הנכבה – חשיבותה של האמת

הנכבה זאת לא השטות שנוהגים לומר לילדים בישראל, כאילו זה הכינוי של הערבים ל"אסון-הקמת-מדינת-ישראל". הנכבה היא האסון הלאומי של יושבי הארץ הערבים שהתרחש ב-1947-8 (ואחריהן), שבו מחציתם מצאו את עצמם פליטים שבתיהם ורכושם הוחרמו בכוח, או מנועים מלשוב לבתיהם ומשוללים מכול כוח פוליטי.

אבל לפעמים, כשכבר יש דיון עובדתי פתוח על הנכבה, ומזכירים שמות של אנשים, מקומות ותאריכים, וכשמתייחסים באופן שקשה להתכחש לו לפרטים על מקומות שנהרסו או הוחרמו, ואנשים שגורשו, ישראלים רבים משתמשים בכמה תגובות נפוצות שדורשות מענה:

  • "כן, אבל אילו ברירות כבר היו להם? הם היו חייבים לעשות מה שעשו… זה כורח היסטורי"
  • "נכון, אבל היו כבר טיהורים אתניים בעבר, בעיקר בשעת-הקמתן של מדינות לאום, למה אנחנו שונים?"
  • "אז מה אתה רוצה שנעשה? שנעזוב?"
  • "ומה עם היהודים שגורשו מארצות ערב?"

אז חוץ מזה שמאחורי השאלות האלו מסתתרת קבלה של העובדות, התגובות האלו מביעות בעיקר פחד קיומי, ומגייסות אליהן מערך מגננתי שהוא לא-רלבנטי לשאלת האירועים עצמם. המגננה הזאת קושרת בין האפשרות להכיר במה שהתרחש, לבין ההקשר ההיסטורי שבו זה התרחש, או ההצדקות הפוליטיות, או ההשלכות שאולי אפשר למצוא לדברים. במילים אחרות, כל השאלות-תגובה האלו לא באמת רלבנטיות לעצם התרחשות האירועים.

לכן, התשובה לתגובות אלו צריכה להיות שזה לא משנה כרגע מה היו הברירות, או מה המשמעות של הדבר, או מה צריך להתרחש בשלב הבא. מה שמשנה זה קודם כל לדבר אמת מבוססת, ולברר מה היה, ומה משמעות הדבר על חיינו וחייהם של אחרים. הלוא מובן למדי שכדי לחיות טוב יותר עלינו לסיים את הסכסוך, וכדי לסיים את הסכסוך, צריך להבין את משמעותו האמיתית עבור הנוגעים בדבר, ולכן זה חשוב ביותר, ראשית-דבר, לדבר על העובדות, התמונות, העדויות והמסמכים, ולהכיר בזה שיש קורבנות שנוצרו בתהליך הקמת המדינה. זאת אומרת, לפני שנדון בשאלות שנגזרות מן האמת הזאת, כמו "מה יכול היה להתרחש אחרת", או "מה צריך לעשות עכשיו", עלינו קודם כל להכיר במה שהתרחש (ומתרחש), פשוט משום שזאת האמת, ולומר: "נכון, הארץ לא הייתה ריקה; נכון, היו גירושים ועוד גירושים, הפקעות, הריסות, טבחים, ירי בגבולות, טיוח וכו'; נכון היינו רחוקים מלהיות מושלמים, ואנחנו מתנצלים על כך ומקבלים אחריות על הדברים". בוודאי היו לכך נסיבות היסטוריות שגרמו לדברים, ואולי אנחנו לא היחידים שעשו את זה, אבל זה לא מוריד מכך שאנחנו צריכים להפסיק להכחיש שקרה מה שקרה ולהביע נכונות לחקור, ללמוד וללמד את האמת, ולא רק לצעוק "להד"ם" באופן אוטומטי.

פליטים בנמל חיפה 1948ההכרה הזאת פירושה גם לאפשר הנצחה וזיכרון, אבל – קודם כל – פירושה אמירת אמת. פירושה סוף לשטחיות, סוף להכחשה וסתימת-הפיות, סוף לדיון הפחדני מפני "תיק 48" וסוף להנצחת הסכסוך. פירושה לקבל שהעבר לא חייב להשפיע על העתיד, אך גם שהטראומות של העבר והאסונות הלאומיים שלנו אינם מוכחשים. כשם שאנחנו לא רוצים שיכחישו את האסון שלנו (וחוששים מהישנותו), אל לנו להכחיש את אסונותיהם של אחרים (שחוששים גם הם מן האפשרות שיחזרו שוב). הכרה כזאת תהיה בעלת עוצמה רבה ותאפשר לכולנו לשים את העבר מאחור, במקום מכובד, ולהתקדם יחד לעתיד אחר. פירושה גם לזכור ולכבד את הרגישות של הנושא והכאב הכרוך בו, וגם לחתור לפיוס היסטורי. אולי בהתנצלות פומבית, או בפיצוי, או בשיבה, או בכל דרך מוסכמת אחרת.

אבל קודם כל – חשוב לדבר על ההיסטוריה באופן פתוח ומקשיב, פשוט כי זאת האמת.

(ואפשר להתחיל בספרים שנכתבו על ידי חוקרים ישראלים, ונסמכים על מסמכי-ארכיונים ישראלים, כמו בני מוריס, תום שגב, הלל כהן ואבי שליים).

סרט תיעודי על הפליטים, שצולם ב-1950:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, דה לגיטימציה ושינוי השיח, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

29 תגובות על הנכבה – חשיבותה של האמת

  1. יוסי הגיב:

    האם אתה מבקש להכיר באמת או בנראטיב הפלשתיני?

    הרי רוב הסיכויים שהאמת היתה מורכבת יותר (ופחות חד-צדדית) ממה שמתארים הפלשתינים, ולכן הכרה בה לא תקדם את פתרון הסכסוך. למשל, מה אם אכן פלשתינים רבים פונו באוטובוסים בעקבות החלטה ערבית מתוך הנחה שהם עוד יחזרו אחרי נצחון צבאות ערב? במקרה כזה, הפינוי הוא עדיין טראומה נוראה למפונים, אבל היהודים שימצאו שזו האמת לא יוכלו להכיר באשמה שהפלשתינים מצפים מהם להכיר בה, שכן הפלשתינים חושבים שאבות היהודים גירשו את אבותיהם.
    או, מה אם אכן היהודים עודדו את הפלשתינים לעזוב, פה ושם באלימות ממש, אך הם עשו זאת בגלל שהם האמינו שהפלשתינים בעד שחיטת היהודים, ועל כן הם חשבו שטיהור אתני הוא התנאי הבסיסי לחיים להם ולילדיהם? האם מגיעה לפלשינים אותה ההתנצלות כמו במקרה שבו היהודים פשוט לא התחשבו בפלשתינים שוחרי השלום וחשבו לעצמם שיהיה יותר נעים לחיות בארץ בלעדיהם?
    האם עכשיו אנחנו צריכים גם לנסות לברר את האמת לגבי התפיסה של היהודים באותה העת כדי לדעת עד כמה צריך להתנצל? שכן, התפיסה ההיא היא חלק מהאמת, היא חלק מהגורמים שיש להכיר בהם כדי להבין על מה יש להתנצל ואיך.
    .
    רוצה לומר, בכלל לא בטוח שהדרך לקידום פתרון הסכסוך היא התעקשות על בירור האמת.
    .
    ואגב, הטענה שלהכרה בנראטיב זה או אחר אין השלכות על המעשים שיידרשו כדי לקדם את פתרון הסכסוך לא נראית לי מדויקת. הרי אם נכיר בכך שאשמנו ופשענו, ברור שכולם (כולל אנחנו) יחשבו שעלינו לשלם יותר בהשוואה למצד שבו נטען שהפלשתינים היו אשמים, או ששני הצדדים היו אשמים במידה זהה. הנה, הרי אתה מקבל את הנראטיב הפלשתיני וברור שיש לכך השפעה על עמדותיך לגבי מה יש לעשות כעת כדי לפתור את הסכסוך.

  2. Eyal Niv הגיב:

    יוסי,

    כשמדברים על "האמת שלנו" ו"האמת שלהם" זה מתוך הטענה (שאני שותף לה) שהאמת היא פרויקט בלתי מושג וסוביקטיבי. אבל אין פירוש הדבר שאם אתה ואני שותפים לאותה קבוצה, למשל – ישראלים, איננו יכולים לנסות ולהשפיע על האמת המשותפת לנו, ולדעתי הכחשה היא דרך שתמיד גורמת לבעיות רק-לגדול. (כשאני חושב על זה, אז מרבית העניינים שבהם אני עוסק בבלוג קשורים לבעיות שאחרים מוצאים להם תירוצים כדי לא להתעסק בהם).

    ההשפעה של "לדעת את האמת" על מה יקרה אחר כך – לא ידועה, גם אם נראה לך שאתה יכול לצפות אותה. תמיד יש הפתעות, ולפעמים עצם ההכרה עושה שינוי גדול אצלנו (בגישה) ואצלם (בהסרת מגננות). אבל, בכול אופן, בוודאי שזה מטופש שבגלל שאנחנו חוששים מה יקרה אילו, לא נאמר לעצמנו אמת. מה, עדיף לשקר? לאחרים ולעצמנו? לילדינו?

    אם תשים לב, מה שכתבת, ובעיקר הפסקה הראשונה שלך, מלאה במגננות-מתקפות ובספקולוציות כמו "מה אם", שהן בדיוק המגננות שעליהן הפוסט הזה עונה. אין ספק שהמציאות מורכבת, ואולי לא נאהב את מה שנמצא, או נחפש אחר הפרטים שיעזרו לנו "לעכל" אותה. אבל להסתובב בורים ומוכחשים? שנמשיך את מפעל ההכחשה של ממצאים חדשים שמגיעים (כמו נתונים מארכיונים ישראלים, תמונות וכו')?

    בקיצור, אני ממליץ שתשחרר טיפה חבל לעצמך ולאחרים ליטול קורה מן העיניים, כדי לחשוב. זה שנכחיש ונשתיק לא משנה את מה שקרה, כמו שחרדים שלא מספרים על תופעות מסוימות, לא פותרים את זה שהן מתקיימות.

  3. avivsky הגיב:

    תודה אייל,
    אני מעריך מאוד את הכתיבה הבהירה והרצינית שלך.

    אני חולק על הקביעה שלך של "קודם כל אמת", של "השאלות מעידות על פחד ומגננה ואינן רלבנטיות…".
    מאחר והאמת הזו כל כך מאיימת על כל כך הרבה אנשים כאן ומאחר ואתה חושב – כמוני – שנדרשת הכרה באמת הזו על מנת לסיים את הסכסוך נראה לי הכרחי לתת מענה לפחד ולהתגוננות.
    האם יש לנו תשובות טובות לשאלות שאתה מצטט מפי המיינסטרים היהודי?
    "טובות" בהקשר הזה משמעו שמפיגות את הפחד שמאחורי השאלות, שנותנות ביטחון ושיחד עם זאת נאמנות לאיך שאני (איך שאתה) רואה את הדברים? לטעמי יש לנו תשובות כאלו והן הכרחיות על מנת שיקרה פה שינוי.

    ההתעקשות על הכרה באמת בלי לתת מענה לפחד נראית לי הן כוחנית והן לא יעילה.

    אביב

  4. Eyal Niv הגיב:

    אני מסכים (למרות שהפחד בצד השני הוא בדיוק מההשתקה וההכחשה בצד שלנו, ולכן חייבים לשבור את המעגל).

    אולי הפתרון הוא להפיג את הפחד כאילו אין דיון על "האמת", ולדון ב"אמת", כאילו אין פחד להפיג.

  5. מיכאל ז. הגיב:

    אתה יודע מה האמת העצובה? רובנו, אלה שהנכבא לא מדירה שינה מעיניהם, לא מתעלמים ממה שהיה שם.
    אני יודע מה קרה, אני יודע על הגירוש, על הירי בחפים משפע, על הביזה, על ההפקעות ועל הכל.
    לא מזיז לי. זו האמת הפשוטה, צרות של אחרים שמנהיגיהם ניסו (והצליחו) לטבוח בנו פשוט לא מזיזות לי.
    מבחינתי, אני מכיר בנכבא ובאסון של ערביי ישראל שהתרחש. tough luck, האסון שלהם גרם לזה שקמה כאן מדינה (וזה פשטני, אני יודע), והכרה מעשית (בניגוד להכרה תיאורטית בעובדות) תוביל לכך שלשיטתי, המדינה שלי תיפגע.
    חוקים מטומטמים שמנסים להשתיק דיונים, עצרות זיכרון, לימודים וטקסים של הנכבא לא ישנו את מה שערביי ישראל מרגישים בנוגע להווה, ולצערי עדיין לא השתכנעתי ברמה הפשטנית שהאינטרס שלהם הוא שלא נהיה כאן.
    לפיכך, בצורה הכי וולגרית שאפשר לומר: על הזין שלי הנכבא, היא התרחשה אצל אויבי, ומבחינתי הם אויבי גם היום.

  6. Eyal Niv הגיב:

    ובכך אתה יוצר ומשמר אותם כאויבים. לכן זה לא (רק) הבעיות של אחרים, אלא (גם) שלנו.

    אגב, לפי ההיגיון הזה גם עדיף להכחיש באופן רשמי את כל מה שלא נוח לנו. למחוק את הקו הירוק מספרי הלימוד, להגיד שאין בכלל פלסטינים, אין התחממות גלובלית, אין עניים, אין גזענות ואין הטרדות מיניות. ההכרה בכול אחד מאלה דורשת הרבה מאוד דברים מעשיים שלא בזין של הרבה אנשים לעשות.

  7. דורון הגיב:

    האמת היא שמדינות ערב תקפו את ישראל במטרה להשמידה. למזלנו הם נכשלו.
    אם הם היו מצליחים, אתה ולא אני היינו פה.

    אני לא מצליח להבין למה אתה לא מזכיר את העובדות הפשוטות האלו.

  8. Eyal Niv הגיב:

    העובדות האלו פשוטות ונכונות, אבל גם פשטניות. היריבות האלימה לא התחילה עם כניסת הצבאות, אלא הרבה קודם. גם במלחמה, למעשה, כשהצבאות הערבים פלשו, כבר הוכרעו הקרבות האזרחיים ורוב הפליטים כבר היו פליטים.

    וזה שיש מלחמה, לא אומר שהכול מותר. תאר לך שתושבי הצפון שנמלטו מהקטיושות, או תושבי ת"א שנמלטו מהסקאדים, או תושבי הדרום שנמלטו מהרקטות, לא היו יכולים לחזור לבתיהם ורכושם לעולם. מלחמה לא מצדיקה טבח, לא מצדיקה מחיקת כפרים, לא מצדיקה ביזה ולא מצדיקה נישול.

  9. עידן הגיב:

    איל,

    חבל שמיהרת להסכים עם יוסי וגלשת לאמירה פזיזה: "כשמדברים על "האמת שלנו" ו"האמת שלהם" זה מתוך הטענה (שאני שותף לה) שהאמת היא פרויקט בלתי מושג וסוביקטיבי."

    לא ולא. האמת היא פרוייקט בלתי מושג אולי באופן מטאפיסי, רוצה לומר, לעולם נדע רק חלקים ממנה, ותמיד ירחף מעל ספק הטעות. אבל האמת איננה פרוייקט סובייקטיבי; גירוש של פלסטינים ב-1948 איננו יותר סובייקטיבי מאשר חוקי התרמודינמיקה או הקשר הגנטי בין האדם לשימפנזה. או שהדברים נכונים או לא; או שגורשו, או שלא גורשו; או שהיו 1000 פליטים, או 200 אלף (או כל מספר אחר). הבורות הנוכחית שלנו אינה הופכת את האמת לסוביקטיבית; היא מתקיימת מחוץ לנו, מחוץ לידיעתנו, עד אשר בא מי שבא וחושף אותה.

    אני מסכים עם יוסי שבאירועים הסטוריים, חלק מן האמת הוא המצב התודעתי של הפועלים, ואליו יש לנו גישה מוגבלת מאד (כמעט שאין, למעט מקרים של יומנים ואמירות חושפניות של מנהיגים). אוקיי, זה שוב מראה שידיעת האמת היא חלקית תמיד (טריביאלי), אבל לא שהאמת סובייקטיבית. ובאשר לאירועים חיצוניים – גירוש, טבח, הרס, החלפת שמות כפרים וכו' – אין מניעה עקרונית להגיע לידיעה קרובה לוודאית של מה שקרה.

    גלישה אופנתית לדיבורים פוסטמודרניים על "נראטיב מול נראטיב" לא רק שאין לה הצדקה פילוסופית, היא גם שומטת את הקרקע מתחת לפוליטיקה של השמאל; אם אין עוול אובייקטיבי, אין טעם לדבר על אחריות או צורך בתיקון (הנקודה הזאת, אגב, היתה הלקח העיקרי של אלן סוקאל בפרשת המתיחה המפורסמת שלו).

  10. Eyal Niv הגיב:

    ההצדקה של השמאל איננה סיבה אינטלקטואלית להסכים לכך או לא.

    אני חושב שההבדל בינינו הוא בין מציאת נקודות מסוימות של אמת "אבסולוטית", או אובייקטיבית, זאת אומרת אירועים שהתרחשו ומתרחשים, (לדוגמה הגירוש) לבין חיבור הקווים ביניהן (הדגשת אירועים מסויימים, השמטת/הפחתת חשיבותם של אחרים, והקשרים סיבתיים). לגבי הראשונים בוודאי שיש חשיבות לומר אמת, ולא להסתובב בורים ומוכחשים. לגבי השניים, המסגור והנרטיבה, הרי שאין דרך להתחמק מכך שיש "מסגורים" שונים, המהווים אמיתות אחרות. למסגור יש משקל לא-יותר-קטן מאשר לנקודות-האובייקטיביות, בקביעת "האמת".

    על כל פנים, אי אפשר להגיד שלא הייתה נכבה, ועל כך אנחנו מסכימים.

  11. אזרח. הגיב:

    300.000 תושבים וכפריים פלסטינים גורשו ,עוד לפני שהחייל הערבי הראשון דרך בפלשטינה.מה שמעיד שהיה תכנון מראש לגרש רבים מהפלסטינים יושבי הארץ ,אפילו אם הם לא השתתפו במאבק נגד היישוב היהודי.אפילו הפלסטינים שעזרו ליהודים ושיתפו איתם פעולה, גורשו ממקום מושבם.

    http://www.iqrit.org/ihs/heb/press1.htm

  12. עידן לנדו הגיב:

    ודאי שהצדקת השמאל איננה סיבה אינטלקטואלית להתעקש על האמת. הסיבה היא פשוטה – להיות ישר. הצדקת השמאל היא רווח נקי.

    מסכים לגבי המסגור, גם כתבתי על כך בעצמי. אני חושב שחלק ניכר מן המסגור "צומח באופן טבעי" כאשר מכירים את העובדות באופן יסודי. שכן אז קישורים מסוימים הופכים סבירים ואחרים הופכים סבירים פחות. זה עקרון מוכר מפילוסופיה של המדע: ככל שיש יותר data points, יש פחות תיאוריות *סבירות* שמתיישבות איתן.

  13. Eyal Niv הגיב:

    אוף, כמעט שכבר לא הסכמנו והיה דיון.

  14. אורן הגיב:

    לא, בירור כמה פרטים היסטוריים (מס' פליטים, לאן, למה) לא ישנה כלום לגבי הסכסוך, כיוון שהיה קיים לפני 48'. זה לא ישנה כלום לגבי צדקתנו או צדקת הפלסטינים, או למי יש טאבו על המקום הזה.
    והתנצלות (בשביל מה? הנצחה בשביל מה?) לא תפיס את הערבים בלי רשות הגירה (מה שנקרא בטעות זכות שיבה) או בלי ירושלים.
    למעשה, על כל טיעוני הנגד שהעלת בכתבה, לא ענית בכלל.
    האם ההתנצלות של ארה"ב על גזילת אדמות האינדיאנים שווה משהו?
    האם ההתנצלות של יפן על תקיפת פרל הארבור, או ההתנצלות ההפוכה של ארה"ב על פצצת האטום? קיצור, מס שפתיים.

  15. ישראל הגיב:

    זה למה פתחתי את העצומה הבאה
    ובכוונתי להגישה עד סוף החודש לראש החוג לספרות באונ' ת"א
    http://www.atzuma.co.il/sifrutaheret/

  16. נמרוד הגיב:

    לאנשים הטובים שלקחו את "הגירוש" של 48 והוציאו אותו מקונטקסט – תודה. שוב אתם מציגים צד עיוור למה שהיה מסביב.
    בוא נתאר את הסיטואציה כפי שאתם מאמינים בה:
    כל מיני יהודים רשעים החליט יום אחד להקים לעצמם מושב על גבעה. אבל היה שם כפר מלא בתושבים שחיו שם עשרות ואולי מאות שנים. מה עושים? יאללה – לגרש. עולים לכפר, תופסים את התושבים בכלכלתם היומיומית ומגרשים.
    זה היה יכול להיות באמת נכבה אם זה היה נכון.
    שכחתם לציין שמהכפרים שגורשו ירו על הפועלים היהודים.
    שכחתם לציין שמהכפרים שגורשו יצאו כנופיות רצח ומארבים.
    שכחתם לציין שמהכפרים שגורשו יצא חינוך שנאה תהומית נגד יהודים.
    אתם תאמרו – למה לא טיפלו באותם כנופיות או באותם יורים? למה לגרש כפר שלם בגלל קומץ?
    כי כשסבא שלי היה הנציג של הקהילה היהודית והלך לברר עם זקני הכפר מי הם אותם יורים כדי לגרום להם להפסיק (אפילו לא כדי לעצור אותם, אלא רק לבקש להפסיק), זקני אותו כפר היכו אותו, ירקו בפניו וקיללו את היותו יהודי. אז בבקשה, תנו לי אתם פיתרון? חכמי "בדיעבד".

  17. אורי הגיב:

    אף אחד לא טוען שלא היו פה ערבים ב48, או שלא היו פליטים ערבים רבים.
    אבל ישנן שלוש טענות מרכזיות שנראה לי שבכוונה נמנעת מלהתייחס אליהן.

    א) הבריחה הפלסטינית – ואפילו בני מוריס כותב על זה בהרחבה שהם פשוט ברחו (חלק טוענים שזה בעקבות הטבח שבוצע על ידי האצ"ל בדיר יאסין, אגב דברים דומים בוצעו גם על ידי הערבים כמו בכפר אוריה , גזר, יפו , צפת וכ'ו, אפילו לפני 48 וחשוב גם לציין את זה, אכזריות הייתה משני הצדדים).

    ב)ההגירה המסיבית הפלסטינית – הרי כל הנרטיב שלהם מתבסס על זה שהם חיו פה שנים רבות לפני היהודים, וכל העובדות מראות שלא פחות מיהודים שהיגרו מסוף המאה ה19 היגרו לכאן מוסלמים מכל מדינות ערב והמדינות המוסלמיות. כמו כן ירושליים הייתה בעלת רוב יהודי לפחות מאה שנים לפני 48.

    ג)אחריותם לפריצת המלחמה – הם לא קיבלו את החלטת החלוקה, הם החלו בהתקפות (בתחילה הישוב היהודי רק התגונן), והם זימנו לכאן 7 מדינות ערביות עמוסות בנשק אמצעים וצבא מודרני כנגד ישוב קטן של 600 אלף איש.
    להזכירך אחוז שלם מהישוב נמחק במלחמה, רבים מהם ניצולי שואה, שהערבים אפילו לא חשבו לחוס על חייהם.
    שווה ערך ל70,000 איש כיום במדינת ישראל!

  18. ידידיה הגיב:

    "הנכבה זאת לא השטות שנוהגים לומר לילדים בישראל, כאילו זה הכינוי של הערבים ל"אסון-הקמת-מדינת-ישראל".

    הנכבה היא דווקא כן הכינוי ל"אסון הקמת מדינת ישראל", שאם לא כן, לא היה יום חגיגות הנכבה נקבע לה' באייר דווקא.

  19. Eyal Niv הגיב:

    זה הסבר חלקי ביותר, ולכן המשכתי אל המשפט הבא. האסון הוא לא ה-מה, אלא ה-איך ומשמעויותיו.

  20. פינגבאק: אוי לא, הוא רצח ערבים! « אמת מארץ ישראל

  21. א' הגיב:

    יש כאן דיון מרתק בסך הכל וטוב שכך .
    אני אישית חושב שישראל כמדינה חפצת חיים לא צריכה להתנצל על כלום כי אין שום סיבה . כי אם ישראל צריכה להתנצל אז גם הם צריכים להתנצל לא פחות מאיתנו . (ההתדקות היא מטפורה למצב).
    זה התעסקות בתפל ולא בעיקר. השאלה היא אם ניתן בסופו של יום לפתור את הסכסוך הזה ? התשובה שהספק היא :לא באופן מלא אבל כן ניתן להגיע לפתרונות ערוכי טווח .
    למה אני מתכוון :
    1)ישראל יש אינטרס עליון לפחות כך אני מאמין צריך להיות להשתחרר מהנטל הפלסטיני .
    2)לישראל יש מחויבות להבטיח אורח חיים בטוח לאזרחיה היהודים והלא יהודים .
    3)באותה נשימה גם להבטיח את הרוב היהודי בתוך שטחי המדינה הריבונית .(השאלה כיצד מבטיחים רוב זה על ידי כל הזמן ספירת ראשים ? או אולי על ידי רפורמה בתוך היהדות למשל ,חלוקה פדרלית של הארץ למחוזות רוביות ואם יש לך רעיונות נוספים ספרו השמח לשמוע:) .
    4)ישראל בין אם אוהבים את זה או לא . היא מחוייבת להסכמי אוסלו משמע לרשות הפלסטינית לאש"פ. כלומר ישראל חייבת לפעול להעדפה ברורה של אש"פ על פני החמאס וכל גורם אחר שם . ולא ללחוץ אותם למרוצי בחירות שהעלו את החמאס והוכיחו שהחברה שם עוד לא בשלה לכך .
    5) לפני שהולכים להסכמי קבע כפויים דרושה הגעה מוסכלת להסכם משותף אם הרשות להחזרת השליטה שלה בעזה יחד אם סיוע ישראלי בנידון . (מה שיביא ויקרב את הפיתרון בענין גלעד שליט כאשר החמאס מעמדו מעורער) .

    המגמה ברורה מחקה לתגובות.

  22. Eyal Niv הגיב:

    השאלה כלל איננה העתיד. השאלה מתחילה בהווה ובזכות להכיר בעוולות העבר. הכחשת אסונות לאומיים היא מתכון להעצמתם ולסכסוך.

  23. שני הגיב:

    ישראל יש אינטרס עליון לפחות כך אני מאמין צריך להיות להשתחרר מהנטל הפלסטיני .

  24. גד הגיב:

    שלום,

    קריאה מעניינת. מספר תובנות.

    אבל ראשית ציטוט מעניין שמצאתי מפי, לא אחר, מיו"ר כנסת ישראל בתגובה לעצומת השחקנים שגילו לתדהמתם באוגוסט 2010 שיש כיבוש (הציטוט הופיע במעריב ב 19 בספטמבר, אני מצאתי אותו מתורגם:

    “Those who expelled Arabs from En-Karem, from Jaffa, and from Katamon [in 1948..] lost the moral right to boycott Ariel.”

    היום, אחרי 26 שנה שבה הייתי חלק ממחנה השמאל שקרא לפתרון שתי מדינות לשתי עמים תוך רומנטיזציה של ישראל שלפני 67, מסקנתי היא כי הסיכוי ליישום הפתרון הזה הוא קלוש ובמידה וכן ייושם הוא יהיה כלכך רעוע, לא sustainable, ודורש כל כך הרבה תמיכה שהוא בהכרח יתרסק לתוך מציאות בוסנית לכמה שנים טובות. נחמד מאד שאנשים כמו אהוד אולמרט, לבני ואפילו ביבי אימצו (אני נותן להם להנות מהספק) את הרעיון אבל את המערכה הזו "השמאל" הפסיד.

    that being said כמי שיש לו ילדים במדינה הזו, אוהב אותה ובעיקר מודאג מאד ממדיניות ה business as usual שמבטיחה לכולם כאן רק עוד דם, חורבן והרס, אני כן רואה חשיבות בחיפוש אחר רעיונות אחרים.

    אני כן חושב שדיון סוגיית 1948 עם כל הכאב שבכך הוא מפתח להשגת פתרון כלשהו.

    גד

  25. פינגבאק: למה ליברמן ו"אם תרצו" מצליחים כל כך? « אמת מארץ ישראל

  26. פינגבאק: פליטי 48′ היו תוצאה של אין-ברירה « כולם מדברים על שלום

  27. קובי הגיב:

    המון אי דיוקים, ניפוח מספרים, יח"צנות ושקרים הביאו לניפוח הנרטיב הפלסטיני של מושג "הנכבה" המזוהה היום עם ג'נוסייד, שואה, גירוש המוני, מס' אסטרונומי של פליטים חסרי הגנה עם כתובת לאשמה אחת: מדינת ישראל.
    ראשית כל, בואו נתחיל מהאמת ההיסטורית: משנת 1800 במפקד האוכלוסין שערך נפוליאון אשר פקד 250,000 תושבים בינהם 200,000 מוסלמים בלבד, מפקד זה עלה ל- 270,000 באמצע המאה ה-19. מאז חלו הרבה תמורות באזור: בניית תעלת סואץ שהרבה עבדים ברחו מהמעבידים הבריטים לתחומי השלטון העותמני, חילופי האוכלוסיות שערכו התורכים (בעיקר של בדואים להבאת נאמנים, הבאת פועלים לבניית הרכבת בארץ ועלייה בדרישת העבודות כתוצאה מהתיישבות היהודית והטמפלרית החדשה. תחילת המאה ה-20 מראה גידול אסטרונומי לכדי 700,000 ערבים בארץ. לאחר שיפור כלכלי נוסף כאשר נכנס המדנט הבריטי בשנת 1946 המפקד עמד סביב 1,400,000 ערבים. מה ההסבר לגידול הענקי??? למה צריך להחשיב את כל המהגרים שהגיעו לישראל בטרם קום המדינה כפליטים פלסטיניים? איך עפ"י אומדני האו"ם כיום ישנם 7,000,000 פליטים פלסטיניים (לא כולל את מדינת ישראל, עזה ויהודה ושומרון), מי אחראי על ניפוח הנתונים האלו?
    יש גם להקביל את הסוגיה הפלסטינית לאירועים אחרים שקרו באותה תקופה, לאחר מלחמת העולם השניה היו חילופי אוכלוסיות כמעט בכל המדינות וגורל המדינות המפסידות שפתחו במלחמה כמו:גרמניה נענשו והרבה פליטים גרמנים חזרו למולדתם המצומקת, דוגמאות נוספות: רומניה, איטליה, יוון ותורכיה ועוד…
    הנסיבות שקרו בזמן ה"נכבה" היו סביב פלישתם של 5 צבאות ערב בנוסף לכנופיות מאורגנות וצבא ההצלה העממי של קאוקג'י שביצעו טבחים רבים באוכלוסייה היהודית: יפו, קו האוטובוס מנתניה לירושלים ב- 30.11.1947, גוש עציון, עין חרוד ועוד… אלה חששו מפעולות תגמול שחששו בצדק לאחר טבח יאסין וברחו לבד.
    הנקודה החשובה ביותר שלא היה לאום פלסטיני באותה תקופה בעל דרישות לאומיות עצמאיות אלא להיות שייך לסוריה וההנהגה הפלסטינית בראשות אל-חוסייני קראה לאוכלוסייה לעזוב את ביתם.
    אז נכון, שהיו מעשי טבח בשני הצדדים, מקרי גירוש נקודתיים שגם קרו בצד היהודי: גוש עציון והרובע היהודי. אך אלו נעשו בזמן מלחמה, אין שום הצדקה לניפוח הנרטיב הזה בשונה מכל שאר האומות שהיו במלחמה, אין שום הצדקה לכך שמדינות ערב מתנהגות בחוסר הומניות עם הפלסטינים ומיישבת אותם במחנות פליטים ללא אזרחות, הניפוח מגמתי ומנופח כמו הכתבות שלך, ה"מחקרים" והפרפגנדה העלובה שאתם עושים למדינת ישראל.
    מקווה שלפחות תכבדו ותקראו דברים שונים.

  28. Eyal הגיב:

    לא אכנס שוב לויכוח הזה. אתה מוזמן לקרוא את תגובותיי לעניינים האלו לעיל. (בין היתר אלו אמדנים ישראלים, המבוססים על ארכיונים ישראלים).

    אבל אני חושב שאפשר להתחיל בלהכיר בכמה עובדות ייסוד:

    * כ-530 כפרים נהרסו עד היסוד, חלקם למרות הבטחה מפורשת של הכוחות הישראלים שהתושבים יוכלו לחזור בחלק מהמקרים היו פעולות נקם וטבח.

    *רבבות בתים ושטחים פרטיים וחקלאיים הועברו מידיים ערביות ליהודיות.

    * התושבים הפליטים (מספר גדול מאוד של אנשים לפי נתוני הצלב האדום, ולא נתווכח על כרגע על המספר המדויק) לא הורשו לחזור לרכושם, בתיהם וקרקעותיהם, למרות שהחוק הבינ"ל קובע כך, וגם החלטת החלוקה, שהייתה זאת שמתוקפה הוקמה המדינה.

    * בחלק מהמקומות היה מבצע צבאי ישראלי יזום שכלל גירוש פעיל (העלאה למשאיות).

    * היו מספר גדול של תכניות טרנספר קודם למלחמה, שעסקו בהן מנהיגים ציוניים בולטים בישוב.

    * ההנהגה הישראלית פעלה באופן אקטיבי ל"עודד" את הגירת התושבים המקומיים (כמו הפגזות בסביבת הכפרים, הפצת שמועות וכד').

    * שמות של מקומות פלסטינים (ישובים, רחובות וכו') עוברתו במוצהר כדי למחוק את העבר ההיסטורי.

    * מיליוני ספרים (בעיקר ספרי לימוד) הוחרמו ונשרפו.

    אם אנחנו יכולים להכיר בדברים האלו, הרי שיש לנו לפחות אפשרות לדבר על העובדות ההיסטוריות, כפי שהן עולות גם ממקורות ישראליים וגם ממקורות אחרים בינלאומיים ופלסטיניים. והשלב הראשון הזה הוא חיוני: לא להכחיש, אלא לדבר על האמת, ולהיות נכון להכיר בטעויות אם נעשו, להצטער, ולהנציח. לפחות על זה אפשר להסכים?

  29. Eyal הגיב:

    למה ברחו ערביי חיפה ב-1948? הרי ראש העירייה היהודי ביקש מהם להישאר. אולי כי פצצות המרגמה של ההגנה שנורו ללב המון אזרחי בשוק דיברו בשפה אחרת. הנה סיפור שהיסטוריונים ישראלים לא אוהבים לספר:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1229312.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s