תכלית ראויה

מרים נאור, כיבוש נאור, תכלית ראויה

שופטי העליון בראשות מרים נאור קבעו באחרונה שוב, בעקבות קודמיהם, שהריסת בתים אינה אמצעי ענישה, נקם או מניעה חלילה, אלא הם אמצעי הרתעה, אשר הוכרה זה מעבר כתכלית ראויה. זאת, בניגוד נחרץ לרבים ממובילי המשפטנים בארץ ובעולם (ותוך שבג"צ נסמכך על תקנות ההגנה לשעת החירום שבג"צ בעצמו הורה לצמצם ולחסל).

האמתלה להריסות היא שהן נעשות לתכלית ראויה – כלומר, התכלית נקראת לקדש את האמצעים, ומכאן שהאמצעים כשלעצמם פסולים וזקוקים להכשרה כזאת.

והתכלית? היא מוכרחה עד כדי כך ראויה שהיא יכולה להכשיר אפילו את השרץ הזה.

נשאלת השאלה, אם תכלית ההרתעה כל כך ראויה, אז למה לא להפעיל עונשים מרתיעים אחרים, חמורים פחות ויעילים יותר? אחרי הכול, כל עונש הוא למעשה גם הרתעתי (למשל מאסר, שהוא אחת מצורות ההתעללות הקשות והנפוצות כיום). לענייננו, למה שלא יגוונו את ההרתעה (הראויה!) מהריסות בתים וינסו, למשל, לאסור את האב לכל החיים? או להלקות את האם בכיכר העיר? או לעקור את ציפורני האב ולהפיץ את התמונות אה-לה דעאש? בעצם, למה שלא נרתיע כמו דאעש או סעודיה, במלקות וגדיעות איברים – שמוכשרות באותה תכלית ראויה בדיוק? קצת יצירתיות: להתריע בהרעבה למשל? כך ההרתעה תהיה גדולה יותר והנזק קטן לאין שיעור, והתכלית תהיה ראויה, ראויה מאוד, בדיוק כמו שהיא עתה. ואם מעדיפים פגיעה ברכוש, למה לא פעולת רהב המפוצצת את את מיטלטליהם בזה אחר זה? או סגירת בתי הספר בכפר לשבוע? או החרמת בתי עסק? או החרמה שרירותית רכבים ביישוב שבו חיו? לתכלית ראויה כמובן. רק ראויה.

ויש עוד אפשרויות – אפשר להמשיך ולהציע לקחת את האם כשפחה, או לסרס או להרוג את האב, או לקחת מהם את ילדיהם, או למכור את האח/ות, או לשרוף את רכושם, או להגלות את הכפר כולו – ושלל שיטות נאציות יצירתיות של ענישה קולקטיבית לתכלית ראויה.

ראויה! ראויה! ראויה!

כמה ראויה? אין ספק שהרתעה מגינה על זכותם לחיים, וחיים בביטחון(!) – של חפים מפשע. זה בוודאי נכון. זוהי תכלית ראויה מאוד – אבל היא מתקיימת רק בכמה תנאים. ראשית, היא מגינה על חפים מפשע רק בהנחה שחפים מפשע לא כולל את בני הבית (או אפילו בעליו, במקרה שבו המשפחה שוכרת, שהרי אז צריך להעניש גם את המשכיר לאלתר! הוא אחראי גם כן. ראויה ראויה ראויה!).

שנית, היא מגינה על חפים מפשע רק בתנאי שתנאי הדיכוי שמפעילה ישראל אינם פשע, אחרת לא ברור שכל הנפגעים חפים ממנו (למשל חיילי דיכוי).

שלישית, כדי להוכיח שזה הרתעתי נצטרך לסתור את הראיות שהביאו את את המחקר הצבאי להסיק (וגם אחרים: פדף) שהריסות הבתים לא רק שאינן תורמות לביטחון, אלא אפילו להיפך. כאילו שבכלל היה צריך אותם: הרי אם זה היה אפקטיבי, איך זה שהפיגועים וההתנגדות לדיכוי לא הפסיקו. והאם ההשערה שהם אולי פוחתים במידה כלשהי פרופורציונלית לנזק העצום הוודאי שגורמת המדינה למי שלא הורשעו, ואף לא הואשמו בדבר?

רביעית, גם אם בניגוד לכל הגיון של מי שביקר וראה את הדברים בעצמו – יציגו לנו ראייה משכנעת, שבאמת אפשר לטעון שהיא קבילה ולא יוצאת דופן, אשר תראה שהדבר השפיע על מספר מפגעים פוטנציאליים מלבצע פיגוע (או פעולת התנגדות – שהרי בישראל הפסיקו להבחין בין השתיים) -גם אז הרי שאיננו יודעים כמה אחרים הונעו או הושפעו מהאכזריות של כלי הדיכוי הזה אחרים שכן יצאו לפעולה אחרת. ואף – אולי כמה אנשים ראו בהריסת הבית העתידית דווקא יתרון וניסו "על הדרך" לנקום במשפחתם מסיבות כלשהן כשיצאו לפעולה. אולי לדוגמה המשפחה חינכה נגד אלימות כזאת, והמפגע היה בן עשרה מרדן שראה הכול במשקפי "דווקא" מעוורים? או רצה ללמדם לקח לאומי? האם מגיע להם לאבד את ביתם? בטח. לתכלית ראויה.

ממילא, כל אלו וודאי ברורים לכל בר/ת דעת. פשע לא מצדיק פגיעה הרסנית של חיי משפחה שמעולם לא ביצעה את הפשע, ולא משנה מהו, ועל אחת כמה וכמה ללא משפט. כולל הענשת תינוקות בני יומם וילדי הבית שיגדלו לתוך הכאב העצום הזה.

תגובתו של ילד פלסטיני שחזר הביתה מבית הספר וגילה שעירית ירושלים הרסה את ביתו והותירה את 33 בני משפחתו חסרי בית (5/2/2013), אחרי שלא הונפקו להם (כמו לאף פלסטיני) אישורי בנייה. טרור נגד חפים מפשע.

ולסיום – בל נשכח שרק חלק מזערי מהריסות הבתים קשורות בכלל בביטחון. לרוב זהו פשוט אמצעי דריסה במגפי קולוניאל אלים שתפקידו למנוע אפשרות חיים ברווחה ובביטחון, המשלים את האקט הכיבוש שמונע הוצאת רשיונות בנייה, בשטח שממילא אין לריבון בו זכות כזאת; קל וחומר כשרישיונות הבנייה ניתנים להתנחלויות היהודיות הנבנות על חשבונם.