פוליטיקת הזהויות: שלמה מעוז, יאיר לפיד והמחאה החברתית

חצי שנה למחאה החברתית

א. שלמה מעוז

בשבוע שעבר פוטר הכלכלן שלמה מעוז, אחרי שהעז לטעון (בצורה "לא נחמדה") שיש קשר בין מעמד ואתניות בישראל. אני יודע שטחנו את הנושא, אבל לטעמי רוב הכותבים נטו להסכים או לא להסכים עם דבריו, ולא לדון בשאלות העקרוניות ממש.

נתחיל בזה שמחקרי שוק העבודה והחברה בישראל מאששים בעקביות שיש פער עדתי, ושהוא מורכב. קורות חיים זהוֹת מקבלות התייחסות שונה מאוד כשבראשן ממציאים שם "צברי" או "אשכנזי", לעומת שם "מזרחי", "אתיופי" ועל אחת כמה וכמה – "שם ערבי". זה נכון גם לנשים, אגב. אינסוף מחקרים, גם מהשנים האחרונות, מצביעים על קשרים סטטיסטיים רבים בין הכנסה והשכלה; בינן ובין והכנסה והשכלת-הורים; ובינן ל"מוצא". גם מחקרים איכותיים מלמדים על הבדלים ביחס, במקומות עבודה, בבתי המשפט, בעיתונות, במקומות בילוי, בטלוויזיה, בתגובות אנשים למבטא וכו'. איך שלא מסתכלים על זה: ל"אשכנזים" יש סיכויים טובים יותר בהשכלה ובעבודה (לא תמיד במודע, ולפעמים "מזרחים" מדכאים "מזרחים").

עכשיו צריך לברר – אם מעוז לא שיקר, מדוע אפוא פוטר? מדוע הזדרזו מעסיקיו לפסול שורה ארוכה של סנקציות שיכלו לנקוט לפני שניגשו לסנקציה החמורה מכול: אבדן הפרנסה, של עובד ותיק, ועוד בלי שימוע? (ונניח לרגע את השאלה "מה זה בכלל עניינו של המעסיק, אם אחד מהמומחים שלו מדגיש את הפער העדתי כמסביר התנהגות בשוק ובחברה", ואם הוא מצביע על אפליה בתעסוקה ובמשפט?").

שלמה מעוז. רק שלא יתברר לנו שזה היה גימיק שנועד למשוך "מזרחים" להצביע עבור עשירי הכלכלה החופשית.

דבר אחד שאפשר לומר יחסית בביטחון הוא שפיטוריו אינם נובעים מחוסר נאמנותו לרווחיהם של העשירים. מעוז לא רק מתפרנס יפה מעבודתו בשירות הנהנים מהמערכת הפיננסית, אלא מסור לאדוניו ולהגדלת רווחיהם. כך שמצד אחד הוא מלין על היחס אל מחאת כיכר-הלחם, וויקי כנפו והפנתרים השחורים, אבל במצד שני הוא בכלל מקדם מדיניות כלכלית הפוכה לזאת שהם תובעים.[1] מעוז מתנגד נחרצות לדרישה שהמדינה תתערב באופן פעיל לטובת החלשים, או שתעלה לשם-כך מיסים (מהעשירים ביותר!).[2] הפתרון שלו הוא ימין-כלכלי: הסרת מגבלות שתכליתן הגנה על הציבור – מן המעסיקים, הבנקים והתעשיינים, בשם "עידוד התחרות". הפתרון הזה, על כך אין עוררין בעולם, מלווה בפערים גדלים והולכים ובהנצחתם לדורות הבאים, ולכן הוא משרת בראש-ובראשונה את מי שהנהנים מהמצב הקיים. נותר רק לקוות שכול הסיפור הוא לא גימיק תקשורתי לפני כניסה לפוליטיקה כשהוא רכוב על גבי אהדה עדתית, בשירות העשירים.

שחורים. אין גזענות בלי גזענים.

לסיכום, מעוז לא פוטר בגין עמדותיו הכלכליות, אלא על-אף עמדותיו הכלכליות. ואם איש ימין-כלכלי מובהק כל-כך נבעט בן רגע ובלי למצמץ, פשוט מפני שאמר שיש פער אתני-גזעני בישראל – מה קורה למי שבנוסף לכך גם אינם שותפים לעמדה הכלכלית החביבה על מעסקיו? המסקנה היא שפיטוריו דווקא מוכיחים את דבריו. שבישראל יש הכחשה והשתקה של שאלות עדתיות. אפליה שלילית של מזרחים עודנה קיימת, והיא בוודאי תקפה גם עבור אתיופים וערבים.

יפ, בישראל 2012 יש לבנים ושחורים, יש גזע וגזענות.

ב. המחאה החברתית

כל זה רלוונטי מאוד להבנת הצלחתה של המחאה החברתית בקיץ האחרון, ולדיון על עתידה. משתתפי המחאה מתפתים תכופות להאמין ש"המחאה של העם" פירושה ש"כולם" שותפים למצוקה ולמטרה (במיוחד כאשר חווים משהו מחשמל כשאת/ה שם ברגעים של מחאה המונית היסטורית וקונצנזואלית). ובכל זאת, קצת רטרוספקטיבה, מבט מבחוץ ומודעות עצמית לא יזיקו. אין ספק שהמחאה אמנם זימנה אווירה ייחודית ואִפְשרה קשרים חדשים ומודעות פוליטית, שחשיבותם עצומה; ואמנם נכון שבמעגלי הדיונים השתתפו קולות שלא נשמעים בדרך כלל; ושיש התעוררות מסוימת חוצת-מחנות בדרום תל-אביב ובמקומות אחרים. ועדיין, דווקא כדי שהקשרים האלו יהיו מוצלחים, אין להתעלם מהפיל שבחדר. במקום להתעקש שאין בעיה, או שהיא נעלמה בתוך קיץ אחד של הפגנות המוניות, עלינו לקבל ולא להדחיק את העובדה שהחוויות שלנו שונות, שהסיבות שבגללן יצאנו לרחוב שונות, ושהשאיפות שלנו שונות. שהמחאה מבטאת מפגש של קבוצות ושותפות (מעמדית), ולא של זהות בין הקבוצות (שהיא מטשטשת, עיוורת, מעוורת, ומכחישה את ההשפעה של זהות אתנית, צבע-עור, מין וכו').

מחאה בסבבי. וזה גם חשוב ממי.

משום כך, אין לפסול בביטול את טענתו של מעוז שמצוקה ומחאה שמקורן בלב ת"א שונות במקורן והישגיהן מאלו של המעמד הנמוך באמת (שהוא ברובו באמת ערבי ומזרחי[3]). זה לא מקרה שדווקא המחאה הזאת הצליחה להוציא מאות אלפים מהבית, ואילו מצוקתם ומאחתם של עובדים בתעשייה, או בחקלאות, או בתחבורה הציבורית, או מובטלים, או מחוסרי דיור וכו' – לא מצליחות כבר הרבה שנים להשיג רבע מתשומת הלב וההזדהות ההמונית שקיבלה המחאה הנוכחית.[4] יש לכך לפחות שתי סיבות שקשורות לעדתיות: (א-) בלי שהיו במצוקה, "האשכנזים" לא היו מצטרפים בכלל למאבק (חשוב להבהיר: לצורך העניין אין הכוונה ל"אשכנזים" כמוצא ביולוגי, אלא כהכללה גמישה ומתווכת דימויים, כגון: ת"א, בג"צ, תקשורת, השכלה); ו(ב-) הובלתם הביאה עניין תקשורתי רב, דימויים חיוביים בתקשורת ובציבור, ולבסוף הזדהות והשתתפות פעילה. מחקרים מראים שאנשים מרגישים תחושות חיוביות ומזדהים עם דמויות של לבנים, אשכנזים, צעירים, חילונים, משכילים, רהוטים, הלבושים לפי המודה האחרונה, יותר מאשר עם עניים, מזרחים, ערבים, זקנים, או בעלי-מבטא. אם כך, לא היה די בהסכמה האידיאולוגית על הצורך לשנות את המדיניות הכלכלית – כדי שהמחאה תגיע להישגיה הפופולאריים חסרי התקדים. לשם כך היה צורך בשילוב ידיים של המצוקות: זאת הנאנקת בתחתית, וזאת של הדור הצעיר של מעמד הביניים (שבעיקרו גר באזור החוף, ובליבתו יש רבים מן ההגמוניה הגוש-דנית-האשכנזית-חילונית, שמאבדת מכוחה במהירות). שילוב ידיים חשוב זה יתמוסס אם המעמד הבינוני יחזור להיות שֹבע, או אם המאבק לא יהיה פחות מעורפל בעמדותיו, ולא יכיל את כלל האינטרסים.

הגמוניה תרבותית (של גברים, או לבנים וכו') לא מתבטלת עם סוציאליזם או ליברליזם, אלא היא מתארגנת ומארגנת את הסדר כך שהיא פחות או יותר נותרת ההגמוניה. סביר יותר להניח שהסוציאליזם או הליברליזם הספציפיים מתאפשרים גם הם רק בזכותה.

ג.     יאיר לפיד

העובדה שזוהי מחאה "אשכנזית" – היא בעת ובעונה אחת מקור הכוח של המחאה, אבל גם נקודת החולשה שלה (בדיוק כמו שאלת הכיבוש). רבים מבין מי שהשתתפו או הזדהו עם המחאה ימשיכו להצביע בבחירות למי שמכים בהם בשוטים ועקרבים. לא בגלל שהם טיפשים, או מזוכיסטים, או שטופי-מוח, אלא בגלל שאנשים (כן, גם אתם ואני) נוטים יותר להצביע כדי להביע "זהות" יותר מאשר כדי להביע עמדה.

כשאנחנו מצביעים אנחנו מבטאים הזדהות עם דמויות, דימויים זהויות ומה שהם מסמנים, לא רק עם אידיאולוגיה. זאת לא בהכרח הזהות שלנו, התומכים, או זאת של האינטרסים ה"סקטוריאליים" שלנו, אלא זה מעין מחשבה על אינטרסים ועל עמדות מתוּוכים בזהות שהיינו רוצים לחשוב כאידיאלית. אחת הסיבות לכך שאנשים מצביעים לליברמן, או תומכים בימין ובארגוני אם-תרצו למיניהם, היא, בין היתר, המסר הסמוי שלהצביע להם זה להביע "שליטה", "יהודי", "חזק", "ללמד לקח" ו"להיות נאמן למדינה" (אולי דווקא כפיצוי על מה שחסר הכי הרבה).[5] זה אגב גם עוזר כשהמסר (האלים לדוגמה) מתיישב עם הדמות (הגדולה, עם הקול העמוק והפנים הזעופות). זה לא היה עובד באותה הקלות עם דמות שנראית ומתנהגת כמו ביילין. אז זה לא שאנחנו לא מקשיבים לפוליטיקאים, או שאין להם ולנו עמדות, אבל העמדות הן גמישות, ואנחנו מעריכים אותם באופן לא-מודע קודם-כל לפי התנהגותם, המילים, הלבוש והתגובות. לא רק מה שהם אומרים, אלא גם איך.

דודו טו-פז. צ'חצ'ח שמזרחים אוהבים?

העניין המזרחי המוכחש משחק תפקיד חשוב בפוליטיקה, מדודו-טופז, דרך בגין ועד ש"ס. בוודאי, גם ש"ס מציעה זהות לא מדוברת, לא רק לחרדים, וגם דרעי מביע איזה דימוי שבגללו אפילו חילונים מחבבים אותו. ולמרות ששניהם די הפוכים לזהות הבורגנו-אשכנזית-חילונית של המחאה, או להבדיל, מזאת של יאיר לפיד, בכול המקרים, הזהות והדימוי קודמים להשפעת האידיאולוגיה.

דוגמה אחרונה בהחלט: יאיר לפיד. איך קורה שמייד כשהודיע על התמודדותו, אנשים רבים כל כך קופצים ומזדרזים להאמין שדווקא הפרזנטר של הבנק העשיר והגדול בישראל, שזה לא-כבר תחמן את המעבר (החלקי) שלו מעיתונות לפוליטיקה, ועשה בעצמו רווחים נאים בערוצים המסחריים – דווקא הוא יברר לישראלים "איפה הכסף". ואם לברר איפה הכסף, למה דווקא למעמד הביניים? מה, המעמדות הנמוכים לא נשדדים? התשובה היא שאנשים לא מבקשים להזדהות רק עם עמדותיו(?) של לפיד, אלא קודם כל עם זהותו, ועם מה שהוא מייצג: "מעמד הביניים" (גושדני, אשכנזי, חילוני). אכן, כישוריו, עמדותיו ושותפיו פחות רלוונטיים להם. הוא נאה, מערבי, רהוט, מצליח, מוכּר והכי חשוב – מצליח לרגש מן הדברים הכי בנאליים, שכולם מסכימים עליהם, בלי לדרוך על הדברים הכואבים. וזה, באמת, כמו שאמר טומי, הכי ישראלי שיש: רוצה גם וגם וגם וגם, לא מכריע בשום דבר, נמנע מעימותים ונרתע מ"קיצוניות", רק רוצה שיניחו לו להירדם בקונצנזוס. לפיד הוא "מאמי", וחשוב יותר, הוא לבן. הוא מבטא את השאיפה הישראלית להשתייך למערב (הנוצרי/חילוני/ליברלי). לקידמה. ה-תסביך של היהודים, אשכנזים ומזרחים כאחד. לכן גם "מזרחים" ואחרים יחבבו אותו.

לעומת כל אלה, תנועת ה-99% היא הישג חשוב, אבל חלקי למדי. רבים מזדהים עם המסרים, אבל לא מתרגמים את זה לפעולה פוליטית, בדיוק מפני שרוב הזמן אנשים לא רוצים להזדהות עם "כולם" (ובטח לא כשהכולם הוא ה-סטריאוטיפי של בני דור ההגמוניה הלבנה) אלא עם מישהו או משהו ספציפי יותר. אולי עם זהות עדתית, אולי עם כוחנות, אולי עם הצלחה, אולי עם כנות, אולי עם גיבור שיציל אותם מהדרעק. רק לא להיות כמו אלה, שאני "כל כך שונה מהם".

במחקר שערך מכון מחקר צרפתי מרכזי-שמאלי באחרונה, הוא המליץ לשמאל הצרפתי להחליף את הרטוריקה הנושנה של "מעמד הפועלים" ולהעדיף להדגיש מוקדי זהות אחרים, מפני שלנוכח המשבר הכלכלי, הימין הקיצוני הניאו-נאצי בצרפת מושך מאוד ממילא את מעמד הפועלים מבחינת זהות ודימויים של המנהיגים. אולי זה נכון גם לישראל, אולי דווקא להפך. מכול מקום, קמפיין שרוצה להצליח יצטרך לעבוד נכון עם סקרי עומק וקבוצות מיקוד, כדי ללמוד רגשות, זהות, הזדהות והתנהגות, ולאו דווקא להסתמך מעל הכול על שכנוע ועמדות.


הערות
[1] מעוז, לדוגמה, מזהה נכון את הכרסום המשמעותי במעמד ההגמוניה הישנה כגורם המרכזי של המחאה, אבל הוא מייחס את הכרסום הזה דווקא לתחרות בהשכלה הגבוהה וכניסת המכללות האקדמיות. אלא שמחקרים רבים מראים תמונה מורכבת ושונה לגבי קיבוע הפערים בזכות ועל-אף המכללות (וישנם גם הבדלי רמה משמעותיים).
[2] למרות שהמיעוט בהכנסות לעומת ההוצאות הוא, בין היתר, מה שהביא למשבר החובות הנוכחי של ארה"ב וחלק ממדינות אירופה.
[3] כלומר, אם גורעים את החרדים, את רבבות הפלסטינים מהשטחים שעובדים עבור הכלכלה הישראלית, ורבבות מהגרי העבודה והפליטים – שאינם נספרים.
[4]  אמת, גם העיתוי של קיץ-בלי-חדשות, של פרסומים על יוקר המחיה, ושל מיתון כלכלי עמוק (שבישראל הוא די מוכחש, אבל מאוד מורגש) השפיעו.
[5] נזכיר שמאז שהשופט גרוניס דחה את העתירה להכיר בלאומיות "ישראלית" הערעור תקוע בבג"צ כבר כמה שנים. בינתיים זהות השופטים משתנה, ואותו הגרוניס כתב בפסיקתו השבוע על חוק האזרחות, שלבטל את החוק יהיה "התאבדות לאומית", כלומר אין לאומיות ישראלית, הערבים אינם חלק מהלאום בעיניו. הזהות היהודית מתחזקת על חשבון הזהות הישראלית, והדבר משפיע גם תחושת השייכות של הערבים בישראל.
פוסט זה פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, דה לגיטימציה ושינוי השיח, קפיטליזם וכלכלה, תקשורת לאומית ומסחרית, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על פוליטיקת הזהויות: שלמה מעוז, יאיר לפיד והמחאה החברתית

  1. פינגבאק: בשילוב ידיים | העוקץ

  2. חד ומעורר מחשבה, כתמיד.
    אני חושב שהגיע הזמן לתרשים זרימה, או מודל מתמטי אחר כלשהו שיבאר אחת ולתמיד את כיווני הרוח בפוליטיקת הזהויות הישראלית…
    המזרחים רוצים להיות אשכנזים, האשכנזים רוצים להיות אמריקאים… החרדים המזרחים רוצים להיות חרדים אשכנזים, שרוצים להיות יותר יהודים מיהודים, כלומר ליצור זהות יהודית צרה ככל האפשר… האתיופים רוצים להיות כמו הרוסים, אבל הרוסים לא רוצים שאף אחד יהיה כמותם, הם רוצים אירופה, אבל רק של המאה ה-19. ערביי ישראל רוצים להיות ישראלים (כלומר, אמריקאים), או פלסטינאים (כלומר, מזרחים?)…
    נראה לי שכמעט כל קבוצה זהותית עומדת מול בחירה דומה – האם לצאת החוצה ולהתערבב עם משהו כללי וגלובלי יותר או להתהדק פנימה, בקונכייה ההולכת וצרה. השאלה היא האם באנטגוניזם המתגבר של מלחמת זהויות, בתחושת הקיפוח והרמת הגדרות, באמת אפשר ליצור שותפות מעמדית?

  3. Eyal הגיב:

    טקסט חשוב ורהוט של דני גוטוויין: http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1619719

  4. דרול הגיב:

    נראה שפוליטיקה היא עסק כמו כל עסק אחר.
    הטייקונים דוחפים את לפיד , כדי שיביא להם בזול השפעה פוליטית , על חשבון יחימוביץ', שתהיה קשה להם הרבה יותר.
    המהלך הזה תוכנן מזמן, וזו הסיבה שלפיד היה הראשון שקפץ על עגלת המחאה, למרות שהוא לגמרי לא היה צריך להיות בין המוחים.

  5. יניב מאיר הגיב:

    בתור חצי מזרחי וחצי אשכנזי (חייב לציין את זה כדי להרוג, או אולי דווקא לעורר, סטראוטיפים), יש לי איזושהי בעיה עם הטענה שאשכנזי זה לא מוצא אתני/ביולוגי, אלא מכלול דימויים. כלומר, הבעיה היא לא בנכונות הטענה – בפועל, קבוצות פוליטיות מהימין שממשיכות לדפוק את העניים יוצרות את הדימוי הזה כחלק מההפרד ומשול שמאפשר את בחירתם מחדש וגם את קיום השוק ה"חופשי" – אלא בקבלתה על-ידינו, על-ידי אלו שמיישמים את הדימויים. לפי הדימוי, כבעל תואר ראשון שגר בשרון ועובד בהייטק, אני "אשכנזי", וזה למרות שאני חצי מזרחי, מעדיף קובות על-פני סושי ונשוי למזרחית מלאה (שגם היא, על-פי הדימוי, אשכנזיה). כלומר, אם זה לא המוצא אלא הדימוי, איך אפשר לסתור את הטענה של מעוז ושל המקופחים המקצועיים (דוגמאת ש"ס) שיש פער עדתי לטובת ה"אשכנזים", כלומר אלה המשכילים שגרים במרכז (לא בפריפריה) ובני המעמד הבינוני-עליון. אם אלו ההגדרות, איך אפשר יהיה אי פעם לצמצם את הפער? (תשובה: על-ידי שינוי ההגדרות, לא על-ידי פעולות כלכליות)
    שאלו פעם מצביע ליכוד סטראוטיפי מה הוא חושב על זה שמרוקאי – שלמה בן-עמי – הגיע לצמרת מפלגת העבודה. הוא ענה: "אבל הוא לא נחשב, הוא פרופסור".

  6. יניב מאיר הגיב:

    למען הסר ספק, אני לא טוען שאין פערים ושלא צריך לצמצם אותם על-ידי פעולות כלכליות (בסגנון הדרישות של המחאה ואף פעולות נוספות לצמצום פערים בין הפריפריה למרכז), אלא אני טוען שהשיח וההגדרות השגורות בו פגום מיסודו ובלתי אפשרי, ולמעשה מאפשר בכך את המשך הפערים והשיטה כולה.

  7. תמר הגיב:

    קודם כל, נחמד לדעת שאתה חי.
    שנית, כרגיל, פוסט טוב.

  8. Eyal הגיב:

    הנתונים מאחורי הסערה שעורר שלמה מעוז / שרון שפורר (הארץ)
    הכלכלן שלמה מעוז חולל סערה כשדיבר על אפליה כלכלית של ספרדים, ואף פוטר. מחקר חדש של ד"ר מומי דהן מהאוניברסיטה העברית מגלה שיש אמת בדברים: שכרם של ישראלים ממוצא ספרדי נמוך ב-20% מזה של ישראלים ממוצא אשכנזי. יש גם סיבה לאופטימיות: הפערים בהשכלה ובהכנסה קטנים והולכים.

  9. איתי_85 הגיב:

    לי מובנים די הרבה מהדברים שתיארת, ועדיין הקריאה הייתה מעניינת.
    מעניין יותר מבחינתי להבין את המגמות החברתיות-כלכליות העכשויות… אם בו-זמנית קטן הפער הבין-עדתי, וגדל הפער הבין-מעמדי… איך אפשר לתאר את התנועה הזו? איך אפשר להסביר אותה?

  10. Eyal הגיב:

    יכול להיות שיש מעבר איטי מהגמוניה שהיא בעיקר עדתית-יהודית-גברית להגמוניה שהיא בעיקר כלכלית-יהודית-גברית. למרות שיש חפיפה בין כלכלה ומוצא, הקשר הזה מתווך הן בדימויים והן בהון חברתי ותרבותי, ולכן בסופו של דבר הפערים משנים צורה קצת, בהתאם לשינויים הפוליטיים והכלכליים בחברה ובמדינה, אך אינם נעלמים, אלא מתחדדים.

  11. איתי_85 הגיב:

    אני מקווה להציץ בגיליונות הסטטיסטים השבת הזו, ולראות מה השתנה במפה ההכנסות בשנה האחרונה.
    הנה ההיפותיזה שלי: אני חושב שהמודל החברתי החדש, שמתהווה כבר כמה עשורים, מגלם את ההבטחה של 'כור ההיתוך' טוב מהמודל של הסוציאל-ציונות. הוא בעיקר מאפשר לבני כל העדות לקחת חלק בגזל הערבי (למשל, במגורים מוזלים משמעותית בהתנחלות). זה מצד אחד. מצד שני הקפיטליזם עובד חזק יותר לשמר את המערך החברתי-כלכלי כפי שהוא, כך שאדם עני מוליד ילדים עניים, והם בתורם מביאים לעולם נכדים, שגם הם עניים באותה מידה שהיו סביהם. הקלפים נטרפים מחדש, אבל מסודרים בצורה די דומה.
    ככה אני מסביר את זה לעצמי: הוריי הביאו אותי לעולם — ילד אשכנזי ממשפחה אמידה. אבל אני בחרתי במשלוח יד לא רווחי, וגם לא מצאתי עבודה, וירדתי כמה עשירונים טובים (עד השני-שלישי ככל הנראה). אני פוגש גברים מזרחים שלהם המסע מעלה עוד קשה משלי, משום שהשכלה עבורם יקרה יותר, ושוק העבודה אכזרי יותר. בנוסף על כך, מה שאני רואה בדרגים הגבוהים אלו כל מיני אנשים, אשכנזים ומזרחים (אבל כמעט שלא ערבים), שהצליחו בעבר להתברג למשרות עם כסף וכוח רב, בין עם בתעשיה הצבאית או בזרועות השלטון האחרות. וככה אני מצייר לי את התמונה החדשה… ככה אני מוצא את הנתונים האלו בחיים שלי… וייתכן שאני טועה לגמרי בראותי את הדברים ככה.

  12. Eyal הגיב:

    תראה, בסה"כ זה הגיוני, רק שצריך להיזהר לא להשתמש בסטטיסטיקה כדי להסביר את המקרה הבודד, כי את זה אין ביכולתה לעשות. ובנוסף – צריך לזכור שיש דברים חשובים מאוד שאינם משתקפים בלוחות הסטטיסטיים, כי הם נובעים מהאופן שבו אנו יוצרים קטגוריות כמותיות. למשל, להיות "מזרחי" נעשה בד"כ ע"י ארץ לידה של האב, ואילו במציאות המזרחיות קשורה גם למראה, אופן הגייה, דרכי לבוש וכו'.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s