מחנות ריכוז הוא ערך דל בויקיפדיה העברית, המכיל כרגע 358 מלים בלבד, שלפחות 256 מהן מוקדשות למחנות הריכוז הנאציים. ולא במקרה. פשעי הגרמנים מסופרים בעברית באופן שלא יחליש את הטיעונים הציֹוניים, והם מנותקים מההקשר הכללי של שיטות הדיכוי המדינתי בנות־זמנם, בעיקר על ידי חברוֹת לבנות, נוצריות־אתנית, אירופאיות (או שלוחותיהן), שלעיתים פועלות בשם הקִדמה, החירות ו/או השוויון. אין תֵמַהּ גדול, כמובן, שההקשר הרצחני האירופאי האימפריאלי־קולוניאלי של השואה הושמט מהשיח בעברית, והפוקוס היחיד הוא על הנאציזם, בהתחשב בזה שהעברית בת־זמננו היא שפה לאומית המדוברת בעיקר על ידי ציוֹנים.[1] אולם, במקביל ומסיבות אחרות, גם במקומות אחרים ההקשר הזה נעדר, וסביר להניח שזה קשור לתחזוקת הלגיטימציה וההגדרה העצמית הליברלית של המדינות באירופה של אחרי השואה. מכל מקום, את ההיעדר הזה חשוב להבין ולברר, וכמובן להנכיח את הנשכח, כי בלי לעמוד באומץ על הגורמים לפשעים הנוראים האלו, ובלי להבין את גודלו האמיתי של האתגר, יהיה קשה יותר למנוע את הישנותם, דבר שבוודאי יש לו חשיבות יתר עבורנו, צאצאי השורדים, שהושבענו מגיל צעיר: לעולם לא עוד.
נצא ונלמד, אפוא, שמחנות הריכוז לא הומצאו בגרמניה של שנות השלושים ולא עבור היהודים. המושג כשלעצמו הופיע במחנות הריכוז של הקולוניאליזם הבריטי בדרא"פ, סביב שנת 1900 (שאת הרבה מהקרדיט לחיסולם יש לזקוף לזכות פעילת־שמאל לבנה, שהנציב הבריטי לדרא"פ כינה "פרובוקטורית אוהבת בורים", וקיבל גיבוי מהממשלה הימנית הבריטית). כמעט בו־זמנית הופיעו מחנות ריכוז גם בהשמדת העם השיטתית בנמיביה־של-ימינו שערך הצבא האימפריאלי הגרמני, מה שמזכיר שאף הגרמנים לא התחילו את רציחותיהם השיטתיות עם היהודים, אלא רק שיכללו את השיטות. ואף על פי שלא כונו כך, כבר במאה שלפני כן, רבבות אמריקנים־ילידים נכלאו בארה"ב במחנות ריכוז, שאליהם הוצעדו באיומי רובים, ב"צעדות מוות". בנוסף, מחנות ריכוז הופעלו מהמאה מהתשע־עשרה גם במלחמות (בין היתר ע"י הצבאות של ספרד, ארה"ב, וצרפת).
לא רק זאת, מחנות הריכוז הגרמנים גם לא היו המופע האחרון של זוועות הכליאה ההמונית ע"י ממשלות. בישראל, אגב, מבדלים סמנטית (מאותה אג'נדה) את "מחנות המעצר", שהם בעצם מחנות ריכוז, שבהם כלאו הבריטים ללא הגבלת זמן רבבות פליטי שואה יהודים שהיגרו לפלסטין/פלשתינה־א"י בספינות (כולל סבי וסבתי). זה היה אז חלק מהנוף הפוליטי של אחרי המלחמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה. מעט קודם לכן, ובהיקף גדול הרבה יותר, כלאה ארה"ב על אדמתה משפחות שלמות, מאות אלפים מבין אזרחיה שלה, "שְווי־הזכויות", כולל נשים וילדים חפים מפשע, מרקע יפני, גרמני או איטלקי, במהלך מלחמת העולם השנייה (ואת הגרמנים גם בראשונה). הם גורשו למחנות הריכוז בכפיה, באמצעות משאיות צבאיות וברכבות (ר' תמונות). (גם סין, קוריאה ויוגוסלביה הפעילו מחנות ריכוז אחר כך, ואת השאלה הסמנטית/לגאלית אם להוסיף לרשימה המחליאה את ניסיון הכליאה ללא הגבלת זמן (שכשל בחלקו) של המהגרים מאפריקה בשנים האחרונות בישראל, ומחנות מעצר לפליטים בכלל, או את מחנה גוואנטנמו בצורתו המקורית – נשאיר פתוחה, ובעיקר בלתי־רלוונטית לדיון).
גירוש למחנות ריכוז לאזרחים יפנים בארה"ב במלחמת העולם השנייה.
כמו מחנות הריכוז, כך גם הגטאות לא נולדו בשואה. מקור המושג הוא במובלעות אתניות יהודיות שלא היו כפויות מבחוץ במקור, אלא מבודדות מרצון; אבל גם במובנו המוכר יותר, של איסור על קבוצות מיעוט אתניות לצאת מאזור עוני מסוים, לא היו הגרמנים הראשונים ולא האחרונים. (ושוב: איסורי התנועה והגידורים חלחלו גם למחוזותינו, לדוגמה: בממשל הצבאי, ובאופן מובהק יותר באפרטהייד בדרא"פ, וברצועת עזה, בערך מאז "ההתנתקות"). הגרמנים גם לא המציאו את צעדות המוות, כאמור, ולא את השמדה ע"י שימוש בנשק כימי או בהרעבה, ולא את הגירושים והטיהורים האתניים, (למעשה, הטרנספר/הטיהור האתני הגדול בהיסטוריה המודרנית היה דווקא של גרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה; שוב, השיטה המשיכה לאזורנו בשנות הארבעים והחמישים), ולא את גזל הרכוש הנלווה (כנ"ל), או עבודות הכפייה או הפרך (או חמור מכך לאין שיעור: העבדות), או הניסויים הרפואיים והעינויים, ובוודאי שלא את שנאת־המיעוטים (והחריגים והנשים) הפופולארית, העשירה בעלילות־דם עממיות ובפוגרומים (וגם את האחרונים אפשר למצוא בישראל של היום). אפילו תורת הגזע לא התחילה בגרמניה, ולא במאה העשרים, והיהודים לא היו קרבנותיה הראשונים, או העיקריים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, גרמניה אכן "הובילה" בהיקף וביעילות הפשעים נגד האנושות שלא היו קשורים למפעל המלחמה, אך היא לא הייתה היחידה שרצחה אזרחים במכוון ובקנה מידה גדול. כל הצדדים התרגלו לרצח אזרחים ופגעו במכוון ובהיקפים אדירים ביעדים אזרחיים של האויב (כגון הרס ערים שלמות בבריטניה, גרמניה ויפן, ורצח של עשרות חפים מפשע אקראיים כענישה קולקטיבית, למשל על התנקשות של המחתרת הצרפתית או הפולנית בקצינים גרמנים). כאן המקום להזכיר שגם בעלות־הברית ביצעו פשעי מלחמה בהיקף גדול ושיטתי, כגון רצח שבויים, ושהיו לכך השלכות חמורות במיוחד על היכולת להעמיד לדין בדיעבד פושעי מלחמה נאצים. לדוגמה, הואיל והצי האמריקני התעלם מחיילי אויב שטבעו לפניו במהלך המלחמה במקום לקחת אותם שבי, אדמירלים גרמנים לא הועמדו לדין על פשעים זהים, בעיקר בזכות ההתערבות של לא־אחרים מאשר עמיתיהם לפשעים מארה"ב, האדמיראלים האמריקנים שזה עתה לחמו נגדם, מחשש שיועמדו גם הם לדין.
לא רק זאת, אלא שגם שיא הפשעים, ההשמדה מאורגנת של עמים "נחותים" בשם הקדמה, גם היא לא נולדה בגרמניה, אם־כי שם הגיעה לשיאה, ומהבחינה האירופאית גם פחות או יותר אל סיומה. ההרג השיטתי במחנות השמדה הנאציים נוהל לפי תפיסות ניהול של מפעלים, טכנולוגיות ופסי־ייצור (תפיסות ש"סייעו" לכל הצדדים במהלך המלחמה, וששיתפו גם חברות הנדסה וייצור אזרחיות). אין שני לקנה המידה של מפעלי הרצח האלו ש"חיסלו" כמעט שרק יהודים (אולי רק כשלב ראשון). עם זאת, היה זה יותר שיא של תהליך אירופאי, מאשר פשע שהופיע אין מאין. שיטות ההרג (שמיעוטן אף פותחו בברה"מ) יועדו בתחילה ל"המתת־חסד" לכאורה של בעלי מוגבלויות פיסיות ונפשיות (שכונו "חיים שלא שווה לחיות"), ועברו במהלך המלחמה אבולוציה של "התייעלות". הן הופעלו על היהודים (והאחרים) רק כשאלה כבר היו כלואים בגטאות ומחנות ש"פשוט" היה קשה לתחזק במהלך המלחמה התובענית, ומפני שמפקדים נאצים התלוננו שהרצח במכונות ירייה גורם נזקים פסיכולוגיים לחייליהם (דבר שהוא מעניין בפני עצמו: ראשית, אם הם מפלצות, איך היו להם רגשות אשם? ושנית, האם העלאת הבעיה ע"י המפקדים הנאצים הייתה דווקא ניסיון לערער או להפסיק את הרציחות? אין לדעת).
מכל מקום, בכל אמצעי הדיכוי והרצח שהזכרתי בולט מאפיין אחד: הפשעים הבוטים ביותר בוצעו על ידי המדינות של הלבנים הנוצרים־אתנית, וכלפי כל מי שלדעתם אינם לבנים (ויהודים לא נחשבו, ובמידה מסוימת עדיין לא נחשבים, לבנים באירופה, אלא חומים), בין היתר, מפני שלמדינות האלו היו אמצעים הטכנולוגיים והפוליטיים הדרושים. משום כך דווקא "השחורים" (מושג מכליל בפני עצמו) ועמים ילידים – ולא (רק) היהודים – נשאו בנטל הכבד ביותר של השנאה והאלימות, כולל מאות שנים של עבדות, אלימות קשה ורציחות. האכזריות והאדישות לעינויים ולמוות התפתחו בהדרגה בכל האימפריות ה"לבנות", והיהודים היו רק חלק, גם אם בולט, מהקרבנות, פשוט מפני שהיו שם. אפילו בשואה, רק כמחצית מהקרבנות בקירוב היו יהודים.
למותר להדגיש כי אין חולק בשום־אופן על עובדות השנאה והרצח השיטתי של מיליוני יהודים על־ידי הנאצים ושות', יחד עם כל יתר ה"אחרים" שהלבנים באירופה לא סובלים (כלומר קבוצות מיעוט מבודדות או מתבודדות אחרות: העמים הסלאבים, הצוענים והקומוניסטים; ובקרואטיה גם לצד הסרבים, הקרואטים ובוסנים־מוסלמים). תכופות, הרציחות נעשו באכזריות יצירתית ותוך קריאות עידוד של יתר האוכלוסייה (שכאמור, מוכרים גם במחוזותינו). אין גם כל ספק שהיהודים נתונים מזה מאות שנים – בעיקר בעולם הנוצרי – לגזענות אלימה שקיבלה ביטויים רצחניים. אלא שיהיה זה שגוי להסביר את הפשעים והגזענות הנאציים, או הג'נוסייד של היהודיים, כאירוע חריג ומנותק מרצף של אכזריות היסטורית, בלי ההקשר של הפיתוח והשימוש באמצעים הזוועתיים האלה בתקופה, ובכלל, ובאירופה ושלוחותיה בפרט, אשר ליוו את המפעלים האימפריאליים, הרבה פעמים בשם הקדמה והנאורות, ואפילו בשם השלום (ע"ע פצצות אטום).
כלומר, על־מנת להבין הבנה מלאה של השואה, ובפרט אם רוצים למנוע את הישנותה, עלינו להעז ולהיפרד באומץ משתי הנחות שמכוננות את האתוס הציוני המנכס של השואה, שנוטה לגמד את החשיבות ההיסטורית של העובדות שלא משרתות את האג'נדה. ההנחה המגויסת הראשונה היא שהסיבה המרכזית או היחידה לפשעים היא שנאת היהודים לאורך הדורות, שגם מוחרגת מכל צורות הגזענות האחרות לממדים מיתיים. שחורים סבלו הכי הרבה כשנפגשו עם הלבנים־הנוצרים, ויש להניח שאלמלא היו היהודים אלה שחיים באירופה, במיוחד בעידן הייעול וכשהאמצעים התחבורתיים והטכנולוגיים האחרים היו זמינים, הרי שהשנאה ופשעיה היו מכוונים לקבוצות אחרות, כפי שרואים במידה מסוימת כיום. ההנחה הבעייתית השנייה היא שלא היה אח ורע לשיטות הדיכוי, שלכאורה הופיעו אין מאין במקום וזמן היסטוריים חריגים, ולא היו חלק מרצף של רוע אנושי (ואירופאי-לבן-נוצרי) "בנאלי" (ר' המצב האנושי), או שכאילו לא שבו והופיעו אחר כך בנוף הפוליטי העולמי – ולא היא (להוציא מחנות ההשמדה, שגם להם יש הקשר ותהליך, כפי שראינו). כפי שהראה רומל בספרו המונומנטלי "מוות על ידי ממשלה" (שזה כמעט פשע שטרם ראה־אור בעברית!) –
במהלך שמונים ושמונה השנים הראשונות למאה זו [ה-20], כמעט 170 מיליון גברים נשים וטף נורו, הוכו, עונו, נדקרו, נשרפו, הורעבו, הוקפאו, רוסקו, הועבדו למוות, נקברו חיים, טובעו, נתלו, הופצצו, או נהרגו בכל אחת מהדרכים הרבות שיש למשלות להביא למותם של אזרחים וזרים לא־חמושים וחסרי־ישע. ואפשר אף שמספרם של המתים קרוב יותר ל-360 מיליון בני אדם. (רומל 1994, 13)
(מספריו לא כוללים את הזוועות בזאיר, בוסניה, סומליה, סודאן, רואנדה, לבנון, עזה, עיראק, סוריה, מצרים, תימן, יגוסלביה, והשפעת הסנקציות של האו"ם על אזרחים, ועוד רציחות בחסות מדינות שאירעו אחרי שרומל אסף את נתוניו, או שלא ידוע עליהן; ואף לא את כל הפשעים האכזריים של מדינות שאינם מובילים בהכרח למוות: עינויים, כליאה, רדיפה, הריסת בתים, הרעבה מזורזת, איומים ועוד). למול המספר הבלתי נתפס הזה, מונה רומל כ־170 אלף אזרחים שנרצחו על ידי ארגוני טרור לא-מדינתיים, וזה באמת נותן פרופורציה ומלמד על איפה צריך לשים את הדגשים, ואלה סוגי התארגנויות אנושיות פוגעות יותר באזרחים חפים מפשע.
מאיר עמור: הנאצים ביססו את חוקי הגזענות שלהם מהעליונות הגזעית הלבנה בארה״ב (חוקקו ב-1865-1861). הספר הזה הוא מקור חשוב לתהליך הלמידה הנאצי מהאמריקאים.
הערות
[1] את השפה העברית בת־זמננו ראוי לכנות לא סתם "עברית מודרנית" או "עברית ישראלית" ואף לא "ישראלית", כי אם השפה הציוֹנית – ממגוון סיבות. היא שלובה היסטורית, חברתית-תרבותית ואידיאולוגית בציונות הישראלית, וגם הדוברים והפרקטיקה שלה הם ציוניים. השפה הציונית היא יחסית מבוּדדת ומבוֹדדת לעומת שפות טרנס־לאומיות (כמו אנגלית, צרפתית, ערבית, גרמנית, ספרדית וכו';), כי היא מדוברת בעיקר על ידי "יהודים" בישראל, ואין לדובריה הבנה הדדית עם שפות אחרות, (כמו בלשונות הסקנדינביות, הרוסיות, הגרמניות, הטורקיות, הלטיניות וכד') ואף והסלנג ומטבעות הלשון שלה משעתקים תכופות אידיאולוגיה וחוויות ציוניות.
[2] כמה שנים אחרי פרסום הפוסט, הופיע הראיון המרתק הזה בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/2022-05-26/ty-article-magazine/.highlight/00000181-0000-d7b1-a9b5-d58e239b0000
אמת מארץ ישראל 