אולי בעצם יש לך מזל, גורביץ

יוסי גורביץ, אחי לבלוגוספירה השמאלנית העברית שממנה הייתי חלק לפרק זמן, איננו, ופתאום אני מוצא את עצמי מרגיש צורך עמוק לכתוב לו ועליו דרך הבלוג, למרות הידיעה שהוא לא יקרא זאת.

מה יש בו באובדן המר הזה שבועט בי עד שאני מוכרח לכתוב פה שוב פתאום? הרי מעולם לא היינו קרובים ונפגשנו רק פעם אחת או אולי פעמיים. הוא היה עושה את שלו ואני את שלי, חולקים קישורים הדדיים מעת לעת. מיותר להתוודות על קינאתי בחדות, בעומק ההיסטורי, בביטחון, בתכיפות ובכישרון הכתיבה שלו, למרות שהתקשיתי עם האופטימיות והציוניות שלו (לפחות בהתחלה, כשלא היה נוסע לשטחים ולא התחבר עם פלסטינים). ובכל זאת, הוא היה אחי לנשק המקלדת העברית הרדיקאלית, והיינו מעטים וצודקים מול רבים ושונאים למשך כמה שנים, מחפשים להאיר ולהעיר זוויות חדשות למען עתיד אחר שמעולם לא קרה ונראה עכשיו רחוק מתמיד. זה לצד זה, בלי שנפגשנו, היינו מנתחים ומגישים ראיות לכל מי שרק מעיז לגגל ולחשוב. ולימים, כפי שאפשר היה לצפות מאומן הטקסטים הנפלא שהיה יוסי, לא רק כישרונו וידיעתו ותכיפות עבודתו עמדו לו, כי אם גם התמדתו ונחישותו האריכו הרבה אחרי שכבר דעכתי ופניתי לאפיקים אחרים.

איבדנו את יוסי. זאת אבדה גדולה. והנה עכשיו אני כותב. אבל למה בעצם?

את האדם עצמו לא הכרתי כמעט. כמו אחרים, הכרתי רק את יוסי המחבר, כרעיון, כאיגוד מופשט של כתביו וסגנונו ורעיונותיו וצילומיו. כדימוי ציבורי שאותו בנה בקפידה וביושרה נדירה. אמנם יכולתי לדמיין אותו, את האיש מאחורי הטקסט. הוא היה דומה לי במידה, גבר, יהודי, אשכנזי, שֹבע יחסית, שמגייס את משאביו התרבותיים כדי לצעוק אמת אל מי שרק מעז להקשיב, מתוך נאיביות לפרקים שזה אולי ישנה את ההתנהגות והמגמות. אבל בעיקר, כקהל וכעמית, הדמות שלו עבורי לא הייתה אלא בבואה של היצירה שלו. יוסי שלי היה הבלוג, ולא הבלוגר. הכתיבה החדה שלו לקהל קוראים (ולציבור) היתה המהות של היוסי שאני חוויתי, עד כדי כך שכשכבר שנפגשנו פנים אל פנים האינטימיות והביטחון שחשתי בינינו בבלוגוספירה לא היתרגמה באותה העוצמה אל מחוץ למטריקס והמפגש היה קצת מגושם. כלומר, יוסי שאיבדתי היה דמות וירטואוזית ווירטואלית.

בינתיים, בעולם האמיתי, הכיבוש והנישול המתמשכים הידקו את לפיתתם בצל הטרור היהודי המתעצם, במדים ובלי, ובחסינות גמורה. ידיעות על עוד תקיפה ועוד רדיפה ועוד הריסה ועוד עושק ועוד מוות ועוד פסיקה רק זורמות מכל עבר בלי הפסקה, כשכהניסטים – הקיי-קיי-קיי הציוני – עולזים ומנווטים את ההמון מהממשלה והטיקטוק בסיפוק שזיכוכו, כך נדמה, ממשמש ובא. הבועה הפסאודו-דמוקרטית הנאורה והמשגשגת – אימפריית ההיי-טק שלא התקיימה מעולם אלא על גבי עושק משאבים של מיליוני חסרי זכויות עשוקים ומובסים – מחרחרת את נשימותיה האחרונות בצלילי מחאות מאוחרות של מי שלא השמיעו את קולם אליבא דנימלר, מאמינים ברוב תומם שלמישהו עוד אכפת מהפגנות, חרף הניסיון הרב מאינסוף הפגנות סטודנטים והפיצה של שרה, והשביתות ונגד ההתנתקות ומחאות האוהלים ויתר האשליות ששלטים וצעקות ברחובות עדיין משנים משהו. ברקע ההון דורס ורומס את ההמונים ברוב בצע, ואלה במזוכיזם ובתסמונת שטוקוהלם מביטים בו בהערצה וביחד מכחידים את המשאבים שבהם הכול תלויים. הציבור, שתמיד הוזן מתקשורת לאומנית במסווה של אובייקטיביות, מואכל בכפייה ובמישירין עכשיו מהטלסקרין ומיניסטריון החינוך שעליהם השתלט הימין הקיצוני, יותר ממה שאי פעם היה עולה בדמיוננו. באופן אורווליאני, שיוסי היטיב לזהות, על אף השליטה האדוקה, האינדוקטרינציה ורדיפת המתנגדים נעשו דיסטופיים לגמרי, והאשמים בכול הם אכישהו השמאלנים, העמנואל גולדשטיינים. ומרוב שהדיכוי נעשה ברור ואוטומטי, וממילא כל צל של ביקורת הוא בגידה, רובוטים ומצלמות הולכים מחליפים את סוכני הדיכוי, מאתרים ומנטרים ומשקרים ומענישים עבור השלטון, צ'טבוטים לומדים ומייצרים מציאות פיקטיבית לכל דורש, עם דיפ פייק אמיתי משכנע יותר מהממשי, ופידים מותאמים אישית מזינים לכל אחד את מה שיעשה הכי הרבה קליקים לפרולים, עד ש"מראה שחורה" – שזה לא כבר נראתה כהפרזה והתרסה – נראית צל חיוור של המציאות. אנחנו צועדים לעבר עידן ההייפר-פוסט-אמת, מעשה ידי לא-אדם, שבו כל בלוג וידיעה יכולים להיכתב באופן האידיאלי והמקודם ביותר על ידי מכונה בקצב מסחרר, ורק העשוקים ימשיכו לחוות את המציאות האותנטית שמחוץ למסך על בשרם.

אז כל הרוע הזה, ואני לא כותב. מה פתאום עכשיו, בגרון חנוק, דווקא כשיוסי איננו, אני יושב ומקליד בעברית?

אני לא כותב פה כבר הרבה זמן כי אני לא חי בישראל כבר יותר מעשור. דווקא לא "עזבתי" במוצהר או בכוונה לא לחזור. אבל עכשיו? – תגידו לי אתם מי הדביל שירצה לחזור לישראל (או לגדל בה משפחה) אם הוא לא שותף ללאומנות, לדתיות ולאלימות, ויש לו האפשרות לעשות זאת? מה, את הכסף אתם מעבירים משם ולא את הילדים? למרות שלא אחת היה לי מה לכתוב – בכל זאת נמנעתי מכך. קודם כל, זה לא נראה לי פייר להציע ניתוחים וקריאות לפעולה באשר למציאות בא"י-פלסטין כשאני לא חלק ממנה (ועוד כשזה שם הבלוג), וכמובן שגם שאיפה שאני נמצא לא חסר עושק לעסוק בו. אבל גם חוץ מזה, זאת לא נראית לי השקעה טובה של זמן ומרץ. זה נעשה לי ברור שלצעוק את האמת ולתמכה בעובדות לא שינה יותר מדי את ההתנהגות, ההצדקות, ההשתקות והמגמות החברתיות שזיהינו כבר מזמן (ורבים לפנינו). אם כבר, זה הכניס לדפנסיבות וריאקציות. יתרה מזאת, בניגוד לפעילים רבים, תמיד ייסר אותי מעין מאבק בין אנליזה לאקטיביזם. בין כתיבה שהיא נאמנה לניתוח הפסימי העולה בבירור מן המגמות החברתיות והעולמיות (המאוּשש בכל פעם) לבין כתיבה עם נאמנות לאקטיביזם, לתקווה, לאפשרות, לסוכנות (שמתרסקות בזאת אחר זאת). הרבה פעמים התלבטתי אם להסיק נאמנה פסימיות מן הראיות כדי להיות שלם עם ההבנה שלי, או שאם אבטא את זה כך זה רק ירסק את התקווה והאפשרות, גם אם הקטנה, וכך בעצם יתרום להגשמת נבואת הזעם. או שמא שדווקא אם אדגיש את התקווה והאפשרות והפעולה זה יהיה נגד השכל הישר והניתוח, ורק אטע באנשים תקוות שווא, ומוטב כבר להציע שיתפקחו וימצאו אפיק אחר? הלוא כבר עשרים שנה שאנחנו מדברים על החרם שתכף יבוא, וקץ פתרון המדינות, ועל השינוי העמוק שבדרך, אבל כל סוף לא נראה באופק. קשה לי שלא לראות איך היהודים החילונים בישראל ממשיכים להעדיף, פעם אחר פעם, להתחסל ולהשתעבד לימין ולדתיים רק כדי להמשיך ולקיים את הלאומיות (והעליונות) היהודית מאשר לבכר שותפות מלאה עם דומיהם הלא-יהודים המזמינים אותם לברית דמוקרטית, אמיצה והומניסטית.

נו, אבל כל זה לא חדש, אז למה פתאום אני כותב כאן שוב? מה לו ולי? מה, הזמנתי את עצמי למופע איחוד של זקני הבלוגרים לביצוע להיטים ישנים או מחודשים או חדשים למעריצים? מה אני נדחף בכלל? אני גם לא אוהב לכתוב על עצמי בגוף ראשון, על הזהות שלי והחיים הפרטיים שלי. זה לא הקטע שלי. אולי, תאמרו, אני מקנא גם במותו, ואובדנו מעיר אצלי איזו תשוקה להיזכר גם כן כשאמות אני. רק שבעצם אני כבר מת מזמן. לא כמו יוסי האיש, כמובן, אבל כמחבר. מתתי כשהפסקתי לכתוב. מתתי כישות וירטואלית. מתתי כיוצר. מתתי גם כמאמין. מתתי כי העולם שבו התקיימתי מת, ויוסי עבורי הוא חלק מהעולם הזה. עולם שבו לאמת יש סיכוי. יוסי וכתיבתו היו עבורי מושא, אובייקט, חוויה ומעיין נובע של הנאה ושותפות לכאב של האמת. לזעקה. וכששמעתי על מותו נמלאתי עצב גם עליו וגם עלינו וגם על העולם שהוא לוקח יחד איתו מאיתנו. העולם של מה שיכול היה להיות. עולם שעולה בי כערגה עצובה, ממש כפי ש"מדרסה" – הסדרה המעולה של סייד קשוע – מעלה בי, בין החיוכים והתקוות, אשליות על מה שיכול היה להיות, ושלרגע על המרקע ממש נראה כאילו אוטוטו הוא גם יכול להתרחש, ושיש מי שינסה, ושהצופים יממשו את אשליית הספק, אילו רק לא הייתה זאת המציאות השנואה והמפחידה שמחוץ למסך.

כאב הכתיבה המורדת, המודרת, המטיפה, הנאלמת, המשוקצת – הוא כאב מיוחד שיוסי ידע לשאת טוב מרובנו ולגייסו. יוסי האמיתי מת ורק המציאות ממשיכה לחיות. והכאב על שניהם מתלכד. אז פתאום אני כותב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה +כול הנושאים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.