פיגועי בודדים שלא מרשים להראות לכם

יש הרבה מאוד התייחסות בתקשורת הישראלית והעולמית לטרור שמטילים בודדים פלסטינים באמצעות תקיפות, חלקן כלפי החיילים השולטים עליהם, לרוב באמצעות סכינים ודריסות. ואולם פעולות בודדים דומות מתרחשות השכם והערב בשטחים, על ידי אזרחים ישראלים-יהודים (אלימי המתנחלים) ועל ידי חיילים.

הנה סתם שתי דוגמאות מהשבועיים האחרונים שלא סביר ששמעתן עליהן:

• מג"בניקים מבצעים פיגוע דריסה במפגינים, ואז מונעים פינוי של הנדרס, תוקפים את צוותי רפואה בניגוד לחוק הבינ"ל (+ שימוש אסור בפקודות בגז פלפל), ונושאים את גופו (או גופתו?) של המפגין לג'יפ. האם יש סיבה לא לפרסם את זה לדעתכם?

• חייל מוודא הריגה של פלסטיני (שנפצע ואיננו מהווה איום; שוכב על הקרקע משך כמה דקות). גם זה לא חדשות?

בסיכום ביניים: יש חיילים יש פיגועים.

חשוב להוסיף שרבבות סרטונים כאלה זמינים בבלוגים פלסטיניים (חלקם אמינים מאוד), ופעילים רבים מבסים להסב את תשומת ליבם של כתבים ועורכים אליהם, אך הם לא מפורסמים. מישהו משמש שומר סף ומונע מכם לראות המון סרטונים כאלה. תמונות ההרג של מפגינים לא חמושים, כולל של מתנחלים, ושל ירי על מנת להרוג של מי שאינם מהווים איום, אינן הסתה, אלא תפוצה הגיונית של תמונות המציאות המוכרת לרבים בשטחים באמצעות הרשתות החברתיות, כפי שקורה במקומות אחרים, כולל בישראל. מה שמתדלק את הזעם הוא המציאות, לא עיוותה.

שתי הדוגמות שלעיל הן כמובן שרירותיות ומעטות ביותר. אני מביא אותן על מנת לסדוק את התחושה המתעתעת בלב רבים בציבור, ובעולם כיום בכלל – שהואיל ויש תקשורת חופשית, אינטרנט, וריבוי ערוצים, הרי שהאזרחים בסופו של דבר היו נחשפים לדברים אכזריים כאלה שמניעים את הפלסטינים, אילו רק היו מתרחשים. לאמיתו של דבר, כמות האירועים והתקיפות כלפי אזרחים (civilians) פלסטינים בידי ישראלים במציאות היא עצומה, רק שאותה לא נוהגים לכנות טרור, ובמקרים רבים מאוד גם לא לסקר. במיוחד לא בתקופות של הסלמה, כאשר התקשורת המסחרית לא רוצה להרגיז את הקוראים/הצופים, וכתוצאה מכך גם המפרסמים,ולכן מעדיפים לחסוך מכם את האמת.

בנוסף לכך, כמובן שגם המסגור של מה שכבר כן מסוקר בעייתי מאוד. הוא מבטא האדרה והערצה כלפי מי ששומר "עלינו" (או לפחות ככה אנחנו חושבים), ולא אובייקטיביות או ביקורת כלפי האופן שהתנהגות כזאת בכלל גורמת למצב ומחמירה אותו. לדוגמה במקרה של הצגת גבורתם של המסתערבים, שהיא למעשה שליפת אקדחים על נערים מטווח קצר על מנת להשתלט על מפגין, על ידי חיילים שהתחזו לאזרחים (בניגוד לחוק הבינלאומי). הרי לא הייתם מדמיינים פעולה כזאת בהשתלטות על הפגנות לפינוי התנחלות, או להורדת יוקר המחיה, או של חרדים, או נגד עסקות גז וכיו"ב – גם כשהמפגינים מיידים אבנים. ובכל זאת, כאן התקשורת מציגה את תוקפי ההפגנות כגיבורים, לא כפחדנים המשרתים את הדיכוי.

עוד דוגמה למסגור בעייתי: כשמדובר בפעולת בודדים יהודית, מכנים את הנפגעים כ"עשב שוטה", או טעות וכו' – למרות שאחר כך הם ייצאו בשיטת הדלת המסתבובבת מכול עונש. ואילו כשמדובר בבודדים פלסטינים, איכשהו מעיזים לטעון שהם מחבלים שנשלחו, או הוסתו, על ידי אבו מאזן (מחמוד עבאס).

♦♦♦

(צילום: אשרף אמרה APA)

לפני חודש בדיוק נהרגו נהף חסן, בת השלוש, ואימה ההרה, נור, בתקיפת חיל האוויר שפגעה בביתם. האב האבל, יחיא, (בתמונה למעלה מחבק את גופת ביתו הרכה), כמובן אינו כואב אותן פחות מההורים הישראלים ששכלו את ילדיהם בהתקפות הרקטות או בגדה וכו'. כאבם זהה ועצום לאין תיאור, רק שיש הרבה הרבה יותר הורים פלסטינים אבלים מישראלים, והרבה פחות מי שיגן עליהם.

מכול מקום, תקיפות אוויריות כאלה הן דוגמה מייצגת להעלמה התקשורתית. אנו שומעים על התקיפה, לפעמים על מספר ההרוגים, אבל בדרך כלל ללא שמות ופנים, ובוודאי שלא הפגיעה. הדימוי הויזואלי ביותר שתראו בקשר לתקיפה הוא שיגור הטיל, או תמונה שלו מהמטוס פוגע במטרה. את הצילומים מהקרקע עם גופותיהם של הילדים חוסכים מהקוראים/צופים, וכך מנתקים מהם את הכאב הכל כך הגיוני של מחיר המלחמה, ואשר דרוש כל כך כדי למנוע אותה. הדבר מקבל משנה דחיפות ותוקף כיום, כאשר פערי הנפגעים כל כך קיצוניים ולישראלים אין כמעט כל הזדמנות לראות תמונות כאלו המעבירות משהו מעוצמת הכאב והפגיעות שהם גורמים לאחרים – ובסוף חוזרת אליהם כבומרנג.