השתלטות

הימין האידיאולוגי משלים בימים אלו הפיכה גמורה במדינת ישראל, שאותה קידם במשך עשר-עשרים השנים האחרונות (לפחות). כפי שנראה להלן, יעדה הסופי הוא לשלול את זכות השמאל להביע עמדות חלופיות, קודם מבחינה ציבורית, ובהמשך חוקית. אמנם אינני מכנה את עצמי "המכון לחקר האסטרטגיה הציונית", ואין לי כל כוונה לשים את הכותרת "מחקר מקיף" או "דו"ח" על לקט הנתונים הבא, והם גם לא ילוו בהודעות לעיתונות ובמודעות רחוב יקרות עם סיסמאות דמגוגיות, אבל הם יספקו תמונת מצב רוויה בדוגמאות (ובוודאי ניתן למצוא בנקל עוד המון נוספות) על האופן שבו כל מי שתומך בחיי שוויון ובהגבלת הצבא והמלחמה הפך לבוגד, על איך שמשאבי ציבור של כולנו, הוחרמו להיות משאבי ימין, ועל האופן שבו השמאל נדחף בהדרגה (ובמהירות) אל מחוץ לחוק.

---

רקע

המאמץ השיחי: דה-פוליטיזציה | עולם הפוך | דה-לגיטימציה | דה-ממלכתיות

המאמץ התשתיתי: מעל החוק | פוליטיזציה | השתקעות כלכלית | דה-לגליזציה

תחזית

---

רקע

הימין בישראל החליט שיש לו מונופול על האמת בערך סביב קריסת הסכמי-אוסלו, שלוותה ב"אמרנו לכם" קשקשני, שאותו קיבל השמאל-הלאומני בהכנעה. אמנם היו גם אחרים בחוגי-השמאל שהתנגדו להסכמי-אוסלו מטעמים הפוכים, אבל לרוב היה זה הימין הישראלי (והפלסטיני) שהתנגד(ו) בקולניות להסכמים העתידים לקרוס, לכאורה בגלל "טבעו" של הצד השני. אולם לאמיתו של דבר, לא הימין הישראלי ולא הימין הפלסטיני "חזו" את כשלון ההסכמים כמתבוננים מהצד, אלא הם גם עשו כל שביכולתם כדי לממש את "חזונם". הם פעלו בהצלחה, באלימות ובנחישות כדי לחבל באמון ההדדי וביישום ההסדרים (ובישראל זה כלל: פעולות אלימות, הגברת ההתנחלות בניגוד לחוק, הטבח בחברון והשלכותיו, שיבוש תחמני של ההסדרים וכו'; וכך הם עושים בהתמדה גם היום). כמו הימין הפלסטיני כן גם הימין הישראלי, הציג את עצמו כצודק, את הסכסוך כבלתי-נמנע, את "הצד השני" כשטני, חסר מצפון, אלים ו"לא-פרטנר", ואת בני-עמו כחפים מטעות וכקרבנות. ובסוף, כשאשר פעולות הימין הישראלי צלחו (בחסות ההנהגות השונות), וכשהם חיסלו כל אפשרות להימנע ממצבנו הנוכחי והמסוכן, הם גם הציגו את "נבואתם" כצודקת, והציבור קיבל זאת כאמיתה גמורה. כך, למרות שהמתנחלים הם האקטיביסטים שאחראים להכשלת ההסכמים, הציבור בישראל זקף את קריסתם לחובת השמאל. כתוצאה מכך, ראשו של הימין התנפח, ואילו השמאל-הציוני הפך מתנצל וחשדן, ובהדרגה נעלם.

מאז נורו הרבה כדורי-גומי בדיכוי המחאה הפלסטינית, והשואו אף חזר על עצמו ב"התנתקות". השמאל-הלאומני השתתק ונרקב, והימין עלה בקרב שני הלאומים. וכמו אצל הפלסטינים, גם אצלנו שואף עתה הימין להפסיק את הדיון הדמוקרטי לגבי המדיניות הדרושה, ולהכריע אותו אחת ולתמיד על ידי שלילת הזכות לדעה שונה. אין מדובר עוד בויכוח ענייני עם עמדות השמאל, אלא בקריאה מלאת-כעס לשלול את עצם-הזכות להשמיע עמדות כאלו, כצו השעה. כפי שנראה להלן, זהו תהליך שנבנה בהתמדה במקביל מלמעלה (הכנסת, הממשלה, הצבא) ומלמטה (פעילים, תנועות, מרכז-שלם, המכון לאסטרטגיה-ציונית, ישיבות, מתנחלים-אידיאולוגיים), ולמרות שהוא אלים, הוא לא דורש מהפיכה צבאית, אלא מתמקד בחקיקה בלתי-דמוקרטית, תקנות וחוקים פסולים; ועוד קודם לכך בניסיון להחשיד ולחסל כל התנגדות למלחמה, כל ביקורת על הצבא, כל דיבור על מוסר, כל הכרה בכיבוש ובמצור, כל מחווה של אמפתיה אנושית כלפי לא-יהודים (בעיקר ערבים), וכל חיפוש של פתרון לסכסוך שאינו מבוסס על נשק ודמוגרפיה, ושעשוי אשכרה-להחזיק (כלומר שייתפס הוגן על ידי כל הצדדים, ולא רק על ידי הצד החזק). כל מי שלא מסכים הוא בלתי-נאמן, לא-ציוני, שונא-עצמו ועמו, בוגד, מסוכן, חולה-נפש ו/או מסכן.

ההשתלטות שאותה משלים עתה הימין היא שיאו של תהליך ארוך שנעשה בשני מאמצים אסטרטגיים: שיחי ותשתיתי. המאמץ האחד, לגיטימי אך אלים מאוד, מגביל את הדיון הציבורי כך שתנאי מקדמי שלו יהיה קבלת הנחות היסוד של הימין; והשני, פשיסטי לחלוטין, אשר מונע האפשרות של יריבים פוליטיים לגייס משאבים ולהביא לשינוי חברתי (באמצעות החוק, אבל לא רק), על ידי ניכוס משאבים של כלל הציבור לטובת אינטרס פוליטי צר, והשקעה ארוכת טווח בהקמת מנגנוני מדינה שיפעלו ליישום מדיניות הימין לצמיתות. לא מדובר במעשה רגיל של מפלגת שלטון אשר מיישמת מדיניות זאת או אחרת, אלא בניסיון להכריע סופית מהם גבולות האמת, לשלול את זכותם של בעלי הצעות מתחרות להתווכח ולשכנע, ולמנוע חוקית את האפשרות שלהם לגייס תומכים, קשרים ומשאבים, בארץ ובעולם, באמצעות מהלכים אקטיביסטיים, דורסניים וחסרי-תקדים של השתלטות על מוסדות, תקציבים, נהלים ועקרונות-יסוד של החברה והמדינה כדמוקרטית. כפי שנראה שני המאמצים האלו נפגשים, מצטלבים ועוזרים זה לזה כל הזמן.

---

1) המאמץ להדרה מן השיח

הדרה מהשיח פירושה מחיקת זכותו של היריב הפוליטי להביע עמדה שווה, והפיכתה לבלתי לגיטימית לדיון. בישראל עשה זאת הימין במגוון אופנים:

א. נטורליזציה ודה-פוליטיזציה של טענות פוליטיות ימניות

אסטרטגיה מרכזית בהדרה מהשיח הציבורי היא שינוי ברירות המחדל שלו, והנחות הייסוד של הדיון הדמוקרטי.  קחו למשל את הדרישה החדשה, שהופכת בימים אלו לחוק, לקיים משאל-עם במקרה של יציאה משטחים שישראל מחזיקה בהם (מהגולן וירושלים). הטריק כאן הוא ברור: הצעת החוק מניחה כמובן-מאליו שאין-צורך במשאל-עם על-מנת להכריע על ההישארות בשטחים, או על מעמדם החוקי הרצוי, או על סיפוח של שטחים נוספים בעתיד, אלא שצריך לקיים משאל-עם אך-ורק במקרה של שינוי מהעמדה הימנית ביותר, שלפיה הכול שלנו. (וכמובן שאת תושבי השטחים הלא-יהודים, אף אחד בכלל לא כולל במשאל כזה). מה שנעשה כאן זה דה-פוליטיזציה של עמדות-הימין, משמע, לעשות אותן לטבעיות, שקופות, מוסכמות ו"נורמליות", וכך להציג כל התנגדות להן כלא-לגיטימית, כיוצרת קרע וכפתוחה לדיון.

poster-boy

שוב ושוב נעטפות הפעולות של הימין כברירת-המחדל, ולא נפתחות לדיון, שעה שכל חלופה להן דורשת דיונים ומשוכות פוליטיים במקרה הטוב, או תגובה קשה במקרה הרע. עוד הוכחה לכך מהימים האחרונים היא הזעם על קלינטון ש"התערבה בדיון הפנימי" כשהיא תמכה בהארכת ההקפאה. הרי באותה עזות המצח היו מברכים עליה בימין, אילו הייתה מדברת בזכותה של ישראל להיות שם. (נזכיר, בהזדמנות זאת, שנתניהו בעצמו אמר שהוא לא נרתע מלהתערב ולהשפיע על ענייניהם הפנימיים של האמריקנים). שוב, לעשות משהו ימני זה לא-פוליטי ולגיטימי; ולהתנגד לו זה פוליטי ולא-לגיטימי.

כמובן שמגמה זאת היא חמורה יותר, כאשר היא פוגעת בזכותם של האזרחים בישראל להיות פוליטיים. רק באחרונה טענה שרת התרבות ש"החרם של אמנים על ההתנחלויות יגרום לקרע בעם" ואף שאינו דמוקרטי. גם כאן, העמדה הימנית מוצגת כטבעית, והמחלוקת עליה כשינוי שערורייתי. לפי לבנת, להקים התנחלויות ומאחזים בשטח צבאי זה לא-לגרום ל"קרע" ב"עם", (למרות שחלקן נבנות בניגוד לחוק, וכנראה בניגוד לדעת רוב הציבור, ואפילו שזהות ועתיד השטחים מעולם לא הוכרעו לא על ידי הציבור ולא על ידי הכנסת).

חשבו על כך רגע, מה כבר אמרו האמנים המחרימים? שהם יופיעו רק בתוך גבולות הארץ המוכרים בחוק?! ביג דיל. הלוא לפי החוק הישראלי, על הגדה-המערבית חל החוק-הצבאי, ואם אריאל היא אכן חלק מישראל, בואו נראה את לבנת פועלת לסיפוח השטחים בחוק. הרי היא ושותפיה הם אלה שלא עושים זאת באופן חוקי ודמוקרטי. למעשה, למרות שאין הסכמה על כך, ואף לא חקיקה, המתנחלים, לבנת ויתר שותפיהם הפוליטיים יזמו ויוזמים פעולות בשטח מדי יום, זה עשרות שנים, כמסלול עוקף-דמוקרטיה, והם מי שמאלצים את המדינה לעשות התאמות לפי רצונם. רק מה, בעיני לבנת כל-זה לא "יוצר קרע" (או שאין קרע מלכתחילה), ורק ערעור על פעולותיהם הימניות (שכולנו אחראים לתוצאותיהן), דווקא הוא מה שגורם ל"קרע". וכך, אליבא דלבנת: לא-להופיע באריאל זאת כן-אמירה פוליטית, אבל משום מה כן-להופיע באריאל זאת לא-אמירה פוליטית. מאותה הסיבה, שרת התרבות, שקוראת להפריד בין תרבות ופוליטיקה (למרות שתפקידה כורך את השניים), בעצמה "מעודדת" יצירות "ציוניות". שוב, חוץ מהעובדה המטרידה שלבנת מעדיפה אמנים שיתחנפו לשלטון, כפי שנהגו בגוש-הסובייטי, הרי היצירות הציוניות בעיניה הן לא דבר פוליטי, ורק היצירות שאינן לרוחה הן פסולות. מש"ל.

בכלל, בכל עניין החרם-על-המחרימים האיוולת חוגגת. ככלל, אינני תומך בחרם על תושבי-אריאל, כי אני לא חושב שהם אחראים לכיבוש יותר מהתל-אביבים, אבל אני תומך בזכות של כולם לעשות חרם-צרכנים, או לבחור איפה לא לעבוד. אני גם לא חושב שהפחתת הנגישות לתרבות (במקום להרחיבה גם לפלסטינים) היא הפתרון, אבל זאת בהחלט זכותם של אמנים להחליט על קווים אדומים מוסריים שונים משלי. כך או כך, הדבר החשוב ביותר בנושא זה, שגם תומכי-ימין אמורים להיות מוטרדים ממנו, הוא שאמנים נדרשים לעשות אמנות "בלתי פוליטית". זוהי תביעה מגוחכת-עד-מחרידה ומדירת-שינה. הרבה יצירות אמנות נושאות מסר כלשהו, לא בהכרח שמאלי, ובדמוקרטיה זוהי צורת התבטאות שיש לברך עליה, כי היא גורמת לאנשים לחשוב, ולא משנה אם היא נעשית בצילום, במאמר, במחול, בתיאטרון או באיור. ((יכול להיות שזה קשור לכך שגם השירים ותרבות המיינסטרים נעשו שטחיים יותר ופחות פוליטיים)). ואם זה לא מספיק שהיא שוללת באופן לא-מוצהר את הזכות של אזרחים ואמנים להיות פוליטיים (כלומר לא-ימנים) היא אפילו מאיימת על זכותם ליצור באופן פוליטי, באופן מוצהר וישיר.

ב. להפוך את היום ללילה

מתודה נוספת ביצירת אמת אחת היא, שימו לב: להפוך את המציאות על ראשה. רק באחרונה נכנסה הטקטיקה המהפכת לפעולה, כאשר נתניהו קרא למו"מ בלי תנאים מוקדמים (כביכול), אך בעצמו הציב תנאים בלתי-אפשריים: (א-) שנוכל להמשיך ולבנות התנחלויות בלי הגבלה, ו-(ב-) הכרה פלסטינית ביעד המו"מ הסופי של ישראל, כמדינה עם זכויות יתר ליהודים.דוגמה ותיקה יותר היא הצגת הגדה-המערבית כאילו זאת טריטוריה פלסטינית ("הם שם"), שרק מיעוט חריג ממנה הוא התנחלויות, ולהותיר את הרושם שאפשר לתקן את הגבולות 'בקטנה' ולסיים עם זה, (וזאת גם התפיסה הרווחת בחו"ל); בעוד שבפועל, אחד מכל עשרה יהודים בישראל חי מעבר לקו הירוק, שליש מהמים בישראל גנובים מהגדה, ורק 19% משטחה (שטחי A: ערי הגדה, לא כולל חלקים מחברון ומירושלים) נשלטים על ידי הרשות הפלסטינית (וגם זה באופן מוגבל). כמעט כל הגדה (81%) נשלטת ישירות על ידי ישראל, ובכלל זה איסורי בנייה, תנועה, הפקעות, התנחלויות וכו'.

נהוג להזכיר איך פעם הייתה זאת מפא"י שפיזרה באלימות רבה מחאות-פועלים ועוד העיזה לכנות את עצמה "מפלגת-הפועלים"; ואיך היום מאמצים זאת מיני-ימנים למיניהם שאומרים על עצמם שהם תנועות מרכז ונציגיו של הרצל. אבל הם באמת רק קוריוז קטן, מפני שבישראל השיטות האורווליאניות קנו לעצמן שביתה איתנה, עד כי נדמה שמתישהו הוחלט לאמץ רשמית את סיסמת המפלגה מהספר "1984": "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח". ההיפוך בישראל נפוץ כל כך, שלעיתים מתקבל הרושם כאילו לא ישראל היא ששולטת בחיי הפלסטינים, אלא הישראלים נשלטים על ידי הפלסטינים… כאילו היו המחסומים פרושים בין עכו לצפת, ההתנחלויות הפלסטיניות מספחות את הקרקעות והמים של ת"א וראשל"צ, החומה מנתקת את כפר שמריהו מנכסיה, והריסות הבתים היו רלוונטיות ליהודים. כמו הייתה זאת בכלל אשדוד שסובלת ממגבלות על התעשייה והיצוא, כמו היה זה הצבא הפלסטיני שהעיר את תושבי עפולה, חדרה ואילת מדי לילה, כמו בחולון היו מחכים בציפיה לרבבות(!) שבויים המוחזקים בבתי הכלא הפלסטיניים, וכאילו תושבי זכרון יעקב היו כולם עובדים יוממים באזורי התעשייה הנצלניים של ג'נין. ולא היא. איך שלא נהפוך את זה, ישראל שולטת בפלסטינים ולא להפך, והיא המעצמה הצבאית האזורית.

הטכניקה של טיעונים הפוכים משמשת היום גם כדי לתאר איך באקדמיה יש הטייה "לא-ציונית". זה נעשה על ידי שינוי פוקוס: הימנים לוקחים את המיעוט הביקורתי-יותר באקדמיה, ובמקום להתמודד בהיגיון עם טענותיהם, הם מתייגים אותם בכותרות שונות והופכים אותו מאופוזיציה לגיטימית לאיום דומיננטי. (בהקשר הזה, אני ממליץ לקרוא את זה ואת זה, כי הם מסבירים את המגמות באופן נכון ומבוסס). צריך להוסיף שהדרישה להגביל את האקדמיה היא מסוכנת במיוחד, מפני שההצלחה בה לא-נסמכת ולא-צריכה להסתמך על הלכי-רוח עממיים, אלא על הערכת עמיתים אנונימית, לרוב בינלאומית, והיא שואפת לעודד דעות שונות, ולחפש אמיתות מבוססות וידיעות שאיננו מכירים, על פי אמות-מידה אוניברסליות. לכן, אם נסתום את הגולל בפני עמדות לא פופולריות (כמו שעשו פעם למי שטען שכדור הארץ הוא עגול) לעולם לא נשנה את הדעות השגויות שבהן אנו מחזיקים, ולא נתאים את עצמנו למידע חדש, כמו זה שנחשף באחרונה על מלחמות 1973 ו-1948. (והרי לא עולה בדעתנו להגיד שלא הייתה מלחמה ב-1948? אז למה אי אפשר להגיד שהייתה הנכּבה? למה אי אפשר לברר את הפרטים? למה אי אפשר להבין איך זה משפיע על המציאות בהווה? מדוע מניחים שהכול כבר ידוע ודבר מידיעותינו לא עשוי להשתנות, כשנפתחים לעיון ארכיונים ישראלים?).
ג. השתקה

מאמץ משולב מלמעלה ומלמטה

אחרי שעמדות הימין הופכות "טבעיות" ואחרי שהופכים את המציאות על ראשה, אך טבעי זה להסיק את המסקנה שלהחזיק בעמדות שמאל זה פשוט טירוף לשמו, שלעולם אין בו בדל של היגיון. מה הפלא שבימין פיתחו את השיטה שלפיה אין להתווכח עם הטענה, אלא לשלול את הזכות להחזיק בה ולהשמיע אותה. ובזאת לבנת לא לבד. גם אחרים מאיימים איומים דומים על יצירות אמנות ופילוסופיה (גם כאן וכאן) שמעיזות לא-להסכים עם הקו הימני והמלחמתי, ומותחות ביקורת על המחשבה הפוליטית והצבאית, ובהרבה מקרים הדחיקה מהשיח הופכת לפעולה ממשית של מניעת הזכות הדמוקרטית (שלילת אזרחות, סגירת עמותות וכד'). זה אמנם טרנד שמתחזק בשנה-שנתיים האחרונות בכנסת, אך למען האמת, הוא כבר ותיק למדי בחברות פרטיות וברשויות ממשלתיות. מזה שנים שנציגי ציבור ימנים מנצלים לרעה את סכמויותיהם ומונעים אפשרות מהשמאל להישמע ולשכנע, ואף מאנשי מקצוע מלהגיע למסקנות אחרות. למשל, הם פסלו פרסומות ברדיו ובטלוויזיה של "המפקד הלאומי", שקראו לדון בעתיד ירושלים, זמן קצר לפני שתשדיר אחר של עמותת-ימין המתנגד לכך אושר, בתירוץ ש[רק] כשהתשדיר הוא בעד החלוקה הדבר נתון במחלוקת פוליטית (כלומר, נטורליזם של עמדות הימין). זה קרה שוב במניעת שידור הראיון עם נציגי "יש גבול" בגלי-צה"ל, ושוב בהחלטת חברת הפרסום של "אגד", שיש לה כמעט-מונופול על הפרסום על אוטובוסים במערב-ירושלים, להימנע מפרסומות שמאל.

לעיתים כלל-לא צריך להשתיק, אלא פשוט לשלוט במידע ולמנוע גישה אליו. למדינת ישראל יש היסטוריה של הסתרת מידע על מחדליה מהאזרחים, כגון: הניסויים בחיילים, כמות השוטרים האלימים, פרשת עסק-הביש, הפעולה בקיבייה, הטבח בכפר קאסם, רצח העצורים, התאונה בכור הגרעיני, גניבת הקרקעות, ועוד ועוד. כך קורה שרק היום, כמעט 40 שנה אחרי(!) המחדלים של מלחמת 73', אנחנו רק מתחילים לגלות מה היה דפוק בממשלה ובצבא של אז… כאילו שעכשיו נפטר את גולדה, דדו ודיין… הלוא יהיה זה הרבה יותר רלוונטי לדעת מה קרה בלבנון ועזה, אבל זאת איננו יודעים וספק אם למישהו אכפת. רק באחרונה הודיעו לנו רשמית שארכיונים שאמורים היו מבחינה חוקית להיפתח לעיון הציבור – לא ייפתחו, כך שכולנו נישאר סומים וטפשים (למרות הרמזים בכתבה), ולא נוכל לדעת מה באמת אירע או מה מתרחש היום, ובמקום לדבר על עובדות, לחשוף את הנתונים וללמוד לקחים, רק נפתח פה גדול ונחכה למנה הבאה. אבן הראשה של משטר בלתי-דמוקרטי היא הסתרת העובדות. מבחינתם, אם לא מספרים לנו, אין ביקורת, ו"אין" בעיות.

ד. מערך התעמולה: לדבר בשם "כולם"

הדרך היעילה האחרונה שאתעכב עליה היא העלמת האופוזיציה על ידי התעלמות מביקורת. נודה על האמת, המחלה הזאת איננה ייחודית לימין, אלא מאפיינת את התרבות הפוליטית בישראל על גווניה השונים. יו"ר הכנסת רבלין כבר הצביע על כך שהכנסת מאבדת את הדיון הענייני הפורה והממלכתי לטובת גימיקים ופופוליזם, והצדק עימו. כל אימת שפוליטיקאי מתגלה כמושחת, שארגון מתגלה כדפוק או שבעלי תפקיד פועלים ברשלנות, הם לעולם אינם מודים, לא כל שכן משקיעים מאמץ בתיקון הכשלים, ובוודאי לא מקבלים אחריות, מתחרטים, או מנסים להשתפר. אדרבא, יועציהם לוחשים להם להכחיש בעיקשות ובהתמדה שאין בעיה, ומשקיעים מאמץ יוצא מגדר הרגיל בתדמית תקשורתית לוחמתית ומתגוננת, שמאשימה את כולם מסביב. (ר' לדוגמה תגובת המשטרה על התעללויות שוטרים באזרחים תמימים, או תגובות הצבא להרג אזרחים, שבסוף הוא מודה בהם).  אבל הדבר נכון גם לישראל כמדינה, כשהיא מקימה את מה שאורוול כינה "מיניסטריון-האמת", כלומר, "מערך ההסברה" (משרד ההסברה, דוברויות, שגרירויות, ארגוני ימין יהודיים בעולם וכו').

"הסברה" היא טכניקה מרכזית במחיקת השמאל, מפני שהיא עושה שימוש במידע ובתפקידים ממלכתיים באופן צר, ומציגה את ישראל כנחושה בצדקת-טעויותיה, כמאוחדת סביב מדיניות-הימין, וכבעלת חזות אחידה כלפי חוץ. (זה מעניין אגב לציין שהיחיד שסורר בקו הרשמי, הוא הראשון שבכלל דרש את אחידות כלפי חוץ). מערך התעמולה לעולם לא יקבל את האפשרות שאי-פעם טעינו במשהו. הוא מניח שאין בעיות מוסריות או פעולות והחלטות שגויות, אלא רק כישלון בשיווקן, ושהמצב שלנו בעולם הוא בכי-רע – לא בגלל עשרות שנים של שליטה בשוטים ועקרבים בעם אחר חסר זכויות, מעצרים ללא משפט, הריסת בתי חפים-מפשע, לקיחת אדמות ומשאבים ופנייה תכופה לפתרונות צבאיים – אלא פשוט מפני שאיננו יודעים להתבטא. זה הכול. לו רק ידענו "לשווק" את הכיבוש וההתנחלויות, הם היו כשרים לגמרי. ואת המחסור הזה אמורה לפתור סוללה ענקית של דוברים, שלא במקרה מכונה בישראל "הסברה": כי היא "מסבירה" לאזרחי ישראל ולעולם כולו את האמת הבלעדית והמוחלטת.

אלא שגם כאן, הממשלה איננה רק מייצגת את האזרחים כלפי חוץ, אלא גם מחנכת את האזרחים לקבל את עמדות הימין. גורמי הדוברות הממשלתיים הימנים לא עוסקים עוד בדיון במדיניות הנוכחית, אלא מנצלים את הנטיות הפטריוטיות והממלכתיות של האזרחים כדי להכתיב להם ובשמם מהי מהות המדינה הבלעדית. בעוד שבישראל אין הסכמה לגבי עתיד השטחים, ואפילו בקרב האזרחים היהודים הדבר נתון במחלוקת, המדינה משתפת פעולה עם הימין-הקיצוני, מעניקה ברוחב יד סמכויות ל-לא-אזרחים מחו"ל שמזוהים עימו, ואף מקימה ארגוני קש.  ה"הסברה" החדשה נוקטת בקו ימני-פוֹרְטֶה, ומנצלת את ההזדמנות כדי להציג עניינים בלתי-מוסכמים כמנויים-וגמורים, וכדי לנהל בשמו של כלל-הציבור קמפיין פוליטי ימני על "זכותנו" הבלעדית על השטחים, ותוך התעלמות מתושביהם הפלסטינים. פירושה של הפעלת התעמולה הימנית בחסות ממלכתית הוא הדרת עמדות של אזרחים מהשמאל כלא שייכות ובלתי-לגיטימיות, תוך ניצול פוליטי צר של משאבי ציבור משותפים.

---

2) שימוש והקמה של משאבי הציבור למטרות פוליטיות צרות

וכאן אנחנו כבר גולשים למאמץ השני, שהוא כבר לא רק שיחני, אלא נוגע גם למשאבים, חקיקה ומוסדות.

להוציא חוקי היסוד (כן, אני מסכים שהם לא מושלמים, ושהם ליברליים בעיקרם), השמאל-הציוני לא הצליח מעולם, ואולי גם לא ניסה, להביא לרפורמות חברתיות, כלכליות או פוליטיות רחבות היקף, כפי שהצליח הימין, בעיקר המתנחלים, בתוך השלטון ומחוצה לו. גם בעניין זה, לא מדובר בהחלטות קטנות של תיעדוף אלא בתעוזה חצופה וחסרת תקדים לבצע שינויים ארוכי-טווח, כלכליים ומוסדיים, שהופכים משאבי ציבור משותפים (שנהוג לחשוב שאינם אמורים להיות פוליטיים) לפוליטיים וצרים. ההישגים בתחום זה עוד יותר חשובים, יותר משמעותיים, ויותר מצליחים מאלו של מאמץ ההדרה מהשיח, ומטרתם היא למנוע מבעלי עמדות אחרות נגישות למשאבים, ואגב כך לשלול גם כלכלית וחוקית את זכותם לפעול בחברה. להלן חלק מהדרכים שבהן אנשי ימין אידיאולוגיים מכריעים חוקית ומוסדית את השמאל, במקום להתווכח איתו באופן דמוקרטי.

א. לגרום למדינה להתפשר על ריבונותה

ההיסטוריה של הטיית משאבים וכיפוף החוק לטובת מטרות פוליטיות צרות אפיינה בראשית המדינה דווקא את מפא"י, שהייתה ידועה בשחיתותה ובמניפולציות שהפעילה עם מפלגות לוויין והמשטרה, באופן שהקשה על יריבותיה הפוליטיות לשחק במשחק הדמוקרטי באופן הוגן. אבל זה היה פעם, והיום, כאמור, הימין הוא המפא"י החדשה. הריאקציה הימנית למפא"י התפתחה לבבואתה, והשתמשה באותה הרטוריקה ואותה הטקטיקה הפסולה של הטיית המשאבים הבלתי-דמוקרטית של מפא"י (רק בלי החזון האסטרטגי ארוך-הטווח). למן ימי ראשית  ההתנחלות, ובמיוחד מאז הקמת גוש-אמונים, נעשו המתנחלים-האידיאולוגים ללא-ספק לנושאי-הדגל המובהקים של כיפוף החוק, והם אלו שמורידים שוב ושוב את המדינה על ברכיה, ומאלצים אותה בנחישות להגן עליהם ועל עבריינותם, למרות שהיא תכופות לא-שלחה אותם לשם, ואף אסרה את נוכחותם וניסתה לפנותם. הממשלות השונות, בזאת אחר זאת, "נכנעות לטרור" שעושים המתנחלים בנו, ומתייחסות אליהם כאילו הם מעל החוק ולעיתים אף מאמצות ומעודדות – פלישה, הפקעות ובנייה לא-חוקית, אכיפה-סלקטיבית, הסתרה, הטיה של משאבי-ציבור וקביעת עובדות בשטח. אין סוף דו"חות מלמדים על כך שהחוק בשטחים אינו נאכף על מתנחלים, חיילים ושוטרים התוקפים פלסטינים ופעילי שמאל, ושיש כלפיהם סלחנות רבה. במילים אחרות, בעזרת פוליטיקאים, פעילי הימין הביאו לכך שהמדינה ונציגיה התפשרו איתם על ריבונות-המדינה.

דוגמאות נוספות לויתור המדינה על ריבונותה למען הימין הן: העברת הסמכות המחקרית של הפרלמנט לקבוצות עניין צרות ומפוקפקות; מתן סמכויות דוברות לארגוני ימין; הענקת מערכת חינוך נפרדת, שבה רבנים מרביצים לעיתים בתלמידיהם תורה ימנית; והעלמת עין מכך שגם הרבנות הצבאית מנחילה רוח ימנית באזרחים היהודים הצעירים, רגע לפני שהם עומדים ברשות עצמם.

יתרה מכך, הגדרה מקובלת למדינה היא כידוע "בעלת המונופול על אמצעי האלימות", ולכן ההמחשה הטובה ביותר לפשרה שעשתה המדינה על ריבונותה, היא התפשרותה עם הימין על אמצעי האלימות, האכיפה והנשק. מזה עשרות שנים שהמדינה: מחלקת למתנחלים רישיונות נשק (והם משתמשים בהם לא-פעם שלא-כדין); מאצילה סמכויות למתנחלים-חמושים (רבש"צים); מכפיפה חיילים לסמכותם; ואף משלמת להם משכורות. הכספים האלו הם של כולנו, אך הם מוקצים לביסוס האחיזה הפוליטית בשטחים, ובכלל זה לגיבוי מאחזים לא-חוקיים, ולמרות המחלוקת הפוליטית שאינה מוכרעת. (ואגב, זה מחלחל גם לתוך 'הקו הירוק'). צריך לזכור שהמתנחלים-האידיאולוגיים אינם סוכנים או רשות של המדינה, אלא קבוצת לחץ פוליטית. יש הבדל בין דרישתם להתפשטות טריטוריאלית; לבין האינטרס של הצבא, שמעוניין בעיקר בשקט מהמתנחלים, (ולכן נמנע מלהתעמת איתם ועם עבריינותם); ולבין המשטרה, שנמצאת בכוונה בכוחות קטנים בגדה המערבית, (וגם היא לא ממהרת להיכנס איתם להתנגשויות). ועדיין, למרות שאין זהות-עניינים בין המדינה והמתנחלים, המדינה מעבירה חלק מסמכויותיה לאכיפה וביטחון למתנחלים, דווקא מפאת ביריונותם.

ב. הטיית משאבי ציבור

ישנם אתרים נוספים שבהם משאבי הציבור ה-א-פוליטיים מופנים למטרות ימין צרות, דבר אשר מניב תוצאות ארוכות טווח המונעות כל חשיבה אחרת. להלן מגוון רחב של תחומים ודוגמאות:

• כוחות הביטחון והאכיפה – דמיינו לרגע מה היה קורה אילו יום אחד טנק-המוסיקה של הנחמניסטים, אלו המטרופים שעוצרים את התנועה ורוקדים במרכז הצמתים, היה רכב של רקדנים מוסלמים ש"רק רוצים לשמח" לצלילי מוסיקה ערבית… אכן, אין צורך בהוכחות רבות להטייה של "כוחות הביטחון", כי היא הגיונית לגמרי (ובכל זאת: הרחבתי בנושא כאן…). זה ידוע שבצבא יש כיום ייצוג יתר מופרז בכל קנה מידה של מתנחלים וקיצוניים-דתיים, אשר בוחרים בקריירה צבאית – לא מסיבות מקצועיות חלילה – אלא כדי להשפיע פוליטית "מבפנים" על גוף שאסור שיהיה פוליטי. ההשקעה הזאת משתלמת במיוחד, מפני שהחברה הישראלית עדיין מייחסת לצבא מעמד חריג ובלתי פרופורציונאלי, ומאמינה באמונה עיוורת לדובר צה"ל. בין ההשפעות שיש לדבר ניתן למנות את: מניעת הפגנות השמאל, גיבוי מעשים פסולים של מתנחלים, השפעה על מקבלי ההחלטות, ושותפויות מקומית של השוטרים עם פעילי ימין-קיצוני (למשל: בחברון, בסילוואן ובשיח' ג'ראח).

• מנגנוני הגירה – הסטטוס-קוו של זכויות ההגירה של "ציונים" לישראל משפיע משמעותית על המפה הפוליטית בה, מחזק את הימין היהודי, ומחליש את הגישה הדמוקרטית והשוויונית. הרחבתי כאן על כך שהגירה היא עניין פוליטי ביותר, אבל משום-מה היא נמצאת מחוץ לדיון הפוליטי (ולראייה, גם "הקרן החדשה לישראל" תורמת לפרויקטים כמו "תגלית").

• הפרלמנט: מדיון פורה, דרך ויכוח לוהט, ועד לגירוש ושלילה – כמו במקרה של ניצול מגמתי ופסול של סמכויות ממלכתיות בעניין ה"הסברה", ברשות השידור ובצבא, גם בכנסת לא הכול אמור להיות בלתי-ענייני. ובכל זאת, חברי הפרלמנט מהימין מפריזים לחלוטין בשימוש לרעה בסמכויותיהם, בעיקר כראשי ועדות והמליאה. בניגוד לממלכתיות שתפקידיהם דורשים, הם מדירים שוב ושוב מהדיון חברי-כנסת ומוזמנים רלוונטיים, או שוללים זכויות מחבריהם ובכך מאיימים על שמאלנים בשל עמדותיהם ופעילותם הפוליטית. כך, בעוד שהכנסת לא ממהרת לטפל בעבירות פליליות של חבריה, פעילות פוליטית שמאלית נחשבת עילה דחופה לשלילת זכויות ולגירוש מהדיון.

• מערכת החינוך כהזדמנות לשטיפת מוח פוליטית –הרפורמות בתכניות הלימודים הן חזית חשובה של ההשתלטות. החינוך אמור להיות בשירות כלל האזרחים, וברור לכולם שלא ראוי לנצל אותו כדי לקדם אג'נדה פוליטית צרה, אלא כדי לקדם פרספקטיבה דמוקרטית רחבה. הוא אמור להכין את הפרטים לחייהם כאזרחים פעילים ומשכילים, ולא לסתם-בורים שעושים מה שאומרים להם, שכן ההנחה הדמוקרטית היא שלאף אחד אין מונופל על הצדק, ולכן צריך לעודד דיון ושאלות רבות, להגן על זכותם של אנשים לדעה אחרת, ולשמור מכול משמר על חופש המידע והעיתונות. חשיבה עצמאית וביקורתית היא אבן היסוד של כל דיון דמוקרטי נבון, והיא נושאת תקווה לדון בכשלים אפשריים, לשנות דעה ולהשתפר. לעומת זאת, החינוך להדרה פוליטית שמקדם הימין הוא הפוך לגמרי. דוגמה אחת לכך היא הכחשה עיקשת (מהמדינה מרבנים ומשרים) שיש דבר כזה שנקרא "הקו הירוק", למרות מעמדו החוקי בישראל ובעולם.

וזאת היא בדיוק המחיקה של האפשרות להתווכח, מפני שהמחלוקת על הגבול היא כידוע סוגיה מרכזית בדיון הפוליטי בישראל. ל"קו-הירוק" כבסיס לפתרון הסכסוך יש מתנגדים מימין ומשמאל, אבל ההחלטה שלא-ללמד שיש בכלל דבר כזה היא דבילית, מאחר שהוא מושג חשוב ומרכזי לתלמידים בהמשך חייהם כאזרחים, והוא בעל חשיבות חוקית והיסטורית-עובדתית. אמנם היחס הרשמי אל הקו הירוק בישראל מתאפיין בקבלה ודחיה בעת ובעונה אחת, אבל לפי החוק הישראלי, זה בפירוש הקו שבו מסתיימת המדינה ומתחיל חוק השלטון הצבאי (לכן תושביו הערבים אינם אזרחים), ומן הבחינה ההיסטורית זהו קו הפסקת-האש, שהיה גם גבולה בפועל של ישראל משך 19 שנים. לכן, גם אם אתם אנשי ימין, אתם אמורים להסכים שיש להכיר וללמד את המושג ההיסטורי ואת הויכוח עליו, ולהתנגד לשטיפת המוח ולהסתרה שמטרתה להקים דור של אזרחים בורים ומוכחשים.

איקאה, מובילים להתנחלויות באותו המחיר, אבל לא מגיעים ליישובים פלסטיניים. מגמת ההכחשה של הקו הירוק הופכת קונצנזוס. אפילו עזה עדיין במפות.

דוגמאות נוספות להשתלטות צרה וארוכת-טווח על תכנית הלימודים הן: הסתרתם של שלל אירועים היסטוריים מהתלמידים; חיזוק ערכים ימניים שנויים-במחלוקת (כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן); שכתוב ספרי האזרחות; הסתרת תפיסות מתחרות; פיקוח על רעיונות אקדמיים; דרישה לפטר מרצים תומכי שמאל; והעברת תקציבים ללימודי יהדות על חשבון קיצוץ תקציב האזרחות, וסגירת המחלקה לחינוך לדו-קיום. שימו לב שלא מדובר בשימת-דגש כפויה (אך לגיטימית) על שיעורי-תנ"ך במקום מדעים, אלא בהדרת האזרחים מהבנת חשיבות אזרחותם-הפעילה, ומההבנה הפוליטית והמערכתית של דמוקרטיה, כלומר, הכתבת "אחדות" במקום מגוון ודיון.

• מערכת המשפט – כאן גם ההזדמנות לשבור, או לפחות לסדוק, שתי קלישאות ותיקות, שבציבור מקבלים אותן כאילו הן אמת גמורה ומובנת מאליה, שאינה דורשת כל הוכחה, לפיהן, למרות שהשלטון בישראל ב-15 השנים האחרונות נתון בידי מפלגות ימין (עם הפסקה של שנה וחצי של ממשלת-ברק), למרות שהשמאל הצטמק ונעשה שולי, חרף השנאה לשמאל ברחוב, ואף על פי שלשמאל אין רוב פרלמנטרי, ציבורי או מוסדי כלשהו, איכשהו, השמאלנים ידם בכול, והשמאל לכל הפחות שולט בבג"צ ובתקשורת באורח-פלא ובמנותק מהחברה. אמונה שכאילו נלקחה גם היא היישר מספרו של אורוול, 1984:

הדבר המוזר היה שאף שגולדשטיין היה שנוא ובזוי על הכל, אף שיום-יום, אלף פעמים ביום, מעל בימות, על מסך הטלסקרין, בעיתונים, בספרים, היו מפריכים את דעותיו, מערערים אותן, שמים אותן ללעג, מוקיעים את אפסותן – אף-על-פי-כן לא פחה השפעתו, כמדומה. תמיד נמצאו פתאים מאמינים חדשים שנפלו ברשתו. לא עבר יום שמשטרת המחשבות לא גילתה את פרצופם האמיתי של מרגלים ומחבלים שפעלו על פי הוראותיו. הוא עומד בראש צבא-צללים ענקי, רשת קושרים מחתרתית, ששמה לה למטרה להפיל את המשטר.

ובכן, עתה, לעולם העובדות. ראשית, בוועדות לבחירת שופטים חברים פוליטיקאים באופן מייצג מהפרלמנט. כלומר, ככל שהשמאל הולך ונעלם, יש לאנשי ימין השפעה גדלה והולכת על בחירת שופטים, והיא רחוקה מלהיות מקצועית בלבד. למינוי של שופטים מטעמים פוליטיים עוד תהיה השפעה עצומה בטווח הארוך באמון שהציבור ייחס למערכת. אפשר לראות סממנים דומים גם במינוי וועדות חקירה שאמורות לשרת את האמת ואת הציבור, אשר מתבררות עתה כנוחות במיוחד לנחקרים, וכמתעמתות דווקא עם המומחים כך שיש חשש משמעותית שהמסקנה שלהן תשרת את הבדיקה ולא להפך.

שנית, גם במבחן התוצאה, פסיקות בג"צ ממש אינן מייצגות של השמאל. אמת, מאז שחוקקו חוקי הייסוד באמצע שנות התשעים בג"צ אכן פסק פסיקות רבות שעזרו לפרטים לזכות בשוויון ליברלי-טקטי. פסיקותיו אכן עזרו גם לערבים להשיג שוויון (על בסיס אישי), אבל הן קידמו גם נשים, אתיופים, ו… אפילו את פעילי כהנא. זה בדיוק העיקרון הליברלי, ולא העיקרון של השמאל. אבל, איך שלא נהפוך את זה, בג"צ הוא זה שאיפשר ומאפשר את הכיבוש כבר עשרות שנים, הוא אשר מונע דיון בשאלה"מיהו ישראלי", הוא מי שאישר את הדואליות של מצב השטחים, את הסיפוח החד-צדדי של רמת-הגולן ומזרח-ירושלים, הוא זה שאישר את הגדר ואתתוואי-הגדר במספר גדול של אתרים, הוא זה שאישר אתהחיסולים, ואת העינויים, ואת הגירושים, ואת שלילת התושבות, ואת פינוי הבתים, ואת המצור על עזה, ואת פיצול המשפחות, ואת המשך שעת החירום, ואת מרבית ההחלטות הימניות ביותר בהיסטוריה של ישראל. ככול שנאמרת בדיון בבית המשפט המילה "ביטחון", שגבולותיה רחבים ועמומים, ובמיוחד מפי הצבא והשב"כ, נעמדים השופטים דום ומהנהנים. ואם לא די בכך, אז ממילא החלטותיו השונות אינן זוכות להתממש משום-מה כאשר הן לא ימניות (ר' כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן), ובקרוב גם מתכננים לעקוף אותו ולבטל את סמכויותיו החוקתיות. (מטרידה במיוחד החקיקה הזאת, שצריכה להדיר שינה מעיניי כל אזרח בישראל).

ושלישית, גם לעצם העובדה שהרוב המוחלט של השופטים הם היהודים, בוגרי מערכת הביטחון, ושאינם דוברי ערבית יש משמעות רבה בהטייה לרעת האזרחים הערבים, ולא בהכרח מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך חוויית החיים היהודית-הישראלית. לדוגמה: במשפט של אזרחים פלסטינים שנעצרו בהפגנה, הוצגה כראייה קלטת וידאו ובה דין ודברים של העצורים עם שוטרים. ברקע, המוני מפגינים התהלכו עם שלטים בערבית וקראו בקול סיסמאות בערבית. כבר ראיתי בעצמי עד כמה התרגום מערבית ואליה הוא מגוחך ונוראי במערכת השיפוט הצבאית, אבל כאן זה היה בית משפט ישראלי, בצפון, עם תרגום הוגן. ובכל זאת, מתרגמי בית המשפט לא יכולים לתרגם הכול. לכן הם תרגמו לשופט רק את הדברים שאמרו המפגינים שנעצרו, אך היה ברור לעין שהתחושה שקיבלו השופטים הייתה שהשוטרים ניצבו לפני המון שצועק בערבית מאיימת, וזאת למרות שהשלטים והקריאות היו… למען השלום ונגד האלימות. (אגב, במקרה זה כל העצורים שוחררו בסוף מחוסר ראיות, לא לפני שקטעי הוידאו סייעו להארכת מעצרם במשך שבועות, ואחד מהם גם הוכה במעצר). זוהי אך המחשה אחת לכך שהזהות והרקע היהודי והצבאי של השופטים משפיעים על תפיסת עולמם במגוון אופנים, על מה שהם מבינים ויודעים, ועל מה שלא.

• התקשורת – וכך גם באשר לתקשורת. הקלישאות ש"התקשורת שמאלנית", הנטענות שוב ושוב כנכון-היום, ראויות לכל-הפחות לבירור. ככלל, ראוי לפתוח ולומר שתחושות פוליטיות של קיפוח-עיתונאי לטובת "הצד השני" לא רווחות רק אצל ימנים, אלא גם אצל שמאלנים, ולא רק בישראל, אלא בעולם בכלל. הסבר אחד לתופעה זאת הוא שכל-צד מתעלם מהמקרים שבהם מוצגת המציאות באופן האוהד את תפיסתו, משום שאז הדבר נראה לו טבעי, ולעומת זאת, אנו מבחינים יותר בקלות בהצגת המציאות באופן שונה משלנו. בתוך כך, (כמעט) כול מחקרי התקשורת (בישראל ובעולם), שנעשו במגוון רחב של מתודות ודרכי בדיקה, מלמדים שוב ושוב שבעוד שהציבור מייחס לתקשורת "שמאלנות", במציאות, כמו כל תקשורת מסחרית בעולם (ובישראל היא פרטית ומסחרית ברובה המוחלט), העיתונות לא מעוניינת לתפוס צד, אלא קודם כל לספק מוצר ולעשות רווח. ולכן היא משתמשת בעיקר בסיפורים מוּכָּרִים ש"מוֹכְרִים" ולא בכאלה שעלולים לאתגר את מה שידוע לנו. הם יעדיפו לפרסם דברים שאנשים אוהבים לשמוע (כמו איך יחידות צה"ל הן מוצלחות), ולהימנע מסיקור ביקורתי של מחדלי הצבא ופעולות-הכיבוש, ומסיקור אוהד/הוגן של רוב המחאות הפלסטיניות. התקשורת העברית בישראל נסמכת על קהל צרכנים יהודי, ואם הם לא קוראים/גולשים/מאזינים/צופים, פירוש הדבר פגיעה בהכנסות. זה מוכח שלהרגיז את הצרכנים זה לא כדאי ורע לביזנס (למרות שלעיתים זה יוצר דרמה, אויב משותף, או "סוף טוב"; ומצד שני שמדובר בהטייה, ולא ב"כלל ברזל").

שנית, הדברים נכונים בישראל במיוחד, מפאת ייחודיותה של השפה. כלומר, העיתונות בארץ תלויה בצרכנים קוראי העברית שנמצאים רק בישראל, ולכן היא זהירה איתם באופן מיוחד. חשבו על כך, אם יש ביקורת על הצבא האוסטרלי, היא תתפרסם באנגלית, ולכן גם אם לא תהיה פופולרית באוסטרליה, היא עדיין תתפרסם בתקשורת הבינלאומית, ותיצרך גם בבריטניה, בארה"ב, באירלנד, סקוטלנד, קנדה וכו'; וכן אם יש ביקורת בערבית על דיכוי השלטון המצרי, היא תיקרא ותפורסם בעשרות מדינות נוספות. "על הדרך" יוכלו גם אזרחי אוסטרליה ומצרים להיחשף לדברים (כך גם בצרפתית, בגרמנית, ברוסית ועוד). במקרה של דוברי העברית, לעומת זאת, אנו "סובלים" מייחודנו: בגלל שהעברית מדוברת רק בישראל, היא מחזקת אפקט של "בועתיות" שמנתק את הישראלים מהנעשה בעולם, מחזק את האתנוצנטריות שלנו, ומקשה על פרסום ביקורת.

שלישית, יש גם סיבות מבניות לכך שהעיתונות תלויה בבעלי הכוח והממשל (ומרכיב זה נכון הפעם לא-רק לתקשורת המסחרית, אלא גם לזאת הממלכתית). העיקרית שבהן היא שהעיתונאים זקוקים כל הזמן למידע, ומי שמייצר הכי הרבה מידע ובאופן קבוע זה הממסד. לכן, גם למתנגדי הההתנתקות היה קשה יחסית להתמודד עם הדוברות הממשלתית, בשיא תקופת מחאתם. העיתונאים, מטבע עבודתם, נעשים תלויים ביחסיהם עם דוברים ממשלתיים וצבאיים, מפני שהם אלו ששולטים בנתונים ובהצהרות המדיניות, ובגלל שאנשי השלטון הם מי שבכוחם לספק/לאשר/למנוע גישה והרשאה למקומות ולאירועים. כל עיתונאי, ובמיוחד לענייני צבא או פלילים, יחשוב פעמיים לפני שהוא יתעמת עם דוברים שאיתם הוא עובד דרך-קבע.

((אגב, הדבר חזק עד-כדי-כך, שלפעמים, לא תמיד, דווקא האנשים העוסקים בתקשורת בצה"ל בעצמם נבהלים, ואז הם אלו שמגלים אחריות לנוכח הבנתם את הכוח הכמעט-מוחלט שיש להם להעביר מסר ולייצר אמת. זה מזכיר לי, שיש סיבות מבניות דומות שמשפיעות גם על בכירים בשב"כ ובצבא, שחלקם באמת לא-מתלהבים להשתתף בדיונים על התארגנויות אזרחיות של ערבים, או מהדרישה שיתנו הערכה פוליטית, אך בהיעדר תשתית ארגונית של גופים לא-ביטחוניים ואפשרויות חלופיות, הם נאלצים לעשות זאת בכל זאת, והמשמעויות ברורות)).

ורביעית, בל נשכח, קלישאת-הקיפוח התקשורתי הביאה לשידוד מערכות בימין, ולכן הוא לא מזניח לרגע את העיתונות (והאינטרנט), ועובד איתה בשיטת "המקל והגזר". מצד אחד כל עיתונאי שמעיז לכתוב משהו לא-ימני מכיר את התופעה של הפצצה במיילים, טלפונים ופקסים (בישראל ובחו"ל). פעילי ימין מתישים את העיתונאים והעורכים אם וכאשר הם מעיזים לחשוב אחרת, או לדווח על מעשים פסולים. ובה בעת, יש גם "גזר". פעילי-הימין מחזרים אחרי עיתונאים ומזמינים אותם לימי כיף ושמוזינג, ועושים לילות כימים בהתחנפות וארגון סיורים. רק באחרונה ביקרו בהתנחלויות: מערכת וואלה!חדשות, כל כתבי מעריב, יאיר לפיד, עירית לינור, בלייזר, אברי גלעד ושאר סלבריטיז. זה לגיטימי וסביר מצד המתנחלים, אלא שכאן הכתבים (שאמורים לסקר בהוגנות) בדרך-כלל, לא ממהרים באותה החדווה לנסוע לישובים פלסטינים או להיפגש עם פעילי השמאל בשטח, הם אינם מקשיבים להם באותה הנכונות שהם הולכים ליום-כיף בהתנחלויות, והם גם לא מגיעים לראות בעצמם מה נעשה בבלעין, נעלין, (אל)נבי סאלח, אלמעסרה, בית אומר, ואף בקושי ל(אל)שיח' ג'ראח או ל(אל)סילוואן. המידע שלהם נסמך בכבדות על הודעות לעיתונות של מערכת הביטחון והמתנחלים, ורק במקרים חריגים הם מדווחים על הפגיעה במפגינים (לרוב כשיש וידאו או נפגעים יהודים).

(אל תהיו כמותם, ראו בעצמכם: הירשמו לסיורים בחברון בירושלים או בסילוואן).

זאת אומרת, שבעוד שיש דה-פוליטיזציה שיחית, נעשית גם פוליטיזציה של הפרקטיקות.

ג. השתקעות ומנגוני תשתית

את האג'נדה המרכזית של הימין אפשר לסכם ב"להמשיך ולהתנחל", בלי תכנית של ממש לגבי העתיד, הדתיים שבהם, אף גורסים שאין צורך בתכנית לעתיד, מפני שהם מאמינים כבר יותר ממאה שנים שאנחנו בעידן של אחרית הימים. (מעניין אגב עוד כמה עשורים ימשיך הדיון העקר על זהות העמדה הכופרת, האם זהו באמת עידן הגאולה, ועד מתי יתלו את גורלנו על קרן הצבי, בלי לתכנן דבר, בתקווה שבקרוב המשיח יפתור עבורנו הכול). משום כך, הם פועלים ללא-לאות כדי להקים ולכבול את מנגנוני המדינה בכול-הרמות למדיניות השליטה בשטחים, כך שהתרת כבלי-הכיבוש תיעשה לבלתי-אפשרית, או לכל הפחות – ליקרה וכואבת. הם מקדמים בהצלחה את הקמתם של עוד ועוד מכניזמים, נהלים ונורמות שיחזקו את העובדות שהם קובעים עבור כולנו בשטח, באופן לא דמוקרטי, ולשם תכלית שאינה מדוברת.

הבולטת והמוכרת ביותר במגמות ההשתקעות היא עצם הקמת והרחבת ההתנחלויות (לעיתים בניגוד לחוק ובשיתוף המדינה), אשר מחזקת את הימין במגוון דרכים: הן בהבאת אזרחים תמימים ש"עודדו" לעבור לשטחים, והפכו לתומכים בלית-ברירה בהחזקתם; הן באילוץ לספק להם מגוון שירותי אבטחה, הסעה, בתי ספר, שירותי בריאות, כבישים, תשתית חשמל ומים וכו'; והן ביצירה של מנגנונים שיעבירו אליהם משאבי-ציבור ייחודיים. בתוך כך, צה"ל מסייע בהשתלטות הבלתי-חוקית על קרקע, בהסתרתה מהציבור, ובהעלמת-עין מהחוקים שאותם בעצמו יצר; ולמרות שאין החלטה דמוקרטית לגבי עתיד השטח, המתנחלים גם נהנים מהטבות כלכליות ועסקיות, שהאזרחים שחיים בגבולות המדינה המוכרים אינם זכאים להן (ואף מעיזים לדרוש עוד). הם מניחים שהזמן משחק לטובתם, ושכל עוד אין הכרעה דמוקרטית -מה טוב; כך רק מתאפשר להם בנוחות לעשות היסטוריה בשטח.

מאיר אריאל כתב שכל זה נעשה "כגנב במחתרת יהודה […] בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה בחסינות מושל". אבל לא רק את הפלסטינים (והעולם) הם מרמים, אלא גם את כלל האזרחים בישראל. יש מגוון עצום של דוגמאות לאופן שבו ההשקעה בכיבוש נעשית באופן לא כשר, באמצעים שאינם מוצהרים, כך שהיא תסנדל את המדינה, ולא בתום-לב. קחו למשל את מפעל הפיס שאינו מפרסם את העובדה שהוא מקים מבנים בהתנחלויות, למרות שעצם הבנייה שם שנויה במחלוקת ומחזקת את התביעה הפוליטית להישאר בהם. כאשר גוף ממלכתי ולא-פוליטי כמו הפיס, שהוא גם מונופול, הופך למושקע חלקית בכיבוש, הוא משקיע את כספי האזרחים-הלקוחות בו, בלי לשאול אותם. כספיו מועברים שלא במוצהר לביסוס וחיזוק האחיזה הישראלית  בשטחים, השנויה-במחלוקת, וליצירת מקומות עבודה ורווחה בשטח שאינו חלק מהמדינה (ומבלי להקים מבנים לרווחת הפלסטינים בשטחים).

דוגמה אחרת: הסוואת מכללת אריאל. בפרשה הזאת הוקמה אוניברסיטה-מתחזה מכספים ציבוריים, ולמטרה ימנית צרה. הסיפור התחיל כשהקימו מכללה בהתנחלות אריאל, ואחר כך ביקשו להפוך אותה לאוניברסיטה. רק מה, הגוף המקצועי (המל"ג) קבע שאין צורך ותקציב, להקים אוניברסיטה שם, ושהרמה לא מספיקה. בימין מצאו דרך להתחכם ולעקוף זאת, בעזרת כספי ציבור: הם הקימו את מל"ג-יו"ש, ושינו את שם המוסד לשם המטעה "מרכז אוניברסיטאי", כאילו לא מדובר במכללה, ובסוף, למרות שהרמה לא מספיקה ושאין גם צורך בכך, הופכים אותה לאוניברסיטה, שתמשוך את הסטודנטים במרמה ובתנאי קבלה נמוכים. (מעניין לציין שהדחפור מאחורי הפרויקט היה השרה לבנת, שהיום טוענת שאריאל היא חלק מישראל, אבל רק לא מזמן, כשפעלה להקמת מל"ג-יו"ש, היא השתמשה בטענה שאריאל איננה חלק מישראל). אגב, פרשה אחרת שלא זכתה לפרסום רב היא שעשרות מדריכי משרד החינוך, שיש להם מונופול מן המדינה לקחת כיתות שלמות, אלפי תלמידים בשנה, לסיורים בכנסת ובביהמ"ש העליון, מחוייבים להירשם כעובדי מכללת-אריאל בעל כורכם. כך דווקא הגוף בעל המונופול על הוראת סיורים דמוקרטיים, מאלץ את עובדיו להירשם כעובדים בהתנחלויות, וכך לחזק גם את המכללה ואת עיקרון ההתנחלות. ממש כמו במקרה של מפעל-הפיס.

אל תתנו להם אתים

דוגמה אחרת: ארכיאולוגיה. בשטחים מופעלים עשרות פרוייקטים ארכיאולוגיים בחסות ממלכתית או אקדמית (והמגמה מתעצמת בשנים האחרונות), ובחלקם ניתנים זיכיונות ארכיאולוגיים או גישה לפעילי ימין-קיצוני. רשויות המדינה מפעילות ו/או מרשות להם לחפור בשטחים רגישים, תחת בתים פרטיים בכוונה, בשטחים שבמחלוקת ובשטחי-הפקר, ואף לנהל את אתרי התיירות הממלכתיים; וכך הם גם מצליחים להפקיע שטחים ורכוש ולממש את חזון הטרנספר, וגם לקבל על כך כספים ציבוריים. שיטה זאת נפוצה במזרח-ירושלים (בסילוואן, בעיר העתיקה, בקרבת הר-הבית, במערת צדקיהו ועוד) אך גם ביתר הגדה המערבית. חלק מהחפירות באמת קשורות בעניין אקדמי ורק מקבלות עידוד כספי, לחלק אין כל עניין במשמעות הארכיאולוגית, וחלק כבר החליטו שהם ישתמשו בממצאים באופן מגמתי, ש"יוכיח" את עליונות התביעות היהודיות על הארץ, על פני שלל תקופות היסטוריות אחרות. איך שלא יהיה, מדובר כאן בהכשרה של סכומי כסף עצומים, חוזים והסדרים של המדינה, המעניקה מתנות לטובת קידומה של מטרה פוליטית צרה ולא-מוסכמת, ולמען אלו המאלצים אותנו לקיים את מדיניותם הפוליטית. בנוסף, אתרים אלו תכופות "דורשים" "אבטחה", וכאן נכנסות לתמונה חברות אבטחה פרטיות, חלקן במימון ציבורי נדיב, וברבות מהן עובדים מתנחלים אידיאולוגיים בני המקום.

וכמו בארכיאולוגיה, באקדמיה ובפיס, כך גם כל משרדי הממשלה לוקחים חלק באינספור דרכים דומות בפרויקט הימני של קביעת עובדות בשטח, ומבלי להביא להכרעת העם את שאלת השטחים. הדוגמאות רבות כל כך עד שקשה לעקוב: הם מעודדים תכניות תיירות בהיקף כספים עצום דווקא בשטחים; מכריזים על אתרי מורשת מחוץ לגבולות המדינה הקבועים בחוק (וכאן); מעבירים נכסים לארגוני ימין קיצוני בירושלים וממשתתפים בעלויות ההחזקה; מנצלים במחצבים מהגדה (כולל ים המלח, מים וכו'); מקימים אזורי תעשייה נצלניים; מקימים רכבות; מעודדים דיור דווקא בגדה המערבית לתושבים הזקוקים לו בתוך הארץ; ועוד ועוד… ושוב, הכול בלי להכריע על עתיד השטחים באופן דמוקרטי, או לספחם בחוק; ובהרבה מקרים גם בלי להצהיר בגלוי על המטרה הפוליטית הצרה.

כול המעשים האלו נעשים על ידי המון פקידים קטנים וגדולים מדי יום, ובכך המנגנון נהפך למתוחכם כל כך שקשה למצוא את העקבות שלו, דווקא בגלל שהוא בכול מקום. ולא בכדי קשה לאתרו. פעילי הימין משקיעים מאמץ רב בטשטוש העקבות והסתרתן. כמו שמוחקים ומכחישים את הקו-הירוק, כן גם מכחישים המתנחלים את מעשיהם, למשל, על ידי עִבְרוּת. במטרה ליצור תחושה-שקרית שכך היו הדברים מקדמת דנא, ושערבים מעולם לא היו כאן, ניתנו שמות עבריים כבר ב-1948 למאות יישובים, שלא כולם יונקים מהתקופה המקראית. למשל, השמות "אזור", "כפר סבא", "מטולה" ו"בית-דגן" ניתנו לישובים האלו סתם כדי להקנות להם צליל עברי, אפילו שמעולם לא היה מקום תנ"כי כזה שם, ושמקור שמם אינו אלא ערבי (יאזור, כפר-סאבא, אום-טולא ו-בית דג'אן). וכמותם היו עוד רבים. מאז המגמה התרחבה מיישובים לרחובות, ואחר כך לתחנות רכבת, ועכשיו אפילו המחסומים יעוברתו, עד שלא נדע לעולם שיש כאן בכלל מעשה פוליטי. מאותה הסיבה ניטעים יערות במקום ישובים שנהרסו, ונבנות שכונות ותשתיות באופן כזה שהן נמצאות משני צידיו של הקו הירוק, כך שלא ניתן יהיה להבחין בו לעולם. ממש כמו גנב שמתאמץ להסתיר את הפשע, או טירן המשכתב את ההיסטוריה.

בשנים האחרונות מגמות ההשתקעות נעשות נחרצות עוד יותר, וניתן לאתר מתיחה אל המקסימום של המשאבים העצומים והייחודיים האלו (ובהסתרתם מהציבור). מאמץ מיוחד מושקע בהשתקעות הכלכלית: שטחים ענקיים נוספו לשטחי השיפוט של "מועצות אזוריות" של התנחלויות, הוקמו ייקבים וחוות אורגניות לשיווק מוצרים, מופעלות מחצבות שגונבות משאבי קרקע בשווי מיליארדים, מפותחת תלות במשאבי-מים של הגדה, מוקמים אזורי-תעשייה ענקיים של חברות ישראליות, וסמכויות ביטחון הופרטו לחברות פרטיות. אבל מעניינות במיוחד הן חברות כלכליות שמטרתן המוצהרת היא קיום ופיתוח ההשתקעות בכיבוש. אל תטעו, "החברה לפיתוח מטה בנימין" ו"החברה לפיתוח השומרון" אינן פועלות לטובת פיתוח ריכוזי האוכלוסיה הגדולים שבאזוריהם (טול כרם, ג'נין, חברון או ראמאללה), אלא רק לטובת "המועצה האזורית". חברות אלו מספקות שירותים שונים גם למדינה ולצבא (כגון הסעות: כאן, וכאן), והכנסותיהן תורמות לפיתוחן של התנחלויות פוליטיות. וזה היה ממש בסדר אילו החברה היייתה מספרת זאת ללקוחותיה, ואם לקוחותיה אינם המדינה. אבל כאשר הצבא מזמין אוטובוסים של החברה לפיתוח השומרון בכספיו, כלומר בכספינו, כולנו אנוסים לתרום גם לביסוס האחיזה הישראלית בשטחים, הנתונים בלב המחלוקת הפוליטית בארץ. באופן שונה במקצת פועלת "החברה לפיתוח מזרח ירושלים" (שוב, גם היא לא ממש מטפחת את עניינם של הפלסטינים בעיר), מפני שהיא בבעלות המדינה והעירייה, אך גם בה כספי ציבור מועברים להקמה של פרויקטים במזרח ירושלים לרווחת היהודים בלבד.

ד. לאסור את עמדות שמאל

השלב האחרון, שבעיצומו אנו מצויים עתה, הוא הוצאת השמאל אל מחוץ לחוק, תוך גיוס והפעלה של תמיכה ציבורית רחבה. הוא התחיל בהתנשאות שמנסה לחנך יריב פוליטי בעזרת "תתביישו לכם", ובהפעלת לחץ אזרחי מגויס ועצום, בצורת בכעס ואיומים בוטים ומסיתים כלפי עיתונאים, תורמים, חנויות ספרים, מפרסמים, אמנים, ויקיפדיה, פעילים, ואפילו על קשיש שמשכיר דירה לערבים. משם היא התפתחה לקמפיין הסתה נגד הציבור הערבי ועמותות וחיילים שמעיזים לומר אמת, במטרה לשחוק את חופש הביטוי, כל עוד הוא לא נוגע להם. ועתה היא הבשילה לכדי חקיקה שתאסור פעילות שמאל, בחלק גדול מהמקרים. יש כבר סממנים של השימוש בחוק למניעת כניסה של פעילי שמאל או זכויות אדם (כאן, כאן, כאן, וכאן; ועוד מקרים אחרים שלא דווחו בעיתונות).

בעוד שהתקשורת מתמקדת בחוקים גזעניים, החקיקה האנטי-דמוקרטית מאיימת להוציא את ישראל מכלל ההגדרה הדמוקרטית, ואת העיתונות איתה.

אמנם, האזרחים בישראל לא יודעים, ולא רוצים לדעת, אך בקרוב יצטרכו להכיר בעצמם את הכללים הבאים:

• להגיד ש"בוא'נה זאת מדינה דפוקה" יכול להכניס אתכם לשנה בכלא.
• המדינה תוכל לעצור, לחקור, לענות, להרשיע ולכלוא אתכם, בלי ראיות, בלי תיעוד, בלי משפט הוגן, בלי שידעו על כך יקיריכם, ובמגוון רחב של האשמות.
• ואם אתם (רוצים להיות) מורים, רופאים בבתי"ח, מנקים במשרד לאיכות הסביבה, עורכי דין בסנגוריה הציבורית, או אפילו עיתונאים ברשות השידור, יהיה עליכם  להביע "נאמנות" לעמדות-הימין בדבר זכויות-היתר של היהודים בארץ. (זה גם אומר, אגב, שבעוד שבכול מדינה דמוקרטית הסכיויים הגדולים ביותר של מיעוטים, נשים ומהגרים להתקדם בעבודה הם במגזר הציבורי, בישראל המיעוטים יודרו מהשירות הציבורי על פי חוק).

ולקינוח, החקיקה החדשה מתכננת לסגור עמותות שמאל וארגוני זכויות-אדם, (ואיתם אולי גם את העיתונות הזרה). שני הבולטים שמצאתי הם "חוק ערכי המדינה" (שרק משמו אפשר להבין שהערכים צריכים להיות סטטיים ולא נתונים לדיון דמוקרטי) שלפיו כל עמותה שתתנגד לזכויות היתר של היהודים, או תקרא לביטולם, תיסגר; ו"החוק למניעת-חרם", שלפיו, עמותות וארגונים שלא ישתתפו במאמץ ההסתרה של הנעשה בשטחים, ו/או יקראו לפעולה כלשהי בנושא (פרסום, חרם צרכנים, סנקציות, מכתבים במייל וכו'), יסגרו ויכנסו לכלא. כבר עתה ההגבלות על עמותות הן בלתי-דמוקרטיות ולא הגיוניות. למשל, במקרה אחד, עמותה ישראלית שהתאפשר לה לרכוש קביים או כסאות-גלגלים לילדים בעזה, לא יכלה לקבל את המימון, בגלל שהתורם הוא קרן אסלאמית חשודה, ולמרות שהישראלים הם מי שירכשו את הציוד הרפואי, שיעבור בדיקות ביטחוניות בכניסה לרצועה. אבל עכשיו מדובר על צעדים עוד-יותר מטורפים: כל תרומה/מחאה נגד מכירת ציוד לפגיעה באזרחים, או בעד סימון מוצרי התנחלויות; פרסום/תרגום/העלאה של מידע על פעולות פסולות של צה"ל או המתנחלים (מה ש"חיובי" מותר), ואף של מפת ההתנחלויות והמאחזים; סירוב לבקר/להשתתף באירוע בהתנחלויות ועוד; פשוט ייאסרו על פי חוק.

לא זאת בלבד, הואיל ומעמד התקשורת בארץ איננו מוגדר בחוק, אין אבחנה חוקית בין עיתונאי לכל אזרח אחר, ולכן לא ברור מה ההשלכות של החוק על העיתונות. לדוגמה: האם פרסום של כתבות רלוונטיות בשפה זרה צפוי להיות אסור על פי חוק? האם עורכים ותאי-עיתונות זרה צפויים להיכנס לכלא על מידע שיפרסמו, או לחילופין – הם יהפכו המקלט היחיד לישראלים שלא יכולים לדעת? מכול מקום, קשה להאמין שתומכי זכויות האדם ועיתונאים פשוט יפסחו על ישראל בסיקוריהם. סביר יותר שהמערכת הפוליטית, שבה מצאו עד כה מרחב לפעולה, תהפוך אותם לבלתי-חוקיים, ואת עצמה לבלתי לגיטימית. אם דבר כזה באמת יתרחש ויעבור את מבחן בג"ץ, אנו צפויים לראות התפתחות של רזיסטנס נגד המשטר עצמו, וגם לכך נערכים בשלטון. אם וכאשר זה יקרה, אפשר לנחש שנתחיל לראות גם מאסרים של אישי ציבור מוכרים, וסגירת חשבונות בנק פרטיים, שכן כבר היום השב"כ עוקב אחרי שמאלנים ופעילי זכויות, מאיים עליהם ומטריד אותם בישראל ובשדות תעופה, ולשם כך מובן שהמשטרה-החשאית מנהלת, כמו במשטרים הכי אפלים, מאגרי נתונים גדולים ודקדקניים על האזרחים והזרים, הפועלים בפעילות שהיא לדעתה שמאלנית "מדי". אבל כמו כל משטר טוטליטרי, גם לכך יהיה סוף.

---

סיכום

כפי שראינו, הימין אמנם נבחר ל-4 שנים, אבל הוא שינן היטב את קריאת הקרב הצה"לית "המעז מנצח", והוא העז ובחר לעשות מהפכה חוקתית, כמעט פשיסטית. הימין שינה את מטרותיו מעימות פוליטי עם השמאל, לשלילת הלגיטימיות של העימות הפוליטי בכלל. בכך הוא שואף, ומצליח, לעשות לשמאל מה שקימרלינג כינה "פוליטיסייד". איון. השמדה-פוליטית. חלק מזה נעשה ברמה השיחית, קרימינליזציה של ההשקפה והפעילות השמאלית כבגידה, ובהמשך זוהי קרימינליזציה בפועל, והוצאה אל מחוץ לחוק.

התוצאות כבר נראות בשטח מספר שנים. בישראל חל שינוי גמור של מה שפעם קראו "המרכז הפוליטי" של היהודים בישראל (צומת-ליכוד-מרכז-עבודה, ולפעמים גם ליברמן ו/או מרצ), ומחיקת ההבדלים ביניהם, באופן כזה שכל מה שמפריד ביניהם אלו אינטרסים פוליטיים, סקטוריאליים, מזדמנים וטקטיים. זוכרים איך זה היה פעם כשאופוזיציה הייתה אשכרה מתנגדת למשהו? ובכן, היום אין עוד אופוזיציה אידיאולוגית להיגיונות הצבאיים והכלכליים ולדרישה ל"רוב יהודי". בתוך ישראל נותרו רק קבוצות שוליים דמוקרטיות, שזמנן קצוב. אך דווקא הדחיקה לשוליים לא מותירה ברירות, והיום אין שמאל אחר.

והכול מתחיל בכיבוש. הכיבוש כבר כמעט באמצע העשור החמישי שלו, והוא מלווה את ישראל משך רוב חייה. ההתנגדות לכיבוש ידעה צורות שונות: חמושה, עממית, לא-אלימה, נושאת-ונותנת ועוד; אלא שהכיבוש למד להכיר ולהכיל את ההתנגדות לו. הוא מאפשר אותה, כמו סיר לחץ, שכדי שלא יתפוצץ צריך כל הזמן להוציא ממנו קצת קיטור, וכך גם לאפשר את הלחץ העצום בו. לכן הותרו במידה מוגבלת הפגנות ופרסומים נגד הכיבוש, ועדיין מתאפשרים כאלה. אלא שהכיבוש הפך מפרויקט זמני לבעיה קבועה, והנכבשים הבינו שמדובר בטריקים להארכת זמן (כפי שחזה בראל; כולל האשליה של פתרון, ההתנתקות, ההצעות הכלכליות, וכו'), ולהתנגדות לא נותרה כל ברירה אלא "לשבור את הכלים". במקום לנסות "לייעל" את המערכת, החליטו להחרימה ולמוטטה. הנכבשים ביקשו "לשבור את הכלים", ובעקבותיהם גם הכובשים שוברים את הכלים. אלה פונים לחרם בינ"ל נגד הכיבוש והנישול, ומקווים לישועת זרים, ואלה מנסים להוציא את הפעילות הזאת אל מחוץ לחוק. עם הרדיליזציה של ההתנגדות לשלטון הדיכוי הצבאי, החלו הכובשים מזדרזים להקשיח את הקריטריונים הלאומניים לכדי אבסורד, שעתיד גם-הוא למוטט את המנגנונים הקיימים, ולשנותם לבלי היכר. כך שאמנם לא ידוע עדיין מי מהצדדים ינצח, הדמוקרטי או הלאומני, אך דבר אחד ברור: המערכת המוכרת לנו עומדת להשתנות.