ילדה במספריים

השבוע שתי בנות 14 תקפו עוברי אורח במספריים. מדובר בילדות בגיל של חטיבת ביניים, שכפי שאפשר לראות בסרטון האבטחה שפורסם, אינן באמת בעלות כישורים גופניים מדהימים. הן די מגושמות, ועל אף כוונות הזדון שלהן, אפילו לא הורידו את תיקי הגב שלהן.

בדומה, בסרטון רואים איך עובר אורח אחד בעל תושיה, תקף בנחישות אחת מהן עם כסא, והיא בעצם נפלה על הרצפה ולא הייתה יותר איום. ואז הגיע שוטר "אמיץ", שהדרך שלו לטפל בשתי ילדות מגושמות עם מספריים – זה פשוט בירי שהורג אחת מהן ופוצע את השנייה קשה. לקרוא לזה נטרול זה יופימיזם: לנטרל נערה מתבגרת עם מספריים אפשר גם בירי לרגליים, או תקיפה עם גז מדמיע, או בחפץ קר, או בידיים וברגליים. אפילו בעיטה או תפיסה של היד יכולה להספיק. כדור למרכז הגוף זה לא נטרול, זה ניסיון להרוג.

עם כל הכבוד לאיום הנשקף מנערות בנות עשרה, בחטיבת הביניים שבה למדתי – תקיפות, כולל במספריים, במוטות ואפילו בסכינים, לא היו דבר שלא נשמע עליו. ועדיין, מעולם לא שמעתי על שוטרים שירו בהם. בדרך כלל תלמידים אחרים היו משתלטים עליהם, או מורה.

רק לא מזמן תקף גבר בן 25 במספריים, שאף צעק לעבר עוברי אורח שהוא הולך להמשיך ולדקור, ואף אחד לא ירה בו. לדעתי הוא אפילו לא נפצע. הוא נעצר.

בלי קשר לשאלה האם הפעולה שלהן פסולה או לא – נותרת השאלה האם המקרה הנוכחי מצדיק להרוג או כמעט להרוג את שתי הבנות (או לפחות לנסות)? כמובן שלא.  – ואז, נשאלת השאלה, שבעיניי היא חשובה  הרבה יותר: איך יכולים הצופים להעביר הלאה את העובדה הזאת, או להצדיק את התוצאה הזאת – את הבאנליות של ההרג; ובעצם, את הנכונות – יותר מאשר את התוצאה – של הרג הנערות? הלא התגובה של היורה ותומכיו נובעת מזעזוע מהבנאליות של ההריגה ההפוכה, הנכונות להרוג יהודים, ה-לא-למצמץ או להסס או להרהר במיותרות של להביא אדם לסוף חייו וכו'. אז למה זה נעלם כשהורגים אותן?

יש כמה אפשרויות או גורמים שאפשר לחשוב עליהם.

ראשית, שהמילה "מחבלות" מסירה מהן את האישיות, וכך הן הופכות חסרות פנים ושם, שאנחנו לא יודעים כלום על חייהן ואופיין. כך, במידה דומה לאיך שיהודים הוסרו מאנושיותם בזמנים אחרים (ואולי גם על ידי התוקפות עצמן), אנחנו מסירים מהן את האישיות שלהן, ואז "נטרולן" הופך אפשרי. השפה משקפת חשיבה ומייצרת חשיבה שיש לה כוח עצום, עד לכדי הרג מיותר.

ובאשר לנכונות להרוג ערבים – ראו בהקשר זה גם את הפוסט מהשבוע שעבר.

שנית, צו השעה. הואיל והציבור היהודי-ציוני חושב שרק הוא המותקף, (ומתעלם או פשוט לא יודע על המצב הממושך שמביא אנשים ליאוש הזה), נוצרת אווירה שיחית שבה התקיפות נתפסות כאיום יוצא דופן, ואז מנגנוני שעת החירום הקולקטיביים שלנו מקלים מאוד את האצבע על ההדק מתוך אינסטינקט הישרדותי (בלי קשר לכך שאין כאן איום קיומי, ושההרג עלול להחריף את מעגל הדמים). בנוסף, העובדה שבסיטואציה הזאת היוזמה היא של התוקפות, עוזרת לכונן הצדקה שיחית שמטילה עליהן את האחריות לתוצאות שרשרת האירועים כולה.

שלישית, התזוזה בשיח. הקריאה המזעזעת-כביכול של ליברמן "מוות למחבלים" איננה באמת מזעזעת. תחושת הזעזוע היא מנגנון טיהור עצמי: כשאנחנו מזדעזעים ממנו, אנחנו טוענים שאנחנו לא כאלה, בעוד שבמציאות המדיניות הזאת מתבצעת ממילא וכולם חיים איתה, ובעצם היא חמורה יותר כי זהו הרג אפילו ללא משפט. יתר על כן, רבים שומעים את הנימוקים ואת עצם הדיון על האפשרות להרוג במקום למנוע במינימום נזק הנדרש, והנקמנות והביריונות של הימין הקיצוני מחלחלת כך לחשיבה הקולקטיבית והפרטית. פלוס, חלק מהחשיבה של נכונות להרוג חשודים בכל גיל, היא מתוך וולנטריות התרעתית לא מדוברת: שאחרים יראו ויראו.

רביעית, היהודים-הציונים בישראל בדרך כלל לא מצטערים על כל פיחות שהוא במספר הערבים בארץ; קל וחומר מי מהם שמעז לתקוף בחזרה. במובן זה, ישנה איזו הסכמה, או לפחות הרמוניה רעיונית לא מדוברת, אולי אפילו מוכחשת, שמוות לערבים זה בעצם השלמה של המנגנונים הקולקטיביים ליצירת רוב יהודי מלאכותי. השיח הרובי -אתני עובד עם הנכונות לקבל את מותם ללא צער, ואף ככזה שצריך לעודד אותו.

התוצאה היא נכונות להרוג, גם אם אלה סתם בנות עשרה מגושמות.

ehc8b300

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.