ישראלים שחיים בארצות מערביות, ובפרט אלה ביננו שמגדלים בהן ילדים, מגלים לא אחת את ממדי מערומי בורותנו המבישה לנוכח הידע וההיכרות עם דתות אחרות שיש למי שלמדו במערכות חינוך אחרות (בריטניה, אירלנד, סקוטלנד, שוודיה, נורבגיה, דרום אפריקה, איטליה, קנדה, וכו'). כמה מביך לגלות בשיחות עם חברים, או עם הילדים, כמה מעט אני יודע על הנצרות והבודהיזם, שתיים מהדתות החשובות בעולם, ואלמלא ההשכלה הגבוהה שרכשתי, הייתי יודע גם מעט למדי על האסלאם, ובוודאי על התרבויות, המיתולוגיות והדתות שקדמו ליהדות.
קרה לכם? ספרו לי על חוויותיכם בתגובות!
לעומתי – לעומתנו – בוגרי מערכות חינוך ממלכתיות אחרות נחשפו/נחשפים לשיעורי דתות בבתי הספר (non-confessional religious studies), במקום להידרש לעשות בגרות בתנ"ך, או בספר מקודש אחר. על אף המגוון בשיעורי הדתות בין המדינות השונות שהזכרתי, בהכללה, נלמדים בהם העקרונות, הסיפורים והמנהגים של הדתות הגדולות בעולם והעדות הנפוצות באותה הארץ, מגיל ביה"ס היסודי ואילך. התלמידים לומדים על הסיפורים המרכזיים, המנהגים, השמות והאירועים, ובדרך כלל אלה שיעורים מהנים ואהובים, מכילים ומקרבים, הכוללים לבוש ומאכלים. ובזכות השיעור, כולם לומדים גם – במישרין או בעקיפין – על הדומה והשונה בין הקבוצות השונות, שכולן גם לומדות באותו בית הספר (לרוב אין מערכת חינוך מפרידה לפי העדה הדתית כמו בישראל). כך שלמרות שכמעט כל החברה במדינות האלו היא נוצרית (חילונית), כולם לומדים למשל על חנוכה ופסח, רמדאן וחג הקורבן, והם גודלים להיות רחבי אופקים ולהכיר את היסודות של היהדות, הנצרות, הבודהיזם, האסלאם ועוד.
ובישראל? כמה מאיתנו יודעים למשל על התענית הנוצרית? על הציוויים והזרמים בה? או על עקרונות הצדקה והגישות באסלאם (מבית הספר)? או יודעים משהו על הבודהיזם? האין אלה שלוש הדתות החשובות והגדולות בעולם? ומה באשר למיתולוגיה היוונית והמצרית, שבהן הופיעו מיתולוגיות "יהודיות" רבות, כמו התיבה והמבול, עוד קודם שנדדו לתנ"ך. הלא גם הן תרמו ועיצבו רבות את התרבות הדומננטית כיום.
במקום זאת, למערכת החינוך הממלכתית בישראל יש שיעור ייחודי שנקרא שיעור תורה (ובהמשך תנ"ך), וגם בגרות ייחודית חובה, שאינה מוכרת בשום מקום בעולם. ולא בכדי. המוקד בשיעורים האלו הוא קודם כל על "היכרות" עם אגדות התנ"ך, שנכון יותר יהיה לכנותן "מיתולוגיות" (אדם וחווה, קין והבל, המבול, לידתו הפלאית של יצחק, מכירת הבכורה, חלומות יוסף, משה והחרטומים, מכות מצרים, חציית הים, הניסים במדבר, שמשון הגיבור, יונה, סדום, וכד'; שחלקן הגיעו ממיתולוגיות אחרות, קדומות יותר, בהרבה מאוד גירסאות); וכמובן גם את אגדות החגים והניסים (אסתר המלכה, אליהו הנביא, המכבים, שלושת הרגלים, הנביאים וכו'); ופה ושם דיונים על העלילה והאמצעים הספרותיים. עמים אחרים – לא נלמדים. ובמובלע: אינם מעניינים. כל הגויים הם ממילא אותו הדבר – הם לא אנחנו.
הייתי כנראה צריך להיות הורה לילדים בבי"ס במערכת חינוך לא־ישראלית כדי להתחיל להבין את עומק שטיפת המוח וההטפשה הדתית שעברתי כילד במכבש החינוך הציוני, אשר מועך באדיקות כל אפשרות להקמת חברה מכילה, מכבדת ושוויונית, כפי שתובעים אגב היהודים בארצות אחרות. לא קל להבחין בעומק האינדוקטרינציה הצרה שמעצבת ילדים בישראל מעצם כפיית המקצוע ומה שהוא משאיר בחוץ, כי שטיפת המוח איננה דתית, אלא היא מובלעת. במבט לאחור, אנחנו תינוקות שנשבו וגודלו על ברכי "סיפורי המקרא" ו"העם", שהוראתם והפצתם בבתי הספר הממלכתיים היא לכאורה חסרת חשיבות, מסורת נחמדה של "לדעת מאין באת", לחגוג חגים, ולהכיר את העבר־הווה וההווי שעיצבו את "העם". אלא שלאמיתו של דבר, החשיבות של שיעורי תורה/תנ"ך הזניחים־לכאורה לא גלומה בעלילות הקטנות ובניתוח הספרות היפה, אלא בעצם ההיכרות, ההפצה וההוראה שלהם בחלל ריק, אשר מארגנים בורות מכוונת כלפי מנהגים וסיפורים מדתות אחרות. מדובר במפעל אידיאולוגי עוצמתי שאין דומה לו במערב, שהשפעתו דומה לזאת של מערכות חינוך טוטאליטריות, בכך שמי שעובר בהן לא יעלה על הדעת מה אפשרי, וכך לא יבקר את הקיים.
חשוב לי להבהיר, שאין כוונתי לכך ששיעורי תנ"ך מביאים לגידול באמונה של חילונים בסיפורי הניסים והנפלאות. אולי אפילו להפך. לא יודע. כוונתי היא שהפועל היוצא מעצם העיסוק (המופרז) בתנ"ך, ובמיוחד מבלי להכיר במקביל מנהגים וסיפורים מדתות אחרות, מארגן אובססיה עצמית; נושא מטען כמו־היסטורי וגנטי; מְטַבְעֵן של תפיסות של ייחודיות, איומים וגאולות, מצדתיות, חטאים ועונשים וניסים פלאיים; ומשגיר אשליות על מקוריות הדת היהודית, וייחודיות העם כערש התרבות וטבור העולם. במילים אחרות, הוראת התנ"ך היא מפעל הטפשה, האדרה והדרה עצמי, שגם חושף עד כמה ישראל היא מדינה דתית. "אלוהים לא נותר אילם", טען שולם, אך גם אם לא יותר אנשים מאמינים באל ועלילותיו ממש, הרי שהם מאמינים ב"עם" שהוא מכונן, השוכן לבדד מבחירה, מתוך תחושות עליונות.
יש כמובן ביקורת גם על לימודי דתות מכילים. מחד, הורים מסורתיים יותר רוצים מן הסתם שהילדים יכירו את סיפורי הברית הישנה והחדשה (ובאמת, ישנם גם בתי ספר דתיים בחלק מהמקומות, נוצרים, מוסלמים, יהודים וכיו"ב, שבהם עוסקים בחינוך מתוך אמונה). אבל בגלל שבית הספר הוא בדרך כלל ממלכתי וציבורי ושייך לכולם, הגישה המדינתית היא שאין לכפות או להדיר, ובגלל שיש מיעוט לא־נוצרי גדול (אם כי קטן בוודאי מהמיעוט הלא־יהודי בישראל!), יהיה זה מאחד ומכיל יותר למצוא דברים משותפים ולהכיר אלה את אלה, ושמי שרוצה חינוך דתי יוכל לעשות זאת במסגרת אחרת. מאידך, גם מצדדי הגישות האזרחיות-השוויוניות מבקרים את נקודת המוצא הסמויה של השיעורים שמספרים לכאורה "משום מקום", כלומר, מתוך עמדה אובייקטיבית ולא מעורבת כביכול, ולא מתוך תפיסה מערבית והגמונית. יתר על כן, אני לא חושב שהלימודים מציעים ניתוח ביקורתי על הדת, הנוצרית למשל, נגיד על התפתחות החגים כמו פסחא וחג המולד מחגיגות פגאניות וקדושים, או על המגוון העולמי בתוך הנצרות. ובכל זאת, מערכות החינוך המערביות, שמלמדות על דתות ולא רק על הדת ההגמונית, ממלאות טוב יותר את תפקידן כמערכות ממלכתיות, כלומר, כמערכות השייכות לכלל הציבור, שמעצבות את אזרחי העתיד באופן שיכלו לחיות יחד, במשותף ובכבוד הדדי, ובאופן שמעניק לתלמידים הזדמנות להבנה וסקרנות, להתחבר ולהכיר; הזדמנויות שאותן המערכת הישראלית רואה כאיום ומעדיפה להחליף בצרוּת אופקים ואנוכיות.
אמת מארץ ישראל 