זה לא סבב, וזאת רק ההתחלה

האמת הפשוטה היא שאיננו מצויים סתם בסבבים, אלא במלחמת אזרחים מתמשכת. (אזרחים במובן של civilians, לא citizens). ובלי התערבות כירורגית או חיצונית, בעוד 10-20 שנה יהיו בארץ ישראל רק יותר ויותר אלימות וקורבנות.

והסיבה האמיתית שלא יבוא שקט גם אחרי ה"סבב" הזה איננה שהפלסטינים הם צמאי דם, אלא שהימין הקיצוני בישראל פועל באופן נחרץ ויומיומי לקדם שפיכות דמים וגירוש, והוא דוחק את כל הפלסטינים, על גווניהם, לאלימות: להילחם על בתיהם, ילדיהם, רכושם וחירותם. כשאתם בעבודה או בחופשה, הם מארגנים כל יום תגי מחיר, פעולות אלימות ומצעדי  גזענות שבהם רבבות צועדים בדגלים בשכונות המיעוט בצרחות "מוות לערבים" ו"מוחמד חזיר", וכמובן במפעל מאורגן היטב בחסות השלטון של "התנחלויות" והפעקות, וכך הם עושקים, שורפים, הורסים, מכים, מאיימים, פוצעים, מרעילים ורוצחים, ולעיתים מדהים עד כמה השיטות שלהם (מצעדי התרסה, לנפצץ זכוכיות של חלונות ראווה או מצבות) נלמדו מהנאצים והאנטישמים. והאמת הנוראה היא שהם נעשו דומיננטים מאוד בממשלה, במשטרה, בצבא ובערים המעורבות. ולכן בלי שהציבור היהודי יוציא קבוצות כמו לה-פמיליה וכהנא אל מחוץ לחוק וללגיטימציה – ובוודאי מהממשלה והמשטרה – ובלי שהוא יאבק בהן ברחוב ובפומבי, הרי שזה בלתי נמנע שהמצב בארץ רק יחמיר. בלי להילחם בהם, בטרוריסטים היהודים שנעשו כל כך נפוצים ושמרעילים ומסיתים את הציבור והצעירים לאלימות וגזענות – פשוט לא יהיו דו קיום ושלווה, ורבים מהחיים הנורמטיביים שהיהודים בישראל הכירו, ישתנו לבלי היכר.

ספק אם זה לא מאוחר מדי.

אמנם כל היוזמות והקבוצות הנחמדות לדו קיום הן טובות ויפות, אבל בלי שלפלסטינים יהיה ביטחון שרכושם לא יופקע ובתיהם לא יהרסו, שילדיהם לא יותקפו, ושהם לא יהיו חשופים לאיומים, להתנכלות של מג"ב ויס"מ והצבא – אין מה לצפות לשינוי, אלא לרעה. וההידרדרות היא גדולה מאוד בעשורים האחרונים, והיא נעשית מהירה יותר ויותר עם ההקצנה בציבור.

"והחמאס? האם הוא לא חלק מהטרור" תשאלו?

האמת הפשוטה היא שטרור תמיד היה נשקו של החלש. והאמת הפשוטה היא שגם לפלסטינים יש זכות להגנה עצמית, וסבלם היומיומי לא נופל מזה של היהודים בישראל, ולמעשה הוא הרבה יותר גדול. רק שלהם אין צבא. אין להם מטוסים, ספינות או טנקים, אין להם אמצעים מתוחכמים של תקשורת וגיוס, אין להם מיליוני רובים ותחמושת ללא הגבלה. ואין להם אפילו דריסת רגל במשטרה שאמורה לשמור עליהם, ושבפועל תוקפת אותם ומארגנת את הרס בתיהם וחייהם. בהיעדר יכולת לבצע "חיסולים ממוקדים", בלי גישה לנשק מדויק ובלי יכולת לתקוף את החיילים הממוגנים היטב ואת בסיסי צה"ל (שמפקדותיו נמצאות במרכזי אוכלוסיה!) – הם עושים את הדבר היחיד שעומד לרשותם.

אז מה עושים? אין תקווה?

אפשר לעשות כמה דברים. האמיצים יכולים לצאת ולשמור בגופם על המותקפים, כפי שעשו גם משפחות פלסטיניות למשל. אפשר גם לנסות להוציא את הקיצוניים היהודים אל מחוץ לחוק ולשיח שוב, ולהטיל עליהם ועל המפעלים הקיצוניים שלהם, בעיקר בירושלים ובערים המעורבות – את האחריות לדחיקת הרגליים שבבסיס האלימות. אפשר להפסיק להרוס בתים ולנקות את המשטרה.  אפשר גם להסיר את המצור על עזה. אבל כל אלה לא נראים סבירים כרגע. והדמוגרפיה ממש לא עוזרת לראות אופק של תקווה.

אפשר גם לנסות להגר. אולי כבריחה מהמציאות הזאת, או כדי להציע עתיד הגיוני יותר לילדיכם. ואולי כמעין "דנקירק" שבו מתארגנים מחדש לשחרור שאחרי.

אפשר גם לפעול למען התערבות מבחוץ.

אבל אי אפשר לשבת באפס מעש, לצפות בחדשות או בפיד ולחשוב שזה יעבור והכול יהיה בסדר שוב.