שטויות שילדים עושים

תמיד שנאתי אנשים שאמרו לי שרק כשיהיו לי ילדים אבין. אבל הפוסט הזה, באופן מעצבן למדי, פונה בראש ובראשונה לאלה מכם שיש להם ילדים. שגידלו או מגדלים אותם, שראו איך הם לומדים דברים בעצמם, משתפרים, מתכוונים ושוגים, אפילו מכים אתכם ואחרים, מתנצלים, מתמרדים, ולאט לאט הופכים ליותר ויותר עצמאיים. כהורים, אתם מתמודדים שוב ושוב עם דברים שאתם לא ציפיתם או לא הייתם מוכנים להם.

כל הורה ראה את הילד שלו טועה טעויות גדולות. מכה, או משקר, או גונב. גם אנחנו עשינו את זה כנראה, כי ככה אנחנו לומדים מה מותר ואסור, ואיך העולם עובד. אנחנו לומדים ממשחק, מניסוי וטעייה. וגם הם.

ובגיל העשרה, הם אפילו עלולים לעשות שטויות מפחידות למדי.

מה אם למשל הילד שלכם עשה משהו נורא ממש? או, נגיד, הילד של השכנים אפילו – היכה נמרצות? או הביא מבוגר לכדי דמעות? או שבר חלון? או דחף והפיל זקנה? או לקח את המכונית שלכם בלי רשיון? ואולי אפילו דרס כלב, או מישהו? או ניסה להתאבד? או יצא למסע הרס או זעם? או החליט שהוא גיבור ותקף שוטר? או לקח סכין ותקף איתה עוברי אורח תמימים (או לא תמימים, זה לא משנה)?   — מה תעשו איתו?

אתם רוצים שהוא ילמד, כמובן, אבל הרי לא תשברו לו את העצמות, או תכלאו אותו בחדרו לשנים ארוכות, או תכניסו אותו לבית סוהר. אתם תבינו שיש איתו בעיה, ואולי שהוא עשה טעות איומה שהוא לא עשה מעולם, ושאתם תצטרכו לשלם עבור הנזק ולטפל בילד שלכם; אבל לא הייתם רוצים, לדוגמה, ששוטר יירה בו. בהרבה מאוד מדינות, בריטניה למשל, שוטרים בכלל לא מחזיקים אקדחים. הם מתמודדים עם סכינאות בלי זה, בידיים חשופות או עם גז פלפל. ואם הם יכולים להתמודד עם סכינאים בוגרים, אין סיבה שלא יצליחו להשתלט על הילד שלכם, גם אם הוא מהווה סכנה עם הסכין שלו, בלי לירות בו.

ואם חס וחלילה הילד שלכם, נגיד רגע שהוא בן 13 – עשה טעות, רץ עם סכין, מכל סיבה שהיא שקשה כרגע לדמיין, אולי הוא ועוד חבר שלו החליטו שצריך לדקור ערבים כנקמה – ואז שוטרים ירו בהם. חבר שלו מת מפצעיו, אבל הילד שלכם נאבק לנשום ובוכה. אני יודע, זאת מחשבה נוראית להורה, ואני מבין אם אתם לא מצליחים לדמיין את זה, או שאתם מפסיקים לקרוא כאן. אבל כל הורה יודע שאי אפשר לצפות תמיד מה הילדים יעשו, במיוחד בגילאי העשרה, וההשפעה של הורים עליהם היא מאוד מוגבלת. אז זה לא בלתי אפשרי, ותחשבו מה הייתם עושים. נניח שהילד שלכם, ולא משנה אם הוא שובב, טיפש, מלאך, או עם בעיות בבית הספר, שוכב עכשיו פצוע ומדמם על האדמה, בוכה מכאב הכדור שפילח את בטנו, כתפו, רגלו, או ראשו. הוא בוכה מפחד, אולי מתחרט, מדמם דימום כבד אבל עדיין בהכרה מלאה ובכאבים, חושב את המחשבה האיומה שאולי הוא הולך למות ככה, ומה יעשו לו עכשיו.

הוא שוכב על המדרכה ובוכה בתוך שלולית דם. סביבו המוני שוטרים וסקרנים. עולה בדעתכם שאף אחד מהם לא יגיש לו עזרה? יעצור לו לדוגמה את הדימום? ירגיע אותו מהבכי? אתם יכולים לחשוב שהם פשוט יעמדו סביבו כאילו הוא לא שוכב מדמם ובוכה על הרצפה? שיתנו לו למות, או סתם יחכו לאמבולנס?

נכון, הוא עשה דבר נורא, אבל בכל זאת, אין איך להחזיר את הגלגל לאחור, והרי לא הייתם מדמיינים שאף אחד לא יעזור לו. או שיבעטו בו. או שעוברי אורח יצרחו לו: "תמות כבר!" ויוסיפו הערה לשוטרים "תעשה לי טובה, תירה לו בראש, תהרוג אותו" – נכון?

מסתבר שיש אנשים שזה דווקא נראה להם הגיוני. (צפו מהשנייה העשרים):

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | תגובה אחת

רוצה תה?

הסרטון הוא חלק מקמפיין בריטי רחב, ובמקרה הזה הוא הוכן על ידי הבלוגרית Rocstardinosaurpirat ומשטרת מחוז עמק התמזה.

אני מסתייג מהאופן שבו הסכמה או היעדרה מצטיירות בסרטון כעניין פשוט למדי של שחור ולבן, שכל אחד יכול לכאורה להבין בקלות. הסכמה באינטראקציות חברתיות, ותקשורת בכלל, יכולה להיות מורכבת הרבה יותר, ומתנהלת דרך מערכת סמלים משוכללת, שבה המשמעות של הטקסט והפעולה החברתית (פעולת-דיבור) נתונה לפרשנות ומשא ומתן בין הדובר והנמען, והיא אכן לא אחת מביאה ל"אי-הבנות".

דווקא משום כך, הקמפיין מגיב לאנשים שבהיתממות או בתמימות ומחוסר הבנה – מצדיקים מין שהוא – או באופן מובהק בלי הסכמה – או לפחות ללא הסכמה ברורה. והרי תמיד אם יש ספק, מוטב תמיד פשוט לבדוק קודם אם הם בעניין באמצעות שאלה פשוטה: רוצה תה?

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | עם התגים , | תגובה אחת

פיגועי בודדים שלא מרשים להראות לכם

יש הרבה מאוד התייחסות בתקשורת הישראלית והעולמית לטרור שמטילים בודדים פלסטינים באמצעות תקיפות, חלקן כלפי החיילים השולטים עליהם, לרוב באמצעות סכינים ודריסות. ואולם פעולות בודדים דומות מתרחשות השכם והערב בשטחים, על ידי אזרחים ישראלים-יהודים (אלימי המתנחלים) ועל ידי חיילים.

הנה סתם שתי דוגמאות מהשבועיים האחרונים שלא סביר ששמעתן עליהן:

  • מג"בניקים מבצעים פיגוע דריסה במפגינים, ואז מונעים פינוי של הנדרס, תוקפים את צוותי רפואה בניגוד לחוק הבינ"ל (+ שימוש אסור בפקודות בגז פלפל), ונושאים את גופו (או גופתו?) של המפגין לג'יפ. האם יש סיבה לא לפרסם את זה לדעתכם?

  • חייל מוודא הריגה של פלסטיני (שנפצע ואיננו מהווה איום; שוכב על הקרקע משך כמה דקות). גם זה לא חדשות?

בסיכום ביניים: יש חיילים יש פיגועים.

חשוב להוסיף שרבבות סרטונים כאלה זמינים בבלוגים פלסטיניים (חלקם אמינים מאוד), ופעילים רבים מבסים להסב את תשומת ליבם של כתבים ועורכים אליהם, אך הם לא מפורסמים. מישהו משמש שומר סף ומונע מכם לראות המון סרטונים כאלה. תמונות ההרג של מפגינים לא חמושים, כולל של מתנחלים, ושל ירי על מנת להרוג של מי שאינם מהווים איום, אינן הסתה, אלא תפוצה הגיונית של תמונות המציאות המוכרת לרבים בשטחים באמצעות הרשתות החברתיות, כפי שקורה במקומות אחרים, כולל בישראל. מה שמתדלק את הזעם הוא המציאות, לא עיוותה.

שתי הדוגמות שלעיל הן כמובן שרירותיות ומעטות ביותר. אני מביא אותן על מנת לסדוק את התחושה המתעתעת בלב רבים בציבור, ובעולם כיום בכלל – שהואיל ויש תקשורת חופשית, אינטרנט, וריבוי ערוצים, הרי שהאזרחים בסופו של דבר היו נחשפים לדברים אכזריים כאלה שמניעים את הפלסטינים, אילו רק היו מתרחשים. לאמיתו של דבר, כמות האירועים והתקיפות כלפי אזרחים (civilians) פלסטינים בידי ישראלים במציאות היא עצומה, רק שאותה לא נוהגים לכנות טרור, ובמקרים רבים מאוד גם לא לסקר. במיוחד לא בתקופות של הסלמה, כאשר התקשורת המסחרית לא רוצה להרגיז את הקוראים/הצופים, וכתוצאה מכך גם המפרסמים,ולכן מעדיפים לחסוך מכם את האמת.

בנוסף לכך, כמובן שגם המסגור של מה שכבר כן מסוקר בעייתי מאוד. הוא מבטא האדרה והערצה כלפי מי ששומר "עלינו" (או לפחות ככה אנחנו חושבים), ולא אובייקטיביות או ביקורת כלפי האופן שהתנהגות כזאת בכלל גורמת למצב ומחמירה אותו. לדוגמה במקרה של הצגת גבורתם של המסתערבים, שהיא למעשה שליפת אקדחים על נערים מטווח קצר על מנת להשתלט על מפגין, על ידי חיילים שהתחזו לאזרחים (בניגוד לחוק הבינלאומי). הרי לא הייתם מדמיינים פעולה כזאת בהשתלטות על הפגנות לפינוי התנחלות, או להורדת יוקר המחיה, או של חרדים, או נגד עסקות גז וכיו"ב – גם כשהמפגינים מיידים אבנים. ובכל זאת, כאן התקשורת מציגה את תוקפי ההפגנות כגיבורים, לא כפחדנים המשרתים את הדיכוי.

עוד דוגמה למסגור בעייתי: כשמדובר בפעולת בודדים יהודית, מכנים את הנפגעים כ"עשב שוטה", או טעות וכו' – למרות שאחר כך הם ייצאו בשיטת הדלת המסתבובבת מכול עונש. ואילו כשמדובר בבודדים פלסטינים, איכשהו מעיזים לטעון שהם מחבלים שנשלחו, או הוסתו, על ידי אבו מאזן (מחמוד עבאס).

♦♦♦

(צילום: אשרף אמרה APA)

לפני חודש בדיוק נהרגו נהף חסן, בת השלוש, ואימה ההרה, נור, בתקיפת חיל האוויר שפגעה בביתם. האב האבל, יחיא, (בתמונה למעלה מחבק את גופת ביתו הרכה), כמובן אינו כואב אותן פחות מההורים הישראלים ששכלו את ילדיהם בהתקפות הרקטות או בגדה וכו'. כאבם זהה ועצום לאין תיאור, רק שיש הרבה הרבה יותר הורים פלסטינים אבלים מישראלים, והרבה פחות מי שיגן עליהם.

מכול מקום, תקיפות אוויריות כאלה הן דוגמה מייצגת להעלמה התקשורתית. אנו שומעים על התקיפה, לפעמים על מספר ההרוגים, אבל בדרך כלל ללא שמות ופנים, ובוודאי שלא הפגיעה. הדימוי הויזואלי ביותר שתראו בקשר לתקיפה הוא שיגור הטיל, או תמונה שלו מהמטוס פוגע במטרה. את הצילומים מהקרקע עם גופותיהם של הילדים חוסכים מהקוראים/צופים, וכך מנתקים מהם את הכאב הכל כך הגיוני של מחיר המלחמה, ואשר דרוש כל כך כדי למנוע אותה. הדבר מקבל משנה דחיפות ותוקף כיום, כאשר פערי הנפגעים כל כך קיצוניים ולישראלים אין כמעט כל הזדמנות לראות תמונות כאלו המעבירות משהו מעוצמת הכאב והפגיעות שהם גורמים לאחרים – ובסוף חוזרת אליהם כבומרנג.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, מהשטחים ומהעיתונות הערבית, תקשורת לאומית ומסחרית | 3 תגובות

"תמורת הצעה הוגנת, האיראנים יתפשרו"

"כיום הממשלה האיראנית כל כך מושקעת בעניין הגרעין, שאם היא תוותר על הדגל הזה היא תעמוד בסכנה של חיסול פוליטי, לא פחות. […] ההנהגה האיראנית, כולל חברי פרלמנט רבים, חישקו את עצמם לנושא פומבית עד כדי כך שכעת זה להיות או לחדול. אי אפשר פשוט להרים ידיים אחרי שנים של השקעה והקרבה. […] אבל תמורת עסקת חבילה הוגנת, שתכיר בזכויותיהם, הם יתפשרו… אם יהיה מוצא הוגן שיוכלו לשווקו לציבור, הם ילכו על זה".

 כך העריך באזני השבוע עלי (שם בדוי), אנאליסט איראני בן 35, המתגורר לסירוגין בטהראן ובגרמניה. לעלי כובעים רבים. הוא חוקר ועורך בכתב-עת נחשב, בעבר עבד עם משרד החוץ האיראני, והוא גם מארגן כמה מבצעי צדקה פרטיים. למרות שהוא עומד בקשר אישי עם כמה מהדמויות הבכירות-ביותר בשלטון האיראני, הוא עצמו איננו חלק מהשלטון, ויש לו גם לא מעט ביקורת על מדיניות הפנים והחוץ, ועל הדיכוי הפוליטי באיראן. עלי עבד ולמד בארה"ב, כתב על יחסי החוץ של איראן, והוא חי אורח חיים לא-דתי.

את השיחה הבאה ניהלנו אחרי שחיסלנו בקבוק יין מצוין, ולא לפני שפתחנו את השני. דיברנו על השפעת הסנקציות על החיים באיראן, על האפשרות של תקיפה באיראן, על הסיבות לפיתוח תכנית הגרעין והאפשרות שיש תכנית צבאית סודית, ולסיום גם על היחס ליהודים ולישראל, והדיכוי הפוליטי בסוריה ובאיראן. לאורך השיחה לקחתי על עצמי תפקיד של מראיין עיתונאי, כך שבמקום לנתח, לשוחח, ולהסכים או להתווכח, התמקדתי בעיקר בהקשבה ובמתן במה, תוך שאני מכוון את השיחה למחוזות שחשבתי שיעניינו את קוראי העברית.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, ישראל והעולם הגדול | 11 תגובות

מי ינקה את האורוות (2) || מעקב

מי ינקה את האורוות, נובמבר 2010

1) אומרים לנו שיש שיטור אחר

לונדון. סיפור אמיתי.

לפני כארבעה חודשים גנבו לי את ההאופניים. אחרי שנרגעתי מהכעס והדיכאון, חיפשתי באתר משטרת לונדון איך מגישים תלונה, לצָרכי ביטוח. ציפיתי לאיזה הליך בירוקראטי רשמי ומיותר, שבו אלך לתחנה, אחכה לתורי אצל החוקרים, ואחרי שיקלידו הכול, אקבל אישור על הגשת תלונה, ואוכל להתחיל את ההליך הארוך של דרישת פיצוי מהביטוח. לשמחתי גיליתי שאני יכול להגיש תלונה לא-דחופה באתר המשטרה, וזאת הייתה ההפתעה הנעימה הראשונה בסדרה. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, מידע נטו, שחיתות, שלטון החוק ודמוקרטיה | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 29 תגובות

אימפריות נופלות, לאט

א.     מיתון כלכלי

התרוששות היא תהליך איטי.

הרבה אנשים חושבים שאם לא יהיה להם כסף, הם פשוט יקנו פחות ממה שפחות נחוץ ויעברו למוצרי היסוד. הם יאמרו לך: העיקר שאתה לא רעב או חסר בית או משהו. ואתה באמת לא, תודה לאל. אבל כל ההנחה הזאת שיש איזה סדר עדיפויות מתוכנת שמארגן לנו את יכולת ההישרדות כשזה קורה, היא שטויות. האמת היא שאתה לא מייד יודע על מה צריך לוותר, ולהעריך לאן הרוח נושבת, ואף אחד לא מאמין שמעכשיו תהיה עני, או יודע עד-כמה.

בהתחלה זה נראה כמו סתם תקופה רעה. אתה רק מצטמצם קצת, וחושב שמשהו יסתדר בקרוב. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, דה לגיטימציה ושינוי השיח, ישראל והעולם הגדול, קפיטליזם וכלכלה, תקשורת לאומית ומסחרית | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 63 תגובות

פוליטיקת הזהויות: שלמה מעוז, יאיר לפיד והמחאה החברתית

חצי שנה למחאה החברתית

א. שלמה מעוז

בשבוע שעבר פוטר הכלכלן שלמה מעוז, אחרי שהעז לטעון (בצורה "לא נחמדה") שיש קשר בין מעמד ואתניות בישראל. אני יודע שטחנו את הנושא, אבל לטעמי רוב הכותבים נטו להסכים או לא להסכים עם דבריו, ולא לדון בשאלות העקרוניות ממש.

נתחיל בזה שמחקרי שוק העבודה והחברה בישראל מאששים בעקביות שיש פער עדתי, ושהוא מורכב. קורות חיים זהוֹת מקבלות התייחסות שונה מאוד כשבראשן ממציאים שם "צברי" או "אשכנזי", לעומת שם "מזרחי", "אתיופי" ועל אחת כמה וכמה – "שם ערבי". זה נכון גם לנשים, אגב. אינסוף מחקרים, גם מהשנים האחרונות, מצביעים על קשרים סטטיסטיים רבים בין הכנסה והשכלה; בינן ובין והכנסה והשכלת-הורים; ובינן ל"מוצא". גם מחקרים איכותיים מלמדים על הבדלים ביחס, במקומות עבודה, בבתי המשפט, בעיתונות, במקומות בילוי, בטלוויזיה, בתגובות אנשים למבטא וכו'. איך שלא מסתכלים על זה: ל"אשכנזים" יש סיכויים טובים יותר בהשכלה ובעבודה (לא תמיד במודע, ולפעמים "מזרחים" מדכאים "מזרחים").

עכשיו צריך לברר – אם מעוז לא שיקר, מדוע אפוא פוטר? להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, דה לגיטימציה ושינוי השיח, קפיטליזם וכלכלה, תקשורת לאומית ומסחרית | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 13 תגובות