לרגל פסיקת בג"ץ שהתירה השבוע להזין בכפייה "אסירים בטחוניים" (כלומר, כלואים פלסטינים) שובתי רעב, אני מוכרח להזכיר פרק חשוב ביותר מההיסטוריה של ההזנה בכפיה של שובתי רעב.
לפני קצת יותר ממאה שנים, הוזנו אסירות פוליטיות מפורסמות מאוד בכפיה ממש באותן המתודות שמדברים עליהן היום בישראל: צינוריות מהנחיר לקיבה, בכפיתה. היו אלה לא אחרות מאשר הסופרג'טיות: נשים מן השורה שנאבקו למען זכויות שוות לנשים בבריטניה. הן נאסרו בגין מחאתן האלימה שפרצה את הדרך למה שאז היה מחוץ לקונצנזוס. בכלא הן שבתו רעב בגין שלילת זכויותיהן כאסירות פוליטיות , ואז הן הוזנו בכפייה. הפגיעה הבריאותית הקשה והממושכת שהפרקטיקה האכזרית הזאת גרמה להן, כמו גם הפגיעה הנפשית העצומה – שאין מקום להרחיב בהן – הביאו להכרה רפואית בבעייתיות של הדבר, לשון המעטה. ואת השאר, צא ולמד בויקיפדיה וגוגל.
כל זה היה כבר לפני יותר ממאה שנים, וכולנו חבים לנשים האלו חוב היסטורי עצום.
על הסיבות המשפטיות, הפרקטיות והמוסריות המסבירות למה זה דבילי ונורא במושגים היסטוריים כבר דובר די והותר, אבל לבג"ץ הגיון פשוט, וכללי הבסיס "ואהבת לרעך" ומה ששנוא עליך" –שוב לא מספיקים.
השאלה עתה היא מה ניתן ללמוד מהפסיקה (והתמיכה הציבורית) בדיכוי הפרימיטיבי הזה, שלא רק רומס כל התנגדות לשלטון הזר הכפוי על בני אדם אחרים, ואשר שולל מהם את הזכות לאנושיות, אלא שגם כלל לא מאפשר להם למחות ביעילות נגד הטירוף הזה שנקרא "מעצר מנהלי"? (תארו לכם שהיה אסור פעילי הימין למשל להפגין נגד מעצרים מנהליים ועינויים!)…
התשובה לכך מוכרחה להיות אחת משתיים. או שאפשר להביט לאחור ולראות איך ההיסטוריה שופטת את סוכני הדיכוי של הנאבקים לזכויות, ובאיזה צד שם עצמו בג"ץ באשר ל(היעדר) זכויותיהם של אסירים פוליטיים, ולקוות – (וחשוב יותר – לפעול לכך) שביום מן הימים ההיסטוריה תבוא איתם חשבון. האפשרות האחרת היא שההאכלה בכפייה לא "שבה" אל מיינסטרים של הליברליזם אלא מעולם לא עזבה. כלומר, שאין הרבה שינוי בטבע האכזרי והמדכא של חברות אדם: האכלה בכפייה הייתה בשימוש כלפי מובילי המאבק לזכויות שמחוץ לקונצנזוס לפני כמאה (נגד נשים), כמו גם היום (נגד פלסטינים) – ולא מן הנמנע שבעוד מאה הפרקטיקה הזאת תשרת לדיכוי אסירים פוליטיים אחרים, שכרגע לא עולים על דעתנו (מתנחלים? יהודים? שמאלנים? פועלים שמתאגדים? אולי אפילו אתם?).
אמת מארץ ישראל 