האם משיכה היא פרקטיקה של גזענות?

באחרונה צפיתי בדוקומנטרי  (/ניסוי חברתי) הבריטי המבריק "האם האהבה גזענית". הסרט מראה עד כמה אנחנו גזענים, הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. בעוד שדברים כמו צבע עור וסממנים גזעניים אינם מקובלים כדבר שאומרים בקול בחברה ליברלית, הרי שאתרי ואפליקציות היכרויות (ופורנו) הופכים את הבלתי-נאמר למוצהר וגלוי. מעדיף ג'ינג'יות? אסייתיות? אוהבת עיניים בהירות? אף צר? וכו.' כל אלה הם סממנים של העדפות מוגזעות, שהשתקעו דרך השיח כהעדפות עם אשליה שהן של הפרט. על אף ההסתייגויות האנתרופולוגיות שיש לי מהקבלה הבלתי-ביקורתית של מיתוסים של אהבה זוגית, זוגיות, רומנטיות וכו' בסרט, המסר למי שמתנגד לגזענות הוא חזק מאוד, וגורם לצופה לחשוב על הכוחות האדירים שעל הפרט (והחברה) להפעיל כדי להתעלות על חומות כאלו.

isloveracist-video

לחצו לצפיה בסרט המלא (באנגלית)

הדבר קשה שבעתיים ב"חברה הישראלית", שבה זוגות של יהודים וערבים מתמודדים עם כוחות חזקים בהרבה, כגון חקיקה (הנישואין בישראל הם דתיים בלבד), קבוצות שנאה וטוהר הגזע, וכמובן – "הסכסוך". סייד קשוע היטיב להתמודד עם זה בסדרה שלו, והכתבה הזאת השבוע בהחלט חיממה את הלב וגרמה לי לחשוב על המרכזיות של הפרקטיקה הזאת – שהדרך הטובה ביותר להתנגד לגזענות כיום בישראל, יותר מכול דבר אחר, היא להעדיף זוגיות ונישואי תערובת. אין אקטיביזם חזק מזה, והאישי הוא הכי פוליטי, וגו'.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה +כול הנושאים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.