פידים:
רשומות
תגובות

יום הכיפורים דורש מאיתנו להימנע לרגע מן האינסטינקט האנושי והמובן כל כך, שגורם לנו לחשוב על עצמנו כצודקים, ולהתענות ליום אחד במחשבה כנה – שאולי טעינו. בהמשך לפוסט לימים הנוראים, בואו ננסה לעשות זאת על המתקפה על עזה. כפי שכולנו מבינים בוודאי, לא חייבים להסכים על המלחמה, כדי לדון במה שקרה בה. יש הרבה מאוד אפשרויות בין "לא להילחם אף פעם" לבין "הכול מותר כשנלחמים". זאת אומרת, שגם אם ויתרנו לרגע על השאלה "האם המתקפה הייתה הפתרון היחידי ו/או הטוב ביותר" – עדיין יש עלינו לשאול את עצמנו -

"האם כול מה שהתרחש במסגרת הלחימה היה הכרחי ובלתי נמנע?"

 עכשיו, זאת לא שאלה שהיא רק של "יפיי נפש" (למרות שביום הכיפורים זאת המטרה המרכזית), אלא יש לה גם חשיבות אזרחית עצומה. קודם כל, "פשעי מלחמה", מושג שנולד בעקבות זוועות מלה"ע השנייה, הם אסון לכול האנושות וחובה על כולנו לעשות כול מה שאפשר כדי לחזק את החוק הבינ"ל. שנית, מתוך הרצון לחיות באזור שהוא זר, וכרגע גם עוין, יש לנו עניין לא-להחמיר ואף להקטין את השנאה והמלחמה. לכן, תמיד טוב לנסות ללמוד כיצד להימנע ממה שהיה מיותר.

זאת אומרת, עלינו לשאול (א-) מה מיותר/אכזרי/פרוע/פושע במלחמה כזאת, ו-(ב-) האם הדברים אכן התרחשו.

א – ממה אפשר היה להימנע?

לפגוע בבתי ספר ובתי חולים זה לא הגנה עצמית

זה כמובן לא משכנע את העולם, אבל האם אתם מאמינים לזה?


נסו להשיב לעצמכם מתוך חשבון נפש מחמיר -  האם היה באמת צורך להשתמש בנשקים ה"בלתי-מבחינים" בין אזרחים ולוחמים? כמה בני אדם חפים מפשע היו יכולים להינצל מהפגיעה? מדוע עלינו למנוע מים וחילוץ רפואי? מה היינו דורשים אילו היינו אנחנו תחת מתקפה זאת? כיצד מניעת בריחה של פליטים מאזורי הקרבות ניתנת להצדקה? האם זה שירת את מטרותינו נכונה להרוס את התשתיות המעטות שהיו להם? האם זה בסדר, מכול סיבה שהיא, לפגוע בבתי חולים ובבתי ספר שצריכים לתפקד במהלך, וגם אחרי, הקרבות? האם, בכול אמתלא שהיא, נכון היה להתעלם/להכחיש/להצדיק מקרים שהגיעו לידיעתנו, שבהם מתוארת ולו רק אפשרות של  ירי על חפים מפשע (משעמום/נקם/תסכול/כדי להשליט טרור), כמו העדויות במכינת רבין, "שוברים שתיקה" והאווירה שהצטיירה מחולצות החיילים והגרפיטי? האם מפעל הסתרה, הכחשה והדיסאינפורמציה כלפי התקשורת המקומית והעולמית, פועל לטובתנו, במיוחד כאשר העיתונאים הם היחידים שיכולים לדווח לנו, האזרחים, מה קורה שם, כדי שנוכל להחליט ולהשפיע – מה בסדר ומה פסול.

ועתה -

ב – האם הדברים התרחשו? מה בעצם ידוע לנו?

יודעים ומצדיקים, יורים ובוכים.השאלה הזאת מצריכה איסוף פרטים דקדקני וזהיר, שמובא להלן, בעיקר נוכח הקושי לאסוף נתונים תחת האיפול הצבאי שהוטל על הקרבות. מכול מקום, מעניין לגלות שכמעט כל מה שמתגלה כעת היה ידוע עוד במהלך המלחמה. חרף ההפקה הצה"לית, שהתנהלה כמעט ללא דופי, שבמסגרתה הוצאו הכתבים מהרצועה והיא הוחשכה לחודש ימים, ולמרות שאסרו על העיתונאים לדבר עם החיילים (כגון מפקדים שהתפארו על כך שבתיה"ח מלאים עד אפס מקום) – בכול זאת – הרבה ממה שמתפרסם מאז המלחמה – כבר ידענו עוד במהלכה ו(ברובנו) התעלמנו או הכחשנו או הצדקנו. באופן טבעי, אז איש לא רצה לשמוע. זה לא שלא ידעו – לא רצו לדעת. חלק גם לא רצו להאמין, וחלק עדיין לא רוצים להאמין. רבים גם טורחים להצדיק את המעשים, או לראות בהם "עשבים שוטים" (כידוע, עשבים שוטים שלא משמידים אותם משתלטים על הגינה כולה). אבל עכשיו זוהי שעתה של האמת ושל חשבון הנפש. השתיקה איפשרה זאת ומישהו צריך להודות בפשעים ולשאת באחריות.

מצד שני, זהו פוסט שיכול היה להימנע. אילו רק היו די אנשים שמקשיבים.


מה אפשר להציג שעוד לא הצגנו, כדי שהשאלות יישאלו?

מה קרה בעזה? דעו מה להשיב -

ירי בחפים מפשעשימוש בנשק פסול
מניעת ציוד הומניטרינזק מיותר לרכוש פרטי
פגיעה בצוותים ומתקנים רפואיים • הספין: מי יזם ומי הגיב?
הספין: כמה באמת נהרגו?התגייסות תקשורתית והשתקה ציבורית
קוצר הרואי הדיפלומטי, הדימוי העולמי והיעדר אסטרטגיה


אמרנו (כאן וכאן למשל) – שיורים באזרחים בשיעור יוצא-דופן בכוונה או ברשלנות (פשע מלחמה, טרור).

הצבא טען -  "כשחוטבים עצים עפים שבבים". רובם משתתפים בלחימה, ואם אזרחים נפגעים זה בגלל החמאס.

בסוף מסתבר ש…
 

    נעם קסטל, מכתבים למערכת, פי האתון 68, 19.4.09 (שבועון הסטודנטים של אגודת הסטודנטים באונ' העברית) עמ 2 - לחצו להגדלה

1. חיילים מספרים

(( הערה: הלינק של שוברים שתיקה הוא אל כתבת הבי.בי.סי., כי בוויינט ואנרג'י העדיפו לתת יותר מקום לתגובה של דובר-צה"ל מאשר לעדויות. כמובן שהדו"ח לא חושף את מקורותיו (בד"כ) לפני כולנו, והביקורת הצבועה של צה"ל מטופשת, כאילו העיתונות לא משתמשת במקורות חסויים כל הזמן, וכאילו הוידאו של המעידים (וכאן-2 וכאן-3 וכאן-4) לא מספיק, במיוחד לנוכח השתקת החיילים. תשפטו בעצמכם. ))
 
2. עדויות מעזה ודו"חות

3. צה"ל מודה ומשנה גרסאות:

מסקנה:

תולדות השליטה הישראלית על הפלסטינים רצופות בעדויות שהישראלים לא האמינו להן וטענו שהן שקריות או גוזמאות. למשל: עינויים בחקירות השב"כ (שבסוף הודו בהם-א"נ), הקמת התנחלויות על אדמות פרטיות (שנחשפו למשל כאן וכאן-א"נ), תנאי מעצר ומאסר משפילים וקשים (שהצלב האדום מגבה-א"נ), הרג אזרחים והתעללויות באינתיפאדה הראשונה (שהתבררו כנכונים-א"נ) [...]. מאוחר מדי, הופיעו עדויות ומסמכים שהוכיחו שהפלסטינים אמרו אמת. המפתיע הפעם, אם כך, הוא שעדויות החיילים התחילו לצאת מוקדם, יחסית‎.   עמירה הס


אנחנו אמרנו שיש שימוש בנשק אסור (פשע מלחמה).

 
בצה"ל אמרו - שהכול לפי הספר.

ממצאי משלחת מומחי הרפואה העולמיים. המדידות, הבדיקות ודגימות המעבדה אימתו את העדויות.

ממצאי משלחת מומחי הרפואה העולמיים. המדידות, הבדיקות ודגימות המעבדה אימתו את העדויות.

בסוף מסתבר ש…

 


אנחנו אמרנו – שהורסים בתים, חוות ומפעלים של אנשים תמימים ובכמויות עצומות.

 

אמרו לנו: שאנחנו מסייעים לאויב, ואין ברירה, כי תמיד יורים משם.

והיום מסתבר ש…

 

"אני בהחלט מופתע מכך שבישראל הצליחו לקרוא בכזאת מהירות דו"ח משפטי דקדקני בן 570 עמודים, והצליחו לדחות את כולם בכזאת נחרצות" - ריצ'רד גולדסטון, שופט עליון, עטור פרסים בינ"ל, העומד בראש וועדת החקירה הבינ"ל של האו"ם לחקר המתקפה על עזה.

    


 

אנחנו אמרנושהפרסום שקרי – וכבר שנה וחצי שלא נותנים להכניס מזון ומוצרים חיוניים, חלפים לציוד רפואי ותרופות, וגם אחרי המלחמה. (ושיש מסחרה כלכלית על חשבון בני האדם שבעזה).

אמרו לנו – "צה"ל הוא הכי מוסרי בעולם, וכול הזמן יש סיוע הומניטרי". חוץ מזה, מאז "ההתנתקות" אין לישראל חובות כלפי האוכלוסייה האזרחית בעזה (למרות שיש מצב מלחמה ויש המצור, ושנמנעת אפשרות המילוט).

 

עכשיו מסתבר ש…

  • המוצרים שאסור להכניס לעזה, דגימה קטנה

    המוצרים שאסור להכניס לעזה, דגימה קטנה, לפני שהדלעת נאסרה גם כן.

    יש מצור, וכול הזמן היה מצור.
    • ארה"ב במסר חריף לישראל: הפסיקו לעכב סיוע לעזה (אגב, הניסוח כאן מדויק מאוד. כמו עם חולים ובקשות הומניטריות מיוחדות לצאת, גם בבקשות של הכנסת סחורות – הצבא והשב"כ בד"כ לא שוללים ולא מאשרים, אלא משאירים את הסטטוס "בטיפול" משך חודשים רבים. כך אי אפשר לומר שהם מונעים כניסה ויציאה של הבקשות ההומניטריות, בעוד שבפועל זאת ישראל מונעת זאת. ר' למשל את סטטוס הבקשות להכנסת סחורות לעזה).
    • רק חודשיים אחרי המלחמה: הממשלה החליטה לאפשר העברת מזון לרצועת עזה ללא הגבלה (זאת אומרת – רק עכשיו. עד עכשיו לא כול המזון התאפשר). בפועל – עדיין יש מחסור חריף במוצרי יסוד, ובעיקר בזמינות של מטהרי מים למים נקיים. עד עכשיו, עדיין, הכנסת ציוד רפואי איננה מתאפשרת, וגם לא יציאה של רופאים וסטודנטים, או כניסה/יציאה של מלט, משלחות באופן חופשי וכו'. עזה עדיין נתונה בכיבוש ישראלי מהים, האוויר, היבשה, שטחים אסורים לתנועה, גלי הרדיו, הטלפונים, הגבולות ומרשם האוכלוסין. לעומת זאת, החקלאים הישראלים דווקא חזרו "לייצא" לעזה. אגב, ההבטחה חזרה על עצמה כאן, אבל בפועל זה המצב.
    • ישראל עוצרת ספינות של סיוע הומאניטרי.
  • productsתוצאות המצור: פשעים נגד האנושות -
  • ואם לא די בכך – צה"ל מודה בגזל משאבי רצועת-עזה
  • ותחקיר מדהים ונדיר באיכותו על דיאטה, אינטרסים כלכליים ועוד ועוד..

"כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר." (דברים כ' פסוק יט').  


אנחנו אמרנו: צה"ל הפר את הפסקת האש, וגם ממשיך לירות אחרי המלחמה.

ניסו לגרום לכם להאמין ש"נשבר לנו להבליג וצריך לעשות מעשה!"

ומסתבר ש…

  • צה"ל הוא שסירב לחדש את הפסקת האש (שגם אותה היה הראשון להפר, בגלל שלא עמד בהסכם המעברים ולו לשנייה אחת).
  • צה"ל הפר באופן סיסטמטי כל רגיעה ברצועה. מנתוני משרד החוץ הישראלי עולה כי רק ב-8% מהמקרים הפלסטינים הם שהורגים ראשונים, וכי בהפסקות של שבוע ויותר ישראל אחראית ל-96% מחידושי האלימות, ובהפסקות של שבועיים ויותר ל-100% מהם. קרי – חמאס יכול לשלוט בירי הרקטות לא רע, וישראל בוחרת לחדש את האלימות כל פעם.
  • צה"ל מבליג?! למעשה מאז "ההתנתקות" ועד "עופרת יצוקה", חוץ מעשרות פעולות "קטנות" ביצע צה"ל חמישה מבצעים משולבים גדולים לפחות ברצועת עזה (לפחות 600 בני אדם נהרגו בהם, ושיעור גדול מהם אזרחים; המספר לא כולל את נסיבות המצור, ולא כולל כ-1200-1600 שנהרגו ב"עופרת יצוקה"). לצורך השוואה:  מאז יוני 2004 ועד ינואר 2009, כולל "עופרת יצוקה" – נהרגו 19 ישראלים, אזרחים וחיילים, מרקטות שנורו מרצועת עזה.
  • בסיום המלחמה, מזכ"ל האו"ם: ישראל מעכבת הפסקת האש.
  • צה"ל ממשיך לירות, גם אחרי הפסקת האש. למרות שצה"ל יצא מהרצועה ב-21 בינואר, הוא פעל באופן אקטיבי בשטח רצועת עזה (בעיקר "הפצצת מנהרות"), כמעט תמיד בתגובה לירי לכיוון ישראל (תמיד ללא נפגעים), לפחות בתאריכים הבאים: 28.1.09, 29.1.09, 9.2.09, 18.2.09, 19.2.09, 25.2.09, 26.2.09, 11.3.09, 12.3.09, ובאפריל תקיפת מבנה, לא כתגובה. (הנתונים מאתר דו"צ, ולכן אין מידע על הנפגעים הפלסטינים, אך ברובם נהרגו פלסטינים. היו כמובן גם אח"כ, אבל עייפתי מלהכניס לינקים). במילים אחרות, קשה מאוד לומר גם עכשיו ש"צה"ל מבליג על ירי מהרצועה". אפילו הלילה (ועוד מעגל-דמיים נפתח).
  • גם כיום: יורים על חקלאים. הם גם מכינים את ההרפתקה הבאה, ומאמינים שהיא איננה תלויה בהם.

 


 אנחנו אמרנו: שיורים על צוותי חילוץ ומרפאות.

התעמולה אמרה - שאנחנו מגזימים ומשקרים.

 

בצה"ל אמרו שלא יורים באמבולנסים. הממצאים הראו אחרת.

בצה"ל אמרו שלא יורים באמבולנסים. הממצאים הראו אחרת.

מסתבר ש…

מצד שני, חלפו כשמונה חודשים מאז המלחמה, ועדיין לא הובאו כל ראיות לשימוש במתקנים רפואיים כמחסה ללוחמי/מנהיגי חמאס.

נו, ואחר כך היו מי שהופתעו שהעזתים לא באו למרפאת התעמולה הישראלית…


אנחנו אמרנו – שיש מספר עצום של הרוגים.
 

אמרו לנו – שזה מוגזם, זיוף ורמאות של החמא"סניקים השטניים.

אטימולוגיה עממית על עופרת יצוקה

אטימולוגיה עממית על עופרת יצוקה


והיום מסתבר ש…

 


אנחנו אמרנו – שה"מבצע" יוצר נזק תדמיתי חסר תקדים ובלתי הפיך לישראל

אמרו לנו – אם מצרים איתנו, כל העולם איתנו. ואתם מגזימים. ואין ברירה.

והיום מסתבר ש…


אנחנו אמרנו - שיש השתקה מלמעלה, והתגייסות של התקשורת.

אמרו לנו – שטויות, אפשר לראות היום מלא ערוצים. ובסוף הם נכנסו, לא?

 

ובכן, עם קצת מרחק מתברר ש…

•  •  •

מעל לכול ספק סביר

עכשיו בא דו"ח בעל משמעות עולמית, אבל את הממשלה העקשנית נראה שאין משהו שיכול להזיז. אפילו אם לוועדת החקירה ימונה ציוני נלהב. נזכיר שבמהלך המלחמה התגובה הנפוצה ביותר לכול "התרעה בשער" הייתה "תתבייש/י/ו!". כאילו מטיפים למתריעים מוסר הורי-סמכותי, ומעדיפים לא לשמוע. כמו הורה עקשן שצועק על הילד שלו "אל תענה לי!", וכאילו לצועקים כבר יש בידם את כל המידע הבלתי-מעורער. כול ביקורת עניינית או גישה מוסריות (רחמנא לצלן) נתפסת כפראייריות ונאיביות. ובכן, עם כל הצער שבדבר, עלינו לומר – לא המצאנו את פשעי המלחמה, דיווחנו עליהם!

כך היינו יכולים להפסיק את ירי הקסאם מבעוד מועד. 
מבצע לחיזוק הקיצוניים. 
דיספרופורציות הן האיום האמיתי של ישראל. 
בעצמנו יצרנו את עזה.

 

אז את המלחמה של מי נלחמנו? של ציפי לבני שאמרה ש"הסדר ימנע שלום"?! ובמלחמה הבאה, אולי נילחם את זאת של ליברמן שאומר ש"שלום=בזבוז"?! האם התקדמנו בעקבות ההרג, ההפרזה  וההרס? האם אין מקום לעצור, לחשוב, ולהרהר במעשינו. אוקיי, יצרנו לעצמנו תדמית של בריון, על כך אפשר להסכים, אבל האם היא טובה לנו ו"מוכיחה את עצמה", או שבעצם השקט הוא זמני (ומי יודע איך יראה הסיבוב הבא)? יכול להיות שהשקט נובע משינוי מעמדה של ישראל. זאת אומרת, מצד אחד ישראל לא יכולה עכשיו לעשות כל מה שהייתה רוצה, בגלל ההידרדרות במעמדה בעולם, ומצד שני – חמאס לא רוצה להיות זה שיוציא אותה מהבוץ ויהפוך אותה לקרבן. לכן, בחמאס חוזרים ואומרים שוב: הפסקנו לירות – עתה חזרו לגבולות 67'! (דברים שהם אמרו עוד קודם ל"מבצע"), ובזירה הבינ"ל מבקשים לשתפם.

עתה, בימים של חשבון נפש – האם נסתפק ב"תחקירי צה"ל" שגורסים שהיו רק "מקרים בודדים"? האם בכלל ראוי שארגון יחקור את עצמו?

אתם יודעים מה, prove me wrong: אפשר לטעון, שהמערכה המיותרת על עזה הנצורה (עוד לפני שליט וכו') לא באה להציל את שדרות והסביבה (שהפכו בני ערובה של מדיניות המצור על עזה), אלא באה כדי לגבות מחיר, להעלות מורל וכנקמה, תוך הרס בתים ורכוש, פגיעה ורצח רחב היקף של אזרחים שנמנעה מהם האפשרות לברוח, וכול זאת בכוונה, ברשלנות, משעמום או מאילוץ, ובראש זקוף. אם הטענה הזאת לא נכונה, אפשר להוכיח אותה בכול רגע ולדרוש לבצע חקירה בלתי-תלויה שתחשוף – מה קרה שם – ושתוביל לכך שמישהו ייתן  את הדין על מה שלא היה ראוי.

נועם שליט מעיד בפני וועדת גולדסטון בג'נבה, אחרי שישראל סירבה לשתף פעולה

נועם שליט מעיד בפני וועדת גולדסטון בג'נבה, אחרי שישראל סירבה לשתף פעולה

יהודים רבים רואים בתקופה שבין ראש השנה ויום הכיפורים זמן לחשבון נפש ובדיקה עצמית. אבל יש כאלו המשתיקים את הבעיות בתחושת צדק היסטורית, ומונעים השתפרות, למידה וחקירה עצמית לגבי מה שעשו החיילים בעזה.

למעשה, המידע היה פה כל הזמן. קודם היו אלו עדים פלסטינים שאמרו את הדברים והשתקנו אותם. אחריהם באו חוקרים מומחים מכול העולם, ומארגונים בעלי שם, וארגונים ישראלים, וגם אותם היסינו. אחר כך גם החיילים עצמם אמרו את אותם הדברים בעדויות וידאו מצולמות – ואפילו להם סרבנו להאמין, ונמנענו מלבדוק או לטפל במפלצת. בישראל העדיפו להכחיש ולהכפיש.

עתה מגיע תורה של וועדה משפטית לבחינת פשעי-מלחמה, שהשלכותיה פליליות. אילו היינו מאפשרים בדיקה עצמאית, לא היה לה מקום, אך ישראל הרשמית, ביהירותה, סירבה להקים וח"ק. היא גם התעקשה להחרים את הוועדה ששלח האו"ם, ובמקום זאת התחילה להפיץ עליה שקרי תעמולה זולים של משטרים אפלים. בחיי… במשרד החוץ טענו כך: "[הדו"ח] נכתב ע"י אנשי או"ם ערבים על בסיס 'קטעי עיתונות פלסטינית'". הם גם הוסיפו שהישראלים שהעידו "זכו ליחס מזלזל". מדובר בעצם בשני שקרים: מי הכותבים ומה היה היחס לעדויות עצמאיות הישראליות.

האמת היא שנועם שליט, שנסע לג'נבה באופן עצמאי, אמר אחרי עדותו: "התרשמנו כי חברי הוועדה הבינו את הכאב והצער שלנו" ושתי חברות הוועדה הביעו את הזדהות איתו. גם ד"ר סידרר, שנפצעה מרקטה, מספרת כי גולדסטון אמר לה באמפתיה בתום עדותה: "אל תתנצלי לפנינו על הכאב שלך, אנחנו שותפים לו. חשוב שהסיפור שלך יהיה ידוע לכל הצדדים", וכי חברי הוועדה נמנעו מלהציג לה שאלות.

חברי וע גולדסטון מסיירים ומתרשמים בעזה, ואחכ גם בשדרות

חברי וע' גולדסטון מסיירים ומתרשמים בעזה, ואח"כ גם בשדרות

שנית, וועדה משפטית לא יכולה להסתמך על נתונים מפוקפקים. (אפשר להתרשם ממקורותיה הרבים והמגוונים של הוועדה, כפי שהם מתועדים בדו"ח המשפטי הדקדקני המלא). הדו"ח כולל גם התייחסות נרחבת גם לטרור שהטיל חמאס על תושבי הדרום (ובעצם רוב הדו"חות, ועל העזתים).

שלישית, חברי הוועדה אינם ערבים. מדובר באנשי מקצוע בעלי ניסיון בינלאומי ופלילי רב-מוניטין. גולדסטון שימש כתובע בביה"ד הבינ"ל לפשעים ביוגוסלביה וברואנדה, ועמיתתו השתתפה בוח"ק הבינ"ל בדרפור. עתה ישראל מצטופפת לצידן על הספסל המפוקפק, ומצטרפת לקורות החיים שלהם. ובכול זאת, במקום ללמוד ולחקור מה היה, נכנסת ישראל למגננה והכחשה, שרק מסבכת אותה עוד יותר. הקו התעמולתי המכפיש הוא מגוחך: אילו היה עומד בראש הוועדה פלסטיני גולה, או ערבי, או מוסלמי, היינו מתרעמים עד כמה היא מוטה ואיך נתוניה פסולים מראש. והנה, למרות שבראשה עומד יהודי-ציוני, שביתו בכלל ישראלית; היא איננה נאשמת באהדת יתר לישראל, אלא בהתקרבות ולקיחת צד עם החמאס. אתם באמת חושבים שמישהו ייקנה את זה? נראה שהאמת מתחילה לצוף.

גולדסטון צודק. ישראל מבודדת את עצמה. למרות הכול, המצב הבינ"ל אוהד לישראל, ומאפשר לה לצאת מעשרות שנות כיבוש וארבע שנות מצור ולהמשיך להיות חברה מקובלת בעולם. אך זה מתחיל להשתנות. אם ישראל תשכיל להקים וח"ק, להודות בחלק מהמעשים ולהבטיח להשתפר, היא תטשטש עקבות, תצא ידי חובה ותספק למערב סולם נוח להניח לה לנפשה, כפי שהוא נוהג עד היום. אך אם תתעקש ותצעק לחפותה, בעוד שמצב העניינים ברור כל כך, הרי שהיא מזמינה לעצמה עימות, שבו הראיות של מעשיה מצביעות על כך שהיא לא תצא טוב.

בינתיים הצבא קיבל הוראה לא לבוא במגע עם ארגוני זכויות האדם הישראלים, והוא מחרים אותם מזה כשבועיים. הקמפיין להכפשת מתנגדי המלחמה וחשיפת האמת נמשך.

שתי אשליות לשני עמים

שתי אשליות לשני עמים

English

אחד בפה ואחד בלב

אתמול יצא אהוד ברק בהכרזה מדהימה: "אנחנו ערב החלטות מדיניות וחובתנו לתמוך בלב פתוח ביוזמה האמריקנית". מה שמעניין זה שהוא אמר את הדברים במעמד שבו הוא אישר בנייה של 500 יחידות דיור בהתנחלויות, על חשבון הפלסטינים. מה שנקרא אחד בפה ואחד בלב. בפה הוא תומך ב"כנות", ובלב הוא לא מפסיק את "ייהוד הארץ" ולו לרגע. ארה"ב שוב העלימה עין. כשיפסיק לשכנע תירוץ ה"גידול טבעי בגדה" (של היהודים כמובן) יבוא טריק אחר, כי אחרי הכול, לישראל יש מסורת ארוכה של טכניקות התמהמהות במו"מ, ובעצם המו"מ כולו הוא תירוץ המאפשר את המשך הכיבוש, ההתנחלויות והנישול. והרי גם בלי האישורים ובלי ברק, כבר הבאתי בבלוג מספר דוגמאות שונות להמשך הבניה, וגם אחריהן דוּוח על בנייה ב"עלי" וב"בעל חצור מזרח", ויש כמובן התנחלות גם במקומות נוספים. זה לא רק המתנחלים, גם המדינה עצמה בונה וסוללת, וגם הצבא ממשיך לבנות בגדה, ולא רק את הגדר, אלא למשל גם בימ"ש לנוער פלסטיני. הצבא כובש, אך טורח להסתיר את פעולותיו מדיפלומטים. אבל הנתונים זמינים והבנק העולמי ועשרות מחקרים מראים שהמחנק הכלכלי נמשך ובזיזת מחצבי הטבע מתעצמת.

הפלסטינים לא עיוורים לכך, ולא חירשים להצהרות הבכירים על הצורך לבנות ו"לחזור" להתנחלויות שכבר הוסרו. הם מבינים למה הכוונה כשהישראלים אומרים שמדובר ב"הקפאה אסטרטגית". זאת אומרת, כזאת שתאפשר בטווח הארוך לטעון שאין פרטנר, ושתאפשר להמשיך בשלנו. (מוכר מאיפשהו? נכון… זה כבר קרה גם ב-1999 וגם ב"התנתקות"). ולכן, גם האופטימיים שבפלסטינים (והם לא רבים) מתחילים להתייאש. הם כבר ניסו הכול: להסתמך על מדינות העולם, להתנגד בהפגנות ושביתות, במחאה עממית, באבנים, בעימות מזוין, בטרור וגרילה, ואפילו במו"מ. שוב ושוב הם לא הצליחו להביא למימוש זכויותיהם ולסיום הכיבוש, וההתנחלויות המשיכו להיבנות. הסיבה פשוטה: אילו הישראלים לא-מסכימים לדבר מה במו"מ הכיבוש נמשך, ואילו הפלסטינים לא מסכימים למשהו – שוב – הכיבוש נמשך. איך שלא יהיה, הפלסטינים מפסידים, ואין להם "קלף" לאיים בו מול כוחה האבסולוטי של ישראל. לו רצתה ישראל, כבר מזמן הייתה מפסיקה את הכיבוש, או לכול הפחות, את החמרת הבעיה. אז לנוכח המצב הציע הנשיא האמריקני לשעבר, קרטר, שתי אפשרויות לשליפת שפנים מהכאפיה, שאולי יביאו סוף-סוף לסיום הדיכוי. האחת, ישָנה מאוד, של הכרזה-חד צדדית על מדינה. השנייה: של תביעה עממית להכיר במצב הקיים כמדינה אחת דה-פקטו, ולדרוש אזרחות שווה.

שתי המדינות זה פרויקט שלעולם לא מגיעים אליו

לחצו להגדלה

אשר לאופציה הראשונה, צריך להזכיר שפיאד הוא לא הראשון שמאיים בהכרזה חד צדדית. למעשה זאת הפעם המיליון בערך שאיימו בכך מנהיגים פלסטינים, בעיקר פת"חאווים, בעשור האחרון (אחמד קריע (אבו עלא), מחמוד עבאס (אבו מאזן), אבו עמאר (יאסר ערפאת) ועוד). ערפאת גם איים בכך ואף קיים בשנות השמונים, ואפילו חאג' אמין אלחסיני ב-1947/8. גם הכרת האו"ם איננה חדשה, לא בריבונות המדינות השכנות, ולא בזאת הפלסטינית. למעשה, האו"ם הכיר במדינה הפלסטינית יחד עם היהודית, ומאז חלפו יותר משישים שנה, היהודית הוקמה מיד, ומדינה פלסטינית אַיִן. ההבדל הפעם, מקווים הפלסטינים, יהיה קשור בשינויים הפוליטיים בעולם. הם מקווים שהפעם יכירו מדינות העולם במדינתם שהוכרזה שוב, ויקבלו אותה כחברה מלאה באו"ם, ובאחת יהפכו ההתנחלויות, הגדר (שכמעט כולה עמוק בגדה המערבית), מתקני הצבא, גזל משאבי המים והטבע, ואפילו הנוכחות במזרח ירושלים – להפרת ריבונות של מדינה-החברה באו"ם. עקיבא אלדר אף טוען במעין אופטימיות משולבת בנבואת זעם, שהכרזה כזאת תהיה פלונטר רציני לישראל, כאשר, לדוגמה, יבקשו מנהיגי העולם לנחות בגדה.

אז הנה חדשות למר פיאד. ישראל כבר החזיקה בשטחים נרחבים של מספר מדינות ריבוניות החברות באו"ם משך עשרות שנים, ובחלקן עודנה מחזיקה, ואנחנו לא שמים עליהם, או עליכם, הן-דיגידן-דיגידן. בעיקר לא על האו"ם שמו"ם. בדרום לבנון החזקנו מזה 19 שנים, בסיני של מצרים מזה כ-14 שנים, וברמה"ג של סוריה מזה כ-42 שנים, ועוד לא נגמר לנו. זה גם לא עצר אותנו מלבנות בהם התיישבויות יהודיות ולפגוע בזכויות של התושבים של המקום. כמובן שגם השטחים הפלסטינים זכו כמה פעמים להתייחסות של האו"ם וביה"ד הבינ"ל (החלטת החלוקה, 194, 242, 338 ועוד) ככאלה שאין לישראל כול זכות ריבונית בהן, על הגדה, הרצועה, או "מזרח ירושלים". לומר את הדברים בפשטות, אילו ימומש איום כזה, לא יהיה בכך כל חדש, וזה כנראה לא יביא לסיום הדיכוי, כי התפיסה הישראלית היא עיקשת: "נעשה מה שטוב לנו ושיקפוץ העולם" (גם אם בעצם הגישה כלל לא טובה לנו ומסכנת אותנו בטווח הארוך). גם נחיתוֹת של מנהיגי העולם הן אמנם מביכות, אך זה עניין חולף, וישראל יכולה גם לנסות להכריז על אזור לחימה וכך למנוע כניסת מטוסים ודיפלומטים. במילים אחרות, אלא אם ישתנה המצב הפוליטי הגלובלי כלפי הסכסוך (בלי קשר להכרזה הפלסטינית), הרי שהמצב יישאר כמות שהוא.

לטרוף את הקלפים: לא לחשוב על המדינה/ות, אלא על האנשים

כשגם הפלסטינים יעשו צעדים חד-צדדיים... הלוא כל הכיבוש הוא חד-צדדי.

כשגם הפלסטינים יעשו צעדים חד-צדדיים... הלוא כל הכיבוש הוא חד-צדדי.

לעומתה, הגישה השנייה, של תביעה לאזרחות ומדינה דמוקרטית אחת, יהודית-פלסטינית, היא תביעה מהפכנית. דרישה לדמוקרטיה אמיתית, שבה הזכויות הפרטיות והקולקטיביות יעוגנו בחוקה, היא לא רק הגיונית וצודקת יותר (תאפשר לדאוג ליהודים בגדה ולפלסטינים בתוך הקו הירוק, במקום לגרש, להפריד, לשמור על טוהר הגזע ולשמר את העליונות הכלכלית); היא גם תשנה תפיסתית את האופן שבו אי הצדק מעוגן בחוקים ופרקטיקות מנשלות. השינוי הזה לא רק יקנה זכויות שוות לרוב הלא-יהודי שכבר קיים בארץ (עוד לפני זכות השיבה, ולכן גם נפתח הקמפיין נגד התבוללות), אלא גם יגרום לשינוי תודעתי שיחשוף את הגזענות המובנית בזרמים ה"מייהדים" (=מנשלים) שהשתלטו על הציונות, ומחפשים שליטה על ידי רוב מלאכותי ונשק. התביעה תגרום לאנשים לחשוב - איפה נגמרים בני האדם ומתחילה המדינה, ותעלה את השאלה – איך אפשר להתנגד לזכותם של אנשים להשפיע פוליטית, לפחות רשמית, על מצבם ועתידם. זכותנו וזכותם לא חייבות להתנגש.

דא-עקא, הפלסטינים כרגע לא ממש מתלהבים מהאפשרות הזאת, ולא ממש רוצים בה. (הישראלים לא רוצים בשתיהן כמובן…)

צבי בראל, לעומת אלדר, מציע ניתוח מפוכח של מה שצפוי לנו בחודשים הקרובים: שידור חוזר של השואו מההתנתקות ואוסלו – "ניסינו, לא הצליח, אין פרטנר". הוא אפילו לא הזכיר את ישראל והחמאס בעזה, או החיזבאללה בצפון, שסיבוב אלימות נוסף איתן יפורר כל ניסיון, מלאכותי וכפוי ככל שיהיה, עד דק. בינתיים, אומר בראל, לא יזיק לממשלות הישראלית והפלסטינית לעשות צעדים בוני אמון כלפי אזרחיהן, ואוסיף – אולי אזרחיהן המשותפים.

תזכורת: ליברמן עדיין מנהל את מדיניות החוץ של ישראל, והעולם שותק.

אבל לא בטוח שהם ישתקו עוד זמן רב, כשכול הזמן צועקים להם באוזן. לנדאו וליברמן, לוחמים ידועים נגד גזענות, רואים בפרשייה השבדית עדות לתחיית השואה, לא פחות. עלילת דם של שונאי ישראל. נזכיר, שלמרות שהכתבה גזענית-מאוד בצורה שבה היא כתובה, ועל-אף הקישור השערורייתי לסיפור בניו-יורק (בעמוד האחורי של צהובון) – עדיין לחיילי צה"ל יש רקורד בהצטלמות עם גופות פלסטינים ושאר מנהגים מזעזעים, כך שאי אפשר להיות בטוח שמעולם לא היה אף חייל שעשה דבר כזה. עלינו למעשה לצפות מכול עיתונאי רציני, שבדי או לא, שאם יש טענות כאלו, בכול מקום שהוא, שהוא יראה בהן פוטנציאל לידיעה עיתונאית רלבנטית לבדיקה, או לפרסום מסויג.

אך למרות שגם הקהילה היהודית בשבדיה חושבת שהסיפור יצא מפרופורציה, ושליברמן הוא לא מומחה לשבדיה, ושאין לישראל זכות להתערב בחופש הביטוי הפנימי שם, ושיש מדינות רבות שמבקרות את ישראל (וגם יהודים במקומות אחרים), ושכול הסיפור לא שיחק לטובתה, ושלא צריך לצעוק "שואה שואה" על כול שטות – … ובמילים אחרות – שהם מסכימים עם ביזוי השימוש ב"אנטישמיות" …  עדיין ממשיך משרד החוץ הליברמני לנהל קרבות מול נשיאת האיחוד האירופי (שבדיה) וחברותיה. אחרי הסיפור עם שוברים שתיקה הם עברו למערכה מול העיתונות והשבדים. בממשלה הישראלית שוקלים לבטל ביקור רשמי של השבדים בארץ, ואף החליטו להשתמש בסנקציות כלפי העיתונאים השבדים באופן גורף, ולהקשות עליהם, ע"י עיכובי רישיונות-העיתונאי, את הסיקור מהארץ. כן, בתור מדינה דמוקרטית, החלטנו להגביל את העיתונאים שאנחנו לא אוהבים את עמדותיהם, ואת מעסיקיהם יחד איתם. ככה יעשה לעיתונאי שיכתוב את מה שאנחנו לא מוכנים שייכתב. מה, רק לסדאם חוסיין מותר?

התעלומה: מה רוצים ליברמן ונתניהו? מה רוצה ישראל?

לא נגענו (אטימולוגיה עממית; לחצו להגדלה)

לא נגענו (אטימולוגיה עממית; לחצו להגדלה)

ברמה העולמית, ישראל עושה את כול הטעויות האפשריות. עד לפני כמה שנים, היא הייתה מקבלת חלק מהטענות הביקורתיות, משפרת פה, עושה קצת שם, מפזרת חצאי אמיתות – וממשיכה בכיבוש, במצור ובחומה כאילו כלום. אם צריך, היו מעכבים חתיכה, או מפסיקים להרוס בתים לשנה. אל תטעו – ההתגמשויות האלו לא היו הפגנת חולשה, אלא נתנו לכיבוש את אורך הנשימה שהוא היה צריך כדי לשרוד. ואילו עתה הקו השתנה. ישראל פתחה במתקפה רבתי, יורה ותוקפת בכול הכיוונים. חוקים פשיסטיים, פעולות אנטי-דמוקרטיות, ושרים המעודדים שנאת חינם כלפי הפלסטינים, השמאל, האמריקאים והעולם בכלל. בוגי ולנדאו אף הביעו תמיכה בקו של פייגלין. ישראל החדשה, הקנאית, יוצרת לעצמה אויבים, והם כבר לא רק ערבים. גם אם לאף אחד באירופה לא היה אכפת ממש מהכיבוש או לא, ולא היה כוח לכאב-הראש של הסנקציות – הנה באים הטונים המגעילים הבוקעים מתל-אביב ומושכים להם אש.

אם גם אתם מסתקרנים באשר לקו הרשמי של מדיניות החוץ של נתניהו וליברמן, הנה חשיפה בלעדית של הרעיון המרכזי: אנחנו צודקים-צודקים-צודקים. כולם לא בסדר, כולם גזענים ומפלים אותנו לרעה, ורק אנחנו, בתמימותנו, לא רוצים להיות יותר פראיירים. אנחנו מוסריים ומתנחלים, כובשים וצודקים. זכרו תמיד:  הריסות בתים מתגמדות ליד השואה, אז הן בסדר; הרעבה, מצור ושלילת מים הם שום דבר מול האינקביזיציה, אז שירדפו מישהו אחר; מתנחלים וחיילים שתוקפים ומסלקים אנשים מבתים וקרקעות, עדיפים על הפוגרומים ברוסיה, כך שיבקרו את עצמם קודם כול; וכול אלפי האנשים שהרגנו בעזה בשנים האחרונות (באשמתם כמובן), הם כאין וכאפס לעומת עלילות הדם, אז מבחינתנו זה בסדר. מה העניין, אם יש טבח בדרפור, אז גם לנו מותר לפחות לשמור על טוהר הגזע. במילים אחרות, במקום הקו הישן שהתעקש שהכיבוש "נאור" – הקו החדש הוא – "לכו חפשו! לא ניתן לכם לדפוק אותנו, ולא תמנעו מאיתנו מלדפוק אחרים!"… טוב, זה גם לא קו לגמרי חדש. כבר היינו מלאי תחושת צדק בעבר, במיוחד לפני 1973, ו- 1987.

ובינתיים בשטחים הכבושים…

ואם כבר במדיניות-החוץ עסקינן, נזכיר שמדינת ישראל והכיבוש מובאים אליכם בחסות "הדוד סם, שירותי נשק וכלכלה". אז מה באמת יחסינו עם נותנת החסות? למרות ה-כאילו-לחץ, אובמה הגדיל את הסיוע לצבא הישראלי, והפך לפרטנר הראשי במו"מ של ישראל (היעני-מבודדת) במקום הפלסטינים. נראה שיש הבנות עם האמריקאים על הבנייה בשטח-הפלסטיני. באסכולה הליברמנית, זה רק מוכיח את הקו האנטישמי: כולם מסכימים שצריך לבנות לפלסטינים על האדמות, חוץ מהפלסטינים עצמם. בחיי שהם אנטישמיים.

אז, כדי לא לבזבז זמן, ולפני שהשואה תתרחש שוב, אצים המתנחלים לנצל את הזמן שהאמריקאים מדברים, ומזדרזים לבנות. שלא יתאפשר חלילה למישהו טיפ'לה שפוי לעצור את העגלה המידרדרת במהירות אל התהום. הם בונים  בירושלים, בחומש (על אדמות פונדוקמיה) ב-E1… ואיפה לא. ואם צריך יותר ילדים כדי לשמור עליהם אז הממשלה מוכנה שנשלם – אז כמה שווה הילד שלך?

ניב גורדון אמיץ לומר די. שאנחנו בעצם משלמים את המחיר של העיקשות. שחייבים להפסיק את הכיבוש ושהמדיניות של האמריקאית לכך – נכשלה. האוניברסיטה שלו מגיבה ואומרת ש"אל לו לדבר על נושאים שאינם בתחום התמחותו", כאילו שכחו שהוא מדען-מדינה. בתגובה נזעמת אחרת, יהודים בארה"ב קראו להחרים את האוניברסיטה, ואני בטוח שגורדון דווקא מודה להם על כך.

טעות אחרי טעות.

בחיי, המקום הזה הופך הזוי יותר מרגע לרגע.

מעניין מתי ישללו גם מאיתנו את הזכות לומר זאת.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3765604,00.html
אנטישמיות וגזענות הן עניין רציני

טון אנטישמי מובהק

כתבה מרגיזה ומדאיגה מאוד התפרסמה אתמול בצהובון הסנסציות השבדי, שהוא גם עיתון-הערב הנפוץ במדינה. מסתבר שטריקים (גם גזעניים וסקסואלים) של מכירות אינם חדשים לו, ולכן כשהפיץ סיפור אנטישמי לכול דבר, לא הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא הקים מהומה. הכתבה מספרת כי  "פלסטינים טוענים שחיילי צה"ל סוחרים באיברי גופות יקיריהם" אך היא נפתחת בכלל בסיפור אחר. היא מתחילה במילים "אני, מה שנקרא, שדכן" ומתארת שכך הקליט ה-FBI רב מברוקלין כשחשף רשת של סחר באיברים. אחרי התזכורת על פרשית ניו-יורק, עושה הכתב מעבר לא-מובן אל טענות המשפחה הפלסטינית, ונראה שהקשר היחיד בינן לבין הרב בניו יורק הוא היותם יהודים, כאשר ברקע מהדהדות עלילות הדם היהודיות הקשורות באיברי גוף של נוצרים. אם לא די בקישור המוזר, העיתון גם מציג בצד הידיעה רצף של תמונות (כאן משמאל), אחת של הרב האזוק, ומעליה גופת פלסטיני שעברה נתיחה, וכן תמונות של הפלסטינים שטוענים מה-שטוענים.

השגרירות השבדית בת"א גינתה את המאמר, ועיתון היום המתחרה, המתאפיין בכתיבה איכותית יותר, כתב כי מרגע שנחשפה פרשיתו של הרב מברוקלין ששכר באיברים, היה זה רק עניין של זמן לפני שמעשיות אנטישמיות נושנות על יהודים יקומו לתחייה, וכי העיתון הסנסציוני היה הראשון לעשות זאת. אבל זה כמובן, לא מוריד מחומרת האווירה אשר אִפשרה לעורך העיתון לקשר בין הדברים.

אינני טוען שמעולם לא ביזו חיילים ישראלים גופות של פלסטינים, וגם לא אצא להגן על שמם הטוב והמובן מאליו (בלי הצדקה) של חיילי צה"ל (לפחות בעייני ישראלים-יהודים). אולי באמת היה מקרה שבו חזרה גופה בלי איברים – ואולי לא צריך למהר ולשלול את הידיעה העקרונית. אך האופן שבו הכתבה ערוכה ומוצגת מתקשר ללא ספק אל האגדות האורבניות האנטישמיות, ולכן היא מטרידה מאוד. לא יהיה זה נדיר עבור ילד יהודי בשבדיה שחבריו בביה"ס ישאלו אותו כמה אמת יש בידיעה שיהודים עושים כך וכך; או שמבוגרים רבים, בהם גם משכילים, ימשיכו לשאול ולהניח הנחות גזעניות על יהודים.

הכתבה צריכה לעורר את כולנו לחשוב באופן רחב על עלילות דם וסטריאוטיפים, על יהודים ועל עמים אחרים, ובכלל זה מה שחושבים בארץ על ערבים ומוסלמים.

• • •

מאבק השמאל באנטישמיות ובשנאת זרים בכלל

אל לנו לטעות, האנטישמיות חיה ובועטת. שנאת-יהודים היא פן ותיק של שנאת-זרים. יש לה גם אלמנטים מיסטיים והיסטוריה ארוכה באירופה, הקשורים למקום שמייחסת הנצרות ליהודים לגבי הריגת ישוע (מאז איזה קיסר יווני), תפוצת היהודים הנרחבת, עיסוקיהם ודברים אחרים. אבל אין להפוך אותה לפלאית, נפרדת או עליונה לתופעות השנאה לשונה ולאחר בכלל.

העניין הוא שאנטישמיות היא מכה רצינית מאוד, אבל ישראל, בציניות, מנצלת זאת תכופות כדי לטעון שהביקורת כלפיה משמאל היא אנטישמית. כמובן שזה מגוחך להאשים את מי שרוצה לחסל את הגזענות ושנאת-הזרים בכללותה (השמאל) באחריות לליבוי התופעה של שנאת-יהודים. אחרי הכול, מי שאחראי תמיד ובכול מקום להסתגרות לאומ(נ)ית, ל"נאמנות" לַדומה לך, לקנאות דתית  וכו' – זה הימין.

ועם זאת, טענותיה לא לגמרי מופרכות. אי אפשר להכחיש שיש גורמים אנטישמיים רבים מאוד, שעבורם כל הזדמנות לדפוק יהודים היא טובה, והם ישמחו לתפוס טרמפ על כל מילה רעה שיש לומר עליהם, וגם על ישראל. אבל לא נכון לומר שכול ביקורת, וגם חריפה ונחרצת, על פעילותה של ישראל – היא אנטישמית בעיקרה (הגם שאנטישמיות היא שנאת כלל-העמים-השמיים, והדבר קשור בכך שיהודים באירופה הושמו על-ידי הנוצרים בקטגוריה אחת עם הערבים). אך הבעיה היא שצעקות הכזב "אנטישמיות-אנטישמיות!!" הפכו לטכניקה אדבוקטיבית מאוסה, אשר גורמת לזילות של הבעיה האמיתית. והיא מתחילה מהראש: נתניהו בעצמו השתמש במונחים נאציים כדי להצדיק את ההתנחלויות. גם חיים וייצמן עשה נפשות לציונות תוך שהוא מנצל ומשתתף בחששות האנטישמיים של הבריטים, והזהיר אותם שארצם עלולה להיות מוצפת ביהודים (זה גם מופיע תכופות בארכיוני הפרלמנט הבריטי, וגם בספרי היסטוריה ישראלים), ולכן ראוי שיעזרו ליהודים למצוא מקום נפרד. השימוש של וייצמן באנטישמיות מלמד אותנו שדברים מסוימים יכולים להיות גזעניים נגד יהודיים, ולפעול הן לרעת והן לטובת הציונות.


הנקודה החשובה היא שהדרך היחידה להבין את האנטישמיות, היא לא לשייכה לגורמים מסתוריים, אלא להבין אותה כחלק מהמציאות האנושית. כחלק מהגזענות בכלל.

• • •

להתנגד לגזענות ודיכוי זה הכי יהודי שיש, וטוב (גם) ליהודים

ביזוי האנטישמיות
ביזוי האנטישמיות

עם זאת, תכופות מאשימים פרו-ישראלים את השמאל בישראל ובעולם באנטישמיות, ואת היהודים שבהם מכנים "יהודים-אנטישמים" או "שונאי-עצמם". האמנם? למעשה זה בדיוק להפך – ההתנגדות לגזענות ולדיכוי זה הכי יהודי שיש, וטוב (גם) ליהודים. צריך להזכיר שהיהדות וזכויות האדם הולכות יחד דרך ארוכה – צדק חברתי ודאגה עמוקה לזכויות אדם ואזרח היא מה שמאפיין את העם היהודי כיום, בעיקר בגולה, ששם חיים רוב היהודים. רנה-קאסן, יהודי צרפתי שמזוהה מאוד עם הקהילה היהודית, חיבר את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שזיכתה אותו בפרס נובל לשלום בשנת 1968. יהודים היו פעילים בתנועות לזכויות אדם ואנטי-אפרטהייד בדרא"פ, יותר מגודלם היחסי באוכלוסיה (כל השרים של ממשלת מנדלה הראשונה היו יהודים, ושופט יהודי כתב את החוקה החדשה של דרום אפריקה). יהודים הובילו את הפעילות המהפכנית באירופה, בארצות הברית ובאמריקה הלטינית (ללאון בלום, ראש הממשלה היהודי של צרפת, מיוחסת האמירה ש”היהודים הם הדת של הצדק”). זה בלתי נתפס שהיהודים יביעו דאגה לזכויות אדם בכל מקום בעולם אבל ישליכו את העקרונות שלהם, כשהם נכנסים לארץ.

מה בעצם אנטישמי כאן? האם הטענה היא שזה אנטישמי לסיים את הכיבוש?! כי אם מי שמבקר את הריסות הבתים, המחסומים, ההוצאות להורג ללא משפט, המעצרים, שלילת זכויות האזרח וכדומה – מכונה אנטישמי – צריך לטעון שההפרות האלו של זכויות אדם והחוק הבינלאומי עולות בקנה אחד עם הציוויים ביהדות; אז מי האנטישמי פה בדיוק?

למעשה, זאת בדיוק האנטישמיות! כי האנטישמיות מוציאה את היהודים מכלל האנושות – ולכן, אם אדם שתומך בזכויות-אדם מביע דאגה כלפי מפעלי-דיכוי שונים בעולם, אך מתעלם מכך שישראל מפעילה שלטונות-צבאיים אתניים משך 60 מתוך 61 שנות קיומה, הרי שהוא… ובכן… אנטישמי. כן, אם המערב יבקר ויפעיל סנקציות כלפי דיכוי במקומות שונים, אך בגלל ההיסטוריה של היהודים יתעלם ממפעל הדיכוי בארץ, יש כאן מעין מעגל שני, מאוחר יותר, מודחק, של בחינת היהודים "באופן שונה" משאר בני האדם.

מה שמדאיג הוא, בעיקר נוכח האנטישמיות האמיתית, שפרו-ישראלים צועקים "אנטישמיות" כל כך הרבה, שזה גורם לזילותה של בעיה ממשית ומאיימת. הכתבה השבדית היא גזענית וקושרת בין עלילות דם מטורפות ומיתוסים ישנים. הביקורת על הכיבוש וזכויות-הייתר של היהודים בארץ מדאיגה בגלל שהיא נכונה ואמיתית.

• • •

"אנטישמיות חדשה: מפלים את ישראל לרעה" – האמנם?!

לצעוק אנטישמיות בעת הצורך

לשבור ולצעוק אנטישמיות בעת הצורך

טיעון נפוץ ששולפים במקרים אלו אומר שלמרות שיש כיבוש והפרות, האנטישמיות היא בכך שישראל מופלית לרעה בקהילה הבינ"ל. האמנם?! למעשה, אם כבר דנים בכך, ישראל תכופות מופלית לטובה בכמות העצמות-העין ממעשיה העוברים על החוק הבינ"ל (החריגה מהחלטת החלוקה, מהפליטים, מ-242 ו-338, מהתנחלויות, ממזרח ירושלים, מרמת הגולן, מדרום לבנון, מתאריכי אוסלו, מהגדר, מהריסות הבתים, מהגרעין, מהמצור על עזה, מהפלישות האוויריות והימיות לעזה ולבנון, מגזל מחצבי הגדה ועוד ועוד).

דוגמה נוספת לאפליה לטובה היא המענקים העצומים של ארה”ב לישראל, כאשר כל שאר המדינות שבהן היא תומכת הן מן העולם השלישי, וכלכלתן חלשה משמעותית מזאת של ישראל. ישראל היא גם היחידה המקבלת את כל התשלום כמעט בלי דיונים ובמכה אחת, ובהיקף עצום הרבה יותר מכל שאר המדינות שמקבלות מימון אמריקני. עולה השאלה: "האם יכולת מזדמנת של מדינת ישראל לנצל אינטרסים לטובתה (כמו סיוע כספי), או הזדמנות של מדינות אחרות להפעיל עליה אינטרסים לרעתה (כגון סנקציות) כדי לכפות את רצונן – יכול להיחשב כחלק משנאה מסורתית בין-דורית, או שזה באמת בעיקר אינטרסים ביחסים בין מדינות?"

קחו למשל את הסנקציות הכלכליות ו/או הצבאיות שהופעלו על מדינות רבות, בהן: צפון קוריאה, קובה, דרום-אפריקה, הודו (בעקות ניסויים גרעיניים), עיראק, איראן, סוריה, זימבאבווה, פקיסטן….  ועל ישראל לא. מדוע? כמה משטרי דיכוי צבאיים מהסוג הישראלי אתם מכירים, כאלה שמנסים במוצהר לא להשקיע באוכלוסיה הילידית ולגרשה – (חפשו במיוחד דוגמאות מאז כינון החוק הבינ"ל ואמנות זכויות האדם אחרי מלה"ע השניה)?

אתם יודעים מה, גם אם נניח לרגע שישראל מושכת יותר תשומת לב – הרי אם הכיבוש הוא רע, אזי כול הזדמנות להביא אל סופו שלטון כוחני הפוגע בזכויות פרט וקולקטיב משך זמן רב כול כך – מבורכת. הרי לא נגיד שזה "אפליה לרעה" לשפוט ולכלוא רוצח, רק בגלל שיש בחוץ עוד רבי-מרצחים סדרתיים שעדיין לא הצלחנו לתפוס ולהעניש. זה הסבר מוזר, כי אם מזהים את הפשע, אז לא לתמוך במה שיביא להפסקתו זה בוודאי לא "אנטישמי"… גיוס האנטישמיות לעניין הזה הוא ניצול של תופעה שלילית אחת כדי להסיט את הדיון מתופעה שלילית אחרת. אין מה להיתמם, כאשר נשלף קלף האנטישמיות אי אפשר להמשיך בביקורת. איך אפשר לומר למישהו – "אתה יכול להתנגד לזה, אבל עכשיו ההתנגדות כבר לא פרופרציונאלית?!?"… הרי הטענה עצמה משתיקה את הביקורת הקשה.

• • •

אנטישמיות זה רע, וגם כיבוש זה רע

רוב העולם היהודי לא חי בישראל, ורבים מהם מבקרים מאוד את ישראל. אז מה, הכי פשוט זה לומר שכולם אנטי-ישראלים ובעלי שנאה עצמית… אולי במקום זאת כדאי להתחיל לחשוב שביקורת היא בעצם יתרון. הרי אחד הדברים שהביא את ההוגים היהודיים למקום מכובד בפילוסופיה ובמוסר, היה היכולת להטיל ספק, לשאול שאלות, לבקר ולהשתפר. אל לנו להימנע משיפור-עצמי, או מענישת פושעים. יש סנקציות על מדינות רבות, ואפשר לצרף לרשימה גם את הכיבוש הישראלי, לפחות עד שהוא יפסיק. זה לא אנטישמי, זה לגיטימי.

הגיע הזמן להפסיק ללהק את ישראל בתפקיד הקרבן. למעשה, ישראל היא מעצמה אזורית, יצואן נשק מוביל בעולם, עם צבא של מעצמה בינונית, כלכלה חזקה, נשק-גרעיני ומפעילה כיבוש צבאי ומפעל נישול. לצייר אותה כקרבן זה אבסורד ולגלוג על הקרבנוֹת שלה. בערבית אומרים תדרובני ותבכא (אתה מכה אותי ובוכה). ניצול של האנטישמיות לרעה פירושו –  לא להסתפק בדיכוייַם, אלא גם לגנוב להם את זכות הקרבנות. זוהי מעצמה כובשת הצועקת "אני קרבן!", ואגב כך מזנה את בעיית האנטישמיות.

די לציניות. מאבק בכיבוש לחוד, ומאבק בגזענות ואנטישמיות לחוד.

- שפועלים לטובת ולרעת הציונות -

ליברמן ניצח ♦ שקר כלשהו – על הוועדות לחקר המתקפה בעזה המשטרה נגד החוקלידה במחסום, לא מה שחשבתםצה"ל מודה בגזל משאבי עזה

א. ליברמן ניצח.

כאשר ליברמן, הכהנסיט לשעבר והפשיסט בהווה, מנהל את מדיניות החוץ של ישראל, ובחדשות אין שום עיסוק בכך, במדיניותו, בנזקיה הבלתי-הפיכים לחברה (ותדמיתה), אפשר לדעת שהוא ניצח. שוב. מסע הצלב שלו נגד "שוברים שתיקה" מצליח למדי, ובשקט-בשקט, בלי כול פרסום, הפסיקה כנראה ממשלת-האיחוד האירופי לחתום על חוזי-מימון חדשים עם ארגוני זכויות-אדם, שלום, חינוך נגד גזענות, ואפילו משחקי ילדים יהודים-וערבים יחד, במידה שהם עוסקים בשטחים הכבושים. למעשה, לא ידוע על החלטה, אבל ברור לגמרי ששינוי חד כל כך איננו מקרי. האירופאים מבולבלים. הם מוכנים להקשיח עמדות מול ישראל, וברמת ההצהרות גם עושים זאת לעיתים. אם צריך יהיו מוכנים להשתמש בסנקציות (ויהודים רבים תומכים בכך, לא רק בממשל האמריקאי, מתוך ניתוח שונה של טובת-ישראל), אבל אף אחד באירופה לא רוצה להיות הראשון והנחרץ שיתעמת עם הימין-הקיצוני השולט בישראל, במיוחד כאשר אובמה לא מעיז.

בה בעת, ליברמן ונתניהו מורחים בכישרון את האמריקאים. התביעה הנחרצת של אובמה, וצילום רגליו על השולחן בעת שיחת הטלפון עם נתניהו, היו כלא-היו. מה שהתחיל כתביעה מוחלטת להפסקת הבנייה על מנת להפסיק לדרדר את המצב, וכדי להתחיל להתקדם בשאר חובותיה והפרותיה של ישראל את זכויות העם הנכבש, נעצר כבר במיקוח על התביעה הראשונית. זה כמה חודשים שמצליחים שני הימנים המנוסים למשוך, לעכב ולסכל כל ניסיון לקדם, חלילה, שלום ופשרה מוסכמת. הם מתעקשים על כל בנייה, כאילו היא חשובה יותר מהכרה בינלאומית, שלום וביטחון. המשא ומתן מתנהל מול האמריקאים, לא מול הפלסטינים, והם אשר יחליטו עד כמה מותר או אסור לנו לבנות או לדכא בשטחים הפלסטינים הכבושים.

בישראל מבינים שאובמה, כנראה, לא יפסיק את הסיוע העצום לישראל, ואף לא יעיז לעכב/להתנות/להקטין/לאיים בכך. ולכן פיה וליבה של הממשלה אינם שווים. נתניהו משגר מסרים מתונים, ושריו מצהירים ועושים אחרת. אלי ישי, למשל, (שיש לו כבר היסטוריה לאומנית של התקרבות לימין הקיצוני, אשר שווה לעקוב אחריה) ביקר השבוע באזור E1, הנמצא בין ירושלים למעלה אדומים. ישראל הבטיחה לאמריקאים מספר פעמים שלא תבנה בו, ובנאומו האחרון הצהיר נתניהו שלא ייבנו התנחלויות חדשות, או יופקעו עוד קרקעות. ובכול זאת, בביקורו קבע ישי: נבנה גם נבנה, ובממשלה הקצו מיליונים.

ו… כן, זה אותם הלאומנים שמגרשים פליטים ומבקשי מקלט. פוטנציאלית, היה אפשר לזהות כביכול הזדמנות להציע אלטרנטיבה של חיים משותפים, והכרה בינלאומית. אך בפועל, ישראל ממשיכה לאבד את הלגיטימיות שלה בעיניי העולם, וכול סוף לא נראה באופק.

• • •

ב. שקר כלשהו: הוועדות הבינלאומיות לחקר המתקפה על עזה

נראה שאמירת אמת כבר לא משנה לישראל, במצבה הבינ"ל. הנה כאן אומרת המדינה כי –  "רוב מוחלט של העדים (לוועדה לחקר עופרת יצוקה) היו פלסטינים. כמה ישראלים ובהם נועם שליט באו באופן עצמאי להעיד בפני הוועדה, אך זכו ליחס מזלזל".

האמנם?! הנה היחס המזלזל לכאורה, מתוך הכתבה שהופיעה ביום שבו נשמעו בפני הוועדה העדויות הישראליות -

"חברת הצוות הפקיסטנית לשליט: "אני מדברת בשם כולנו כשאני מביעה אהדה מוחלטת לכאבך ולזמנים הקשים העוברים עליך ועל משפחתך. כל מי שמשתמש בסבל אנושי כמכשיר לקידום אג'נדה כלשהי עושה דבר לא נכון. אני מאוד מתרשמת מהעדות המהוגנת והמכובדת שלך". [...] ראש צוות הבדיקה, התובע גולדסטון, הביע תקווה שגלעד שליט יחזור מוקדם ככל שניתן לביתו."

לד"ר סידרר הישראלית אמר ראש צוות החקירה ריצ'רד גולדסטון: "אל תתנצלי לפנינו על הכאב שלך, אנחנו שותפים לו. חשוב שהסיפור שלך יהיה ידוע לכל הצדדים", וחברי הוועדה נמנעו מלהציג לה שאלות.

כמובן שזה לא מיותר לציין שמיעוט המעידים קשור בזה שישראל הרשמית החליטה להחרים את הוועדה. נראה שבעיתון הארץ עושים קופי-פייסט ולא בודקים את הקלישאות שבתגובת המדינה…

ובעוד של"שוברים-שתיקה" לא מאמינים, את ארגון HRW שהתחיל דווקא בביקורת חריפה על חמאס, קשה לקטול. הדו"ח שפרסמו השבוע, יצא תחת ידם של אנשי מקצוע, שאף ביקרו באתרי התקיפה, בחנו ראיות בליסטיות, עברו על התיקים הרפואיים, ערכו והצליבו ראיונות רבים עם עדי ראייה.

• • •


ג. מה בין המשטרה ואכיפה?

שאלה: מה עושה המשטרה כאשר נערים עוברים על החוק? תשובה: שומרת עליהם. אבל למי יכולים לקרוא תושבים שהמשטרה בעצמה פולשת אליהם לפנות בוקר, כדי לתת את ביתם לאחרים? לא, זה לא "עולם-ההפוך", אלא פשוט לא כול התושבים שווים בפני החוק. במקרה השני אלו הפלסטינים בשיח' ג'ראח, שהמשטרה נתנה את ביתם לעמותת מתנחלים קיצונית  בשם "שמעון הצדיק" (קרה פעמיים באותו השבוע), ובמקרה הראשון מדובר בנערים שבונים ליהודים בשטח פלסטיני פרטי. (נכון, אין התנחלויות "חוקיות", והנישול בתוך הקו הירוק לא שונה. ובכול זאת, אפילו לפי החוק הישראלי אין כל הצדקה למעשים האלו). - כאשר החוק (הבלתי-לגיטימי ממילא) עוזר ליהודים להשתלט על בתי ערבים, המשטרה תאכוף אותו ביד חזקה, אך כאשר החוק נועד להגן על זכויות-הערבים, המשטרה תעזור לעבריין. עדיין קונים את הסברי ה"ביטחון" ואכיפת-החוק?

הנה, בה בעת, ובעוד שבארה"ב מתמהמהים, בממשלה הקצו מיליונים לפיתוח ההתנחלויות, סיפחו כפר פלסטיני לצד הישראלי של הגדר והגדילו את גוש עציון פי 700%. העניין הוא שהעבריינות על החוק, איננה רק בהעלמת עין אלא בעידוד הממשלה, וכול הממשלות שקדמו לה; זאת מדינה שבה העיקרון הוא להסדיר מוסדות ואילתורים גמישים מחוץ לחוק: מה שלא עשתה המדינה, עשתה הסוכנות היהודית, או קק"ל, או ההסתדרות, או המתנחלים, או מג"ב, או התקנות לשעת חירום, או מנהל מקרקעי ישראל, או איזו סוכנות או וועדה שהוקמו אד-הוק.

והמטרה איננה ביטחון. קחו למשל דוגמה נוספת – לפני כשבועיים פלוס, הרסו שוטרים בפעם המי-יודע-כמה את הכפר הבדווי (בנגב) טוויל אבו ג'רוואל עד עפר, כולל את מיכלי המים, ועשרות משפחות נותרו חסרי כול באמצע המדבר, בשיא החמסין. הכפר קיים עוד קודם לחוק הישראלי, אך שום הסדר איננו הגיוני.

שואלים למה? משיב ראש המועצה האזורית רמת הנגב בוידאו – לא מדובר בחוק, ולא בביטחון, זהו מאבק על ייהוד-הארץ ( = נישול הערבים):

אני רוצה שהנגב יהיה יהודי [...] ההתיישבות היהודית חייבת להתפתח, חייבת להימשך. ובמקביל צריך לפתח את ההתיישבות הבדווית, כי אם לא נקבע אותה בשנים האלה, אנחנו נמצא את עצמנו בעוד 20 שנה, לא עם עוד 45 ישובים, אלא עם 90 ישובים. [...] מה זה מגיע להם? אתה יודע מה, אחרי כל הדברים האלה, אי אפשר להסתיר את הבעיה המרכזית, והיא המאבק על האדמה. של מי האדמה הזאת – שלנו, או שלהם? את זה הזמן אולי יגיד.

(לצפייה: בחרו בתכנית 2, אשר מתחילה בהריסה אחרת של אותו הכפר, ותמצאו את הצהרתו בדקה 03:14-04:40; אפשר לראות קודם את הסרטון של מנהל מקרקעי ישראל, בו מוצגים הבדווים כסרטן המשתלט על הנגב.).

הנישול הוא, אם זה לא ברור, מה שיוצר מלחמה תמידית, ולכן הוא בחירה, יוזמה וניתן להפסקה בכול עת.

• • •

ד. הפתעה: לידה במחסום, לא מה שחשבת…

יולדת שנתקעה בפקק במחסום, זכתה לפילוס הדרך על ידי ניידות משטרה. בסוף היא ילדה בדרך, אך לילד שלום (וידאו). היולדת, אגב, יהודיה. כן, גם מתנחלות יולדות במחסומים… (אחרי הכול, יש פלסטינים ויהודים בשני צידי המחסומים והחומה). מה היה קורה אלמלא הייתה יהודיה? בטח לא הייתה מתקשרת למג"ב או למד"א, וגם אילו הייתה עושה זאת, לא היו מפלסים לה את הדרך. ככה זה נראה אצל הפלסטינים. המתנחלים, אגב, מתלוננים באותה ההזדמנות על התור הארוך, ורוצים להרחיב את הכביש (על חשבון מי לדעתכם?) כדי שיעמדו בתורים נקיים-אתנית. זאת אומרת, בלי תור.

• • •

ה. דובר-צה"ל מספר: כך חיל הים עוזר לגנוב מחצבים מעזה

כתבת חדשות ערוץ 2 (ביוזמה, עידוד והפקה של דו"צ) מראה כיצד חיל הים אוסר על דייגים פלסטינים להשתמש במים הריבוניים של רצועת עזה. "אנחנו מבחינים במכמורתן" אומר הכתב… ישראל שולטת, כזכור גם באוויר, במעברי הגבול, במנהל האוכלוסין, בניתוק מהגדה (והעולם) ומונעת כניסה ויציאה של אנשים מ/אל מדינות שלישיות, וכמובן הציוד האזרחי הדרוש לשיקום ואף לקיום היומיומי (כגון ציוד וצוותים רפואיים). (תזכורת: הבלוף של ההתנתקות).

אך מה שמרתק בכתבה, ועובר תחת אפם של כול הכתבים, העורכים והצופים, זה הקטע שבו, בלי למצמץ, אנו רואים את חיל הים מגן על אסדת קידוח ישראלית השואבת מתוך המים הכלכליים של עזה. מסגרת הכתבה הכוללת אינה עוסקת, חלילה, בעושק העברייני, במצור על האזרחים והדייגים, אלא כמובן בחשיבות הביטחון השוטף.

♦ שקר כלשהו – על הוועדות לחקר המתקפה בעזה המשטרה נגד החוקלידה במחסום, לא מה שחשבתםצה"ל מודה בגזל משאבי עזה


גרפיטי הכי מוסרי בעולם, שהותירו חיילי צהל בעזה

גרפיטי הכי מוסרי בעולם, שהותירו חיילי צה"ל בעזה

כש"שוברים שתיקה" פרסמה את דו"חותיה, המתבססים על חוויותיהם של עשרות חיילים מיחידות שונות שלחמו בעזה, העדויות נדחו מכול וכול. תגובת המדינה לדו"ח, במקום לבדוק, הייתה מסע באנגליה, הולנד, ספרד ועוד – בניסיון למנוע את המימון של ארגון של החברה-האזרחית. (תופתעו לשמוע שהלחץ הצליח מעל המשוער).

התגובות בתקשורת היו אוהדות את עמדת-המדינה, גם כן, בלי כול בדיקה עצמאית. בגלי צה"ל שדרים הסיתו להכות את השקרנים, וב-ynet לא חשבו כנראה שיש כאן סנסציה והגדילו להקצות חצי כתבה(!) לתגובת המדינה (כשבדרך כלל נותנים שורה או פסקה), וגם לסייג את הממצאים בנוסף. כל זאת, למרות שכבר ידענו על גרפיטי ועל ההווי בחולצות ועל הביזה, ועל בתי החולים והמרפאות, ועל הרס הבתים, ועל השתקת החיילים שתיעדו… ובכול זאת הממצאים נדחו לא רק בממשלה, בצבא ובתקשורת – אלא גם בציבור… מילא שלא האמנתם לעדויות הפלסטינים, (וגם כאן), אבל לעדויות החיילים שבעצמכם שלחתם?! – הרי הם דיברו גם במהלך המלחמה…

אז הנה שלוש סיבות טובות להאמין לדו"ח:

1. שוברים (לא רק) את שוברי השתיקה

"שוברים-שתיקה" היוו דוגמה בוטה, אך לא יחידה. המעניין הוא המשך התהליך של אבדן מראית-העין הדמוקרטית, שבו ישראל מצטרפת למשטרים שבהם הממשלה לוקחת בהדרגה מונופול על האמת, ומפעילה מערך תועמלני של אינדוקטרינציה כלפי ארגוני-אזרחיים מסוימים בטענה שזה פוגע במדינה, וכך הופכת אותם לאויבי-הציבור ולמוקצים מחמת-מיאוס, מונעת ביקורת פוליטית מסוימת ומגבילה את זכויות האזרחים. 

להגביל את התארגנויות האזרחים, המאיימות על טובת המדינה.

סטלין: יש להגביל את התארגנויות האזרחים, המאיימות על "טובת המדינה".

לבני אמרה שזאת המדינה היחידה שבה הממשלה מנסה להפיל את האופוזיציה, אך הדבר איננו מוגבל לכותלי הפרלמנט, ולא רק לממשלה הנוכחית. גם אצל אולמרט חקרו והפחידו ארגונים אזרחיים ביקורתיים, למרות שהם כלל לא פעלו בניגוד לחוק. גם בשנה שעברה היה רצף של חוקים ותקנות בלתי-דמוקרטיים (תזכורת) שהיו חלק מהתהליך המוצהר של הצרת צעדי האזרחים מול הממשלה. מכאן, שבישראל, לא רק ארגוני החברה האזרחית מנסים להשפיע על המדיניות הציבורית, אלא גם הממשלה מפעילה את כול כוחה כדי לאיים/לההפחיד/להשפיע (ואם צריך, גם להגביל) את ארגוני החברה האזרחית, ובמיוחד אלו הביקורתיים. תקראו לזה איך שתרצו, אבל הארגונים צודקים כשהם אומרים ש-דמוקטי – זה לא.

ארגונים רבים (הממומנים גם על ידי ממשלות-זרות, בין היתר) רואים מה עושה משרד-החוץ למי שליברמן "חפץ ביקרו" ואמורים "להבין לבד" את המסקנה. ואם לא די בכך, הממשלה אף משגרת איומים כלפי ארגוני השמאל השונים:

בכירים במשרד החוץ הדגישו כי אין כוונה בשלב זה לפעול נגד ארגונים בלתי ממשלתיים אחרים שמקבלים מימון מממשלות זרות, במיוחד לא נגד ארגונים שמעודדים שלום או דו-קיום. (מקור: הארץ, 15.7.09; ההדגשה שלי).

מה שנקרא – איום בשיטת ה-"בינתיים"… כלומר, אנחנו לא צופים שום בעיה – כרגע. אם תתנהגו יפה, גם לא תהיה. אחרת… טוב, תחשבו לבד…

כך הממשלה עושה דה-לגיטימציה ציבורית וחוקית נגד עמותות שאינן לרוחה, ובהקשר זה אפשר להבין את דבריהם של מפקד משטרת ההגירה, ושל ראש הבולשת, על ארגוני החברה האזרחית.  במסגרת זאת ניתן להבין גם את המניעה של סיוע הומניטרי אזרחי לעזה (על ידי ארגונים: מניעת כניסת משלחות רופאים; על ידי המדינה: שלילת זכויות של עובדים שנפגעו מהביטוח הלאומי או קופות החולים; ואף באופן פרטי: ע"י הגבלת חשבונות בנק של כל האזרחים שהיו תורמים כסף למשפחות של עובדים לשעבר). ארגוני ימין אף הגדילו לעשות, ובעוד שהממשלה מכחישה שיש או הייתה איזושהי פגיעה באזרחים פלסטינים, הרי שבימין יודעים היטב מה נעשה בשטח. לכן הם לא מציעים חלילה לא להכות/לפגוע/לגנוב, ואף לא טוענים שאלו שקרים – אלא הם פשוט דורשים – לא לדווח על כך. אלה שוברים-שתיקה, ואלה משתיקים.

2. מפקדים סדיסטים – חיילים סדיסטים

גרפיטי שהותירו חיילים ישראלים בעזה

גרפיטי שהותירו חיילים ישראלים בעזה

כתבה נרחבת ומקיפה בערוץ 2 מספרת על התעללות בהכשרות ליחידת שיריון. בין היתר מצולמות בוידאו ובתמונות: הכאות עד זוב דם ועצמות סדוקות, אמבטיה של שמנים שרופים עם ביצים ושאר שפכים שחבריהם נזרקים אליה, חייל צעיר קשור למוט בשטח פתוח משך שעות, חיילים צעירים אזוקים וקשורי עיניים, חייל-צעיר שהמפקד שלו מכין קפה ישר בתוך פיו, חיילים שהועמדו בשורה ואולצו לשתות תערובת של קמח, ביצים, סוכר ותבלינים, וחייל שכוב על הרצפה בוכה כאשר חבריו יושבים עליו ומכים אותו כדי שלא "יספר למג"ד". אלו רק חלק ממיני ההשפלות שנחשפו, אך הן מציתות את הדימיון לגבי ההשפלות האכזריות שאיננו שומעים עליהן.

גרפיטי שהותירו חיילים ישראלים בעזה

נשאלת השאלה – אם ביחידות השדה מתגלים מפקדים וחיילים סדיסטים, וכולנו מזדעזעים מהתמונות של ההתעללות האכזרית והמיזנתרופית של עמיתיהם לנשק, מדוע קשה כל כך לשער שכאשר אין מצלמות, ומדובר באזרחים של "האויב" – קורות גם כן התעללויות מיותרות?

והנה סיפור נוסף, על יהודי צעיר שעשה מסיבה, ובתחנת המשטרה בת"א, בעוד שהוא כפות, פיצץ אותו קצין-משטרה במכות ושלח אותו לחדר מיון. – ושוב, אם קצין משטרה מפרק יהודי שעשה מסיבה, תוך שהוא אזוק, מדוע זה כל כך בלתי סביר לחשוב שהיה עושה כך לפלסטיני בעזה? או שוטר שאיננו קצין?

ואיך מסבירים את זה: סיפורו של ישראלי-יהודי שבשבוע שעבר הוזמן לחתונה של פלסטינים, והמשטרה שפרצה לחתונה, דאגה לשלוח גם אותו לבית החולים. (סיפור שכדאי לקרוא, אגב). אם לא די בכך, גם הצוות הרפואי שטיפל בו, דאג להסביר לו מה הוא חושב עליו.

כתבות אחרונות מתעדות בוידאו הפשטה, הכאה, טרטור והשפלה באיומים לצורכי שעשוע. נו, עדיין נראה לכם שהעדויות מעזה הן בלתי-סבירות?

3. דובר צה"ל מודה: אנחנו בוחרים מה יִראוּ האזרחים

מה הסיכוי שמה שראינו במלחמה בטלביזיה (ועזבו לרגע את העדויות הטלפוניות שאספתי בעצמי) הוא חלקי ו/או לא נכון? אם העלטה שהטיל צה"ל על כל העיתונאים שגירש מעזה לא מספיקה כדי לעורר בנו חשד, ואם לא די בצנזורה כלפי חייליו ובהפסקת החשמל הממושכת שמנעה תיעוד, הנה בסרט תדמית של דובר צה"ל מודים קצינים בכירים וכתבים, עד כמה העמדות והנתונים שמביא דו"צ משפיעים על עיצוב דעת הקהל הישראלית (=דעת הקה"ל). בסרטון מופיע אל”מ לבני (דקה 5) ומסביר את העוצמה שיש לדובר-צה"ל:

בלחימה הנוכחית הלחימה מתבצעת לא רק נגד האויב בשטח, אלא גם לחימה שלימה על התודעה (של האזרח). תקשורת היא בעצם האמל"ח המרכזי שבאמצעותו אנחנו משפיעים על התודעה. מי שעוזר לנו בתור מפקדים להשתמש בתקשורת זה דו”צ […] הרבה מאוד פעמים, האזרחים, כל מה שהם יודעים, זה מה שהמש”קים והקצינים של דו"צ חושבים שנכון להראות להם.

שימו לב גם לכתבים הצבאיים, שבמקומות רבים הופעתם בסרטון תדמית צבאי הייתה נחשבת לתעודת עניות ליכולתם לבקר את הצבא ולהצביע על שקריו, משום הקשרים שהם מחוייבים בהם עם בכירי צבא, כמקור למידע ונגישות להגיע למקום.

ועכשיו – חשבו שוב: האם, במיוחד נוכח הוצאת כל העיתונאים מרצועת עזה טרם המתקפה, סביר להטיל ספק בדיווחיי התקשורת הישראלית והצבא? האם יש מקום לבחון עדויות אזרחים בעזה, חיילים וארגוני מחקר עולמיים? ומה כבר יקרה אם נבדוק ונטיל ספק בגרסה הרשמית? לא שווה להקים וועדת חקירה? זה בוודאי יועיל לדעת הקהל העולמית…

"אני אוהב אתכם". זה מה שרציתי לומר כשבאתי אתמול לשדרות רוטשילד פינת נחמני בתל אביב. אני אוהב אתכם מאוד, וגאה בכם מאוד. הרחוב התמלא במאות אנשים צבעוניים, מכול הצורות, הגדלים, הגילאים ופריטי הלבוש. מאות הצטופפו בשדרה ליד נחמני, מתוחמים בין יס"מ, מג"ב, שב"כ ושוטרים. הם כאבו וחייכו, וביקשו שוויון ואהבה, בלי להתבייש.

לא צריך דמיון רב כדי להרגיש את האהבה. זאת אהבת חינם של אנשים מחייכים, מזמינים, מתקרבים, מחבקים, מעניקים, חמים, משוחררים… אוהבים. אלא שיש מי שזה מטריף אותם כל האהבה הזאת. זה מפחיד אותם ומגעיל אותם, והם אפילו חושבים שזה טבעי להיגעל מאהבה שהיא "לא נורמלית", או שכול המאושרים האלה דפוקים בשכל, והם פאק של הטבע. אם אין כללים, ומותר סתם להרגיש ולאהוב – זה מבלבל ומפחיד אותם. רק תנו להם איזו מלחמה עסיסית, או סיפור גבורה גברי, או זוגיות "תקינה", או תספרו להם שהם עם נבחר, או ראש של פטנטים, או שוחרי-שלום… אפילו עִם פעולת טרור הם ידעו להתמודד. העיקר שהכול יישאר מסודר, עומד על מקומו, כמו שהם רגילים.

אבל, הגועל הזה, כמובן, איננו טבעי. הגועל הוא פסיכולוגי, ונובע מהערעור על מה שהם חושבים שהוא מובן מאליו. מרי דגלס, אנתרופולוגית מבריקה, ניסתה לברר בספרה "טוהר וסכנה" למה שערת-ראש או פיסת-נייר נחשבות לפעמים שימושיוֹת (ואף קדושות), ולפעמים נחשבות ללכלוך (ואף טומאה וסכנה). היא טענה שלכלוך (וטומאה), פירושם דבר-מה שלא נמצא במקומו: אילו השערה הייתה על הראש, זה בסדר (ובתרבויות מסוימות אסור לחתוך שיער); אך אם היא על הרצפה, על השולחן או על המיטה, זה לכלוך. אם נשפך צבע, או אם יש חול בבית, או אם יש לך שמן-מכונות על היד, או אם תמצא שרוך זרוק באמצע החדר, או שאריות אוכל על השולחן – אז, ורק אז, הם ייחשבו ללכלוך. התגובה שלנו למשהו שלא במקומו, או שלא מוכַּר ומסודר לפי הכללים שקבענו, היא גועל וסכנה. הראש שלנו מחפש מה שייך למה, איפה לתייק ולתייג, מה המקום של כל דבר, למה לתת חשיבות וכבוד, ממה להתעלם, ואיך לספר ולפרש זאת. הגדרות-הגדרות-הגדרות. אפילו לאהוב זה מותר אך ורק באופן "נכון". בזמן הנכון, בגיל הנכון, במקום הנכון ועם האדם הנכון. כמה שזה מבלבל כשאין כללים, ושאפשר פתאום. שמותר להרגיש, לגעת, לחבק, לחייך, לאהוב – לחלוטין בלי הגבלה, סתם כי הרגיש לכם נכון וטוב. איך שזה נורא שאפשר פתאום להעניק וליהנות בטבעיות, בלי לחשב חישובים… בלי כמה כסף יש לו, בלי מאיזו עדה האימא שלה, בלי להרגיש אשמים על הדת, בלי שחייבים להשתתף בטקסים מוגדרים, ובלי שיגידו לנו איזה איברים זה נכון ובאילו נסיבות. כל החירות והאהבה הזאת מפחידה עד מוות, במיוחד את השמרנים.

הכללים עבור השמרן הם נשמת אפו, צדקת דרכו, מהות חייו והלגיטימציה לכול מעשיו. הפחד והשמרנות קשורים זה בזה, כי השמרן הוא פחדן-כרוני. כמו כל אדם, כחיה-חברתית, הוא מזהה את הנורמות בסביבה, אך בגלל שהוא אף-פעם לא בטוח, הוא מעדיף את המוכר, ולעולם לא מעיז להטיל ספק, לבחון או לערער. לכן גם המוסכמות, בתורן, ממשיכות להיות נכונות עבורו, וחוזר חלילה. השמרנות והפחדנות מזינות זאת את זאת במעגל קסמים. החיפוש המתמיד אחר ביטחון יוצא נגד כל מה שמערער על הבטוח , באמצעות שיטות ורמות משתנות של הדרה ואלימות. כדי להצדיק את הקיבעון, ההדרה, הדיכוי והאלימות, הוא מתחיל להזדהות בכול ליבו עם הקיים, ולהאמין שזה באמת "נכון", "טבעי", "בריא", "מועיל", "אוניברסלי" ו"מאז ומעולם", ולכן שחייבים להגן על כך. אבל זה בסך-הכול מנגנון הצדקה שבא מאוחר יותר.

משפחתו של הנרצח ניר כץ בלווייתו

כשהשמרן מגיע לשיא הפחד, הוא הופך מסוכן מאוד. הפחד מִתּרגם לתוקפניות, שבעיניו היא בכלל הגנה. כדי לזכות מחדש בעליונותו המוסרית, עליו לייצר כל הזמן איומים ולחסל אותם, להמציא את השונה ולמגר אותו, לקבוע כללים ולטהר את מה ומי שלא "במקומם". אם צריך הוא יהפוך דיקטטור או כובש, אם צריך הוא יפרש את האל, אם צריך הוא ייקח נשק אוטומטי וירסס ילדים במועדון נוער, או בבית-תפילה, או ברחובות עזה. אלמלא הלהט"ב, השמרן היה מוצא וממציא "שונה" אחר, כי "השונה" מראה לו כמה שהוא-עצמו "נורמלי" ו"בסדר" עם כל הכללים, וזה מחזק אצלו את הקשר בין "מוכַּר" לבין "נכון", ואת הקשר בין "הרגל" לבין "טבעי".

הטיעונים של השמרן הם תמיד מאותה המשפחה: "השחורים הם ככה", "זה טבע האישה", "ככה זה ערבים", "הם קיצוניים מסוכנים". אלה שצבעם שונה, שלא מדברים נכון, שלא מתנהגים נכון, שמאמינים באל אחר, שאוכלים דברים אחרים, שלובשים דברים אסורים… הוא יאמר שהם פרימיטיבים, או חולים, חסרי-מוסר, או טיפשים, או תמימים, או פרועים מדי, או קיצוניים מדי, או דתיים מדי, או שמנים מדים, או משהו-אחר מדי. השמרנים יצירתיים כי זאת דרכם לשרוד, כי הם-מ-פ-ח-דים. הם אלו שצריכים טיפול ציבורי בפחדיהם, כי אם לא יגמלו מהפחדים, הם יישארו מסוכנים לכולנו, והם ימשיכו לייצר לנו עוד ועוד "שונים" לדכא. אפילו אהבה ללא גבולות היא בשבילם פחד-אלוהים, רק בגלל שזה "יוצא מהקווים".

אבל זה בדיוק מה שנחוץ לנו, עוד אהבה ועוד רגש, במקום הגבלות, פחד ושנאה. לכן אני גאה בכל אותם האוהבים, שמתעקשים לאהוב ולא להרגיש אשמים, לא רק בזוגיות שלהם (או החיים הפוליגמיים), אלא כדרך-חיים. אני גאה באלו שמחייכים (למרות הכול), ולא נכנעו לציניות ולאימה. שזועקים זעקה של אהבה דחויה, ושלמרות שיורקים עליהם בדרך הביתה – הם לא משיבים מלחמה.

אני גאה בכם על כך, ואוהב בחזרה.

כשאנחנו חושבים היום, כיהודים בישראל, על המציאות הפוליטית שלנו, טבעי לנו לחשוב שישראל היא יהודית ודמוקרטית. אבל למעשה כדי ש"יהודית" ו"דמוקרטית" יוכלו לחיות יחד, דרוש קודם כל רוב-יהודי (ואח"כ דאגה למיעוט). בלי רוב-יהודי המדינה היא או שליטה של מיעוט-יהודי, זאת אומרת לא דמוקרטית; או שיש בה רוב שהוא לא-יהודי, (לא בהכרח רק ערבים, אלא אפשר גם שילוב של ערבים עם רוסים, פליטים וכד') – זאת אומרת שהמדינה תהיה דמוקרטית אך לא יהודית. לכן כשמדברים על "יהודית ודמוקרטית" אנחנו בעצם מדברים על הצורך ב"רוב יהודי".

התפיסה הזאת שנמצאת בבסיס הציונות כיום, לא עמדה במרכז הפרויקט הציוני "מאז ומעולם". למעשה, הציונות התקיימה אידיאולוגית לפני "הרוב היהודי", ואולי תתקיים גם אחריו. לכן, החשיבה שחייב להיות רוב-יהודי בתור הדרך היחידה לממש את הציונות, אשר נראית לנו כדבר טבעי ומובן מאליו, היא למעשה תפיסה תרבותית, מעשה ידי אדם (ולכן פוליטית).

היסטוריזציה: ציונות בלי "רוב יהודי"

הקונצפט של הצורך ב"רוב יהודי" קשור קודם כל בפתרון הבעיה היהודית באמצעות ריבונות, שגם הוא היה בויכוח בין הרצל לבין אחד העם. אך גם שנים רבות אחרי מותם, הרעיון של פתרון-ריבוני בכלל, ובארץ ישראל בפרט, ובהכרח הרעיון של "רוב יהודי" במדינה כזאת, לא היו הקווים הרשמיים של הציונות. למעשה, ב-1931 פרשו הרביזיוניסטים מהתנועה הציונית, בגלל שהתנועה סירבה לקבוע שמדינה-ריבונית היא הפתרון היחידי ומטרתה. השינוי, כפי שנראה בהמשך, הגיע ב"תכנית בילטמור" ב-1942, שם הפך הצורך ב"רוב יהודי" לדרך הבלעדית. לכן, אם אנחנו רוצים לחפש את התגבשות הקונצפט כבלתי-ניתן-לערעור, ולבחון את ההתנגדות אליו, עלינו לחזור לתקופה שמאז מלה"ע הראשונה (1904) ועד קום המדינה (1948).

מלחמת העולם הראשונה ידעה גאוּת של להט פטריוטי והביאה לראשונה לאירופה, הנאורה-לכאורה, ולעולם בכלל, הרג של מיליונים, במלחמות חדשות בשוחות, שבהן יש גיוסי חובה, טכנולוגיות הריגה המוניות ומכונות קטלניות כמו המטוס והטנק. הקטל בשדות-הקרב הביא עמו מחשבות חדשות גם על מניעת המלחמה: בימין-הרפובליקני קידשו את החירות, הסחר והסדר העולמי החדש (לימים "זכויות האדם" והחוק הבינ"ל), ובשמאל, ובכלל זה גם אינטלקטואלים יהודים רבים שתמיד נמשכו לתפישות שמאליות, חשבו שהלאומיות, האתניות והקשר הגנטי, הן לא הפתרון, אלא הבעיה. מחשבות אלו באו לידי ביטוי גם בוויכוח בתוך הציונות. כך כותב ב-1918 פרופ' מרטין בובר, הפילוסוף, הסוציולוג, חוקר החסידות והציר בקונגרס הציוני:

buber"[...] לפני ימים אחדים היתה לי שיחה עם ד"ר [ויקטור] יעקובסון [(חבר ההנהלה של ההסתדרות הציונית)] על מה שראוי שיעשה בא"י; משסיימתי, הייתי קרוב למרה-שחורה. "בהקדם האפשרי, כלומר בכל האמצעים, אנו צריכים ליצור רוב [יהודי] בארץ" – למשמע טענה כזאת לבך פוסק מלדפוק [...] רובם של הציונים הם [...] היום לאומנים בלא שום מעצור (לפי הדוגמה האירופית), אימפריאליסטים ואף מרקאנטיליסטים שלא מדעת וסוגדים להצלחה. [...] אם לא יעלה בידינו להקים עוצמה נגדית סמכותית, תושחת נפש התנועה, אולי לצמיתות".

כפי שניתן לראות, מעט אחרי הצהרת בלפור (1917) "הרוב היהודי" כבר היה על האג'נדה, אך עדיין היה עליו ויכוח מר. בשנות העשרים התחזקו התפיסות הלאומיות בתנועה הציונית, אך התפיסה הדמוגרפית עוד הייתה שנויה במחלוקת. ב-1926 כשהיהודים היוו פחות מחמישית האוכלוסיה בארץ, התפרסם מאמר אחר של בובר בכתב העת הציוני החשוב Jüdische Rundschau (שגם עורכו, ד"ר וולטש, תמך בעמדתו של בובר). בין היתר נאמר בה:

"איזוהי הסיסמה, הקריאה לפעולה, המתבקשת במצב עניינים זה, ואיזוהי הסיסמה שאנו אימצנו והשמענו אותה? זו שאימצנו אומרת יצירת רוב [יהודי בא"י]. ישות שלא באה אלא כדי להפוך את הבעייתיות שבמצבנו – כלומר, הודות לה נוכל לעשות שם [בא"י] ולאחרים את מה שבו בזמן עושים לנו כאן [בגולה]. האם תוכל אותה ישות לפתור אותנו מהבעייתיות?"

יוסף שפרינצק (לימים יו"ר הכנסת), שהיה מודאג מנטיות פשיסטיות חדשות בתנועה הציונית ומהניסיון לפגוע בהתארגנויות העובדים ביישוב, דחק בבובר, בגלל שיעור קומתו, להופיע לפני הקונגרס ב-1929, ובובר נעתר. בנאומו הקצר בקונגרס הציוני אמר בין היתר:

"רבים בקרבנו אומרים: איננו רוצים להיות נשלטים כמיעוט על ידי רוב ואף אני אומר כך. אבל אם זה פירוש דבריהם, שאינם רוצים להיות כפופים לשלטון רוב של אחרים, ורוצים שהרוב שלנו ישלטו באחרים, הרי שאינני מסכים לדבריהם; אלא כך עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על ידי רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על ידי רוב שלנו."

גם פרופסורים ציונים אחרים ,כגון גרשם שולם, עקיבא ארנסט סימון, הנס קוהן, י"ל מגנס, רוברט וולטש, שמואל הוגו ברגמן ורבים אחרים היו שותפים לדעות אלו. וכך גם חיים מרגליות, הנרייטה סאלד ועוד רבים אחרים (כן, אפילו האופוזיציה הציונית הייתה אשכנזית…).

((הטקסט הראשון לקוח ממכתב של בובר לברגמן בעקבות המחזה "ירמיה" של המחזאי היהודי סטפן צוויג. המחזה, שעלה בשיא הלחימה ב-1917 וזכה לפופולריות רבה, הציג את מלחמת-אירופה כהתגשמות החזון המילטריסטי של הנביא ירמיהו, והיה מעין הלל לחיי-הרוח והמוסר על פני הריאל-פוליטיק. אשר לנאומו של בובר בעקבות הנקמות היהודיות על ארועי 1929, הרי שחודשים בודדים אחריו פרש פרופ' הנס קוהן, מגדולי הוגי הלאומיות, מן התנועה הציונית, וטען כי ציונות איננה יהדות. במכתב הפרישה שלו מהתנועה תיאר את אירועי 1929 כהתקוממות קולוניאלית, כתוצאה מהתעלמות מן הערבים ובריתות כוח עם הבריטים)).

התגבשות "הרוב היהודי" כאלמנט מרכזי בציונות

ועידת בילטמור 1942

כאמור, השינוי המשמעותי בתנועה הציונית התרחש במהלך מלה"ע השנייה. בעקבות מצבם של יהודי אירופה והרצח הסיסטמטי שהחל בסוף 1941, התכנס קונגרס חירום מורחב בבילטמור שבארה"ב. רק בכינוס זה יצאה לראשונה תכנית שכול הזרמים הציוניים התחייבו לפעול למענה בשעת חירום זאת. עד 1942 הייתה התנועה הציונית באמת "תנועה" (אם כי ממוסדת), שהמדיניות שלה הייתה מה שעשו פעיליה, ואילו "תכנית בילטמור" כוננה לראשונה אג'נדה קבועה, מחייבת וכתובה למדיניותה של התנועה. התכנית הייתה קצרה וכללה שמונה נקודות שתבעו: הקמת צבא עצמאי ביישוב היהודי בארץ, עם דגל משלו, הכפוף לאו"ם; פתיחה של שערי הארץ להגירה חופשית (של יהודים; למרות שרוב יהודי אירופה היגרו לארה"ב; ולמרות שאין הסבר מדוע הערבים צריכים לשאת בעול הפתרון לאנטישמיות האירופית); וכן הוזכרו הצורך בחיסול אירופה ההיטלראית ובסדר עולמי חדש, וההישגים של היישוב בארץ. אך הנקודה החשובה לענייננו הייתה זאת שבה דורשת התנועה לא רק לקדם "בית לאומי", כפי שנכתב בהצהרת בלפור (1917), אלא שפלשתינה תתבסס כ"קהילייה יהודית" (לשון ההודעה).

חשוב לומר שתכנית בילטמור הייתה התשובה הציונית לפתרון שתי המדינות של הבריטים. התכנית הבריטית התגבשה ב"ועדת פיל" לחקר השביתות והמחאות של הערבים בפלסטין (שאותה היהודים קיבלו בהסתייגויות, בידיעה שהערבים ידחו אותה) ואחריה בספר הלבן של 1939. כמו היום גם אז, דבר מרכזי שתבעה תכניתם לשתי מדינות היה Settelments Freeze – הפסקה של שינוי המציאות בשטח, משום שהיא דוחקת את רגליי הערבים, ומייצרת עימות ומלחמה. היהודים היו "איום דמוגרפי" מבחינת הפלסטינים, כי הם כל הזמן היגרו לארץ ואף רצו להפוך לשליטים, ואילו לפלסטינים לא היו אחרים שיכלו ורצו להגר לארץ ו"לאזן" זאת. (מספר היהודים בארץ גדל מ-75 אלף ב-1925 ליותר מ-500 אלף ב-1942; גידול של 670% בתוך 17 שנים שנים). מבחינת הפלסטינים (בעיקר אלו המודעים פוליטית או אלו שאיבדו את אדמותיהם כאריסים), ארצם, שבה הם חיים מזה דורות, הלכה והתמלאה ביהודים-אירופאים בחסות השלטון הקולוניאלי. הבריטים מצידם, למרות חוסר העקביות, הבינו שאי אפשר להקים שתי מדינות כל עוד היהודים ממשיכים לנסות לשלוט בכול הארץ, ותבעו להפסיק את ההגירה המגמתית (שבעצמם עודדו קודם, כי הם לא רצו פליטים באנגליה, ובטח לא יהודים). במילים אחרות, הבריטים התירו "ריבוי טבעי" ליישוב היהודי במושבות/קולוניות/התיישבויות הקיימות, אך גם פעלו להגביל ככל הניתן את שינוי המציאות בשטח ולהפסיק את דחיקת הפלסטינים. 

כמו היום גם אז – התגובה הציונית של "תכנית בילטמור" הייתה לדחות את פתרון שתי המדינות, להמשיך לתפוס עוד ועוד שטח ולהביא עוד יהודים להתיישבות. אך כאשר גובשה התכנית היוו היהודים אפילו פחות משליש האוכלוסייה בארץ (כחצי מיליון בני אדם). אז איך יוכל המיעוט בארץ לשלוט בארץ כולה? ובעיקר איך יעשו זאת, כאשר יהדות אירופה הולכת ונכחדת, והנהגת הציונות "הותקפה" על שלא רצתה לרכז את המאמצים ב"הצלה" של יהודי אירופה? אם כן, הנהגת הציונות החליטה להתמקד בביטחונם של היהודים המעטים שבישוב בארץ, שעלול היה להפוך לחזית, ואילו המענה הדמוגרפי הגיע מכיוון אחר.

בערך עם הצגת תכנית בילטמור, הציג בן גוריון תכנית דמוגרפית חדשה בכנס ברחובות. "תכנית המיליון" עסקה לראשונה ב"העלאה" של יהודי המזרח. בגלל ההבנה שיהדות אירופה הולכת לקראת כליה, התבטאו רבים מבין ראשי הציונות בהזדמנויות שונות על כך שבכוונתם להשקיע מאמצים בעלייה "הכמותית" של יהדות ארצות האסלאם (מקום בעלייה "האיכותית" של אירופה). לנימה הגזענית כלפי היהודים ממדינות אלו, (למרות שבאירופה היו גם הרבה יהודים עניים ובארצות האסלאם גם הרבה הוגים, סופרים, גאונים עשירים וכו'), היו שותפים רוב המנהיגים הציונים (=האירופאים), ורשימת הציטוטים ארוכה. למעשה עד אז לא הייתה כמעט כל נגיעה או עניין ביהדות "המזרח". כל אבות הציונות, וכל 246 משתתפי הקונגרס הציוני הראשון היו אירופאים. בעיקר מזרח אירופאים.

חוץ מ"תכנית המיליון" היו גם תכניות אחרות שעסקו בטרנספר לערבים, בנוסף למסע הדרתם מהקרקע (רכישת אדמות) הפרשי השכר ו"כיבוש העבודה והשמירה" שהדירו אותם כלכלית.

[...] ועתה "הותקפנו". מי התקיף אותנו? בעצם אלה שהרגישו את עצמם מותקפים על ידינו, כלומר, על ידי כיבושנו בדרכי השלום. הם מקטרגים עלינו "לסטים אתם" ומה עונים אנחנו? "זוהי ארצנו מלפני אלפיים שנה, שבה יצרנו גדולות". כלום מצפים אנו שיכירו בכך ללא עיכוב? כלום היינו עושים זאת במקומם? [...] האמת היא שאנחנו התחלנו בהתקפה "בדרכי השלום" כשהחילונו מסתננים אל הארץ.

(מרטין בובר, 1948, "נשים קץ לפטפוטי המילים", בעיות הזמן)

כך או כך, התכניות הפרקטיות ליצירת ושימור הרוב יהודי קרמו עור וגידים בשנות הארבעים, והבהירו לכולם שמדובר בעניין של זמן עד המלחמה על הארץ. כאן התגבשו התפיסה שאין ציונות בלי "רוב יהודי", וגם תכניות העבודה שעומדת ליצור את הרוב הזה.

יוצרים רוב מלאכותי

ערב מלחמת 1947-8 היו בארץ כ-650,000 יהודים, ובערך פי 2 פלסטינים. למרות שהיהודים היו כשליש מאוכלוסיית הארץ, ולמרות שהם הספיקו לרכוש עד אז, באופן פרטי ובאמצעות המוסדות הלאומיים, רק כ-6% מקרקעות הארץ, החלטת החלוקה של האו"ם הציעה לתת את רוב שטח "הארץ" (55%) ליהודים (בין היתר כדי לקלוט פליטים יהודים מהשואה, בלי לשאול הרבה לדעתם של יושבי הארץ, או הפליטים היהודים). לפי תכנית החלוקה, תחת ריבונות יהודית היו אמורים להיות בערך 50% לא-יהודים. כמובן שבתנאים אלו הצעת החלוקה נראתה לערביי הארץ לא הוגנת ולא באה בחשבון, והם דחו אותה לגמרי. (היהודים שמחו עליה מאוד, ועוד יותר שמחו על דחיית הערבים את התכנית). השינוי הדמוגרפי הגיע רק במלחמה, שבה היה ליהודים יתרון באימונים, בנשק ובהתגייסות, ולצד תפיסת שטחים שמעולם לא יועדו להם, התארגנו גם הבריחה, ההברחה, הגירוש ומניעת השיבה.

כיום נתפס "הרוב היהודי" כלגיטימי, אבל הוא לגיטימי בגלל שהוא גם השולט (זאת אומרת לגיטימי בעיניי היהודים), והוא שולט בגלל שהוא רוב ובגלל שהוא נתפס כלגיטמי. יצירת הרוב, השליטה והלגיטימציה קשורים אלה באלה ומהדקים זה את זה בתודעה הקולקטיבית. אולם הרוב היהודי איננו – ומעולם לא היה – "טבעי". זהו רוב שיצרנו מתוך חזון של שליטה, ובה בעת, גם תיארנו אותו כמציאות שקופה, טבעית וברורה מאליה.

יצירת הרוב נעשתה ונעשית כל הזמן בידי אנשים והיא מתוחזקת כל הזמן על ידי:

  1. עידוד הגירת יהודים ומתן הטבות "שבות". (להוציא בסוף שנות העשרים, כאשר ניסו לעודד עזיבה של "בלתי מתאימים" כמו נכים, זקנים ועניים, בגלל המשבר הכלכלי בארץ; ר' מרגלית, תשנ"ט. "סוגיית מיון העולם בראשית תקופת המנדט: אידיאולגויה מדיניות וביצוע", יהדות זמננו 13: 243-280).
  2. גירוש, הברחה ומניעת "שיבה" של פלסטינים (בכסף, במסעות הפחדה, בהפצת שמועות, בהפגזות סביב הכפרים, בהריסת כפרים ובתים ובאכיפת איסור השיבה לבתים של מי שזה עתה יצאו מהם). חוקים המונעים שיבה תקפים עד היום גם כלפי עקורים שהם אזרחי ישראל, כאילו מי שעזב, עשה זאת מרצונו (בערך כמו שהיהודים עזבו את ארצותיהם "מרצונם").  – בעיקר במהלך מלחמת 1947-8, אך גם מעט ב-1967 ואח"כ.
  3. מניעת זכות ההצבעה מכול מי שחי בשטחים הכבושים, כולל במזרח ירושלים, אם איננו יהודי.  -  מאז 1967.
  4. מניעת אזרחות מכוח נישואין, או לגור בישראל, לערבים.   – מאז 2003.
  5. "עידוד הגירה" של פלסטינים מהארץ (מהשטחים ומתוך הקו הירוק), על ידי אי-השקעה בתשתיות, יצירת עוני, שלילת תושבות הקבע בירושלים מסיבות שונות, הסדרים מגבילים ברכישת קרקעות ואישורי בנייה, אכיפה מוגברת בהריסת בתים, הפקעת קרקעות, אפליה ולעיתים אלימות.
  6. עידוד ילודה יהודית והארכת חיים (פערי בריאות ומגדירי בריאות), לעומת חבלה בתנאים מגדירי הבריאות המשפיעים לרעה על לידה, מיתה ובריאות כללית של פלסטינים, בתוך ומחוץ לקו הירוק.
  7. סגרגציה בהגדרת הזהות מלמעלה. האזרח לא יכול להגדיר לעצמו אם הוא יהודי או פלסטיני (הגדרה עצמית) אלא הוא מוגדר כזה על ידי המדינה מלידה. (תודה לעפרה ישועה ליית)
  8. תחזוק הרצון להיות רובאין טעם ברוב מקרי של יהודים, אלא דרוש רוב שרוצה להיות רוב, להשתמר כרוב, ולממש את עליונותו על המיעוט.
  9. אי-גיוס רוב לצבא.
  10. תרגילי לגיטימציה ושכנוע עצמי, כמו התעלמות מרוב יהודי העולם שלא באים לארץ; מסמכים היסטוריים וארכיאולוגיים המערערים על הסיפור ההיסטורי ומניפולציות סטטיסטיות שאמורות לחזק את הלגיטימציה.

(א"ב יהושע, אגב, מצא רק את פרקטיקה מס' 1).

מייד אחרי שנוצר הרוב במלחמת 1948, כינס בן גוריון אנשי רוח. בכנס פנה בובר לבן גוריון (שבעצמו הציע תכנית למדינה דו-לאומית פדרטיבית ב-1931), ברך אותו, והציע לו לעשות "מעשה אובמה":

[...] איזו דרך ישפיע אדם השפעה מוסרית, בשעה שהוא עומד בראש ממשלת המדינה? [...] דרך משל, שאלת הפליטים הערביים. היה בידי הממשלה ואולי עוד יש בידה גם עתה לעשות מעשה מוסרי גדול, העלול להביא להתעוררות מוסרית של הציבור, והשפעתו על העולם ודאי לא תהיה לרעתנו. יכולה הייתה ליטול את היוזמה לכינוס בין-לאומי ובין-דתי אגב שיתוף פעולה עמנו ועם שכנינו – כינוס שאפשר לא היה עוד כדוגמתו. איני מתכוון כאן לויתורים כאלה וכאלה. העיקר הוא, שייעשה דבר ביוזמתנו שלנו דווקא, הלא פליטים היינו בארצות הגולה. (מרץ 1949)

הוועידה, כמובן, לא התרחשה מעולם.

למה צריך בכלל רוב יהודי?

"בגלל שהחברה הפסיקה להכיר בחלופות היא מרגישה פטורה מהחובה לבחון, להמחיש ולהצדיק את תוקף הנחותיה הסמויות".

(קורנליוס קסטוריאדיס, פרופ' למדע המדינה, כלכלה ופילוסופיה). 

כשם ש"יהודית ודמוקרטית" פירושה "רוב יהודי", הרי שאם ננתח את "הרוב היהודי", נגלה שמשמעותו היא שליטה. והשליטה מוקנית באמצעות החוק והנורמות, שנשענים על רוב ידוע מראש, שמנצח בזכות השליטה שלו על הנשק ועל הגדרות החוק, שנשען הלגיטימציה של שליטה-רובית, וחוזר חלילה. הצדקת השליטה היא מעגלית ונובעת מהשליטה עצמה. בכול מקום אחר, אילו קבוצה אתנית הייתה מנצחת בבחירות שוב ושוב בזכות שלילת זכות ההצבעה, הגדרות של חוק ושליטה בנשק, הרי שלא היינו רואים בבחירות משום ניצחון דמוקרטי. לכן, בעצם, גם "הרוב היהודי" לא מאפשר באמת ליישב בין "יהודית" לבין "דמוקרטית", אלא מעדיף את האחת, ומקיים מראית עין של השנייה.

א. "טוב, עזוב פוליטיקה…"

אני רוצה להתעכב רגע על המשמעות האמיתית של המשפט הזה, שהופך כל כך מרכזי בחברה בזמן האחרון. זה משפט שמייצר את התחושה הסתמית, כאילו אין לבנאדם כוח להתווכח כרגע ולחשוב – ובוא נשאיר את זה לפעם אחרת… אז אני אפתח בזה שאני לא מתכוון לזה בהקשר שבו זה מישהו שיימצא זמן כדי להיכנס לדיון, אלא לזה שרוצה להימנע מעימות באופן סיסטמתי, ולא לחשוב יותר מדי. הפעם זה לזפזפ בטלביזיה, אחר כך רק לאכול ארוחת ערב בשקט, או לצאת לשתות בירה, או לשבת עם המשפחה, או לעשות קניות, ואף פעם בעצם הוא לא לעסוק בפוליטיקה… הדפוס היותר כנה-עם-עצמו של המשפט הזה הוא –

"בחייאת, למי איכפת מזה".

בשניהם מסתתר האתגר החדש של השמאל. במקרה הטוב יהיו אלה המשפחה או החברים שפשוט רוצים לבלות אתכם, ולא להיכנס לוויכוח, ובמקרים טובים-פחות זה אנשים שלא מרגישים שהם צריכים אפילו להתעניין בשום דבר שהוא לא צו-האופנה, תכנית הריאליטי/הבידור, משחק הסודוקו/המחשב, או המכונית/המחשב/הטלפון החדש שהם קנו. (ובמקרה הגרוע ממש זה שכלול של שניהם). כל אלו מלמדים על סוג חדש של התמודדות – עם הרצון לא לדעת. עם הבחירה להיות אדיש. פירושם הוא שאנשים נהנים ממצבם, ואינם מעוניינים להטריד ולו-לרגע את מנוחתם במחשבות, שמא יגלו שנוחיותם היא פרי דיכוי של אחרים, או ההרס של משאבי הדור הבא, ואז האושר ייפגע. "רוצים לרקוד, רוצים לשמוח, לא לחשוב יותר מדי".

אבל האדישות הזאת היא זכות ששמורה רק לחלקנו: הזכות לא להשתתף, או לא להצביע, או להגיד שזה "לא פוליטי", או "לא שמאל ולא ימין", זאת זכות שמי שחש בדיכוי יום-יום רואה כמה היא כן כל כך פוליטית. זאת זכות שמטבעה מתקיימת רק אצל אלו שזכויותיהם אינן מאוימות. הזקן/הפליט/העני/הפלסטיני/האישה/ההומוסקסואל/הנכה/השחור/השמן/ההומלס/המוזר – תמיד ירגישו יותר את המקומות שבהם הם מופלים לרעה; אבל לכול השאר המצב-הקיים נראה מאוד "טבעי". לכן לא תשמעו זקן שאומר "עזוב אותי מזה" כשמדברים על עושק הקצבאות שלו, או מהגר-עבודה שאומר "למי אכפת" כשמדברים על שירות הבריאות שאין לו, או פלסטיני שיגיד "אני לא מתעניין בזה" כשמדברים על הכיבוש או הפקעת האדמות שלו.

פוסט-ציוני בבלוג אטימולוגיה עממית.

"פוסט-ציוני" בבלוג אטימולוגיה עממית.

ב. אז למה לי פוליטיקה עכשיו

יותר מאשר הליברמניזם וההפרטות הן בחירה מודעת של העם, הן למעשה תוצר של חוסר אכפתיות ואי-תשומת לב. זהו מצב שבו זכויות-היתר של היהודים (כמו לבנות בית, ללמוד בעברית ולהצביע), ו/או הזכות הכלכלית (כמו ללמוד באוניברסיטה, או לצאת לבלות, או לנסוע לחו"ל, ואפילו שיהיה לך בית), נראות ליהודיי-מעמד-הביניים כל-כך טבעיות, עד שהן הופכות ל"לא פוליטיות". והיום יותר ויותר דברים נחשבים ואף נדרשים להיות "לא פוליטיים". גם העמותות של צדקה להומלסים, או לילדים בסיכון, או לסיוע רפואי – נדרשות להאכיל ולטפל, אבל נחשבות "פוליטיות" אם הן עוצרות לשאול "רגע, אבל למה בכלל אין להם?". אתם יודעים מה, אפילו המלחמה על עזה הייתה כל כך קונצנזואלית, שאמרו שהיא "לא פוליטית".

אבל זאת לא קונספירציה שלאנשים עם יותר כסף (או זכויות) פשוט אכפת פחות, או שהם רוצים בסתר לשמר את מעמדם הנצלני; זאת יותר תוצאה לא-מכוונת של הקפיטליזם והפערים שהוא יוצר, ושל ההעדפה האתנית. אנשים נולדים אל מעמד הביניים, אל הרכוש ואל הזכויות האלו, וכך מצבם נראה להם טבעי ומובן מאליו. פשוט כי ככה זה היה תמיד, ואין ברירה טובה יותר.

ג. האדישות והשמאל

למול הדה-פוליטיזציה של הקיים, תפקידו של איש השמאל הוא להראות עד כמה הכול פוליטי. קחו לדוגמה את המיתוס שהאוניברסיטאות אינן פוליטיות. למעשה כולן שותפות להעסקת עובדי-קבלן, לפיטורין כדי למנוע קביעות, להפקעת אדמות, לטיוח הטרדות מיניות, למעורבות במפעל המיליטריזם והמלחמה (כולל תכניות מיוחדות לאנשי צבא, לשב"כ, ייעוץ למודיעין, מחקר צבאי וגיבוי מוראלי במלחמות הברירה), ואף להעדפת יהודים במעונות ובגיל הקבלה. אפילו הזכות ללכת לאוניברסיטה, מבנה-הפסיכומטרי והעלות – הם פוליטיים. גם המים שיש לך בברז, הבית שלך, החשמל, המקומות שבהם "נקי" יותר, כל הטכנולוגיות החדשות שיוצאות כל הזמן וקהל היעד שלהן, טווח אפשרויות העבודה וההשכלה שלפניך, הרעיון של "זכויות המעסיקים", הבדלי המחירים במקומות שונים, זמינות שירותי הרפואה, כמות הקופאיות בסופר, השקיות שהם מחלקים בחינם, הדברים "הטבעיים" שאגודות הסטודנטים יוציאו עליהם כסף (מסיבה, תמיכה בשדרות, דיונים, שתיקות וכו') – הכול מאוד פוליטי. והצבא הוא אולי הפוליטי מכולם (מבחינת לאום-דת, מוצא, מעמד ומין). אבל כל הדברים האלו נחשבים "לא פוליטיים" למי שלא יודע שהם פוגעים גם בו, וכמובן למי שנהנה מזה. המצב הקיים נראה טבעי, שקוף, ברור, נורמלי – רק למי שמרוויח, או לפחות לא מפסיד מדי, מהמשכו. מי שאומר שאינו פוליטי מוכן בעצם לשמר את המצב הקיים.

האמת היא שהכול פוליטי, כל הזמן ובכול מקום, ומשימתו של השמאל היא לעשות ככל יכולתו כדי לחשוף זאת. כדי לעורר סולידריות עם מי ש"הקיים" פוגע בו. הבדיחה בטלוויזיה, ההליכה לאוניברסיטה או לצבא, התרופות, מצבם של הילדים שלך, הנסיעה באוטובוס, או מה שזה-עתה קנית. האתגר הוא לגרום לאנשים להצטרף להלך המחשבה שבו השוויון והשלום הם שאיפה, ולא המצב. שבשביל שנהיה חברה צודקת -שבה תחיה בכבוד גם אם תאבד את העבודה והבית- דרושים מאבק והתמדה, ולא אדישות. ושהאדישות הזאת משולה לזונה שהתרגלה לפשק את רגליה, או לעצימת עיניים ו"לחשוב שזה גשם, שזה חורף, ואח"כ נראה"… האדישות הזאת היא לא הנורמליות, היא הטירוף -

…מחוץ לבית החולים התחוללה עדיין המלחמה. אנשים השתגעו ובתמורה עוטרו במדליות. על פני העולם כולו, מכל עברי קו החזית, הקריבו נערים את חייהם למען הדבר שנאמר להם כי מולדתם הוא, ודומה היה שלאיש לא אכפת, פחות מכל לנערים שהקריבו את חייהם הצעירים. כל סוף לא ניראה באופק.
מלכוד 22, ג'וזף הלר

ד. הרוב דומם

אך בעוד שזה קל להסביר למה כדאי לדאוג לזקנים ועניים, כשכול אחד עלול להיות כזה, המשימה הופכת קשה יותר בכול מה שקשור לזהויות. אנשים לא חוששים שהם יהפכו לנשים, או להומוסקסואלים, או לחרדים, או למזרחים/רוסים/אתיופים. ובמקרה אחר הם דווקא כן חוששים להיות הנכבש ולא הכובש, ולכן הם מהדקים את הכיבוש עוד יותר, או מתעלמים ממנו עוד יותר. זה לא "רוב דומם" שפירושו תמיכה בשלום, או שהוא מתנגד לכיבוש. זה קשקוש. הוא דומם כי זה לא מעניין אותו. כי הוא התרגל. זהו "רוב שותק" שפירושו שהוא שַׂבֵע.

את הזכות לשתוק, או אפילו הזכות הזאת שלא-לדעת ולא להתעניין כאשר בחוץ מתרחש פשע, יש רק ל"לבנים", בעוד שה"שחורים" לא יכולים להתחמק מהפוליטיוּת והעלות של הדברים, גם אם ירצו להתעלם ממנה. הפלסטיני לא יכול להתעלם לרגע ממשמעויות הכיבוש המיידיות, וכאן נכון לשמאל אתגר קשה. האתגר הוא לא רק להשיב אל השיח את הדיון על המשמעות של הכיבוש והמצור, במקום ביטחון והתיישבות, כי אם לשבור את השתיקה, ההשתקה והאדישות לעסוק בהם בכלל. הנישול, הדיכוי והשליטה אינם מתרחשים בגלל "רשעים" שמבצעים אותם, אלא בגלל שתיקת הכבשים. האתגר של השמאל הוא, אפוא, להפוך אותם לרלבנטיים.

רשומות ישנות יותר »