ישראל, ובעקבותיה הקהילה הבינלאומית החלו להתייחס אל המבצע הצבאי בעזה כאל "מלחמה". ישראל עושה זאת כדי להדגיש שיש מצב שונה בעזה, שצה"ל עד כה ביצע רק פעולות מוגבלות בהיקפן, ושישראל הפגינה איפוק, ואילו עכשיו רקטות החמאס מאלצות את ישראל להגיב במלחמה, שתשנה את המשוואה הקטלנית בין ישראל ועזה. אבל האם פשיטות ישראליות לעזה, בהפצצה מהאוויר, בירי ארטילרי ובכוחות יבשה הינן דבר חדש?
לפני כשנה יצא צה"ל למבצע "חורף חם", כשהמטרה הייתה לעצור את ירי הרקטות לישראל. מחיר הדמים היה יותר מ-100 לוחמי חמאס ו-50 אזרחים. לפניו הגיע מבצע "גשמי קיץ" (2007) שגם הוא התכוון להפסיק את ירי הרקטות של חמאס. הפעם היו 347 פלסטינים הרוגים (בהם 270 חמושים), 3 חיילים ישראלים ו-2 אזרחים ישראלים. לפני כן, צה"ל יצא למבצע "ימי תשובה" (2004) שבו מתו שני ילדים ישראלים בשדרות מרקטת קסאם, שלושה חיילים ישראלים ויותר ממאה פלסטינים, שכשני שליש מהם אזרחים. אחריו הגיעו "קשת בענן" ו"חצר המלך" (ב-2004) – עוד לפני ההתנתקות הישראלית מעזה, והרבה לפני תפיסת השלטון של חמאס בעזה ב-2006.
לכל המבצעים הצבאיים הללו היו אותן מטרות, אותן דרכי פעולה, ופחות או יותר אותן תוצאות מצערות. מנקודת המבט של החיילים והמפקדים, אין כל הבדל בין המבצע הנוכחי, "עופרת יצוקה", ופשיטות קודמות בהיקף חטיבתי, עם מרכיב אווירי וימי. אז מדוע קוראים לו "מלחמה"? האם זה רק עניין של היקף? אם כן, אז למה הוא נקרא "מלחמה" למן היום הראשון, הרבה לפני כניסת כוחות הקרקע וירי הרקטות על באר-שבע?
ציניקנים יאמרו שממשלת ישראל נזקקה ל"מלחמה" מוצלחת כדי להתגבר על כישלון מלחמת לבנון השנייה ב-2006. אבל למה קראו למבצע "מלחמה"? ייתכן שבכך שישראל מכנה אותו "מלחמה" היא מנסה לקבל תמיכה מבית ומחוץ, כדי להמשיך את מאמציה מעבר לזמן המוגבל של "מבצע". אפשר גם להציע את האפשרות שב"מלחמה" היא יכולה לנקוט בצעדים נגד האוכלוסייה בעזה, שלא ננקטו בעבר, לפחות לא באופן גלוי, עם מעט או אפס השלכות. ואולי המונח "מלחמה" גורם לאנשים לחשוב שהמקרה של עזה וישראל הוא קרב בין שתי מדינות ריבוניות, ולא של מדינה ריבונית הכופה את הסדר הרצוי לה על אוטונומיה מוגבלת שאפילו לא יכולה לשלוט בגבולותיה, במשאבי המים או החשמל שלה?
עם זאת, המונח "מלחמה" איננו רק רטורי. יש השכות קונקרטיות לשימוש בו. חברי "שוברים שתיקה" שירתו בכל אחד מהמבצעים הנ"ל. הם יכולים לספר לכם שבכל תקיפה על האוכלוסייה האזרחית בעזה במשך שש השנים האחרונות, צה"ל שבר כל פעם את השיא בשחיקה מוסרית. צווים צבאיים שנראו לחלוטין בעייתיים ב-2002, נראו הגיוניים לגמרי ב-2004. הוראות שהרתיחו אותנו ב-2006, לא דרשו כל הוכחה ב-2009. הנה כמה דוגמאות:
- אחת הסיבות העיקריות לסיום מבצע "קשת בענן" ב-2004, הייתה הרס מסיבי של בתים בעזה. ב"מלחמה" של היום, דבר כזה כבר בכלל לא מובן מאליו.
- אחרי שישראל התנקשה במנהיג בחמאס, סלאח שחאד'ה, ב-2002, והרגה איתו את בני משפחתו, צה"ל ביצע בדיקה מקיפה, והסיק שהמידע שהיה זמין על נוכחות אזרחים בקרבתו של שחאד'ה, התזמון והטכניקה, היו יכולים להתנהל אחרת. ב"מלחמה" של היום, פצצה שמוטלת על המנהיג בחמאס נט'אר ע'יאן, הורגת אותו, את ארבע נשותיו, כמה מילדיו ועוד 20 אזרחים. צה"ל ידע שהמשפחה בבית ובכל זאת הטיל את הפצצה.
- הרעיון של מבצע שמטרתו הריגה של כמה שיותר חמושים עורר ביקורת רבה ב-2006. ב"מלחמה" של היום, המטרה היא מוצהרת, ואיננה עוד רק מאחורי הקלעים או בתדרוכים צבאיים.
- מותה של משפחה פלסטינית לפני שנה בעזה הייתה עמוד פותח בחדשות, נפתחה חקירה צבאית וכמה אינטקטואלים ישראלים עסקו בה. ב"מלחמה" של היום, משפחות כאלו נהרגות, וזה בקושי מגיע לחדשות.
מה קרה לנו, היהודים, ששאפנו להיות אור לגויים? ממתי השבטיות הפרימיטיבית ביותר, הדוחה כל צו מצפון, הצורך בגאווה לאומית ובהגנה על עמנו, החליפו את האכפתיות של הנביאים לכל האנושות, לדל ולחלש? מנהיגינו מאמינים שמלחמה נותנת לנו יותר אפשרויות. למרבה הצער, אחת מהן היא להוסיף להדרדר אל האלימות שהופכת נורמלית, שנהגנו להעלות לגביה שאלות עד לפני זמן לא רב.
-=-=-
המלצות לעיון:
עדות מוסרטת של רופא נורבגי המתנדב באלשיפאא' 45% מהפצועים הם אזרחים, ורבים מהם ימותו כי אי אפשר לטפל בהם ו/או לנתח אותם. משך שנה וחצי מנעה ישראל כניסה של ציוד רפואי בסיסי, כגון חלפים למכונות, ציוד רדיואקטיבי ועוד.
סתיו שפיר: איך מסקרים בישראל את המחאה נגד המלחמה בלונדון (אנטישמיות, מופרעים, פלסטינים)
הכול נחשב: האשמת הקורבנות בקורבנותם – באמת משעשע.
נתי יפת: מה המשמעות של ללמד את הילדים לעמוד דום לחללים? (אגב, אתרי האוניברסיטאות גם הם התגייסו ומציעים עזרה לחיילים, למרות שהן אמורות להיות חלל לא-פוליטי, וזוהי גם אחת הטענות של האקדמיה בישראל נגד החרם האקדמי).
ומחיר הדמים עד אתמול: 88 ילדים, 19 נשים ועוד גברים-אזרחים במספר לא ידוע. ומאז נהרגו היום נוספים, וגם פגיעה במתקן של פליטים של האו"ם בתוך הרצועה, שמתו בו עשרות.
אמת מארץ ישראל 
קודם כל, פוסט מדהים, אני תמיד מוצא את עצמי נפעם מיכולת הכתיבה שלך ומהמשאבים הרבים אותם אתה מנצל כדי ליצור כל פוסט ופוסט, אני מוריד בפנייך את הכובע.
מה שהייתי רוצה לשאול הוא: מאיפה אתה משיג את כל המקורות האלה? אני גם כותב בימים אלה על מה שקורה בעזה, אבל אני ממש רחוק מלהיות informed כמוך, והייתי רוצה שתקרב אותי בסנטימטר לכור-ההיתוך האינפורמטיבי ממנו אתה שואב את החימר ממנו הפוסטים שלך בנויים.
היי, תודה.
ספציפית הפוסט הזה מדהים כי לא אני כתבתי אותו, אלא מיכאל.
אני אוסף מקריאה באתרים בעולם, כולל אתרים ערבים, חברים בישראל ובשטחים, רשתות מידע, ספרים, גוגל ועוד.
שכחתי לומר שמיכאל משתמש בעיקר בעדויות "שוברים שתיקה".
לא צריך להיסחף. הנה מאמר מהניו יורק טיימס שמדגים שמבט קצת יותר מרוחק מניב תמונה יותר מאוזנת. לא נעימה, מאוזנת.
nytimes.com/2009/01/06/world/middleeast/06scene.html?_r=1&em
חנן,
הניו יורק טיימס מאזן דיווח עובדתי מהשטח בשינון דברי תעמולה. ראה:
Israel began its campaign on Dec. 27 with the primary intention of breaking Hamas’s military infrastructure and its ability to launch rockets at southern Israel.
הרי אין לכותבים שום אפשרות לדעת מהי הכוונה העיקרית של ממשלת ישראל. כל מה שהם יכולים לדעת הוא מהן הסיבות הרשמיות שהוצהרו על ידי הממשלה. הצורה שבה ההצהרות הללו מדווחות כעובדות (במקום כעל הצהרות רשמיות ותו לא) היא תעמולה.
הרי ברור שייתכן שהמטרה העיקרית של המבצע היא השגת תמיכה לקראת הבחירות או שהמטרה היא חיסול החמאס כארגון פוליטי ולא כארגון צבאי.
yoramgat: זה תלוי באופן שבו מפרשים את המילה intention. למיטב הבנתי, היא יכולה לשמש בתור דיווח על הצהרת כוונות. (Israel's primary intention is)
מצד אחד, אפשר לומר שהדיווח של הניו ירק טיימס לא שונה בהקשר זה מן העיתונות הכלכלית בארץ שמדווחת שהבורסה ירדה / עלתה בתגובה לאירוע זה או אחר, בה בשעה שאיש אינו יודע באמת עד כמה זה נכון, או למה הבורסה עולה או יורדת כלל. אבל הרי בעיתונות נהוג להציע לקוראים לא רק עובדות אלא גם נרטיב לגבי המתרחש בעולם, בין אם בצורה מעודנת או בצורה מעודנת פחות (כנהוג במחוזותינו). אני מניח עם זאת, שברור לקוראי העיתון מה שאלעד-וו הבין, דהיינו, שבמילה intention הכוונה לכוונה המוצהרת של ישראל.
יחד עם זאת, עצם העובדה שהניו יורק טיימס מקבל את הנרטיב שהוא עצמו מציג כאן כסביר אומרת גם היא משהו, לא? מה שאני מבקש להדגים הוא שהנכונות שלנו להלקות את עצמנו היא גבוהה ("מה קרה לעם הנביאים? איך הפכנו רוצחים שפלים?" וכו', וראה גם עמירה הס מהבוקר בהארץ), והבאתי כדוגמה את הניו יורק טיימס שמצייר תמונה ביקורתית פחות. ואולם כעת אני שומע כי גם הניו יורק טיימס שטוף דברי תעמולה. ואני תוהה, למי כבר נשאר להאמין היום?
הלו… ממתי הפכנו לדיון על הנ"י טיימס? חנן, במה מיכאל "נסחף" או "לא מאוזן"? איזה איזון אתה מחפש?
פינגבאק: מעין כשל לוגי ממשלתי « הזהרו בקריאת ספרי בריאות. אתם עלולים למות מטעות דפוס.
Original in English:
Mikhael Manekin: Why Israel Calls The Current Military Operations in Gaza a “War”
Jan. 6 2009
Israel, and consequently, the International Community, have been referring to the current military campaign in Gaza as a “war.” By doing so, Israel wishes to emphasize that this is a new and very different situation in Gaza, that the Israel Defense Forces (IDF) hitherto has conducted limited actions, and that Israel has shown restraint. Hamas’ rocket fire has now forced Israel to respond with a war that will change the deadly equation between Israel and Gaza.
But are Israeli raids into Gaza involving air force, artillery, and infantry really new?
One year ago, the IDF launched Operation “Hot Winter," the aim of which was to stop the firing of rockets into Israel. The final death toll: over 100 Hamas militants and 50 civilians. That campaign was preceded by Operation “Summer Rain," (2007) also intended to stop the rocket fire by Hamas. This time 374 Palestinians (270 armed), 3 Israeli soldiers and 2 Israeli civilians died. Before that the IDF launched Operation “Days of Repentance"(2006), following the death of two Israeli children in Sderot by a Qasam rocket. In this operation over 100 Palestinians were killed, around two thirds of them civilians, and 3 Israeli soldiers. And that campaign was preceded by Operation “Rainbow" and Operation "King's Court," both in 2004 – before the unilateral Israeli disengagement from Gaza and well before Hamas took control of Gaza in 2006.
All of these military campaigns had the same objectives, the same modes of operation, and pretty much the same unfortunate results. From the standpoint of the soldiers and commanders, there is no difference between the current campaign, Operation “Cast Lead”, and previous Israeli brigade-size raids, with an accompanying air and naval component. Then why is it being called a war? Is it just a matter of scale? If so, why was it called a war since day one, way before the ground assault and the rocket firing into Be'er Sheva?
Cynics may say that the current government needed a successful “war” to overcome the failure of the Second Lebanese War in 2006. But why was that operation called a war?
Perhaps, in calling the current military operation a “war,” Israel hopes to garner international and domestic support for continuing its efforts beyond the limited duration of an ordinary campaign. Some may also be thinking that it can take measures against the Gazan population not taken in the past, at least not openly, with few or no consequences. And maybe the term "war" makes one believe that the case of Gaza and Israel is the case of two sovereign states battling, and not one sovereign state imposing its desired order in a limited autonomy which has no control over its borders, water or electricity?
The term "war", however, is not just rhetorical. There are concrete ramifications of its use. Members of Breaking the Silence have served in all of the aforementioned campaigns. They will tell you that with each assault on the civilian population in Gaza over the past six years the IDF has reached a new moral low. Military orders that seemed extremely problematic for us in 2002 made perfectly good sense in 2004. Orders that made our blood boil in 2006 are axiomatic in 2009. A few examples:
One of the main reasons that Operation Rainbow ended in 2004 was the mass demolition of houses in Gaza. In today’s “war,” that sort of thing would be as problematic as a paper-cut. After Israel assassinated Hamas military leader Salah Shahadeh in 2002, killing members of his family, the IDF conducted a full-scale investigation, concluding that had information been available regarding the presence of innocent civilians in Shehadeh's vicinity, the timing or the method of the action would have been changed. In today’s “war”, a bomb was dropped on Hamas leader Nizar Ghayan’s house, killing him, his four wives, several of his children, and some 20 other civilians. The IDF knew that the family was in the house and dropped the bomb anyway. The idea of an Operation aimed at killing as many militants as possible provoked much criticism in 2006. In today’s “war”, this aim is announced openly and not just in back rooms or military briefings. The death of a Palestinian family last year in Gaza was front-page news. A military investigation ensued, and some of Israel’s prominent intellectuals were troubled. In today’s “war” many such families are being killed. It barely even makes the news.
What has happened to us Jews, who aspired to be a light onto the nations? When did the most primitive form of tribalism, which recognizes no moral imperative save the necessity to preserve national pride and protect its own people, replace the prophetic care for all of humanity, the weak, the impoverished?
Our leaders believe that war gives us more options. Lamentably, one of them is the possibility of sliding yet further into normalizing brutality which we used to question not so long ago.
ואם היו קוראים למלחמה מבצע, היית אומר (ובצדק) שזו מכבסת מילים.
כולם עושים ספינים – ישראל, חמאס, מצרים, חזבאללה. כל צד יכריז גם שניצח – ולא לבד אלא בעזרת השם – ושימשיך לנצח ובינתיים האזרחים יסבלו וימשיכו לבחור את אותם אנשים שלא מציעים להם דבר פרט לאותו המתכון שהביא לסבלם מלכתחילה – רק באריזות אחרות: מבצע, מקאוומה, מלחמה, תהדיאה, חיבוק, צֻמוד.
אני חושב שהמסר המרכזי הוא לא המושג, אלא השחיקה. הכול מותר. פעם להוריד בניין עם פליטים הביא לסוף ענבי זעם, היום זה לא מזיז. היום יורים על אמבולנסים ומרפאות, הורסים בתים, ויותר מ-3000 איש הם פצועים. לא רק שאנשים לא מרימים גבה, אלא אומרים שצריך להיות אגרסיביים יותר. אני מסכים עם כל מילה של מיכאל בעניין הזה. בהחלט יש שחיקה מוסרית (לשון המעטה).
חוץ מזה, ואתייחס לזה בפוסט הבא – יש הסתה של החיילים לפגוע באנשים. התקשורת והצבא מכינים אותם כל הזמן "הם מתחזים לרופאים", "הם משתמשים באמבולנסים", "הם בגני ילדים" ולכן כל מי שיוצא לרחוב בסוף נורה. זה לא מקרה. לא צריך הוראה, מספיק להביא מלא חיילים, והטנק הבודד כבר יעשה את שלו (וזה למרות שרוב הנפגעים זה מן האוויר, משמע בהוראה מלמעלה).
פינגבאק: איך ייתכן שרון בן ישי כותב היום גם בידיעות וגם במעריב? « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: איך ייתכן שרון בן ישי כותב היום גם בידיעות וגם במעריב? « אמת מארץ ישראל
קשה מאוד לשבח מאמר שמסקנותיו כל כך מדכאות ומייאשות… אבל ניתוח מעמיק וחשוב וכל הכבוד
יש לי שאלה כזו:
מה הסיכוי שכל המבצעים, שלעצמם לא הועילו בטווח הארוך לרגיעה ארוכת טווח, הובילו כל אחד באיתו לאפשרות לרגיעה קצרת-טווח פשוט כי לולא מלחמות אלה, החמאס היה מגביר את מאמציו שכן הוא רואה שאיננו תוקפים בחזרה? נכון שהמלחמות עצמן לא הובילו לשינוי אמיתי, אבל מה הסיכוי שמדובר ברע במיעוטו?
לדעתי, זו שאלה של פרשנות. הפרשנות שלי אומרת, שלאורך כל חייה של מדינת ישראל (ולמעשה עוד קודם) היא פועלת לפי ההיגיון שצריך "ללמד" אותם ושמלמדים "בכוח". כמו אבא שהוא מחנך קשוח. זה ההיגיון הליברלי (בניגוד להיגיון הפרוגרסיבית של הורה מחנך עם תקשורת דו כיוונית). כמובן שהגישה הזו, הישראלית, מתעלמת ממה שאנחנו עושים (כיבוש/מצור/ייהוד וכו'), אשר מייצר מאליו עימות. לכן גם אנחנו במלכודת הזו של מלחמות כבר עשרות שנים, ועדיין לא לומדים. ברור גם שאנחנו למעשה מסכנים את קיומנו בעצם המשך מצב המלחמה. הפסקתה תלויה בנו מאוד.
אינני מאמין שהחמאס, כמו כל "אויבינו" במשך הדורות, תוקף כי אין לו מה לעשות, ובעיקר משום שהם מכירים ביחסי הכוחות, ומבינים שלא כך יוכלו "לשחרר את פלסטין". הם תוקפים משום שאין להם יכולת לשבת בשקט נוכח המצור/כיבוש.
אז אם מקבלים שהמצור/כיבוש/שליטה/ייהוד זה צו חיינו, ושחייבים לעשות אותם, ושאין ברירה, אז – כן, המלחמה הזו קריטית. אבל לדעתי זה נובע מהתעלמות מהאפשרויות האחרות.
קרא למשל "קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי" של אבי שליים (תורגם עכשיו לעברית) הנסמך ברובו על מסמכים ישראלים שנפתחו באחרונה לעיון. מדהים.
מה הסיכוי שהסרת המצור לא תוביל לגל חדש של טרור נגדנו? האם החמאס לא ישתמש בפתח כדי לפגוע יותר בישראל? האם אין דרך להסיר את המצור, אך עדיין לסגור הרמטית את גבולות ישראל כך שגורמים פוגעניים לא ייכנסו לתוכה?
לצערי, במצב שיצרנו, אין פתרונות מיידיים, לא בכיוון המלחמה, ולא בכיוון השלום. הדרך היחידה היא ארוכת טווח, וכוללת יצירה של תקווה לפרטים ולקהילה הפלסטיניים. משהו שאפשר לחיות איתו. מה שתמיד הצהרנו, כשעשינו למעשה בדיוק את ההפך. דרוש שינוי של 180 מעלות במדיניות הישראלית, הפונה אל האזרחים, בערבית, אבל לא רק בפן ה"הסברתי" (שונא את המונח הזה) אלא לכלול פעולות של ממש:
1. הפסקה מיידית של כל ההתנחלויות, הכבישים, ההפקעות והריסות הבתים.
2. פירוק מאחזים בלתי חוקיים ואכיפת חוק על עבריינים יהודים.
3. הסרת כל המגבלות ההומינטריות (פינוי פצועים, מזון, מים, תפילות, אירוח חולים בבתי"ח בישראל וכו').
4. שיחות על הטווח הארוך שבסיסן סיום הסכסוך, או על ידי חזרה לקו הירוק (שתי מדינות) או על ידי שוויון אזרחי וקולקטיבי (כולל שילוב בכל המנגנונים המדינתיים).
עד היום אפשר לסכם את המדיניות במילים שתמיד אמרו על מדינות ערב "לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות":
באביב-קיץ 1949 ישראל ומדינות ערב נפגשו בלוזאן שבשוויץ, בחסות מועצת הפשרה של האו"ם בפלשתינה. ישראל לא הייתה מוכנה לאף ויתור טריטוריאלי. דוד בן גוריון טען בפגישת הקבינט שהציבור הישראלי "שיכור מניצחון" ואיננו במצב-רוח לויתורים. (שליים, 2001) האם היו יכולות להימנע שישים שנים של סכסוך?
ב-1949, מנהיג סוריה חוסני זעים הכריז בגלוי על נכונותו להיות המנהיג הראשון שיעשה שלום עם ישראל, וישכן חצי מיליון פלסטינים בסוריה. הוא חזר על הצעתו להיפגש עם בן גוריון, שהתעקש לסרב (Morris 1999: 63-265). עבדאללה הראשון, מלך ירדן, היה מעורב בשנתיים של משא ומתן עם ישראל אך מעולם לא הצליח להשיג פריצת דרך בכל נושא משמעותי. "יכולתי להצדיק שלום על ידי הדגשת הויתורים שהיו עושים היהודים" – אמר – "אך בלי ויתורים מצידם, אני מובס עוד לפני שהתחלתי" (עמ' 262).
ב-1952-3 היה מו"מ רציני עם ממשלת סוריה בראשות אדיב שישקלי, מנהיג פרו-אמריקאי שהיה להוט להסדר עם ישראל. השיחות האלו נכשלו כי ישראל התעקשה על שליטה מלאה בכינרת, אגם החולה ונהר הירדן. גם נשיא מצרים, גמאל עבד אלנאצר, הציע לבן-גוריון מיד אחרי מהפכת 1952 לדבר שלום, בלי הצלחה (עמ' 265-268).
העמדה הבלתי מתפשרת של ישראל אחרי מלחמת 1948 הוגדרה על ידי בן גוריון: "ישראל לא תדון בכל שלום שיכלול ויתורים על שטח […] המדינות השכנות אינן זכאיות לסנטימטר מאדמת ארץ ישראל […] אנחנו מוכנים לשלום תמורת שלום" (עמ' 265).
1956 ישראל יוזמת מלחמה עם מצרים. בשלהי 1965, ראש המוסד, מאיר עמית, הוזמן על ידי עבד אלחכים עומאר, סגן נשיא מצרים וסגן ראש הכוחות המזוינים לבקר בקהיר. על הביקור הוטל וטו על ידי הממשלה (עמ' 305). האם אפשר היה למנוע את מלחמת 1967? לעולם לא נדע.
1967 ישראל פותחת במלחמה במקום לנהל מו"מ עם מצרים (בדחיפה של דיין ואנשי הצבא). מעט אחרי מלחמת 1967, ישראל שלחה מגששים להסדר עם הפלסטינים בגדה המערבית וירדן. הפלסטינים היו נכונים להיכנס לשיחות על שלום, אך רק בתנאי שתוקם מדינה פלסטינית עצמאית, מחשבה שישראל אפילו לא השתעשעה בה. גם הירדנים היו מוכנים לשאת ולתת על שלום, בתנאי שיקבלו את כל השליטה על הגדה המערבית ובמיוחד מזרח ירושלים והמקומות הקדושים. המלך חוסיין אפילו ערך ישיבה עם בכירים ישראלים, אבל הסירוב של ישראל אפילו להרהר בהשבה מלאה של השטחים חיסלה את המהלך. הסיפור הישראלי של אזור ירושלים "המורחבת", ותכנית כמעט מיידית לבנייה של התנחלויות סתמו את הגולל על כל אפשרות של שלום, מאז ועד היום (Gorenberg 2006:175-176; Shlaim 2000: 264).
ב-1971 שלח אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, מכתב לשליח האו"ם, ובו הוצהרה נכונותו להסכם שלום עם ישראל (Morris 1999: 388-389). הסכמה ישראלית הייתה עשויה למנוע את מלחמת 1973, מלחמה שגבתה אלפי קרבנות, אך גולדה מאיר דחתה את הרעיון בביטול. בסוף, כידוע, מצרים קיבלה את מבוקשה בשלום, רק אחרי מלחמה שבה נהרגו אלפים.
מגששים ששלחו ערפאת ומנהיגים פלסטינים אחרים בתחילת שנות השבעים הביעו נכונות לדון בשלום עם ישראל (Aburish 1998: 134).
ב-1978 סאדאת ניסה להרחיב את הסכם השלום הישראלי-מצרי ולפתור גם את הנושא הפלסטיני; הוא נדחה על ידי מנחם בגין, שסירב לדון בכל דבר שיהיה יותר מ"אוטונומיה" פלסטינית (Morris 1999: 469).
ב-1988, חמש שנים לפני הסכם אוסלו, אש"ף הכיר בפומבי בישראל שבתוך הקו הירוק, והביע את נכונותו להיכנס עמה לשיחות (עמ' 605-610), ולמעשה ישראל היא זו שאסרה את המפגשים עם אש"ף עד 1993. עובדה שנעדרת מהסיפור הישראלי עד היום.
ב-1993, כששיחות אוסלו החלו, ערפאת ואש"ף חזרו וכתבו שהם מכירים בישראל בגבולות 1967 (זאת אומרת ב-78% מהארץ). ישראל לא נסוגה מן השטח שכבשה ב-1967, לא בהסכם אוסלו ולא אחריו, לטובת מדינה פלסטינית (Savir 1998). להפך, במהלך שבע השנים של "תהליך השלום", מפלגות העבודה והליכוד חיסלו את רעיון שתי המדינות, וכל אפשרות לשלום, על ידי כך שהכפילו את אוכלוסיית המתנחלים (מ-200 אלף ב-1993 ל-400 אלף בשנת 2000).
אריאל שרון התעלם לגמרי מהצעת הליגה הערבית ב-2002 להכרה בישראל, לשלום אזורי ולהשתלבות, בתמורה להסרת הכיבוש. הצעה עדיין מונחת על השולחן.
יאסר ערפאת, השותף הכי נוח ומשתף פעולה שהיה לישראל מעולם, והמנהיג הפלסטיני האחרון שיכול היה "לספק את הסחורה", הוצא מכלל תהליך פוליטי על ידי אהוד ברק ואריאל שרון, שהחרימו גם את יורשו, מחמוד עבאס (אבו מאזן). שניהם פשוט סרבו לקבל גושי התנחלויות, המותירים את הגבולות, המים, חופש התנועה, כל ירושלים וסביבתה והקרקעות העשירות בידי ישראל.
באמצע 2006, הכריז אהוד אולמרט על "מסמך האסירים" – בו כל הפלגים הפלסטינים, כולל חמאס, הסכימו לתכנית פוליטית של פתרון של שתי מדינות – כ"לא רלבנטי". זה היה ניסיון לחקות מסמך דומה בסכסוך אחר, אני חושב בצפון אירלנד או משהו כזה, שהביא לסיום הסכסוך שם.
בתחילת סתיו 2006 ועד ימינו אלה, בשאר אלאסד, נשיא סוריה, הציע שוב שלום עם ישראל. ראש הממשלה אולמרט הגיב באותו היום: "לעולם לא נעזוב את רמת הגולן" (הארץ, 22.8.2006).
בעוד שהפלסטינים דחפו לשלום במסגרת תכנית "מפת הדרכים" ו"יוזמת הליגה הערבית", ממשלת אולמרט המשיכה לדחוף במלוא המרץ ל"תכנית ההתכנסות" למען ישראל מורחבת ו"מדינת-כלא" פלסטינית חצי ריבונית ולא-מתפקדת; בניית התנחלויות; "סגר" כלכלי; והפיכת העם הפלסטיני לעני וכלוא ב"מכשול ההפרדה".
בינואר 2008 הצטרף ח'אלד משעל, איש הפלג המדיני של חמאס, להכרה בקו הירוק כבסיסו של פתרון שתי מדינות לשני העמים, הצעה שעליה הצהיר ראש הממשלה מטעם התנועה, אסמאעיל הניה כבר ביוני 2006.
ביוני 1990, מאוכזב מחוסר הרצון של ישראל להיכנס לתהליך שלום בעל משמעות, הצהיר מזכיר המדינה של ארה"ב, ג'יימס בייקר: "כולם שם צריכים לדעת שהטלפון של הבית הלבן הוא 1-202-456-1414. כשתהיו רציניים לגבי שלום תתקשרו אלינו". ארה"ב אפילו הרחיקה לכת ועיכבה את הערבויות לישראל כדי שתסכים לבוא לוועידת מדריד, בדצמבר 1991.
-=-=-
שמעת פעם על יוזמת שלום ישראלית???
רק על יוזמת ז'נבה, אבל זו לא יוזמה ממשלתית. כל המידע שאתה מציג משכנע אותי שישראל מעולם לא רצתה באמת בשלום. מדובר היה בססמאות ריקות כאשר בפועל דחינו את השלום. אני לא מבין מדוע, אבל עושה רושם שכך היה. ייתכן שפשוט חששנו לעשות שלום עם הערבים פשוט כי התרגלנו לראות בהם כרוצחים מחרחרי ריב. בכל זאת, היינו עם קטן ומפוחד. זה אינסטינקט לעשות שריר כשאתה מוקף באויבים.
דבר אחד רציתי לשאול: מאחר והפתרונות שאתה מציע יהיו מועילים בוואקום ללא חמאס וללא ארגוני טרור, מה אתה בדיוק מציע שנעשה בזמן שאנחנו מנסים להגיע לפתרונות אלה ובנתיים יורים בנו ומבצעים פיגועים בוואקום שיווצר?
אני לא מאמין שזה (רק) בגלל שחשבנו שהם רוצחים… זה לא מסביר למה עושים התנחלויות והורסים בתים. יש כאן עוד משהו.
אני גם לא מסכים שהפתרונות האלו דורשים שלא יהיו "ארגוני טרור". תמיד היו. כשאש"ף הציע את הצעותיו ב-88' הן נדחו בגלל שהוא נחשב "ארגון טרור" למרות שברור שאין פתרון אחר. גם "חמאס" כיום – זו אותה הדמוניזציה שעשו פעם לערפאת בשינוי אדרת. הסיסמה של ערפאת, אגב, מתחילת הדרך הייתה הרובה ועלה של זית. שים לב שמאז 2005 יש הצעות דומות מחמאס, המכירות במדינת ישראל, אבל ישראל מעדיפה את פת"ח, שבגלל שאין לו כוח פוליטי, ולכן אפשר ללחוץ עליו יותר, גם אם אין לו לגיטימציה בעם, וגם אם ההסכם שיעשו איתו יהיה כל כך נוח לישראל, שהפלסטינים לא יוכלו בסוף לחיות איתו, והוא יקרוס.
וכפי שהראיתי בפוסט הזה היה אפשר לעשות דברים אחרת, וכפי שמיכאל הראה כאן לא רק הם יורים. אולמרט בעצמו הודה לפני המבצע בחדשות סוף השבוע של ערוץ 2 שכאשר אצלנו היה שקט הרגנו מאות פלסטינים בעזה.
אגב, לגבי "טרור" צריך לומר גם כן מילה או שתיים. לפלסטינים אין מונופול על הטרור. בנימין נתניהו (1995), מגדיר טרור כ"תקיפה מכוונת ושיטתית של אזרחים במגמה לזרוע מורא, לשם מטרה פוליטית". לפי הגדרה זו הן ישראל והן הפלסטינים אשמים בטרור. במהלך האינתיפאדה השנייה למשל, יותר מ-1,000 אזרחים ישראלים נהרגו, כולל 113 קטינים, וכ-6,000 נפגעו. באותה העת נהרגו כ-4,400 פלסטינים מהתקפות ישראליות, כאשר בין 46% – 60% מהם לא השתתפו בלחימה, ובהם יותר מ-860 קטינים. יותר מ-29,000 פלסטינים נפצעו (לפי נתוני הצלב האדום הפלסטיני). כולם היו קרבנות טרור. וזה בלי לספור את כל הפלסטינים שסובלים יום-יום מהמחסומים, הפקעות הקרקע, המעצרים וכו', שברובם אינם קשורים בביטחון, אלא בהגנה על ההתנחלויות ובדרכים אליהן.
אני מציע לקבל את ההגדרה של נתניהו לטרור. לא רק ארגונים יכולים לעשות טרור, גם מדינות. זו גישה שאוסרת כל איום על אזרח שאינו לוחם, פגיעה בו בכל דרך, או הריגתו. בקיצור – להתמקד בזכויות אדם. לא כולם יודעים, אבל מדינות הן האחראיות לרוב הגדול של מעשי האלימות וההרג, והרבה יותר חשוב לדרוש מהן דין וחשבון כלפי החוק הבינלאומי, מאשר מהקבוצות שאנו קוראים להן "טרוריסטיות". כך למשל, בספרו "מוות על ידי ממשלה" טוען ר' ג' רומל (1994: 13) שכ-170,000 אזרחים תמימים נהרגו על ידי ארגוני טרור לא-מדינתיים במרוצת המאה העשרים, מספר לא מבוטל, אבל הוא מוסיף:
במהלך שמונים ושמונה השנים הראשונות למאה זו [ה-20], כמעט 170 מיליון גברים נשים וטף נורו, הוכו, עונו, נדקרו, נשרפו, הורעבו, הוקפאו, רוסקו או הועבדו למוות; נקברו חיים, טובעו, נתלו, הופצצו, או נהרגו בכל אחת מהדרכים הרבות של ממשלות לגרום את מותם של אזרחים וזרים לא חמושים וחסרי ישע. ואפשר שמתו עד כ-360 מיליון בני אדם.
וזה לא כולל את זאיר, בוסניה, סומליה, סודאן, רואנדה, ממשל סדאם חוסיין והשפעת הסנקציות של האו"ם על האזרחים העיראקיים, ורציחות בחסות מדינות – שאירעו אחרי שרומל אסף את נתוניו. זה גם לא כולל את כל האמצעים, שמשתמשות בהן מדינות, שאינם מובילים בהכרח למוות: עינויים, כליאה, רדיפה, הריסת בתים, הרעבה מזורזת, איומים וכל השאר. בעוד ש"טרור מלמטה" הוא לא חוקי, לא מוסרי ונורא, הוא מחוויר לעומת ה"טרור מלמעלה" של מדינות, ובכללן ישראל. זו הסיבה שבגללה אנחנו לא צריכים להאשים, אלא לגרום לצדדים לקחת אחריות על מעשיהם במסגרת זכויות האדם והחוק הבינלאומי.
ולסיום, אני רוצה להזכיר שדעת הקהל הפלסטינית הייתה דווקא בעד ריסון האלימות כלפי אזרחים. הסיבה העיקרית מאחורי ה-הֻדנַה (הפוּגה) של החמאס ב-2005 הייתה הצורך להתחשב בשאיפות של הציבור הפלסטיני, אשר תמך באופן כללי ברגיעה ובפירוק הקבוצות החמושות (Center for Special Studies 2006). (נכון, ההודנה מפיגועי התאבדות בישראל החזיקה שלוש שנים, עד הפיגוע בדימונה ב-2008, אבל אי אפשר לומר שדעת הקהל הפלסטינית היא לגמרי פנאטית ובעדם).
Sorry I haven't followed the comment thread in Hebrew, but I think that the jig is up. The NY Times and Time Magazine have each devoted their editorial page or a cover story to the failure of the war. It's only a matter of time before Israel is forced to realize this is yet another failed military adventure.
שוב – כיצד אתה מציע שישראל תגן על עצמה בהינתן המצב בו אנחנו מסירים את המצור ומאפשרים קצת אוויר לנשימה עבור הפלסטינים? אני מסכים איתך שהמצור עליהם מייצר את האלימות, אבל איך נוכל להתגונן מהאלימות שבכל זאת תשאר אחרי שנעזוב?
התשובה הקצרה:
צריך לדעת שאין דבר כזה ביטחון של 100%. לכל ניתוח כירורגי יש סיכונים ותהליכי החלמה כואבים, אבל עדיין מבצעים אותם. במובן הזה, התהליך שבו יצרנו את הפליטים, ועשינו כיבוש/מצור עשרות שנים, לא יכול להיות הפיך. לכל התהליך של הבראה יהיו השלכות קשות וכואבות. אבל בלי שתוציא את הקליע מהאיבר המדמם, הזיהום לא ייגמר, גם אם כל הזמן תחליף תחבושות ונוגדנים. זאת אומרת, התשובה שלי היא שגם אם זה יהיה מסוכן, זה בלתי נמנע כדי להציל את עתיד יושבי הארץ כולם.
התשובה הארוכה:
הספינות שנכנסו לעזה הן דוגמה טובה לתשובה. ישראל יכולה ורשאית לבדוק במים הבינ"ל שאין אמל"ח, אך איננה מורשית למנוע כניסה ויציאה של ספינות/מטוסים/אזרחים/ציוד רפואי ומשלחות בינ"ל אל ומן הרצועה. לא בים, לא באוויר, לא ביבשה ולא במנהרות. למנוע, למשל, הכנסה של חלפים למכונות בבתי חולים, מלט, מסנני מים וכדומה – אסור. גם אסור לכלוא את האנשים שם, בלי שיוכלו לצאת ללימודים בחו"ל (החל מסטודנטים וכלה ברופאים). ישראל יכולה גם לפתח צבא שהוא מגננתי, במקום התקפי (בלינק שהפניתי אליו קודם: יירוט של רקטות, טילים, מטוסים, טנקים וכו', במקום מטוסים, מסוקים טנקים וספינות, המחייבים פעולה התקפית).
גם מהלכים מגננתיים מותרים, אבל רוב המהלכים של ישראל הם סנקציות תוקפניות, ולא מתגוננות. לאסור כל ציוד וכל תנועה זה מיותר. ובכלל, מה שדרוש, לצד הפסקת המצור, זה לא יותר צבא, אלא יותר כוונה לתת להם חירות הוגנת בטווח הארוך, ולנסות לרכוש את אמונם בכך. דרוש שינוי בהלך המחשבה. למשל: להתחיל לדבר עם חמאס, להתחייב בלוח זמנים ליציאה לקו הירוק, לאפשר לפלסטינים לקבל טיפול רפואי בישראל, לפצות נפגעים אזרחיים, לאפשר להם לעבוד בישראל (ובהמשך אף לייצא אלינו מוצרי תעשייה ולעבוד גם אצלם), לשחרר אלפי אסירים (לא סתם עשרות או מאות פתחאווים), להוריד מחסומים (למרות הסיסמאות מעולם לא הורדו, רק הועברו) וכו', לשנות את כל הטון המיליטנטי של הפנייה אליהם באלג'זירה וכד' (ועוד על ידי דוברים במדים). לא רק הפלסטינים מתעצמים בנשק, לצערנו, גם ישראל וסוריה, ובעצם כל אחד. זו לא עילה לכבוש ולשלוט ולהקים התנחלויות.
במילים אחרות, צריך לחזר אחרי ההמונים, ובמיוחד במעשים ולא רק בדיבורים. זה מה שעשה סאדאת משך שלוש שנים בסוף שנות השבעים, מתוך מטרה לנסות ולרכוש את אמון הציבור הרחב בצד השני, כדי שלא רק יחתמו משהו על סיום המלחמה שאיננו שווה את הנייר שעליו הוא חתום, אלא כדי לשנות את הלך הרוחות, להפחית שנאה, לייצר הזדמנות לחירות, שגשוג ושיתוף פעולה. סאדאת היה מאוד לא פופולרי במצרים (ועודנו), אבל הוא עשה את הדבר הנכון ביותר למצרים. בטווח הארוך, אם זה ייגובה במעשים ויצליח, זה מה שיסיים את הדברים.
בסיס הפתרון ארוך-הטווח יהיה חשוב פחות כשיהיה אמון. צריך להסכים שהאינטרסים שלנו משותפים, ושכולנו רוצים הסכם שכולם יכולים לחיות איתו, לא שרק ישראל מרוצה ממנו, ולפלסטינים זה קצת פחות גרוע.
אגב, חלק גדול הפלסטינים מוכנים לכוח שיטור בינ"ל בשטחים, כל עוד תהייה להם חירות וישראל תעוף משם. ישראל מתנגדת.
(1)למה ישראל מתנגדת?
יש להגיד שאני משוכנע מהתשובה שלך ומוצא אותה מספקת.
(2) הייתי רוצה לדעת מה דעתך על כך שנכתב בידיעות אחרונות השבוע שהשלום שלנו עם מצרים תלוי במובארק וגם הוא יכול ללכת פייפן אחרי שמובארק ילך.
(3) שאלה נוספת ויותר חשובה: כיצד תורמים להבאת הפתרון שאתה מציע? כיצד זוכים ללגיטימציה בציבור שמאמין באמת ובתמים שמי שלא נלחם בכל הכוח בפלסטינים הוא בוגד (יצא לי לשמוע אפילו מטוקבקיסט בפייסבוק שאחרי שיטפלו בפלסטינים, יטפלו באנשים כמוני שלא רצו להלחם. העליתי בנפשי את האופציה של תאוקרטיה ישראלית, בה "בוגדים" הם כל אלה שאינם מנויים על המיליטנטיות הבריונית והמטומטמת של האספסוף)
תודה על המשוב. אפשר לעשות שעת קבלה… D: סתם, אני חושב שהדיון הוא חשוב. רק מספרתי את השאלות שלך כדי שיהיה לי קל יותר להשיב:
(1) לדעתי, התשובה היא אבו מאזן. קל יותר "להמליך" מנהיג בובה, כמו שרצינו לעשות פעם בלבנון. מישהו שיהיה מוכן לכל התנאים הלא-סבירים שלנו. הרבה פלסטינים יגידו ש-"עבאס וכיל ללאח'תלאל" (אבו מאזן הוא סוכן של הכיבוש). ובמיוחד כאשר ממשל בוש הוא נוח ותמך בכל המהלכים של שרון-אולמרט, ותבע תביעות רק מן הפלסטינים (הפסקה מוחלטת של כל התנגדות, לפני כל שינוי במדיניות הכיבוש וההתנחלות).
(2) עד כמה שאני מבין בזה, זה נכון שהמשטר במצרים הוא דכאני, ואיננו על דעת רוב המצרים, גם ביחס לאסלאם, גם לארה"ב וגם ביחס לישראל. שלטונו מבטיח להם עשרות שנים שגשוג, וכל הזמן הם מקבלים רק ניצול. אני חושב שעדיף, גם שם, לפנות אל ההמונים בשפה מכובדת ולא מאיימת, וגם לפעול כמי שיש להם אינטרס לעשות שלום, ולא כמי ש"עושה טובה". אפשר בהחלט גם לומר שיש לזה קשר להתנהגות שלנו (ושל ארה"ב) כלפי לאומים ערבים אחרים, כמו הפלסטינים ולבנון. ובלי קשר למובראכ ישירות – אני חושב שצריך לעודד את נפילת כל המשטרים הדכאניים. לא רק בטיבט, אלא גם במקומות שבהם המשטר נוח לנו כרגע, הסבל שלהם כרגע (ובהמשך) הוא סיבה מספיקה, ואם לא די בכך, הרי שאלו משטרים שלעולם אינם עושים טוב לבני עמם.
(3) הדרך ארוכה, אך אפשרית. חשוב על זה: עד שנות העשרים לא יכלו נשים להצביע בארה"ב, ועד שנות השישים לא היו זכויות שם לשחורים. היום המועמד לנשיאות הוא שחור, אחרי שניצח אישה (ושמרן). יש אפשרות לעשות שינוי לטובת חברה פרוגרסיבית יותר, אבל זו דרך ארוכה. היית מעלה בדעתך ראש ממשלה ערבי אצלנו? כמו כן, לשמחתנו יש הרבה גורמים שאפשר ללמוד מהם על איך הם עשו את השינוי הזה, בעיקר בארה"ב, אך לא רק. אמצעי מרכזי ששולטים בו הקונסרבטיבים, גם בארץ, הוא השיח. עולם המילים והדימויים שממנו נגזר כל ההסבר של המציאות. הנה קבוצה שמנסה לשנות זאת למשל בירושלים ורוצה להתרחב: http://groups.google.com/group/nzoagada
כעצה פרטית: המשך להישמע. נסה להיות מנומק, סובלני, סבלני ורהוט יותר מפעם לפעם.
לעמוד מנגד או להיאלם בטח לא יעשה את זה קל יותר. המאבק לחברה פרוגרסיבית חייב להיות משותף ולכלול כמה שיותר זרמים שונים. זה קשור לזכויות חברתיות, סביבתיות, לאומיות, מוצא, להט"ב, זקנים ועוד. עלינו לגלות סולידריות גם לחלשים אחרים שלא התייחסנו אליהם מספיק עד היום. להזדהות עמם ולעזור להם במאבק למקום שיהיה של כולנו. מקום שהוא מכיל ולא מדיר. מעודד הידברות ולא אלימות (בתוך הבית וכלפי חוץ). אני לא פלסטיני ולא מזרחי ולא זקן ולא הומוסקסואל ולא פליט ולא אישה – ועדיין יש לי תפקיד ביצירה של חברה טובה יותר. כמו שאומר השיר –
קודם לקחו את הקומוניסטים, ושתקתי, כי לא הייתי קומוניסט.
אח"כ לקחו את הדמוקרטים, ושתקתי, כי לא הייתי דמוקרט.
אח"כ לקחו את האיגודים, ושתקתי, כי לא הייתי בשום איגוד.
אח"כ לקחו את היהודים, ושתקתי, כי לא הייתי יהודי.
וכשבאו לקחת אותי – כבר לא נותר מי שישמיע קול.
ולגבי איומים – אילולא היו הראיונות שלך משמעותיים, ואלמלא היית באמת מאתגר אותם, לא היו מאיימים עליך. אל תחשוש מזה. ראה בכך עידוד.
מזכיר לי את זה:
אסור להרוג אזרחים תמימים. אז בוא נקרא לזה "מלחמה" ואז זה יהיה מותר (כי במלחמה כמו במלחמה). רגע, אז גם מותר להרוג את האזרחים התמימים שלנו?
טוב נו, אבל זה החמאס שמביא את זה עליהם, על האזרחים. הטיל שאנחנו יורים על בית מיושב הוא לא באחריותנו, אלא אשמת החמאסניק שמסתובב שם, ויורה.
לפי הטיעון העמוק והאינטיליגנטי הזה, מה בדיוק לא בסדר בירי של החמאס על אוכלוסיה אזרחית? הוא לא עושה את זה בשביל הכיף. אין לו ברירה אלא לעשות את זה, הממשלה הישראלית מביאה את זה על אזרחיה. הוא רק רוצה שנפסיק את הכיבוש. וגם שכחנו ש"במלחמה כמו במלחמה"?
רונן, עניתי על זה כאן: https://eyalniv.wordpress.com/2009/01/08/antiwar21/
פינגבאק: Everything Counts » למה זה קורה לנו? (2)
פינגבאק: לא צריך אפילו לתת הוראה « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: העובדות על עזה שאנחנו אוהבים לשכוח « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: מה זה בדיוק אומר “לעשות את כל מה שצריך”? « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: סיכום ביניים: המלחמה שאפשר היה גם בלעדיה (המיטב) « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: פוסט של אחרי מלחמה « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: פוסט של אחרי מלחמה25 « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: אתיקה היא לא חופש אקדמי « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: אם אין כיבוש על עזה, למה נעצרה הספינה? « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: עבודה שחורה » השמאל לא עתיד לחזור לשלטון
פינגבאק: קטעים מוערים מיומנו של עכברוש מסומם»ארכיון הבלוג » למה טוהר הנשק הוא כנראה אות מתה
פינגבאק: חשבון נפש: אולי בכול זאת צריך לחשוב על מה שעשינו שם? « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: מוות לערבים: כך מנסה ישראל לזרז את סופו של הפלסטיני הממוצע « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: למה כולם מצדיקים את התסבוכת בלב ים? ובעצם גם כל דבר אחר… « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: למה ליברמן ו"אם תרצו" מצליחים כל כך? « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: אז מה את/ה מציע/ה? « כולם מדברים על שלום
פינגבאק: המראות הקשים מסוריה והצביעות הרגשית | אמת מארץ ישראל