המראות הקשים מסוריה והצביעות הרגשית

יש משהו צבוע בזעקתו הכנה(!) של עורך חדשות החוץ של הארץ על זוועת התמונות מסוריה. אינני מתכוון שהוא בוכה בדמעות תנין, חלילה. אני מאמין לו שהוא שבור. אלה תמונות שקשה להישאר אדיש להן. הן שוברות את הלב ורודפות אותך בלילה. אבל יש בתלונה הזאת שלו, שהתמונות קשות מלהכיל, גם משהו מזויף. משהו שמנקה את המצפון ומייצר את עצמו (או את עצמנו) כסובייקט במצוקה יותר מאשר שהיא מגלמת את הקושי של העיתונות להסב את תשומת לב לקרבנות הזוועה.

ראשית, בהינתן שהעיתון/אתר שלו פשוט לא מפרסם את התמונות. למה לא לפרסם? אני מאמין שחובה להבחיל את הקוראים בתמונות מהמציאות המזוויעה במקום לייפות אותה ולגונן עליהם. תפקידה של העיתונות, לטעמי, הוא לסקר ולדווח על מה שחשוב, ובלי התמונות אין לאנושות את הכאב הדרוש למנוע את המלחמות. עובדה היא שזה לא מספיק להראות בניין הרוס וגופה מכוסה. זה לא מה שקרה, זה יופימיזם ויזואלי של המציאות. כן, צריך לראות את המתים, את הפציעות, את הכאב. לראייה, התגובה העולמית לתמונת גופתו של הילד הפליט הטורקי שטבע בשנה שעברה (משמאל). התמונה עצמה איננה שונה מְים התמונות והדימויים שזרמו מעיראק, מפלסטין, מלבנון, וכו', אלא שהעיתונות המערבית גוננה על קוראיה וכך מנעה את אותו האפקט.

אבל עוד יותר מזה, יש בכך צביעות ספציפית של עיתונאי ישראלי בכיר שעיתונו לא מפרסם או אפילו מתייחס לתמונות דומות מאוד של פלסטינים ולבנונים שישראל ולא אסד הם שגרמו בהן את הזוועה. הדוגמה המובהקת ביותר עבורי היא "מלחמת" לבנון 2006 וה"מלחמה" על עזה ב-2008-9. את האחרונה סיקרתי בהרחבה בבלוג, והבאתי בעברית תיאורי ותמונות שעיתון הארץ, שהיה יחסית נועז בשאלות שהעלה ביחס אליהן, לא העז להביא. תמונות דומות של עוללים ותינוקות חסרי רוח חיים מוצאים תחת הריסות. של אמבולנסים ומרפאות שרופים. של תינוקות מתים או מלאי דם וקטועי איברים. מה עם סיקור משמעות הפגיעה בתשתיות מים וחשמל על חסרי כול? מדוע לא ראינו את הפציעות מפשעי המלחמה הברורים שגרמו תקיפות לא מבחינות? של פגיעות בחפים מפשע ושל נזקי השימוש בנשק אסור (כלומר פשעי מלחמה)? של אזרחים המתחננים לברוח, אבל כל המעברים, כולל אלה למצרים, סגורים בפניהם על ידי צה"ל? ואיפה היו אלה הקוראים לאפשר לפליטים הסורים להגיע למחנות זמניים בישראל בשעה שהפלסטינים בעזה התחננו לצאת ואפילו למצרים אסרו עליהם?

אלה בדיוק התמונות שדובר צה"ל, דיין האמת של הסיפור תרתי משמע, כל כך חשש מהן עד שהוא דאג לאסור על עיתונאים להיכנס לרצועה בפעם הבאה שהשתולל בה…

אז, כן, מר רונאל, חובה לפרסם את התמונות, על אף הקושי והזעזוע. אבל זאת לא "מורשת אובמה" בלבד, זאת המורשת של המערב בכלל מזה זמן, אולי אף של הלאומיות, שהאמת של עוצמת הרציחות מוסתרת מהגורמים בשל שיקולים מסחריים, ולשם שינוי מסתננת קצת החוצה כי אסד ורוסיה הם לא "אנחנו".

נקמת ילדה קטנה

כמות עצומה

עוד מחבלים

אחמד חסנין, בן חמש.

צוותי טלביזיה

מרפאה ניידת שתרמה נורבגיה לפני

אחרי. קרדיט: בצלם

טבח בנגני המשטרה הפלסטינית

אמבונלס של הסהר האדום.

חלוקת מים באלסג'אעיה, בדרך לעיר עזה.

ילד ששב מביה"ס לגלות שביתו נרס. השוו לתחושות השריפות – זא אותות אובדן של בית, אותה ילדות הרוסה

דוכן שהוקם לצד מה שהיה מסגד אלשיפאא'.

בצה"ל אמרו שלא יורים באמבולנסים. הממצאים הראו אחרת.

משאית משא בשכונת אלזיתון.

ולסיום, הנה דוגמה אחת שאיננה כוללת גופות, ועדיין מספרת סיפור חמור שלא סופר בישראל עדיין מעל המסכים: מה עשו הטנקים והבולדוזרים הישראלים בראמאללה, חוץ ממה שאתם מצפים שהם יעשו… התשובה: הרבה מאוד נזק מכוון וארוך טווח, פרי של שנאה ונקם, שוודאי רק יצר יותר רוע.

תנאי המעצר של ילדים  פלסטינים בירושלים (לא מומלץ להורים לילדים)