פמיניזם, ערבים ומוסלמים

רבים יזכרו ודאי את הלהיט של חיים משה, "עאיישה" מסוף שנות התשעים. שיר אהבה של גבר מתוסכל שחיזוריו מושבים ריקם. הפיכתו של שיר הראי היפיפה, אשר תורגם לשפות רבות, היה לפופולרי מאוד גם בעברית, לא היה דבר של מה בכך. השמעת שיר אהבה לאישה ערבייה בפריים-טיים התאפשרה לא רק בזכות המעלות הגדולות של השיר והשירה, אלא גם בזכות אווירת הפתיחות של תהליך השלום של שנות התשעים, (שבעצם חיפש בידול ולא היטמעות). כך או כך היה זה סימפטום אחד מני רבים של החגיגה העצמית שלנו, הישראלים-היהודים (ובעיקר האשכנזים), את הפתיחות שלנו. את יכולתנו לדמיין את הערבים כבני אדם שווים לנו, כאוהבים ונאהבים, ומבלי שהשיר יכיל משהו שיטריד אותנו פוליטית. כך שהשיר היה פרקטיקה של ה"עצמנו" (to practice ourselves as) כחלק מהעולם הליברלי־המערבי, שבו השיר ה"מקורי" (בצרפתית עם קטע בערבית) הגיע לראש מצעדי הפזמונים באירופה (הפרנקופונית בעיקר).

עם זאת, רק מעטים יודעים שהתרגום של אהוד מנור של הלהיט של הזמר האלג'יראי הפופולארי ח'אלד (שם במה, ללא שם משפחה; כמו אדם, ריטה, דיקלה, מדונה) שיטח לחלוטין את הרעיון המרכזי של השיר. שיאו של השיר המקורי, שהוא גם הקטרזיס המוזיקלי שלו, הוא תשובתה של עאיישה המחוזרת (המושרת עם אפקט מהדהד):

השאר את אוצרותיך אצלך
אני שווָה יותר מכל אלה
סורגים הם סורגים, אפילו יהיו עשויים זהב
אני רוצָה את אותן הזכויות שיש לךָ
וכבוד מדי יום
אינני רוצָה דבר מלבד אהבה

אפשר רק לשער מדוע מנור והמפיקים השמיטו עבור הקהל העברי את התשובה הפמיניסטית ששם בפיה כותב השיר (משורר צרפתי-יהודי פופולרי), והאם השיר היה מצליח בישראל באותה המידה גם עם התשובה המקורית, הפוליטית. אפשר גם שהאנקדוטה הזאת מצביעה על ההנחות השיחיות שמפעילות את המתרגמים והקהל/מאזינים/קוראים העבריים, שלפיהם זרמים פמיניסטים ערביים או מוסלמיים אינם קיימים, או שהם שוליים למול הכוחות השמרניים מימין. (אגב, הזמר האלגי'ראי של השיר, נרדף על ידי חוגי ימין דתיים באלג'יר, שבין היתר ראו בשירת הראי המצליחה תופעה תרבותית פסולה). יש אמנם לכלל הזה אמנם חריגות באקדמיה הישראלית (כולן, כמובן, נשים),[1] אבל הזווית הדומיננטית בעברית (ובאנגלית) נותרה של מעין "הפתעה" כשנשים ערביות ומוסלמיות, למשל, משתתפות פוליטית או צבאית. זה כמובן מעוגן גם במציאות, אך גם במנגנוני ההגנה העצמיים של עצמנו, שדואגים שנחשוב על עצמנו כמתקדמים "לעומתם".

ובכן, יש גם יש זרמים פמיניסטיים רבי־הישגים בחברות ערביות ו/או מוסלמיות (עצם ההכללה והקשירה השימושית בין שתי הקטגוריות "ערבים" ו"מוסלמים" היא שיחית, ובעייתית מאוד). לזכות השינוים הדוריים ולזכות ה"פמיניזם" יש לזקוף תמורות רבות, בפרט רפורומות בחינוך, בכלכלה ובמשפט. כמעט בכל המדינות המזרח תיכוניות גיל הנישואין עלה, חוקי הירושה והרכוש מאפשרים לנשים לקבל הרבה יותר מבעבר הלא־רחוק, ולנשים יש עתה הכוח למנוע ריבוי נשים. יש גם שינוים גדולים בהשתתפות פוליטית, בחינוך ובהשכלה הגבוהה. לדוגמה, בין השנים 1960 ו- 1999 קפיץ שיעור ההשתתפות של בנות בבי"ס יסודי ברוב מדינות המזה"ת. בתוניסיה מ-43% ל-93%, במרוקו מ-27% ל-64%, בעיראק מ-36% ל-71% (אחרי שפחת מ-91% קודם למלחמת המפרץ), באיראן מ-27% ל-89%, בטורקיה מ-58% ל-97%, בירדן הרבה פחות, מ-59% ל-68%, ובסעודיה מ-22% ב-1960 ל-61% ב-1995. העליות האלו משתקפות גם בשיעור החינוך בהמשך ובהשכלה הגבוהה, וכן בהשתתפות נשים בפעילות מחוץ למרחב הביתי. והן גם לא הפסיקו ב-1999. עם זאת, ניתוח כזה כופה הכללות ומתעלם מהבדלים רבים בין מעמדות, צורות חברתיות וכו'. כמו בישראל, אין דין נשים מבוססות בעיר גדולה לדין נשים כפריות באזור דתי, או ממעמד אחר, וגם לתיעוש יש חלק בהסבר. גם עצם השימוש במושג "פמיניזם" שנוי במחלוקת. איך שלא יהיה, נשים הפכו מרכזיות יותר בפוליטיקה, במשפט ובאמנות, השפיעו מאוד על חוקי המשפחה והחקיקה בכלל, ולקחו חלק בעיצוב הלאומיות וכו'. זה לא מוריד מכך שהמאבק מול הפטריארכיה והשמרנים הדתיים נחל גם הצלחות וגם תבוסות, כמו בכל מקום. מצד שני, נשים רבות משתתפות בשיח החוקי והאקדמי, והן הביאו לתמורות רבות בהבנה של שאלות חברתיות, כגון קרימנליזציה של מיניות (נשית), כבוד ובושה, שאלות של בעלות, סוגיות דתיות, וכו', בהנכחה ובכתיבת היסטוריה פמיניסטית נשכחת (לדוגמה).

אפיק פעולה נוסף הוא של נשים מוסלמיות (בעיקר במערב) היה להפוך פרשניות דתיות חריפות ביותר, והראו באופן מרחיק לכת עד כמה הפטריארכיה עצמה היא חטא דתי, וכי שוויון בין כל בני האדם הוא מצווה. לדוגמה, לפי הקוראן, בני האדם נבראו כסוכנים מורליים שווים, והעובדה שהאל הוא בכל מקום מלמדת גם שאין כל אבחנה בין מרחב ציבורי ופרטי, כך ששני אלו הם מעשי ידי אדם, ולא האל. עצם התפיסה והפרקטיקות שהגבר שווה יותר הן התנשאות אסורה (אִסְתִכְּבַּאר), שהיא לפי המסורת מעלה שטנית, ולכן הפטריארכיה איננה אלא החטא החמור ביותר של שיתוף (כוחות על אחרים, השטן במקרה הזה) בייחודיות המונוטאיסטית, הייסוד המרכזי ביותר באסלאם. באופן זה הן הופכות על ראשם את המותר והאסור בשם האל לפי הפטריארכיה, שעה שפמיניסטיות אחרות מהחברות המוסלמיות חולקות על הבחירה האסטרטגית להישען על הדת כמזור לדיכוי הגברי.

חלק מהקוראים תכף ומיד יתרעמו על עוז המצח שלי לתאר נשים ש"נאלצות" או "בוחרות" ללבוש כיסוי־ראש – כפמיניזם, אבל תתפלאו. רבות מהן בהחלט רואות בכיסוי־הראש (חיג'אב) והרעלה המלאה (בורקה) פעולה פמיניסטית וסמל של עוצמה נשית, כל עוד אין בהם כפייה. סיבה אחת, למשל, היא שהחיג'אב משחרר את הנשים מהמבטים המחפצנים של גברים, שהם כמובן מאוד נפוצים גם אצלנו, בתרבות שבה – בשם החירות הנשית והזכות למיניות – הרבה מהאופנה והתרבות הפופולארית הם חגיגת חפצון ופורניפיקציה של הגוף הנשי, הנועד להתחרות ולהשביע את עֵינינו אנו, הגברים. אם כן, נשים שמחליטות ללבוש כיסוי ראש, בחברות ("מזרחיות" ו"מערביות" כאחד), הוא שהן חשות שהמבטים הגבריים על גופן מפסיקים. (אגב, האם ללבוש מיני או בקיני, או לעשות קליפ חצי־פורנוגרפי, זה יותר או פחות כניעה לשליטה של המבט הגברי?). טענה אחרת היא שהוא "שיחרר את הנשים מהבית", ואפשר להן להסתובב בביטחה בחוץ.

העניין הוא, שמחוץ לישראל יש מחקר ענף של תנועות נשים ברחבי המזה"ת המודרני, כולל תמונות מורכבות מאוד של פעולותיהן, הצלחותיהן והאסטרטגיות שהן נקטו בסוריה, באיראן, בטורקיה, בצפון אפריקה וכו'. מי שרוצה, מוזמן אף לעיין בכתב העת האקדמי המוקדש לכך. בינתיים, בישראל, יש היעדר של הפמיניזם הלא-מערבי, באקדמיה ובשיחים אחרים.


הערה

[1] מירה צורף מלמדת למשל על פמיניזם (אף שתקציר הקורס שלה מתאר נשים דתיות), וישנם גם חריגים אחרים ואפילו אסופת מאמרים שערכו רות רודד ונוגה אפרתי, (שחנה הרצוג צודקת מחד שעצם זה שאין להם גישה או בעיה שמאגדת ביניהם מלמדת על הראיפיקציה של המגדר (והמזה"ת!), אך, מאידך, מתעלמת מהפעולה של הקובץ מול הקוראים העבריים והשיח הציוני, כמו גם מהדרת הרגליים של חוקרי חברה (ישראלים ובכלל) מחקר הפמיניזם ב"מזרח").

פוסט זה פורסם בקטגוריה +כול הנושאים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.