ו"ישראל" כל מה שהוא רק רוצה, ולהרגיש חלק, למרות שאחנו מתכוונים לדברים שונים. ללכת עם ולהרגיש בלי. אם אלו פני הדברים, הרי שהמחאה לא מלמדת על רצון לעסוק בפוליטיקה, אלא רק להביע מצוקה, ואיננה מבשרת על שינוי אמיתי.

הסבר נוסף של ערגת האחדות הוא שהמשבר הכלכלי והמאבק החברתי הענק יוצרים תקופה לימינאלית, שבה אנו מחפשים יציבות ע"י אחדות. תקופות לימינאליות הן תקופות של מעבר בין מצב חברתי אחד למצב חברתי אחר, שבהן יש השעיה של ההגדרות החברתיות המוכרות לנו. כשכוחו של השלטון מתערער, כמו אחרי רצח רבין או במלחמה, וגם ברגעים מהפכניים ואופטימיים, המוזות שותקות מהתרגשות, מבלבול ומפחד, וכולם נמלאים אופוריה ורוצים "אחדות", עד שיתברר הסדר החברתי החדש/מחדש. אכן, מחלק מהתיאורים המגיעים מן המחאה עולה תחושת היקסמות עממית מעוצמתו של הרגע המכונן, המהולה בבלבול, זעם, התרגשות ופחד, שיישארו כנראה עד ששוב יהיה ברור מי זה מי, מה, איך מתי ואיפה.

עד אז, בכול אופן, לכולם (או לפחות ל-85% מהציבור) נוח לחשוב שהם חלק מהתנועה החברתית למען "צדק", להדחיק את המחלוקת והאינטרסים, וליצור חזות-השווא של אחדות; אפילו שלמען האמת, קבוצות שונות לגמרי מושכות לכיוונים מנוגדים, שחלקם שואפים בכלל להגדיל או לשמר אי-צדק חברתי-כלכלי כלשהו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, השמאל הציוני-לאומני, קפיטליזם וכלכלה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

40 תגובות על אחדות מדומה: הסוציולוגיה של מחאת האוהלים ופוליטיקת ההדחקה

  1. עדו הגיב:

    בראבו.
    ואני כאחוס"ל ותיק ואיש פוליטי לא מבין מה רוצים?
    רוצים לקרב את הפריפריה על ידי תחבורה ציבורית בשבת – זה פוליטי, רוצים ממשלה יותר סוציאליסטית ופחות משרתת של הטייקונים? זה פוליטי.
    רוצים לקחת ממישהו ? ממי בדיוק?
    מתקציב הביטחון? זה פוליטי, מההתנחלויות? זה פוליטי, מהקיבוצים? מהחרדים? הכל פוליטי.
    ואיפה לעזאזל הייתם כולכם כשאמרנו לכם שהכיבוש רע למדינה? למה בחרתם במישהו שלבת שלו יש בגיל 21 מיליונים בחשבונות הבנק או במעשן סיגרים נהנתן?
    אתם מוכנים להודות עכשיו שהמערך הישן, זה עם האפליה והקיפוח, היה הרבה יותר 'חברתי' מאשר הליכוד וש"ס ה'אותנטיים' שצמחו מלמטה? שיוסי שריד כשר החינוך דאג הרבה יותר לפריפריה מכל אלו ש'באו משם'?
    בקיצור – איפה ההתנצלות נבלות?

  2. אייל, רחובות הגיב:

    אני לא בטוח שהניתוח הזה נכון. נראה לי שלאחדות שמופגנת כאן יש חשיבות אחרת: היא דרושה להתחלת תהליך של בניית קונצנזוס.

    אסביר: בגלל הקיטוב הפוליטי, כל ממשלה שנוכל לדמיין תחטף על ידי קיצונים, אם מימין ואם משמאל. הממשלה הנוכחית "נחטפה" ע"י ימין קיצוני וגזעני, ע"ע ליברמן וש"ס ושות'. ממשלת רבין ז"ל, למשל, "נחטפה" ע"י השמאל, והסכם אוסלו שחתמה עליו היה רחוק מדי מהקונצנזוס. התוצאה היא שצרכי הזרם המרכזי, אם בתחום הפוליטי ואם בתחום הכלכלי, לא רק שאינם באים לידי ביטוי בהחלטות ממשלה, אלא שהם אף נדרסים על ידה.

    נראה לי שהמחאה היא קודם כל על הניתוק הזה שנוצר בין הנבחרים לבין העם. מכיוון שבממשלה לא נוצר קונצנזוס שפוי (=משקף את הקונצנזוס של הציבור), בא הציבור ודורש טריפה מחודשת של הקלפים כך שהחלטות הממשלה ייצגו את צרכיו. הכלכלה היא כרגע המכנה המשותף הרחב ביותר שעליו אפשר לבנות קונצנזוס. לעומת זאת, התייחסות המחאה למצב הפוליטי (שטחים) תחזיר אותנו, הציבור, שוב למצב של קיטוב משתק שיאפשר לממשלה לנהל מדיניות קיצונית ש"לא סופרת" אותנו ואף דורסת אותנו.

    אני מקוה שבהמשך התהליך, גם נושא השטחים יעלה לדיון, אולי בדרכי שיח שונות מקלישאות פופוליטיקה ומההתלהמות שלה ומתוך מגמה לנהל מדיניות שתהיה טובה לעתיד של כולנו ושל הדורות הבאים אחרינו. הרי אם הסירה הזו תטבע, הרי שכבר לא ישנה ימין או שמאל, יהודים או ערבים – כולנו נטבע יחד. והדבק הזה של המחאה, גם אם הוא נראה מלאכותי, מדגיש את העובדה שלכולנו בכל זאת יש אינטרסים משותפים – כולנו רוצים לנהל חיים מאושרים וטובים. מהבסיס המשותף הזה אפשר לחשוב מהן הדרכים הטובות להגיע לחיים טובים יותר, וברור שכאן הדעות חלוקות, אבל ללא מציאת בסיס משותף לא ניתן לבנות דבר. וגו'

  3. אייל גרוס הגיב:

    אני די מסכים ואם יורשה לי לצטט מעצמי כך כתבתי אתמול:

    לכל אלו מצטרפות הביקורות על כך שהמחאה זוכה לתמיכה ותהודה עכשיו, מהסוג שלא זכתה לו כאשר דובר במאבק של מעמדות נמוכים באמת, ואוכלוסיות מוחלשות מאוד, ומזרחיות בייחוד, כמו במקרה של כיכר הלחם, ויקי כנפו ומאבקים נוספים שהתקיימו לאורך שנים. במובן זה חייבים להודות שנקודת השבר התרחשה כאשר מעמד הביניים הבין שהמדיניות הניאו-ליברלית פוגעת בו. היה צריך שזה יקרה כדי שיתפתח מאבק שמוציא מאות-אלפי אנשים לרחוב. המבחן כרגע הוא האם המאבק הזה יגרום לתודעה חברתית וסולידריות בקרב מובילי ומשתתפי המאבק, כזו שתחצה מעמדות ושייכות אתנית ולאומית: האם ההמונים יזעקו גם אל מול גזרות שפוגעות באוכלוסיות העניות אך לא בהן? האם אובדן הבית של תושבי אלעראקיב ויישובים "לא מוכרים" אחרים יעורר גם הוא אותה מידה של זעקה, או שמא שלילה זו של זכויות מהציבור הפלסטיני בשטחים ובישראל, והמשך ההדרה של אוכלוסיות עניות (מזרחיות ברובן) תמשיך להיחשב בדעת הקהל כמצב "הנורמלי" אחרי שגל המחאה הנוכחי יחלוף?

    http://aeyalgross.com/blog/?p=66117

  4. Eyal הגיב:

    יש לנו אינפלציית איילים כרגע…

    לאייל הרחובותי –
    תקוות לחוד וניתוח חברתי לחוד. גם לי יש תקוות משלי, אבל הפוסט לא מתמקד בפרקטיקה או בשאיפות, אלא בדיאגנוזה. הוא בא להזכיר שאין "קונצנזוס" באמת אלא רק מפגן שווא של אחדות, שותפות עניינים אירעית, ושהרבה מהשותפים למאבק בעצם אחראים למצב (קפיליסטים ומתנחלים למשל). הם מאוד נהנים מהאיצטלה הא-פוליטית של המחאה, שלא מצביעה על הצורך לשים סוף לחגיגה שלהם. אני די בטחו שברגע שבאחוס"ליה יחזרו להיות טיפל'ה שבעים, הם יחזרו לשכוח מכול היתר.

    לאייל גרוס –
    לא בכדי הטקסט שלך מקושר בפוסט! אני רק חושב שלא מדובר ב"מעמד הביניים", אלא ספציפית בחילונים, שרובם אשכנזים ומשתאכנזים.

  5. Noa הגיב:

    הבעיה היא שאם מנסים לבנות קונצנזוס שירצה את כל הקבוצות, גם את אלה שמתופפים למען סיום הכיבוש וגם את אלה שנושאים שלטים שכתוב עליהם "הפיתרון – בנייה בשומרון", התוצאה היא שנשארים בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. הדרך היחידה להימנע כביכול מפוליטיקה היא להיצמד להגמוניה, שזה כמובן לא להימנע באמת מהפוליטיקה, פשוט להימנע מנקיטת עמדה וממאבק שלא תהיה בו אחדות משמחת.
    אני בדיוק קוראת ספר משעשע שנקרא "הבנקאי האנרכיסט", של פרננדו פסואה, שבו נואם בנקאי הטוען שהוא אנרכיסט, במחשבותיו ובמעשיו כאחד. אחד הדברים שהוא אומר הוא שמול האנרכיסט המנסה להתנגד לכל העוולות החברתיות באשר הן, עומדות שתי אפשרויות: בניית חברה אנרכיסטית (נקייה מכל הגדרות מעמדיות וכו'), או מציאת פיתרון קרוב, הכי טוב שאפשר. הוא טוען שאם מבינים שאי אפשר לבנות חברה אנרכיסטית, כי דבר כזה לא קיים (כי אי אפשר לבנות חברה שלא יהיו בה שום הגדרות מסוג כלשהו), הרי שהאופציה הבאה הכי מוצלחת היא לבחור בבדיה החברתית (הוא קורא לכל המוסכמות החברתיות בדיות שכן הן אינן מבוססות על הטבע וכו') שתיראה לנו הכי נכונה וצודקת. והבדיה הכי נכונה וצודקת תהיה זו שאנחנו הכי רגילים אליה, דהיינו זו שאנו חיים בה עכשיו. כל זה נכתב כמובן במידה לא קטנה של ציניות, אבל נראה לי שיש לזה רלוונטיות לדיון הנוכחי..

  6. Eyal הגיב:

    מעולה. הסבר טאוטולוגי של התמיכה ב"שינוי" למען שימור הקיים. הזעם המשותף מהמצב, מביא לפעולה קולקטיבית שדורכת במקום, שממנה מפיקים התרוממות נפש ועונג. כך המחאה נגד הסדר הקיים הופכת לחלק מהסדר הקיים.

  7. אייל הגיב:

    אתה שוכח שרוב האוכלוסיה החלשה אולי בחרה בביבי אבל לא בחרה בהרכב ממשלתי כזה. בגלל שיטת הבחירות נוצר מצב שזה נראה כאילו רוב העם כך וכך ולא אחרת וזו אשליה. רוב העם, כולל האוכלוסיות החלשות – לא קיצוני. חצי מהעם רצה את לבני. ועוד רבע בכלל לא הצביע או כפי שאתה טוען הצביע לגמלאים. הממשלה הזו לא משקפת את רצון העם, ולכן העם, בשיטותיו האינטואיטיביות, מנסה להצביע נגד המדיניות הקיצונית של הממשלה. רק מתי מעט קיצוניים מרוצים מחוק החרמות, או מזה ששרים את ההמנון הלאומי בבתי הספר ועוד כאלה גזירות דיקטטוריות/קומוניסטיות/קפיטליסטיות כאלה ואחרות. תיאוריית האחוסלים אמנם לא לגמרי מוטעית, אבל היא מסבירה רק חלק מהתופעה הנוכחית.

  8. Eyal הגיב:

    לא שוכח. הצבעה היא הרבה יותר עניין של זהות ורגשות מאשר משקפת תמיכה במצע, ובישראל במיוחד מצע שאיננו "מדיני" או "ביטחוני".

  9. פינגבאק: דיוקנה של אחדות מדומה | העוקץ

  10. יואב הגיב:

    אני די נדהם. "העם שקורא לצדק חברתי בעצם לא רוצה צדק חברתי. למה? ככה". אפשר לדעת על מה למשל מבוססת הפסקה המודגשת הבאה:

    "הם לא מתאווים ל"סדר חדש", אלא משתמשים בו כהצדקה כדי להציל משהו מהסדר הציוני הישן, כדי להמשיך לחיות באין מפריע ברמת החיים שאליה התרגלו, ובלי לערער על יתרונם בחברה ובתרבות. כשמתבוננים בהם מגלים שזאת מחאה הרבה יותר אגואיסטית וסקטוריאלית מאשר סולידארית ומשותפת, כפי שנראה היה במבט ראשון."
    ?

    כלומר, על מה מלבד תחושות בטן?

  11. Eyal הגיב:

    יואב, אילו היה מדובר בסדר חברתי חדש באמת, או בשאיפה אליו, היינו רואים הצבעה על אשמים (מפלגות ספציפיים, אישים, פוליטיקאים, מתנחלים, כיבוש). במקום זה יש דרישה עיקשת לא-פוליטיות וא-מפלגתיות.

  12. אסתי הגיב:

    זו ממשלה של מיעוטים קיצוניים שהשתלטו על העם כולו. העם יוצא כדי לצעוק שהוא לא רוצה קיצונים על הורידים. ולכן הוא צועק צדק חברתי. כי כולם רואים שהקיצוניות הזו מכלה את משאבינו ומורידה אותנו לפי פחת. וזו הסיבה לערבוב המעמדי הזה במחאה. מעבר לזה אחרי שנים רבות של יובש אידאולוגי אצל כל השכבות, יש צורך אדיר לביטוי של משהו שהוא יותר גדול מאיתנו. זה אחד הצרכים הבסיסיים של כל חברה באשר היא, וזה מה שגורם לאנשים לרצות לקום בבוקר.

  13. אביעד הגיב:

    האם יתכן והשמאל נבהל מעוצמת המחאה. פתאום כבר לא כל כך מיוחדים, פתאום כבר לא מעטים ומתוחכמים מול רבים "טיפשים". משהתחילה מחאה נראה היה כי הזמן קצוב עד שהשמאל המלא בעצמו ובמחשבותיו ייבהל מההמון ויחזור לכוך ולבלוג להצטנף בדעותיו החמימות. כבכר לא יידרש יותר למציאות ולפשרות רק לנהל עם עצמו דיון באיזה אתר זניח כזה או אחר. עצוב שמדינה שמתוארת כנופלת לפשיזם ע"פ כל בלוג שמאלני ממוצע, לא ראויה למאבק אחרון על שפיות מסוימת, כן, לא מושלמת לפי דעות בעל הבלוג, אבל בכל זאת ראויה. האם אנחנו לא נדמים לחולה סרטן מפושט שמתלונן על צבע אריזת התרופה?
    אם הפאשיזם כבר כאן, האם ההיסטוריה תוכיח ששוב מאבקי שמאל על טוהר המחנה והדעה יהיו אחראיים לעליית הרודן?

  14. Assaf הגיב:

    אייל,

    תודה על הפוסט.

    אני יושב בניכר ומנסה לחבר את הפיסות…. ולא לגמרי מתחבר לי.

    באופן כללי אני מאוד מעריך את הכתיבה והניתוח שלך. עכשיו קשה לי ליצור תמונה כוללת מכל הזוויות הסותרות.

    מצד אחד, כותבים כמו עופרי אילני (שיודע להיות מאוד ציני וביקורתי כשהוא רואה לנכון) וחגי מטר, מתלהבים החל מן הרגע הראשון – הרבה לפני שתקשורת ההמונים גילתה את המחאה.

    מצד שני מישהו כמוך, שלא רואה כאן הרבה מעבר לואריאציה קצת יותר מענגת וסימפטית-לכאורה של תופעת מפלגת שינוי של טומי לפיד. האם אתה יכול להתייחס ישירות למה שאנשים לא פחות שמאלנים ממך, ולא פחות אינטליגנטיים ממך, רואים במחאה הזו ושאתה לא רואה – ולהיפך?

    אם יורשה לי למקד: נראה לי שאין ויכוח על כך שזו מחאה שנושאי הדגל שלה ורוב הציבור הנוהר אליה הוא אחוס"לי בעיקרו, וגם על כך שהמחאה היא נגד מדיניות שפגעה קודם, וחזק יותר, במגזרים אחרים. *וגם* על כך שהמסרים המרכזיים לא מתייחסים ישירות לכיבוש ולהתנחלויות.

    אבל בוא לא נהיה מרגול. בוא לא נפסול הכל בגלל שהוא קצת יותר אשכנזי וקצת יותר מרופד. בוא לא נשכח שבניגוד – משווע! – לתופעת שינוי-של-לפיד – המפגינים דווקא מבליטים את היותם חלק מן "האביב הערבי" ומעלים את תחריר על נס.

    מה שעבורי אולי עוד יותר בולט (ושחגי מטר מתייחס אליו בהרחבה) הוא הדמוקרטיזציה הפנימית. אולי הרעה הכי חולה של כל התארגנות בישראל היא היעדר תרבות דמוקרטית, ואפילו של תודעה על הצורך לדמוקרטיה. דוגמה אחת שחוויתי מגוף ראשון: היעדר הדמוקרטיה הפנימית הוא שחיסל, מהר ומוקדם, את הסיכויים של תנועת "אומץ לסרב" להפוך למשהו מעבר לתופעה חולפת. וכאן במחאת האוהלים, עושה רושם שיש הרבה תשומת לב לדמוקרטיה פנימית ולחשיבות של התהליך עצמו. זה כמובן גם משפיע על הכיוון בתמונה הגדולה, כי זה מקטין את הסיכוי שהשלטון יוכל לקנות איזה קומץ מנהיגים בכמה עצמות יבשות שייזרקו לעברם.

    אני אישית מעדיף כרגע להתמקד בכך שהאחוס"לים סוף סוף התפכחו והבינו שמה שהם צריכים זה לא "מנהיג\ה חזק\ה" או מפלגה מגזרית שתייצג אותם, אלא לקחת מנהיגות בעצמם ולגרום מבחוץ למערכת הפוליטית לשנות כיוון. בקיצור, באיחור של שישים ומשהו שנה, צאצאיהם של הקבוצה הדומיננטית בהקמת המדינה סוף סוף מגלים את העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה. על העיוורון והחידלון שהיו נחלתם של האחוס"לים עד עכשיו, כתבתי כבר לפני 7 שנים כאן, בעקבות ההפגנה המבישה בעד תכנית ה"התנתקות": http://hagada.org.il/2004/06/05/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A0%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/

    ציטוט קצר: "כיצד אפוא מוריד ציבור זה ראשו בהכנעה משך שנים ומקבל את מרותן של תפיסות עולם מפוקפקות, המנוגדת כל-כך לנטיות ליבו, והמעמידות בסכנה ישירה את עתיד ילדיו ונכדיו? כיצד עומדים בכיכר יותר ממאה אלף אנשים המרושתים בכל עמדות המפתח במדינה, ואשר די כי רבע מהם יחליטו ש"שברו את הכלים ולא משחקים" בכדי להשביתה כליל – ועדיין הם חשים אין-אונות תהומית?"

    אז אני לפחות, שמח שאין-האונות, כך עושה רושם, הסתיימה. בעיני אלה חדשות טובות וחשובות, בעיקר בדרך ובהקשר ההיסטורי בו הן מופיעות. אני יכול לחכות בסבלנות בקשר להעלאת הכיבוש על ראש הכיכרות. בעיני יש פה בעיקר חכמת טאי-צ'י מצד אנשי המאבק. הרי "שמאל קיצוני" זה הדבר הראשון שהדביקו להם, וזה עבד כמו אם-כל-הבומרנגים. בגדול, די ברור מי אוהב את המאבק הזה ומי שונא אותו. ומתברר של"ישראל השנייה" וגם השלישית והרביעית, אין בעייה להתחבר לצפונים שמאלנים, כשהם מדברים לעניין על מה שמפריע גם להם, ומראים קצת לפוליטיקאים ולנפוחים מאיפה משתין הדג. ואתמול כך שמעתי, דיבר בבמה המרכזית עודה בשאראת, לא בדיוק ערבי-חצר מתחנף.

    אבל במקום להמשיך ולהשתפך אשמח קודם כל לשמוע התייחסות ממך.

    תודה, אסף

  15. Eyal הגיב:

    אני לא מוריד מחשיבותו של הניתוח המעמדי וההתפתחויות הרבות שיש למהפכה. ר' http://www.haokets.org/2011/07/29/%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%99%D7%95%D7%98-%D7%9C%D7%A7%D7%90%D7%A8%D7%9C/
    אני גם לא אומר שהיא תיכשל.

    אני רק משתדל להוריד קצת מאשליית ההיקסמות האחדותית, שמטשטשת את מאבקי הכוח בחברה, שהם לעולם מונעים אינטרסים ומיקום חברתי. האידיאולוגיה מעוגנת בנקודת המבט, לא להפך.

    עם חגי מטר אני מסכים מאוד, והוא מבטא את הכיוון הנכון לברית הנוכחית שהיא לפחות כרגע אירעית. עם עופר אני פחות מסכים, ואני מקבל את מה שכתב על דבריו עידן לנדו בקצרה: המחאה היא לא על יצירת מרחב אורבני אלטרנטיבי, אלא על משהו ישים, שאפשר ללכת איתו למכולת.

  16. יואב הגיב:

    אני לא רואה שום דרישה לא-פוליטיות. זה דיון משעמם שמיצו במאהל בערך בשבוע הראשון, הגיע הזמן שגם באינטרנט יפסיקו לעסוק בזה.

    בקשר לא-מפלגתיות, אולי זה חלק מן ה(אי) סדר החדש? אולי חלק ממנו זו גם ההבנה שאין אשמים ספציפיים? (למרות שהשם של ביבי עולה כל הזמן). ואולי זה תהליך שממנו תצמח מפלגה חדשה?

    ועדיין, אני מתעקש, לא הבנתי איך הגעת מן העובדה שאין הצבעה על אשם ספציפי לזה שהאחוס"לים לא באמת רוצים סדר חדש (והרי חלק מן ההכרה במחאה הזו היא בכך ש"השיטה" אשמה, והשיטה אינה שייכת לאיש, אלא משתמשת בסוכנים רבים). מה הקשר לאשם ספציפי? זה בית משפט? ואם היו מצביעים על אשם ספציפי, נגיד ביבי או המתנחלים, איך זה היה מלמד על רצון לסדר חדש? (אולי דווקא להיפך? נגיד להיפטר מן האשם התורן, ביבי או המתנחלים, שמפריע להינות מן הפריבלגיות ולהמשיך בסדר הישן).

    בקיצור, מצטער על ההתעקשות, עדיין לא הבנתי על מה הקביעה הנחרצת שהמוחים אינם באמת מעוניינים בסדר חדש נשענת, ואשמח לקצת גיבוי רציני לטענה הזו, כי מדובר בהאשמה חמורה למדי.

  17. Assaf הגיב:

    אייל
    תודה על ההבהרה. קראתי את הפוסט הקודם שלך, וגם בגלל זה לא כל כך הסתדר לי הפוסט הנוכחי, דווקא כשהעסק מתחיל לתפוס תאוצה. אשמח להמשיך ולעקוב, ובעיקר להחזיק אצבעות. בינתיים נראה שהמחאה בגדול מתגלגלת בכיוונים טובים. הפרובוקציה של הימין המתנחלי התפוגגה וחשפה את הפער הבלתי-ניתן לגישור בינם לבין המחאה, החבר'ה במחאה מראים שהם יודעים לשחק את המשחק – לפחות במובן שאי אפשר לנפנף אותם בתרגיל כזה או אחר או במשחקים של המתנה, הרדמה והתעלמות – והציבור ממשיך לקבל יותר אומץ ולתמוך בהם בגלוי.

    יואב

    יופי. בדיוק. א-מפלגתיות כעיקרון. אם הרעיון שאפשר להיות פוליטי בלי להיות מפלגתי ייטמע בחברה, אם המפלגתיות כדרך חיים תקבל מכת-מוות – זו כבר תהיה הצלחה כבירה של המחאה הזו.

    כמה שנים, וכמה אנשים טובים, וכמה רעיונות טובים, הושחתו בגלל המנטרה: "רוצים להשפיע? תקימו מפלגה או תצטרפו לרשימה, תיכנסו לכנסת וכו' וכו' וכו'". מאנטרה שהיא כמובן מופרכת ושקרית. בארבעים השנים האחרונות כמעט כל מי שהקים מפלגה או הגיע לכנסת "כדי לשנות ולהשפיע", נטמע לגמרי בשחיתות של המערכת במקרה הטוב, או דירדר אותה עוד יותר במקרה הרע. בטח היה ככה גם לפני זה. לאחרונה שמעתי את המאנטרה הזו כאן בסיאטל ב-2006 ממישהו שהיה בביקור. הוא הקים איזו עמותה חברתית שעסקה בפעילות בשטח, ואז החליט "להשפיע מבפנים" והצטרף לקדימה במקום ה-35 או משהו כזה. אמרתי לו, למה לך להרוס את כל מה שעבדת בשבילו? הוא לא ממש הבין מה אני רוצה. אינשאללה, אחרי המחאה הזו אולי כל ילד בישראל יבין את זה.

    המפלגתיות היא גם הגורם העיקרי שמפריד את העם בישראל-פלסטין ל"שבטים" שניתן למשול בהם ולנשל אותם בקלות כזו. הרי בחיי היומיום השבטים האלה כבר מתערבבים לגמרי אחד בשני, וניתן בקלות למצוא באותה משפחה מורחבת אנשים שהם כביכול חברים בשלושה-ארבעה "שבטים" שונים (חוץ אולי מערבים וחרדים). השבטיות היא פיקציה פוליטית שמתוחזקת בידי משטר המפלגתיות, ומבטיחה את המשך קיומו.

  18. Eyal הגיב:

    יואב,

    אם כבר אז אני הופך את נטל ההוכחה: בוא תסביר מה גורם לקבוצה של אנשים שיושבים על התחת כבר יותר מעשור ולא אכפת להם משום עניין ואף אחד אחר, שלא רוצים לשמוע על הפריפריה או הכיבוש, ושאפילו להצביע פעם בכמה שנים הם הפסיקו, או שהצביעו למפלגות שהכי דופקות אותם – להצטרף למחאה? מה, יום אחד הם קמים בבוקר ואורו עיניהם? פתאום הם נעשים סולידאריים ורוצים בבת אחת שוויון עם הערבים והחרדים שעד לפני שבוע הם שנאו? האם מי שמפגינים לשוויון בנטל הצבאי כ"צדק חברתי" דומים למי שמפגינים לאזרוח החברה כ"צדק חברתי לכולם"? או שהם מחפשים להביע מצוקה ורוצים פתרון כלשהו? (ואם כבר: כמה חרדים וערבים בכלל משתתפים במחאה? למה אסור לדבר על הכיבוש וההתנחלויות? ומה עם הרבים שעדיין לא עוסקים בזה, נמנעים עדיין מה שפוליטי, ויושבים בבית או מבלים בחוץ? ומה עם העובדה שבסקרי דעת קהל העמדות וכוונות ההצבעה נותרות יחסית כשהיו?) האם זאת אחדות אותנטית מעמדית וחדשה שטורפת את הקלפים, או שהמתחים החברתיים מושעים לרגע לטובת בריתות פוליטיות, תחושת חוללות והתרגשות לימינאלית? איך ייתכן שכול מחאה למען צדק חברתי באירופה מביאה חילוקי דיעות פוליטיים ומעמדיים חריפים, ואילו בישראל היא מביאה חגיגת אחדות?!

    התשובה שלי לתעלומה הזאת היא שאנשים לא השתנו מן הקצה אל הקצה, בטח לא הם. אכן, כולם רוצים חירות ורווחה, אבל הם שם מסיבות שונות, ולרובם אכפת קודם כל מעצמם, מהתרבות שהם חלק ממנה, וכתוצר של המשאבים ונסיבות החיים שלהם. זה תמיד ככה בכול חברה ובכול זמן, וזה בסדר גמור, ואפילו מצוין במקרה הנוכחי, אבל זה לא מבטל את הפרספקטיבות השונות והשאיפות הסותרות של המשתתפים, או מוחק את הסדר החברתי של פערים חברתיים שאינם רק כלכליים. או, אם להיות אופטימי, עדיין לא. אני לא מבין מה הפליאה הגדולה – כל המאבק הזה חושף כמה חברה היא תמיד מאבקים על משאבים. אז מה, להגיד שהאידיאולוגיה נובעת מהפרספקטיבה והאינטרסים המעמדיים נשמע לך מובן, אבל אם ממירים את המושג "מעמד" ב"מגזר" זה דורש הוכחה מיוחדת? גם למגזרים יש אינטרסים, והאידיאולוגיות נובעות גם מהם. הניתוח הסוציולוגי רואה בחברה תמיד זירת מאבק על משאבים, למרות שהמאבק לעיתים מוסווה.

    אינשאללה המחאה תצליח לשנות משהו מחלוקת המשאבים (וזה יהיה המון!), אבל זה לא בגלל שהאחוס"לים רוצים "סדר חדש" שבו הם מוותרים למען הזולת ומקריבים משהו מהזכויות והיתרונות התרבותיים והחברתיים שלהם למען האחרים (עדיפות לעניים ולפרפיריה על פניהם, ויתור על עמדות מפתח, או צדק חלוקתי; בטח לא כלפי חרדים וערבים שכולם אוהבים לשנוא). אם כבר, הם מחפשים להציל משהו ממה שהיה להם וממה שעוד נשאר ("הסדר הישן"). אחרי הכול, זה מה שהוציא אותם לרחוב מלכתחילה… לא לשכוח.

    "הצדק החברתי […] בוודאי שלא הניע את האחוס"לים. משך דורות רבים אי השוויון שירת את האחוס"לים, ורק מעטים מהם חשבו – ועוד פחות מהם קידמו – "צדק חברתי". להפך, אי-השוויון נוצר, התארגן והוצדק על ידי דורות האחוס"לים הקודמים (וגם היום). [… לכן] אם מקלפים את הרטוריקה הערכית מגלים שרוב האחו"סלים הצעירים לא נדבקו לפתע בלהט אידיאולוגי ואמונה פוליטית, אלא הם בעיקר רוצים רווחה כלכלית, כדי שיתאפשר להם לשוב ולקבל קצת שקט ונחת, ולשכוח מכול היתר."

    אז אני שמח שהמחאה מתעצמת, שהיא חושפת אנשים לקבוצות ועמדות חדשות, ושהיא נושאת תקווה ובשורה חדשה, אבל להגיד שכולם שואפים למבנה חדש ומוסכם זה, לכול הפחות, מוקדם.

  19. יואב הגיב:

    אתה טוען טענה, אני שואל על מה היא מבוססת ותמה על הסקת המסקנות, מציג הסבר חלופי, כלומר מראה כיצד אפשר להפריך אותה. אני לא רואה סיבה להפוך את נטל ההוכחה. אבל אם אתה מתעקש, אני פשוט מקשיב להם. הם אומרים שהם רוצים "צדק חברתי". למה לא להאמין להם? הקולות שעולים מן הטקסטים שלהם אלו קולות של צדק חברתי, למה לא להאמין להם?

    לענייננו. הם לא התעוררו "יום אחד". הרי הייתה את מחאת הקוטג', ולפניה את מחאת הדלק ומחאות נוספות. הייתה את כיכר תחריר, שאמנם היא שונה בנסיבותיה, אך הראתה לעם את כוחה של מחאה ברחובות. יש גם את ההשראה של ספרד, אם תרצה הקבלה יותר מתאימה. אנשים ממורמרים על השיטה זמן רב. העיתונות הרי עסקה בבועת הנדל"ן חודשים רבים. יום אחד זה פשוט התפוצץ. לכן קבוצה בפייסבוק של בחורה אנונימית יצרה גל כזה, הנסיבות עד לאותו רגע אפשרו זאת, הובילו לרגע הזה. אין כאן קמפיין מסודר שאנשים החליטו להאמין לו יום אחד, אלא זו התלקחות ספונטנית של האירועים, מתודלקת בפקיחת עיניים שנמשכת זמן רב.

    הם אכן לא נעשו סולידאריים. אתה מחפש את עולם המושגים של השמאל הישן בסדר החדש, וזה לא מפליא שאתה לא מוצא אותו. סולידאריות זו הזדהות עם האחר, עם השונה, עם מי שאינו חלק מן הקבוצה. סולידאריות זה עם העם הפלסטיני, עם המגזר הורוד, עם הכתומים או עם שביתת העובדים הסוציאליים. אם תרצה, הדרישה המסרסת של השמאל לסולידאריות היא בעצמה חלק משפת הפילוג, מן ההפרד ומשול ׁ(והתהיה שלך על החלפת השפה ל"מגזר" מצביעה על הכשל. למה להחליף? זה לא תרגיל במתטמיקה שמציבים משתנה אחר ורואים כיצד משתנה המשוואה. זו לא מחאה מגזרית, ואפילו לא ממש מעמדית – אולי כאן הכשל הראשוני בניתוח, ברמה התיאורית הבסיסית – זו מחאה שהיא בעיקרה מחאה דורית. זהו מאבק בין דורות, ומה שאמרת על דורות האחו"סלים הקודמים הוא בדיוק ההסבר לכך שאכן מדובר על צדק חברתי. זהו סוג של רצח אב). מה שקרה זה שקבוצה של אנשים פתאום הבינה שהיא עם. שהיא גוף אחד גדול שנרמס תחת שיטה שמיטיבה עם מעטים. זו שותפות גורל. המצוקה של העובדים הסוציאליים היא המצוקה של מערכת הרווחה שמשרתת את כולנו. המצוקה של השכבות החלשות זו אותה מצוקה שהאחוס"לים סובלים ממנה. סובלים אחרת, אבל סובלים. האחוס"לים הבינו שכדי לפתור את הבעיות שלהם, עליהם לפתור את הבעיות לכל העם, לתקן את השיטה.

    לכן, מכיוון ולא מדובר בסולידאריות, אין מה לחפש כרגע אמירות בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אנחנו לא בשלב שבו הן רלוונטיות (אולי יום אחד ההכרה שגם בעניין זה מדובר בשותפות גורל תחלחל). העם לא נעשה שמאלני ולא יצביע לחד"ש, הוא אפילו לא נעשה סוציאל דמוקרט. כל אלו הן משאלות שווא. זה לא ש"אסור" לדבר על הכיבוש, מי שרוצה מדבר עליו כל הזמן במאהל, זה פשוט שהעם לא ממש מצטרף לדיבור הזה. זו כוחה של המחאה, אין אסור ומותר וכל אחד מדבר על מה שבא לו. אם זה תופס, זה תופס. העם, אגב, מסתבר יותר חכם מהשמאל הקלישאתי, והוא מבין שההתנחלויות אינן קשורות למצב הכלכלי, למרות הססמאות של כל מיני בלוגרים ומומחים מטעם עצמם. חוכמת ההמונים היא אגרגטור נפלא של ידע.

    כמובן שלאנשים מוטיבציות שונות שהוציאו אותם לרחוב (אז? אם המוטיבציה שלך ושל הפלסטיני היא שונה, זה אומר שאין לכם מטרה משותפת לסיום הכיבוש או שאתה בעצם רק להמשיך את הכיבוש? שוב פעם, אני פשוט לא מבין את הלוגיקה כאן), שאיפות שונות, בעיקר בתחום המדיני, וגם בתחום הכלכלי לא בטוח שהפתרון שאחד חושב שהוא מוצלח, האחר יסכים עליו. ככה זה בדמוקרטיה, ומה שיוצרים במאהל הוא מדהים – מדברים על זה ובסוף מגיעים לתובנות. אבל על דבר אחד כל מי שרואה עצמו חלק מן המחאה מסכים, השיטה חייבת להשתנות. ואת הדבר הבסיסי אתה מבקש לקחת מהם, להראות שהם בעצם לא רוצים את זה, והכל, אם יורשה לי להיות בוטה, על סמך נסיון להתאים את המציאות לתיאוריה הישנה.

  20. יואב הגיב:

    אגב, זה מעניין שאתה מבלבל סולידריות עם אחדות. והרי הלא הסולידריות עצמה היא "אחדות מדומה"? אם כבר, אפשר להגיד שמה שיש במחאה הזו זו אחדות ממשית, ולכן אין בה צורך בסולידריות.

  21. Eyal הגיב:

    יואב, אנחנו בכלל לא חלוקים על זה. כתבתי בפירוש שאין בעיה שלאנשים יש מוטיבציות שונות שהוציאו אותם לרחוב, ושזה אפילו מצוין. זה גם לא מוריד מהפוטנציאל המהפכני והאופטימי שיש למחאה. קרא בזהירות, כתבתי את זה מספר פעמים בטקסט ובדיון שלנו. תפריד. זה לא שיפוטי, ולא אומר שהמחאה היא בעייתית. להפך. כתבתי על בעיות המחירים עוד קודם למחאה, ועל הסיכוי ההיסטורי והמרגש שהמחאה מביאה די הרבה בשבועות האחרונים:
    https://eyalniv.wordpress.com/2011/08/01/its-all-allright/
    https://eyalniv.wordpress.com/2011/07/28/tribute/
    https://eyalniv.wordpress.com/2011/07/09/prices/
    https://eyalniv.wordpress.com/2011/07/22/housing/
    https://eyalniv.wordpress.com/2011/07/18/non-politics/
    http://www.jnews.org.uk/commentary/middle-class-rage-is-upsetting-netanyahu’s-apple-cart

    אם יש לנו מחלוקת היא על השאלה מה קודם למה: עמדה או התנהגות, שיוך מעמדי או אידיאולוגיה. ההנחה הסוציולוגית של מרקס וממשיכיו הייתה שאידיאולוגיה היא תוצאה של השקפת עולם מעמדית, של פרספקטיבה חומרית ובעלת-אינטרסים על החברה. שהתנהגות ועמדות אינן מתקיימות בחלל ריק, אלא מושפעות ממציאות חברתית ומעמד חברתי. (ובעשורים האחרונים, כשהמחקר של פסיכולוגיה חברתית ושל חקר הרציונאליות הגיעו לפריצות דרך, נראה שהם צדקו, והיום מקובל מאוד במחקר שהעמדות שלנו נובעות מרגשות ומהתנהגות ופחות משיקול רציונאלי). הניתוח הסוציולוגי שלעיל טוען בסה"כ שהמניע האמיתי של האחוס"לים להגיע למחאה זה לא שינוי עמדות והתעניינות בשכבות החלשות, שבעקבותיו יש שינוי התנהגות, אלא להפך – שינוי במצבם הכלכלי וגריעה במעמדם החברתי, ובעקבותיו שותפות אינטרסים קצרת-מועד עם אחרים, למען אינטרס מעמדי-סקטוריאלי שלהם (שבמקרה האחוס"לי פירושו חזרה לרווחה הכלכלית שהכירו, המאפשרת להם להתעלם מהאחרים, כפי שראינו בעבר). לכן, ככל שמעמדם ישתפר, התמיכה שלהם בסדר חברתי צודק יותר תשוב ותפחת.

    עכשיו, זה שיש דיון פוליטי אלטרנטיבי על ההבדלים בין הקבוצות זה מצוין. זה מאוד חסר ואינשאללה יישאר משהו מזה אחרי המחאה. אבל זה רק מחזק את הטענה שלי שכל אחד במאבק מדמיין את "העם" וה"צדק חברתי" אחרת. ואם כך, אני טוען, אז הסדר שהאחוס"לים ירצו לראות הוא כזה שיטיב עימם יחסית, כפי שהם נהנו ממצבם החברתי וההיסטורי עד לא מזמן. לכן האחדות (שכנראה מייצרת אופוריה בעיקר במאהל בת"א) היא זמנית, ומסתירה מציאות חברתית מורכבת יותר. ועם כל ההתרגשות שבעניין, רוב "העם" לא נמצא במאהל תל אביב, ואפילו לא במאהלים אחרים. העם הולך לעבודה, או נשאר בבית עם המשפחה לצפות בטלוויזיה, ורק חלק יוצא להפגין, אפילו בסוף השבוע. אז בבקשה לחזור לפרופורציות.

    אני גם מבקש שתשים לב שמשפטים כמו "חכמת ההמונים היא אגרגטור נפלא של ידע" מסגירים אופוריה לא פרופורציונאלית, שפוגעת בניתוח החיצוני למצב. להזכירך "חכמת ההמונים" כבר שרפה "מכשפות" ומדענים, וייצרה אינסוף אמונות תפלות, לשון הרע ותפיסות כלפי מיעוטים (ויהודים). היא חרא של אגרגטור של ידע, היא בסה"כ אגרגטור של רטוריקה ופרספקטיביות מעמדיות. אז ההיקסמות מהרגע היא אחלה, אבל היא לא משנה עובדות חברתיות. ולהגיד ש"ההתנחלויות אינן קשורות למצב הכלכלי" למרות כמות אדירה של מחקרים בכלכלה, כולל של הכנסת, שמלמדים את ההפך, זה כבר לאנוס את המסקנה על המציאות. מזל שחכמת ההמונים לא הכחישה סופית עדיין שהעולם עגול או שהוא מתחמם.

  22. k. tucholski הגיב:

    אתה כותב טוב, גם כשאתה כותב דברים שאלוהים יודע מה הם משרתים/למה אתה חושב שהשטויות האלו נכונות/וכו. דבר ראשון כדאי שתתעדכן היום אומרים אחו"לים כי אין פה כבר סוציאליסטים בטח לא באליטה.
    חוץ עמיישה, הניתוח הפוסט מודרניסטי של מדעי החברה הממוסדים כתמיד מפספס את המציאות. יש כאן מחאה במדינה שבה נוצרה זהות מעמדית של מעמד בינוני שגוברת על חילוני-דתי, אשכנזי-מזרחי, עולה-ותיק, היא גברה כי המעמד הוא מה שקים מעבר למסכי התודעה הכוזבת. והמעמד הבינוני סובל. לכן המעמד הבינוני מצטרף למאבק, לא מתוך דאגה לעניים אלא מתוך דאגה לעצמו. זה היה נכון גם ב-1789 וגם בפברואר 1917. השאלה כעת היא מה הלאה ומה עושים עם זה. האחדות תתקלף לאט אבל באופן שיאפשר לחלק משמעותי מההמון לעשות התמרה של זהות מתוך הבנה שהיצוגים של ההגמוניה הימנית בישראל לא משרתים אותו. לכן חשוב עכשו לשמור על מסר פוליטי עמום בזמן שהמסרים הכלכלים החדים מוחדרים לתוך הקונצנזוס.
    השיח של האחוסלים בכללו היה אנכרוניסטי. והתעלם מהמציאות ההיסטורית של המאה ה-20 בארץ ישראל. אנכרוניזם זאת בעיה שמאפינת את מדעי החברה, מהפכות לא מתרחשות ביום אחד ומסרים מתחדדים לאט. תזכור שאת הבסטיליה הפילו ב-1789, את הראש של המלך הורידו ב-1793. 4 שנים בהם לבש המאבק צורה ופשט אחרת. גם כאן אנחנו בתחילתו של תהליך.
    לסיכום, אני פונה אליך כאל אחד מהקאדר, כעל אחד מהתועמלניםהפוליטיים שאמורים לעבוד בתוך המהפכה. מה שאתה עושה כאן משרת את אויבי המהפכה והמעמד ולא להיפך. זה לא זמן הביקורת זה זמן המאבק על עיצוב המסרים של המאבק. עכשו נלחמים על דעת הקהל שמגלה עניין אוהד וניתוחים מסוג זה לא יועילו בכך.

  23. Eyal הגיב:

    גם כשקימרלניג טבע את המושג הוא אמר שהם לא באמת סוציאליסטים, אלא מהפה אל החוץ. הם מאופיינים על ידי האתוס הזה, שיש חברה שצריכה לדאוג לרווחה קולקטיבית, והאתוס כאתוס נותר חזק. הניתוח המעמדי הוא הסבר חשוב, אבל חלקי של המציאות החברתית. זה שמעמד הביניים וגו' זה נכון, כפי שכתבתי בעבר, אבל זה לא מוריד מדברים אחרים שמתרחשים בזירה החברתית, ושהמחאה היא חלק ממנה ולא מוחקת אותה. (ולראיה, סקרי דעת הקהל לא מוחקים את החלוקות המפלגתיות, רק מכניסים בהם שינויים קלים).

    שנית, אין כאן שום דבר פוסט מודרני (not that there's anything wrong with, some of my best friends are).

    ולסיום, זה אולי מאכזב אותך, אבל אני לא מתכוון להיות תועמלן מושתק בשירות של מה שאחרים חושבים שהוא פרודוקטיבי יותר, רבאק. להפך, אני חושב שהפוסט מאתמול של תום מזהה היטב איך הדבר היחיד שלא מאותגר במחאה הוא הלאום. ואם יש משהו שיחסל את המחאה או ימנע את הצלחתה, זה המשך ההכחשה של המציאות החברתית-כלכלית, שבה יש קשר למזרחים, לחרדים, לכיבוש, להתנחלויות, לפלסטינים בישראל, לעמדות מדיניות ולהצבעה על מפלגות פוליטיות ספציפיות שמקדמות קפיטליזם.

  24. יואב הגיב:

    אני אתחיל מהסוף, לגבי חוכמת ההמונים. ראשית, ההמונים מכירים בכך שהעולם עגול. אז כל מיני "מה אם" הם בבחינת "מה אם לסבתא היו גלגלים". אם לסבתא היו גלגלים אז חוכמת ההמונים לא הייתה אגרגטור נפלא. שנית, לך תדע, אולי העולם לא עגול. אתמול חשבנו שהוא שטוח. מה מחר? בתור איש מדע, אתה אמור לדעת זאת. חוכמת ההמונים יודעת זאת, היא יודעת שזה הכי טוב שהיא יודעת בהתאם לידע נתון שעומד לרשותה. שלישית, אתה מבקש לגזור מחוכמת המונים במדעי הטבע (למשל, חרדים שבטוחים שאלוהים ברא את העולם) לעומת עניינים של מדיניות כלכלית, של מדעי החברה, בהם המסקנות הנובעות מן העובדות הן שנויות במחלוקת, מושפעות מאידיאולוגיה, ואפילו העובדות הן שנויות במחלוקת, כי הן לא יותר מפרשנויות על נתונים.

    לגבי ההתנחלויות והמצב הכלכלי, אני לא חושב שזה המקום להיכנס לדיון הזה, אבל אנחנו חלוקים, בלשון המעטה. בעניין זה אומר רק שני דברים: א. מפעל הכיבוש הוא רווחי. אמת, יש הוצאות, אך יש גם הכנסות. קולוניאליזם הרי הוא עסק רווחי. מדינת ישראל של ביבי מנוהלת כעסק, ואם העסק היה מפסיד (והוא לא, הכלכלה במצב טוב כפי שביבי מפמפם, זה רק העם שלא נהנה מכך) הוא לא היה ממשיך לפעול במשך עשורים רבים; ב. האם המצב בספרד הוא בגלל הכיבוש? ביוון? באיטליה? בארה"ב? הכיבוש, אם יש לו קשר, הוא לא הגורם המכריע. לא בגלל הכיבוש יש כאן ריכוזיות, ולא בגלל הכיבוש מחירי הדלק גבוהים ולא בגלל הכיבוש מממנים ישיבות.

    ועכשיו לעיקר. אנחנו מסכימים על הרקע שהוביל את האחוס"לים לפתוח במחאה. אני רק לא מבין על סמך מה הבטחון שמדובר בלא יותר מ"שותפות אינטרסים קצרת-מועד עם אחרים, למען אינטרס מעמדי-סקטוריאלי שלהם". כי מרקס אמר? מרקס היה ברוטשילד? אגב מרקס, אם לסגור את הדיון הזה שוב עם חוכמת ההמונים. חוכמת ההמונים אולי אינה חכמה באופן מוחלט, אך היא עדיפה על מושגים מיתיים א-לה המפלצת מלוך נס, כמו אותה "תודעה כוזבת" שאף אחד לא ראה, ואגב מחקרים בפסיכולוגיה, אף אחד לא הוכיח אותה (ואיך אפשר להוכיח תודעה כוזבת?). אם העם מתנהג בצורה מסויימת זה כי הוא רוצה בכך, לא כי הוא שרוי בתודעה כוזבת. ואם הוא אומר שהוא רוצה צדק חברתי, אז אולי הוא באמת רוצה צדק חברתי. אולי הוא באמת הבין שהסקטוריאליות רק פגעה בו, ולכן הוא לא יחזור אליה אחרי זמן קצר.

    האמירה לגבי רוב העם מזכירה לי קצת את הכתבות של קלמן ליבסקינד שעדיין משוכנע שזו המצאה תקשורתית. הסקרים (כלי שמשמש סוציולוגים) מראים שכמעט 90 אחוז מהעם תומך במחאה. נכון, לא כולם גרים באוהלים. יש אנשים קשי יום, זקנים, חולים, בעלי משפחה לגדל, או סתם אנשים שתומכים בדרך אחרת (כתיבה באינטרנט). אני לא חושב שאפשר לעשות ניתוח סוציולוגי רציני של "העם" ולטעון ברצינות שבגלל שאין 4 מליון איש ברוטשילד, אין כאן משהו אמיתי. 300 אלף איש בקפלן, ועוד עשרות אלפים ברחבי הארץ, זה לא משהו שצריך "להחזיר לפרופורציות".

  25. Eyal הגיב:

    אתה הופך את זה לדיון עקר, כי אתה מנסה להוציא ממני דברים שלא אמרתי, כמו שאין מחאה, או שאיננה אמיתית, או שרוב הציבור לא שותף למצוקה, או שהקפיטליזם הוא לא הסיבה העיקרית למצוקה. זה ההפך הגמור ממה שאני חושב.

    כל מה שאני אומר זה שרוב האחוס"לים עדיין רוצים רווחה פרטית יותר ממחאה למען האחר. הנה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1237513.html האחוס"לים שגרים באזור אפילו פועלים לפינוי המאהל. ככה זה, זה נוח להם לתמוך, כל עוד אין לזה מחיר.

    בעניין רווחיות הכיבוש, אני ממליץ לקרוא על השינויים מאז שנת 2000 בסקירות של מכון אדווה, או הכלכלן שיר חבר. כיום חלק ניכר מרווחי הכיבוש הולכים לידיים פרטיות, לא למדינה, והציבור נותר לשלם את החשבון על ההתנחלויות, בניית מנהרות וגשרים, אבטחתן וכל מה שקשור לזה. וכשאת ההטבות מקבלים דיירי אפרת, עם שכר ממוצע של 8800 ש"ח על חשבון דיירי אשקלון, אשדוד ורמלה, אז ההתנחלויות הן אחושליניג חלק מהבעיה.

  26. יואב הגיב:

    טוב, בסדר, גם כשאני מצטט אותך אני אומר דברים שלא אמרת. אז בוא באמת נסגור את הדיון העקר.

    אבל בכל זאת מילה אחרונה לגבי הכיבוש. כן, הרווחים הולכים לידיים פרטיות. כן, מי שנהנה ממנו זה יותר המתנחלים ופחות שאר העם. האם המסקנה היא שהמצב הכלכלי הוא בגלל הכיבוש או בגלל חלוקת העוגה? לא, שוב פעם מסקנות שאני לא מבין את הקשר בינן לבין הטיעון.
    כלומר, אם נסתכל העסק הכלכלי הזה, בוא נשאיר את הכיבוש כעסק רווחי, ונחלק את הרווחים לעם. בוא נעשה מן הכיבוש מעונות יום ודיור ציבורי, לא רק לחבר'ה באפרת. זה מה שהעם אומר. גם לגבי הכיבוש, גם לגבי הגז, גם לגבי בתי הזיקוק. פחות לטייקונים שמרוויחים (מן הגז, מן הכיבוש), פחות לסקטורים, ויותר למעמד הביניים. הכיבוש הוא עסק טוב, צריך פשוט לחלק שונה את הדיבידנדים. אבל אני מניח שהרבה יותר נוח לטעון שמבנה חלוקת העוגה הוא בגלל הכיבוש.

  27. אסף הגיב:

    אתה כותב יפה, אבל התחושה שאתה מנסה להעביר כאילו אתה חושף כאן איזו תגלית מרעישה היא מעט מנותקת. להתרשמותי, לכולם (כמעט) ברור שהמחלוקות בציבור קשות, השסעים עמוקים והאינטרסים לא תמיד משותפים. זו בדיוק הסיבה שרבים כל כך מתעקשים על מסר של אחדות וסולידריות. זו אינה עמדה אונטולוגית שחיכתה לך שתחשוף אותה כמצג שווא, זו עמדה פוליטית אסטרטגית שמכוננת סביב טווח מצומצם אך מאוד משמעותי של הסכמות.
    ברור שמייסדי המחאה הם 'בני טובים' שזהותם השקופה היא שאיפשרה להם להצית את הניצוץ. אלא שמחאה אינה שלהם, הם לא שולטים בה והם בקושי מדבררים אותה. למעשה, הם שינו (הרחיבו) לחלוטין את המסרים שלהם במהלך השבוע-שבועיים הראשונים של המחאה לאור התביעות שעלו מהציבור.
    בשלב הנוכחי, סקטורים רבים למעשה מוותרים על העלאת האינטרסים הייחודיים שלהם למען אותה אחדות, לא מתוך ויתור עמוק ואמיתי אלא מתוך הכרה בחשיבות האסטרטגית והמהותית של אותה אחדות. כאן חשוב לי להדגיש פן שפחות מדובר עליו. יש למאבק הזה שני ראשים: האחד הוא הכלכלי-חברתי שדובר בו רבות. השני הוא המאבק על הריבונות ועל הדמוקרטיה. הקהל/העדר הפך לציבור שמזהה את עצמו ככזה ומתחיל להבין את הפוטנציאל הגלום בו. פוטנציאל זה אינו קיים במאבקים סקטוריאליים. יש כאן ניסיון להכפיף מחדש את השלטון לאזרחים, והנקודה הזו מפוספסת במרבית הניתוחים שקראתי, כולל כאן (והיא מפוספסת גם ע"י רבים מאלה שבפעולותיהם משתתפים במאבק השליטה הזה). לא רק חוקי המשחק הכלכליים מותקפים כעת אלא גם חוקי המשחק הפוליטיים (ולכן פוליטי וא-מפלגתי).
    אתה צודק כשאתה מצביע על כך שהאחדות מפוברקת ואורך חייה לא רב – אבל אף אחד לא מתכחש לכך. לעומת זאת הסולידריות והקונצנזוס (המוגבל) שרירים וקיימים, והם אלו שמניעים את המהלך.

    וידוי: אני מודה שלא צלחתי את כל התגובות שנכתבו עד כאן. צר לי אם חזרתי על דברים שנאמרו.

  28. Eyal הגיב:

    תודה אסף, אני חושב שאין בינינו מחלוקת גדולה. אני לא חושב שאני חושף משהו חדש. אני בסה"כ חושב שהחיבוק והריחוק מדיון בעניינים מסוימים הם אולי חוזקה של המחאה, אבל גם חולשתה.

  29. יוסי הגיב:

    אני אשתכנע מהדרישה לצדק חברתי ברגע שיצטרפו מפגינים שידרשו שימסו אותם יותר כי הם עשירים. ברגע שתהיה תנועה של אזרחים שסוגרים את החברות שרשמו לעצמם כדי לשלם פחות מס. ברגע ששלוש מאות אלף המוחים יחתמו על עצומה שהם לא מוכנים יותר לשלם שחור; שהם לא מוכנים אף פעם שהכנסת הנטו שלהם תהיה יותר מפי חמישה משכר המינימום; שכשתהיינה להם דירות (או אם יש להם דירות) הם לא יהיו מוכנים לדרוש שכר דירה גבוה מסכום מסוים; ושהם לא מוכנים להצביע למפלגה שלא תתחייב להעביר מספר חוקים או תקנות מוצהרות מראש שאכן יקדמו צדק חברתי. שהם מתפקדים למפלגה (כל מפלגה שהיא) ויצביעו רק למועמדים שיתחייבו לאג'נדה סוציאל דמוקרטית. עד עכשיו לא ראיתי הרבה מזה. אכן, רוב מה שראיתי זה אחוסלים דורשים שיתנו להם. אותי זה לא מרגש בכלל.

  30. Gil Freund הגיב:

    יוסי, אתה מתאר אותי. עד לפני שנתיים הייתי במדרגת מס של 21%, היום אני במדרגת מס של 11%. לפני שנתיים שילמתי פחות מדי מס הכנסה. היום אני משלם (בעיני) מס הכנסה סביר.
    דא עקא שכל התשלומים למיסוי לא פרוגרסיבי (מע"מ, בלו, אגרות) נשארו בעינם. כך שמיסים אלו הפכו להיות יקרים יותר, ללא שהשתנו כלל.
    אני רוצה לשלם מסים, מסים פרוגרסיביים שתמורתם נקבל שרותים ציבוריים איכותיים

  31. Tzvika Besor הגיב:

    אייל, אני מסכים אבל בעיקר לא. מה שקורה עכשיו בישראל, בתל אביב בעיקר אבל בעוד מקומות, זה סוף עידן השיסוי. כאחוס"א (אני אזרחי ולא לאומי – whatever gets you through the night), המפגש שלי עם בני שבטים אחרים תחת המטריה של המחאה מדהים בעיני. זה לא שחילוקי הדעות נעלמו. זה שההנחה שהצד השני הוא חרא ששונא את המדינה מתפוגגת. ברור למתנחל שאנחנו נדבר עוד על עתידו בשטחים (אני טורח להבהיר את העמדה שלי בכל מפגש), אבל תחת המטריה של המאבק, אנחנו מדמיינים מציאות בה שנינו נמצאים באותו צד. זה משחרר ומדהים, וזה מאפשר לדעות ולמחשבות לעבור עם הרבה פחות הפרעות. גם אם שוב ניפגש כחד"שניק וכמצביע האיחוד הלאומי, אנחנו כבר נהיה אחרים. וצריך לזכור שרוטשילד מאחר מדי יום עשרות אלפי ישראלים, שפוגשים ושומעים. ושהדמוגרפיה של האורחים ברוטשילד משתנה – מתבגרת, עם יותר כיפות, לאט לאט (ממש לאט) גם ערבים נכנסים לסיפור. וכולם משחקים בנדמה לי המדהים הזה, שאפשר כמובן לבטל אותו כי הוא משחק בנדמה לי, אבל זו המהפכה של התודעה שעוברת על אנשים בישראל.

    אגב אייל, אני מבין שאתה לא חי כרגע בארץ. וזה משמעותי, כי המרחב הפיזי המשותף, ברוטשילד, בלווינסקי, בתקווה, ביפו, בירושלים, חיפה, גבעתיים, פתח תקווה, יבנה, באר שבע, אשדוד, בית שמש, מודיעין, רמלה, ראש העין (הפרנציפ הובן), מייצר משהו שאי אפשר להבין בלי להיות שם. כשאני מתנתק מההוויה הפיזית של רוטשילד לכמה ימים, אני מאבד קצת קשר עם האנרגיה הזו.

  32. Liora Yukla הגיב:

    ודווקא אני נוטה להסכים עם אייל. הפוסט הזה התחבר לי לפסימיות שממשיכה לעלות ולרדת אצלי כל יומיים בערך. ואת התהייה, האם השניים שלושה גישורים שאני מצליחה לעשות במסגרת המחאה הזו, שאמורים לאפשר לי בהמשך להיפגש עם "הצד השני" כמו שצביקה אומר אבל ששנינו נהיה אחרים, מזיזים משהו בכלל, בתמונה הגדולה. הציק לי, מציק לי, ונראה לי שימשיך להציק לי, הפחד הגדול מלדבר על הפוליטיקה האמיתית, זו של המצב המדיני בטחוני. כי אמנם גם אני הכנסתי את עצמי מתחת למטריית האחדות, ועדיין מבחינה בקרעים שבין האנשים שמתחתיה.. ובדברים אפילו מכוערים ומפחידים מאוד, כמו איומים מצד חלק ממצטרפיה החדשים כלפי האחרים – בשקט בשקט ובלי שאף אחד ישים לב, גם בתוך ההוויה הפיזית של רוטשילד (צביקה, לתשומת לבך). והאם האופוריה הכללית לא גורמת לאנשים כמו לי ולצביקה לא להבחין, שהשחרור הוא זמני ורגעי, ושבקרוב נחזור להיות מיעוט נרדף ושנוא.

    במקרה נתקלתי באיזה וידאו ביוטיוב של דפני מדברת אחרי תקרית מירי רגב, לאיזה כתב. אין לי מושג עד כמה זה הופץ, אני עד עכשיו לא ראיתי את זה. היא דיברה בכזה להט על המצב הכלכלי ובעלי ההון, שהוידאו הזה מבטל מיד כל טענת "אג'נדה שמאלנית בטחונית נסתרת" – רואים שאין באמת כל קשר, בין זה לבין מה שהיא עושה. והיא אומרת שם משהו בסגנון "זאת הבעיה החברתית הכי קשה שיש פה". וואלה? זאת הבעיה החברתית הכי קשה? לא בטוחה. אולי הכי מיידית. אבל לא בטוחה שהיא הכי קשה.

    פתאום הבנתי – המסר העיקרי הוא נאבקים על הבית, נאבקים בשביל שלא נאלץ לעזוב וללכת לגור במקום אחר. אבל גם אם יתאפשר לי לחיות פה בשגשוג, לקנות בית למשפחתי העתידית ולכלכל אותנו בכבוד, אני לא ארצה לגור פה אם החברה לא תצליח להתגבר על הגזענות, האפליה, הדיכוי, שנאת הזר ושאר חוליים מוסריים, במסווה או בגלוי. אני לא ארצה לגדל ילדים בחברה כזו. וטרם השתכנעתי שרובנו מוכנים לעשות זאת, ושהאחדות היא לא זמנית וחומרית בלבד.

  33. Eyal הגיב:

    צביקה, רוב הציבור לא נמצא באוהלים, ולכן לא שותף איתך בתחושה האופורית. הרבה מהם חיים את חייהם ללא כל שינוי בבית, רואים טלוויזיה, הולכים לעבודה, הכול כרגיל. אפילו לא בהכרח מדברים על המחאה או על פוליטיקה בכלל. השינוי משמעותית למשתתפים, אבל הוא לא מבטל את הסדר הישן.

    (אגב, המושג אחוס"ל אינו פרטי. אתה לא באמת נחשב חלק או לא חלק לפי המוצא והאמונות שלך. זה תיאור קבוצתי של מגזר שחווה חוויות חיים דומות. אתה יכול להיות דתי ולא סוציאליסט ברמה האישית ועדיין להיות אחוס"ל).

  34. פינגבאק: » בזכות המבוכה ובגנות הטיח: מחאות חברתיות ומהומות בין תל-אביב ללונדון המשתה – אייל גרוס

  35. פינגבאק: סוכן זוטר, מקסימום לבלר » על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק

  36. Danton de Choc הגיב:

    דווקא יש כמה צדיקים בסדום… נו, לפחות אחד:
    http://www.facebook.com/event.php?eid=165873503493378

    והנה טעימה, על קצה המקלדת:

    "במוצ"ש ה-17 בספטמבר, בשעה 21:00, מגיע השלב הבא במחאה הגדולה בתולדות המדינה: מאות אלפי ישראלים ייצאו לדרוש הכרה במדינת פלסטין בידיעה שצדק חברתי פרושו בניית חברה צודקת יותר, סיום הכיבוש והושטת ידינו לשלום לשכנינו."

    ימות המשיח? "צדק חברתי = סוף הכיבוש"?

    נשאר לראות כמה יגיעו לתמוך, וכמה אש (וירטואלית ואולי אף ממשית) יחטוף היזם האמיץ הזה.

  37. פינגבאק: הבלוגרים של המחאה | בחדשות | סלונה

  38. פינגבאק: בשילוב ידיים | העוקץ

  39. פינגבאק: פוליטיקת הזהויות: שלמה מעוז, יאיר לפיד והמחאה החברתית | אמת מארץ ישראל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s