א. "טוב, עזוב פוליטיקה…"
אני רוצה להתעכב רגע על המשמעות האמיתית של המשפט הזה, שהופך כל כך מרכזי בחברה בזמן האחרון. זה משפט שמייצר את התחושה הסתמית, כאילו אין לבנאדם כוח להתווכח כרגע ולחשוב – ובוא נשאיר את זה לפעם אחרת… אז אני אפתח בזה שאני לא מתכוון לזה בהקשר שבו זה מישהו שיימצא זמן כדי להיכנס לדיון, אלא לזה שרוצה להימנע מעימות באופן סיסטמתי, ולא לחשוב יותר מדי. הפעם זה לזפזפ בטלביזיה, אחר כך רק לאכול ארוחת ערב בשקט, או לצאת לשתות בירה, או לשבת עם המשפחה, או לעשות קניות, ואף פעם בעצם הוא לא לעסוק בפוליטיקה… הדפוס היותר כנה-עם-עצמו של המשפט הזה הוא –
"בחייאת, למי איכפת מזה".
בשניהם מסתתר האתגר החדש של השמאל. במקרה הטוב יהיו אלה המשפחה או החברים שפשוט רוצים לבלות אתכם, ולא להיכנס לוויכוח, ובמקרים טובים-פחות זה אנשים שלא מרגישים שהם צריכים אפילו להתעניין בשום דבר שהוא לא צו-האופנה, תכנית הריאליטי/הבידור, משחק הסודוקו/המחשב, או המכונית/המחשב/הטלפון החדש שהם קנו. (ובמקרה הגרוע ממש זה שכלול של שניהם). כל אלו מלמדים על סוג חדש של התמודדות – עם הרצון לא לדעת. עם הבחירה להיות אדיש. פירושם הוא שאנשים נהנים ממצבם, ואינם מעוניינים להטריד ולו-לרגע את מנוחתם במחשבות, שמא יגלו שנוחיותם היא פרי דיכוי של אחרים, או ההרס של משאבי הדור הבא, ואז האושר ייפגע. "רוצים לרקוד, רוצים לשמוח, לא לחשוב יותר מדי".
אבל האדישות הזאת היא זכות ששמורה רק לחלקנו: הזכות לא להשתתף, או לא להצביע, או להגיד שזה "לא פוליטי", או "לא שמאל ולא ימין", זאת זכות שמי שחש בדיכוי יום-יום רואה כמה היא כן כל כך פוליטית. זאת זכות שמטבעה מתקיימת רק אצל אלו שזכויותיהם אינן מאוימות. הזקן/הפליט/העני/הפלסטיני/האישה/ההומוסקסואל/הנכה/השחור/השמן/ההומלס/המוזר – תמיד ירגישו יותר את המקומות שבהם הם מופלים לרעה; אבל לכול השאר המצב-הקיים נראה מאוד "טבעי". לכן לא תשמעו זקן שאומר "עזוב אותי מזה" כשמדברים על עושק הקצבאות שלו, או מהגר-עבודה שאומר "למי אכפת" כשמדברים על שירות הבריאות שאין לו, או פלסטיני שיגיד "אני לא מתעניין בזה" כשמדברים על הכיבוש או הפקעת האדמות שלו.
ב. אז למה לי פוליטיקה עכשיו
יותר מאשר הליברמניזם וההפרטות הן בחירה מודעת של העם, הן למעשה תוצר של חוסר אכפתיות ואי-תשומת לב. זהו מצב שבו זכויות-היתר של היהודים (כמו לבנות בית, ללמוד בעברית ולהצביע), ו/או הזכות הכלכלית (כמו ללמוד באוניברסיטה, או לצאת לבלות, או לנסוע לחו"ל, ואפילו שיהיה לך בית), נראות ליהודיי-מעמד-הביניים כל-כך טבעיות, עד שהן הופכות ל"לא פוליטיות". והיום יותר ויותר דברים נחשבים ואף נדרשים להיות "לא פוליטיים". גם העמותות של צדקה להומלסים, או לילדים בסיכון, או לסיוע רפואי – נדרשות להאכיל ולטפל, אבל נחשבות "פוליטיות" אם הן עוצרות לשאול "רגע, אבל למה בכלל אין להם?". אתם יודעים מה, אפילו המלחמה על עזה הייתה כל כך קונצנזואלית, שאמרו שהיא "לא פוליטית".
אבל זאת לא קונספירציה שלאנשים עם יותר כסף (או זכויות) פשוט אכפת פחות, או שהם רוצים בסתר לשמר את מעמדם הנצלני; זאת יותר תוצאה לא-מכוונת של הקפיטליזם והפערים שהוא יוצר, ושל ההעדפה האתנית. אנשים נולדים אל מעמד הביניים, אל הרכוש ואל הזכויות האלו, וכך מצבם נראה להם טבעי ומובן מאליו. פשוט כי ככה זה היה תמיד, ואין ברירה טובה יותר.
ג. האדישות והשמאל
למול הדה-פוליטיזציה של הקיים, תפקידו של איש השמאל הוא להראות עד כמה הכול פוליטי. קחו לדוגמה את המיתוס שהאוניברסיטאות אינן פוליטיות. למעשה כולן שותפות להעסקת עובדי-קבלן, לפיטורין כדי למנוע קביעות, להפקעת אדמות, לטיוח הטרדות מיניות, למעורבות במפעל המיליטריזם והמלחמה (כולל תכניות מיוחדות לאנשי צבא, לשב"כ, ייעוץ למודיעין, מחקר צבאי וגיבוי מוראלי במלחמות הברירה), ואף להעדפת יהודים במעונות ובגיל הקבלה. אפילו הזכות ללכת לאוניברסיטה, מבנה-הפסיכומטרי והעלות – הם פוליטיים. גם המים שיש לך בברז, הבית שלך, החשמל, המקומות שבהם "נקי" יותר, כל הטכנולוגיות החדשות שיוצאות כל הזמן וקהל היעד שלהן, טווח אפשרויות העבודה וההשכלה שלפניך, הרעיון של "זכויות המעסיקים", הבדלי המחירים במקומות שונים, זמינות שירותי הרפואה, כמות הקופאיות בסופר, השקיות שהם מחלקים בחינם, הדברים "הטבעיים" שאגודות הסטודנטים יוציאו עליהם כסף (מסיבה, תמיכה בשדרות, דיונים, שתיקות וכו') – הכול מאוד פוליטי. והצבא הוא אולי הפוליטי מכולם (מבחינת לאום-דת, מוצא, מעמד ומין). אבל כל הדברים האלו נחשבים "לא פוליטיים" למי שלא יודע שהם פוגעים גם בו, וכמובן למי שנהנה מזה. המצב הקיים נראה טבעי, שקוף, ברור, נורמלי – רק למי שמרוויח, או לפחות לא מפסיד מדי, מהמשכו. מי שאומר שאינו פוליטי מוכן בעצם לשמר את המצב הקיים.
האמת היא שהכול פוליטי, כל הזמן ובכול מקום, ומשימתו של השמאל היא לעשות ככל יכולתו כדי לחשוף זאת. כדי לעורר סולידריות עם מי ש"הקיים" פוגע בו. הבדיחה בטלוויזיה, ההליכה לאוניברסיטה או לצבא, התרופות, מצבם של הילדים שלך, הנסיעה באוטובוס, או מה שזה-עתה קנית. האתגר הוא לגרום לאנשים להצטרף להלך המחשבה שבו השוויון והשלום הם שאיפה, ולא המצב. שבשביל שנהיה חברה צודקת -שבה תחיה בכבוד גם אם תאבד את העבודה והבית- דרושים מאבק והתמדה, ולא אדישות. ושהאדישות הזאת משולה לזונה שהתרגלה לפשק את רגליה, או לעצימת עיניים ו"לחשוב שזה גשם, שזה חורף, ואח"כ נראה"… האדישות הזאת היא לא הנורמליות, היא הטירוף –
…מחוץ לבית החולים התחוללה עדיין המלחמה. אנשים השתגעו ובתמורה עוטרו במדליות. על פני העולם כולו, מכל עברי קו החזית, הקריבו נערים את חייהם למען הדבר שנאמר להם כי מולדתם הוא, ודומה היה שלאיש לא אכפת, פחות מכל לנערים שהקריבו את חייהם הצעירים. כל סוף לא ניראה באופק.
מלכוד 22, ג'וזף הלר
ד. הרוב דומם
אך בעוד שזה קל להסביר למה כדאי לדאוג לזקנים ועניים, כשכול אחד עלול להיות כזה, המשימה הופכת קשה יותר בכול מה שקשור לזהויות. אנשים לא חוששים שהם יהפכו לנשים, או להומוסקסואלים, או לחרדים, או למזרחים/רוסים/אתיופים. ובמקרה אחר הם דווקא כן חוששים להיות הנכבש ולא הכובש, ולכן הם מהדקים את הכיבוש עוד יותר, או מתעלמים ממנו עוד יותר. זה לא "רוב דומם" שפירושו תמיכה בשלום, או שהוא מתנגד לכיבוש. זה קשקוש. הוא דומם כי זה לא מעניין אותו. כי הוא התרגל. זהו "רוב שותק" שפירושו שהוא שַׂבֵע.
את הזכות לשתוק, או אפילו הזכות הזאת שלא-לדעת ולא להתעניין כאשר בחוץ מתרחש פשע, יש רק ל"לבנים", בעוד שה"שחורים" לא יכולים להתחמק מהפוליטיוּת והעלות של הדברים, גם אם ירצו להתעלם ממנה. הפלסטיני לא יכול להתעלם לרגע ממשמעויות הכיבוש המיידיות, וכאן נכון לשמאל אתגר קשה. האתגר הוא לא רק להשיב אל השיח את הדיון על המשמעות של הכיבוש והמצור, במקום ביטחון והתיישבות, כי אם לשבור את השתיקה, ההשתקה והאדישות לעסוק בהם בכלל. הנישול, הדיכוי והשליטה אינם מתרחשים בגלל "רשעים" שמבצעים אותם, אלא בגלל שתיקת הכבשים. האתגר של השמאל הוא, אפוא, להפוך אותם לרלבנטיים.
אמת מארץ ישראל 
בזמן האחרון נמאס לי מלשמוע סיפורי צבא ומילואים. כל פעם שמישהו מתחיל אני אומר "בוא עכשיו ליפו ונדפוק מכות לערבים". איכשהו זה מכניס דברים לפרופורציה ועוברים לנושא הבא. כי גם לבחור איזה חוויה חשובה מספיק בשביל לשתף – זה פוליטי!
מה לעשות – עובדים. מנסים להגיע אל האנשים שכן רוצים לשמוע. רובם לא מעוניינים בכלל ומתייגים אותך באלף ואחד תיוגים – שמאלני, בוגד, אנטי ציוני, הזוי ואוהב ערבים. תוצר של עשרות שנים של שטיפת מוח.
צר לי. במשך שנים ארוכות גם אני הייתי שבוי בפרדיגמה הגורסת
שמידע, במיוחד אם מועבר באופן מחושב, יכול לשנות את דעתו של אדם. איני חושב כך יותר. לדעתי, הפרדיגמה הזאת נגועה בהתנשאות ואף בנרקיסיזם.
הבחירה להתעלם, לומר: "“טוב, עזוב פוליטיקה עכשיו…”, או, כפי שציינת באופן מדוייק יותר:
"“בחייאת, למי איכפת מזה”, היא בחירה מושכלת, גם אם לא לגמרי מודעת. הבחירה הזאת מייצגת באופן מדוייק את האינטרסים של האומר והיא לא תשתנה אם לא יכול שינוי מהותי במאזן האינטרסים שלו. כלומר, במקרה שלנו,
חרם אפקטיבי על ישראל, למשל. חרם כזה יהפוך בין-רגע את הישראלי בן מעמד הביניים ל"פלסטיני". כזה שזכויות התנועה שלו נפגעות בשרירות, כזה החש רדוף ושנוא. כזה שפרנסתו נפגעת בזדון ועוד ועוד.
אורן,
אל תקל על עצמך…. : )
1. אנשים אינם מונעים רציונאלית לגמרי, אבל אפילו הרציונאליות כהצדקה לאחר מעשה משפיעה, ואפילו הרצון לראות את עצמנו כרציונאליים ומוסריים משפיע עלינו.
2. אינטרסים אינם מדידים, גם לא ברמה מדומיינת. אנשים מונעים יותר זהות מאשר אינטרסים. למשל: הציונות אמורה לנשק את רגליו של אובמה המציע לה בבת-אחת שלום, דמוקרטיזציה, הכרה מכול העולם הערבי, וסיום האיום המתמשך. אז מדוע הוא נתפס כשונא ישראל?
3. גם אם יהיה חרם, או אם ארה"ב לבדה תאנוס אותנו להסכם ונסיגה, מתחיל לכרסם בי החשש שאנשים יראו זאת כהסכם-השפלה, שסופו יהיה כהסכם ורסאי. כאן לשמאל יש תפקיד חשוב בתהליך הלגיטימציה שלו.
4. אם כולם מונעים "אינטרסים" מהם האינטרסים של המחרימות, ואיך זה משפיע?
5. גם הרבה אחרי סיום הכיבוש נכון לנו מאבק נגד העליונות האתנית. שיטת השליטה וזכויות היתר היהודיות (ע"י רוב יהודי מתוחזק היטב), מנגנון להגנה על כולנו כעובדים, מאבק נגד הגזענות והעליונות שמפתחים קיצוניים בשטחים, תהליך דה-מיליטריזציה ודה-מיליטיריזם וכו'.
אמת ויציב. תודה.
דבריך כמובן הזכירו לי את מה שכתבתי במסה שלי "על כתיבה פוליטית". שם אפילו ניסיתי לפלח את אלה שלא רוצים לדעת, לאלה שאבודים לנו מראש (כי העובדות רק יחזקו אותם בעמדתם) לאלה שחשוב להיאבק עליהם, ולחזק אותם. כי הרי בתקופת המעבר, אחרי שנפטרים מפיגומי השקר, ולפני שנפתחים אל האמת, יש פחד גדול מאובדן שליטה והתרסקות.
אייל,
אני לא מקל על עצמי, ההיפך הוא הנכון. המילה 'מושכלת', הייתה בחירה שגויה מצדי. מחמת טעות זאת שלי, עמדתי הובנה שלא כהלכה. אינטרסים קובעים את בחירותינו, גם אם לא כל האינטרסים מדידים, גם אם אינם מיוצגים באופן מודע. נכון, הדימוי העצמי שלנו כלול בכך.
2. לציונות זרמים רבים. אתה צודק בכך שזרם מסויים, יורשיה הטבעיים של הציונות המדינית, אמור לנשק את רגלי אובמה. אבל יש, כידוע לך היטב, זרמים אחרים, ביניהם אפוקליפטיים. האינטרסים שלהם נמדדים בקני מידה שונים לחלוטין.
3. חששך מובן לחלוטין. אך הרעיון שהעלית, לפיו לשמאל יש תפקיד חשוב בלגיטימציה של הסכם כזה, רעיון זה מחזיר אותי להתנשאות ולנרקיסיזם שהזכרתי קודם. באשר למסה של ה'ימניים' החילוניים והמסורתיים – הרשה לי, באופן פשטני וכוללני להגדיר אותם כ'ליכודניקים' – אלה שהלאומנות מהווה עבורם סם משכך כאבים. האם נראה לך ש'ליכודניקים' אלה (שוב, הכללה ופשטנות) יקבלו, כסוכני לגיטמציה, את השמאל בולס השלל של -48? את השמאל של שיח' מוניס? השמאל שניצל את הציונות כדי להפוך לאליטה וחש מאויים על ידי ה'אליטות החדשות'? לא נראה לי. קל וחומר לגבי אותם זרמים אפוקליפטיים בציונות שהזכרתי קודם – בקרב זרמים אלה השמאל מתוייג כבוגד, גרוע מאויב חיצוני. בוודאי לא מקור ללגיטימציה. לא בעבר, לא בהווה ולא בשום עתיד סביר.
4. האינטרסים של חרם על ישראל הם רבים ומגוונים. אני מתאר לעצמי שידורו שם בכפיפה אחת אנטישמיות עם מוסר אוניברסלי, חוש צדק מפותח עם חוש ריח פיננסי מפותח לא פחות. מאי נפקא?
5. נראה לי שיש אפשרות סבירה שסיום הכיבוש יהווה אות למפולת של האידיאולוגיה הציונית כולה, ולשינוי רדיקלי בציביונה של המדינה. אלה עשויים להוביל לשינוי מהותי ביחס יהדות העולם לישראל ולשינוי מהותי לא פחות ביחס העולם ליהדות. מה אני יודע?
בכל מקרה, נראה לי שבמקום לגיטימציה, אולי נתחיל לרקום חזון. חזון בו כל קבוצה יכולה למצוא את עצמה ואת הדרך לקבל את זולתה. משהו כמו זהות ישראלית אזרחית מלאה מתוך הרסיסים שיוותרו. אולי מדינה עברית מהים ועד הנהר.
חזון כזה אפשרי רק מתוך תבוסה מוחלטת של הציונות.
עידן,
כן, אני זוכר. פוסט מצוין.
במידה מסוימת ניסיתי להמשיך מהנקודה שלך. רציתי להוציא את הטענה מזה ש"כתיבה", או בכלל כל אקטיביזם, הם לא רק כדי לחזק זהות (שלך ושל אחרים, במידע ופרשנות) ולנקות את המצפון (לכתוב לעצמך), אלא למעשה תהליך איטי שקשה להבחין בתוצריו בפרספקטיבה קצרה. לאורך זמן הוא יוצר מומנטום בזהות, בפעילות ובפרשנות.
המכשול המרכזי שלנו כרגע, וזאת עוד סיבה שבגללה קשה לראות תוצר בטווח הקצר, היא שהאקטיביסט נתקע עם ציבור ה"לא נחשפים" ועם ה"לא קולטים/מפרשים כמונו", לא רק בגלל עוצמת המסגרת המרכזית, אלא גם בגלל שאנשים מתרגלים למצב חייהם ורואים את הקיים כטבעי, נורמלי ורצוי. לכן הביקורת שלהם היא בתוך המסגרת של הקיים, והיא מתעלמת ממי שעבורו הקיים הוא בלתי-אפשרי לקיום.
אורן,
1. סבבה.
2. נכון, וגם יש זרמים שאומרים שבית לאומי איננו דורש עליונות וממסד-ממשלי.
3. נכון מאוד. אם השתמע שאני מתכוון להיות "מחנך" שיסביר לאחרים למה הם טועים, אז לא זאת הכוונה. הכוונה היא לנסות לגרום להם בעצמם לשאול ולהשיב על המציאות הקיימת שלהם. וכמובן גם להקשיב.
4. התכוונתי לומר שאי אפשר לצייר את הדיכוי והמצב-הקיים כאינטרס, זהות, רגש וכו', ואילו את החרם כנקי מהם. זה לא אומר מה דעתי על חרם כזה, זה רק מתפלפל על מהותו.
5. בעניין יהדות העולם, יש מי שטוען שזה כבר קרה כאשר ישראל הכירה בפלסטינים, ולכן היהדות העולמית שאיננה מתווכת את זהותה דרך הציונות, מתחילה להרים ראש. מצד שני הישראלים-היהודים לא בטוח ילכו באותו הכיוון. הניתוח הזה הוא גם קצת ווישפול ת'ינקינג. אם אני צריך לנחש הייתי אומר שבמקביל לזה שיש תהליכים שבהם חודרים יותר מונחים לשיח, כמו "פלסטינים" בשנות התשעים, ו"נכבה" בעשור האחרון, יש במקביל תגובת-נגד חזקה מאוד של הסתגרות. כמו התופעה של עולמקומיות. יכול להיות שזה גם יהיה מה שידחוף לפשעים חסרי תקדים וחוקי דיכוי עוצמתיים יותר. המונחים שבודקים את היחס ההיסטורי של הציונות למזרחים, עוד קודם להגירתם לארץ, ומונחים העוסקים במעמד – עדיין לא חודרים מספיק לשיח, ונראה מה יקרה אם וכאשר זה יקרה.
אשר לחזון, את צודק שצריך משהו משותף, אבל לדעתי זה מוקדם. קודם דרושות הסכמות והכרעות על גבולות, על אזרחות, על הרצון להכיר אלה באלה, ועל הזכות של כולם לקיום בכבוד שווה לי, קודם לצורך שלי לשרוד במקומו. עלינו להחליף את התפיסה של מלחמה מתמדת, של זהויות, של הזדמנויות כלכליות וכו', בתפיסה שבה יש אפשרות בכלל לקיום משותף. לכן דרושה גם רפורמה לא רק בהגדרת הלאומיות והאזרחות, אלא גם במנגנון הסוציאלי והכלכלי, מתחרות, עוינות ורמיסה על בסיס פערים, למקום של שיתוף.
די מתבקש להזכיר כאן את השיר הזה
ילדי התקופה -ויסלבה שימבורסקה
אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.
כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.
תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה,
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי,
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.
כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת
פּוֹלִיטִיִּים.
אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר
אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים
עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית.
גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים,
וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ,
זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי.
לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה.
אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה.
שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית.
אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית.
דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי,
מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר.
אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת, שֶׁעַל צוּרָתוֹ
הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים:
מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ לָשֵׂאת-וְלָתֵת
עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת, עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע.
בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ,
חַיּוֹת גָּוְעוּ,
בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת
וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא
כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם
פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.
אנשים שיגידו "עזוב אותי מפולטיקה …."
ערבי ששואלים אותו מאיפה הוא בא
יהודי שהתחיל עם מישהי וגילה שהיא ערבייה
ערבי שמרגיש שאתה שב"ק
סוכן פלאפונים יהודי שנכנס לבית של ערבים
ערבי שקונה אוטו
יהודי בקונדיטוריה בנצרת
ערבי שנה ראשונה באוניברסיטה
"
the greatest killing machine ever all-times was a silent weapon,
when it was applied gradually people learned to tolerate and adjust to its presence,
a killing machine so perfect at first they couldn't intellectualize and therefor they were afraid to ask any questions,,..
"
+
שלום עליך אייל :)
א-פוליטיקה היא ה-פוליטיקה..
הרשה לי להציע פרשנות נוספת, מגדרית.
אני מרגישה שכשאני מדברת עם אנשים על "פוליטיקה", הם בדר"כ פשוט בורים ביחס לעובדות. לא יודעים שהמתנחלים מתנכלים לפלסטינים, לא יודעים מה התנאים של עובדי/ות קבלן וכו'.
מכיון שאת העובדות הבסיסיות ב"פוליטיקה" לא מלמדים בביה"ס, יש קושי מסוים להיכנס אל תוך השיח. כלומר, אם את/ה לא לומד/ת את הדברים באופן מסודר, יהיה קשה אפילו לקרוא עיתון (אפשר להקביל את זה לחוסר היכולת של אנשים לקרוא עיתון כלכלי כמו גלובס או את טורי הבורסה אם הם לא למדו כלכלה בצורה מסודרת).
בכל אופן, לא רק שהם לא יודעים איך לגשת לנושא ומאיפה להתחיל לקרוא ולהתעניין, אני חושבת שנשים גם מרגישות מודרות מהנושא ולכן לא מתקרבות אליו. כלומר, הן מרגישות שפוליטיקה היא נושא לא-להן, נושא לגברים כיון שהוא כולל "ביטחוניזם" ולא מנסות לקרוא ולהתעניין.
לכן אני מאמינה שאם יש טריגר מסוים שגורם לך להתחיל לקרוא בנושא ולהתעניין, אז אתה כבר תזרום עם זה. אבל רוב האנשים לא חוברו לזה ולכן אין להם מה להגיד בדיונים פוליטיים ולכן לא מעוניינים לדבר על כך.
תודה!
זה מאאאאאאאווווווד נכון.
פינגבאק: מתי ואיך הומצא “הרוב היהודי” – או – “יהודית-ודמוקרטית” איפה זה הכול התחיל? « אמת מארץ ישראל
זה אתר מלא שנאה ליהודים והרבה מדי חיבה לערבים
פינגבאק: למה ליברמן ו"אם תרצו" מצליחים כל כך? « אמת מארץ ישראל
אייל, מיה, אורן וכל השאר- אני כותב לכם את התגובה הזו מוושינגטון די.סי, בה אני לומד משפטים כרגע.
ברור לי שאתם באמת חבר'ה טובים ואידיאליטים ושאתם באמת מאמינים שאתם נלחמים על ערכי שיוויון וזכויות אדם אבל הפשטנות הנאיבית שלכם מסוכנת, ילדותית ולא מצליחה להבין את הכללים הבסיסיים של הפוליטיקה.
לגופו של בלוג – כל בור קל דעת בישראל מבין שהרתיעה מלדבר על פוליטיקה היא כתוצאה מהסרבנות המוחלטת של הפלסטינים בכל סבבי השיחות עשרות השנים האחרונות. רוב הישראלים, מעונינים רק לסיים את הסיפור של הכיבוש אבל מתוסכלים מהסרבנות התככנית בצד השני ולכן שותקים בצער ואתם נראים לי חבר'ה אינטיליגנטים אז אפילו לא אפרט את שלל האינדיקציות מהעבר הקרוב והרחוק.
ברור לכל אזרח חושב, כמו גם לאנשים עם מעט אינסטינקטים (הדבר המרכזי שחזר לשמאל הקיצוני) שהם בוחרים להכשיל את המשא ומתן מסיבות פוליטיות וכחלק מאסטרטגיה חד צדדית שלא מעוניינת להענות לבקשות הכי אלמנטריות של מדינת ישראל.
אגב, אני באמת מאמין שאצם פשוט לא מבינים את זה -אני לא חושב שאתם נוקטים במצג שווא.
באופן קצת יותר כללי – אין ואקום! בוושינגטון אולי הכי קל להבין את זה. ההזיות שלכם על מדינת כל אזרחיה, חרם כלכלי ושאר הפרויקטים הלא מציאותיים (ובעיקר חסרי החזון) שעולים בכתבה ובתגובות פשוט נובעים מחוסר הבנה של כמה אמיתות מזרח תיכוניות שאפפעם לא למדתם.
לצערי, הרעיונות האלה בעיקר חסרי התחשבות – בעוד אתם תברחו אם התואר האקדמי שלכם לבריטניה, ה"ליכודניקים" שאתם מתנשאים עליהם בצורה מבחילה כל כך ישארו להילחם עם שכנינו שמזלזלים ברעיונות שלכם הרבה יותר מכל "ליכודניק" שתפגשו בחייכם.
פעם ש"הרוב הדומם" שלכם אמר את זה נלחמתי בו, אבל אני הולך ומבין שהאינסטינקט שלהם שוב היה חד מהפלצנות המחשבתית שלי – סעו מפה. סעו לצפון אירופה או לקנדה ואל תחזרו לעולם, אלא אם פיתחתם מעט פרספקטיבה על מטרותיהם של הכוחות הפוליטיים השונים הפועלים בעולם.
פינגבאק: טריביוט לקארל « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: טריביוט לקארל | העוקץ
פינגבאק: פוליטיקת הזהויות: שלמה מעוז, יאיר לפיד והמחאה החברתית | אמת מארץ ישראל
פינגבאק: בשילוב ידיים | העוקץ