הכי מוסרי בעולם

 

שיח' ג'ראח – הצצה מבפנים

English

מפנים את אוהל המחאה, שהפך לאוהל אבלים

הואיל והמשטרה כבר הודיעה שגם ההפגנה במגרש הרוסים – נגד אי-החוקיות של ההפגנה בשיח' ג'ראח – איננה חוקית גם כן, מעדיפה התקשורת לדבר על על האלימות ועל הזכות להפגין בכלל. אבל באופן מטריד, דווקא הסיפור של הכיבוש ובחינת המדיניות עצמה נותרים, באופן כללי, מחוץ לדיון הציבורי.

במקומות אחרים נכתב די הרבה על הסיפור הפוליטי וההצדקות החוקיות לנישול ולכיבוש בירושלים. ואחרי הסיקור-ניתוח המ-עו-לה של עידן לנדו, יש באמת מעט מאוד מה להוסיף על עניין הנישול באלשיח' ג'ראח, ו"במזרח ירושלים" (לכאורה) בכלל.

הסרטון המובא כאן, צולם בקיץ 2008, בבתי השכונה באלשיח' ג'ראח, קצת לפני הפינוי של משפחת אלכורד מביתה. ילד וילדה שידעו קצת אנגלית, בני כ-15 לדעתי, הפכו לשגריריה של השכונה, והדריכו אותנו בסיור קצר בשכונה. הם מספרים על החיים לפני הפינוי, ובצל אלימות המתנחלים והגיבוי של המשטרה, במיוחד כלפי ילדים באלשיח' ג'ראח. דווקא הצחוקים שלהם, קשיי התרגום לאנגלית וערבוב סיפורים מסוגים שונים מחזיר להם את ילדותם ואנושיותם. הם לא נראים כשגרירים של מי שעומד לאבד בית, אלא כמי שנהנים מהתפקיד האחראי שהם קיבלו. דווקא משום כך, יש לקוות שהסרטון הזה ייתן נפח למציאות הפוליטית הסיסמאית, ולדמויות היום-יומיות שמאחורי הכותרות, הפגנות הסמבה ומעצרי השווא. הנער והנערה האלה הם ממשיים, וההתנחלויות והגירושים הם התאכזרות כלפי הילדים הממשיים האלה.

חלק 1:

חלק 2:

ולמי שמחפש תמונות אחרות, כאלו שלא רואים בישראל בדרך כלל, אפשר למצוא הסיפור הכל כך פשוט ואכזרי של מזרח-ירושלים וההתנחלויות בכלל, בשתי הדקות האלו:

ולסיום קצת מן המחאה הגוברת בנושא – וידאו מיום שישי האחרון, בו רואים בבירור איך קצין המשטרה (שהופכת בהדרגה לבסיג') מצביע על מישהו מהקהל שלא עשה שום דבר, ובתוך רגע הוא נשלף ונדחף לניידות. (אגב, זה קצין משטרה שגם לי יצא כמה פעמים להיפגש בו, הוא בדרגה גבוהה מאוד, גיבה שוטרים שלא הסכימו לחשוף את שמותיהם ונתן להם הוראות מנוגדות לחוק).

 

המלצות לקריאה מהשבוע החולף

גם אם הרשות תקבל את רוב שטחי B, רוב הגדה תישאר ישראלית.התוצאה: בונטוסטונים - מובלעות כלואות בסגנון האפרטהייד. מצידנו שיקראו לזה מדינה, לנו ברור שזה כיבוש.

חזון של שלום – אין.

מכירים בדיחות על מה זה שיא החוצפה? אז הנה אחת: להציע לפלסטינים מצור צבאי קבוע, ולהגיד שאם הם מסרבים לזה הם סרבני-שלום…

נתניהו: צה"ל יהיה ממזרח למדינה הפלסטינית, והפלסטינים עורמים תנאים מוקדמים

ובכן, על כך יש להשיב: המשא-ומתן הוא התנאים-המוקדמים שמציבה ישראל לסיום הכיבוש. זה למעלה מארבעים שנה שישראל מציבה תנאי לסיום השליטה הפושעת בשטחים לא לה, והוא: שנסכים על האופן שבו השטחים מנוהלים, או במילים אחרות שננהל את חייהם בדרך אחרת הנוחה לנו. כלכלית, ביטחונית, היסטורית וחוקית.

גם הקפאת הבנייה היא שטויות.

כך מנהלים אקדמיה במדינה מתוקנת: כשהרמה לא הספיקה, הקימו מל"ג-יו"ש; וכשהחוק לא התיר להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה, הקימו סטטוס חדש של "מרכז אוניברסיטאי". ועכשיו, סוף-סוף, אפשר להקים אוניברסיטה ישראלית-יהודית-ימנית בשטחים. והקפאת הבניה כבר אמרנו?

ח"כ אלכס מילר [מתנחל מ"ישראל ביתנו"]: "מדובר בזריקת עידוד חשובה להתיישבות היהודית בשומרון".

וגם הריבונות הפלסטינית היא בדיחה

ישראל נכנסת אפילו לשטחי איי.

ראש השב"כ מכיר במצור, ומאיים להפוך גם את הגדה לעזה – עובד מעולה, כפי שמלמד ספר התו"ל של הכיבוש

ובכן, אנה פנינו?

פרס מאיים באינתיפאדה:

פרס לעבאס: אם לא תחדש את המו"מ תפרוץ אינתיפאדה - פשוט בשתי ההתקוממויות הקודמות ישראל ידעה טוב כל כך לחזות את ההתלקחות הצפויה, שהפעם היא אפילו מרחיקה לכת ומזהירה את הפלסטינים מבעוד מועד, למען ימהרו הם לעשות משהו, הלוא בעצם הפלסטינים הם הנושאים באחריות לכיבוש של עצמם.

אבל האמת היא שהאינתיפאדה כבר כאן.

האינתיפאדה השלישית מפרקת קטגוריות - עינת וייצמן מיטיבה לתאר את מה שהישראלים מעדיפים לא-לראות. התקוממות בלתי אלימה, שאיננה שייכת רק לערבים, אלא למי שמסרבים למיון יהודים/ערבים.

וברקע בעולם כבר לא קונים את הבלוף.

ראש אמ"ן עמוס ידלין: פעולות צה"ל מעודדת שיח בינלאומי נגד ישראל

ישראל לא תיכנס ל-OECD כי היא מפלה ערבים וחרדים (האיום הדמוגרפי האמיתי: יותר ממחצית הישראלים עניים, ומרוויחים פחות מ-4000 ש"ח בחודש)

מחאה נגד האפרטהייד בשטחים, גם במשחקיה של שחר פאר.

סיקור הנישול באלשיח' ג'ראח בישראל משתיקים את המחאה.

ומה שפעם היה איום סרק, הפך עכשיו לפתרון היחידי – מדינה אחת (כל אזרחיה, או דו-לאומית)

גיורא איילנד: פתרון שתי המדינות איננו רלבנטי עוד

ניתוח חרוץ ומקיף של מירון בנבנישתי: כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית

הרשות הפלסטינית: ראש הממשלה נתניהו גוזר על שני העמים פתרון מדינה דו-לאומית

ולסיום, בזמן שכולנו מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על הכיבוש:

פלסטיני רוצה עו"ד? שישיג אישור כניסה לישראל, למרות שביה"ד הצבאי נמצא בלב הגדה

ניתוח פשוט של משפטן על האפרטהייד בחסות בג"צ "השמאלני"…

ישראל שולחת כוחות הומאניים להאיטי, אבל בבית: ישראל מגבילה את עבודת ארגוני סיוע בינלאומיים במזרח ירושלים ובגדה המערבית

 

אין עם פלסטינאי. למעשה, אין שום דבר פלסטינאי

מה שקראתם. אין דבר כזה עם פלסטינאי! אם כבר – אז יש עם פלשתיני (או פלסטיני)… גם זה נתון לויכוח, הואיל וכול הלאומים המודרניים (כולל הישראלי-ציוני) הם הבנייה שנשענת על העבר המדומיין, ההווה המדומיין, המרחב המדומיין וכו'. לכן, כן, גם הפלסטינים זאת מסגרת זהות מדומיינת, בדיוק כמו הישראלים.

ואחרי שזרקנו פירורים לטוקבקיסטים, אפשר לפנות למה שמעניין אותי באמת, וזוהי השאלה: מאין באה הסיומת "אי" לפלסטינאי / פלשתינאי? הרי, אין צרפתאי ואין ירדנאי וגם לא ישראלאי. אז למה פלסטינאי? איך השתרש המושג עד כדי כך שישראל הרשמית הוציאה הודעות לעיתונות על הפלסטינאים? התשובה הכי סבירה שיש לי כרגע היא שמדובר בקליטה של שיבוש נפוץ, אולי באמצעות התבטאות של אישיות בכירה (אטימולוגיה עממית). אימוץ השיבוש בקלות נקשר אל העמדות של דוברי השפה על המושג והזהות עצמה. זאת אומרת, ששיבוש ההגייה לא "נקלט" במקרה, אלא הוא מעין ביטוי של דוברי העברית להקטנתה וחצי-קבלה-חצי-דחייה של המסומן. אם תרצו, עילגות כנלעגות. כך הפכה העברית המדוברת את הפלסטיני מזהות של ממש, ל-לא-יותר מאשר תכונה ומשלח יד (כמו חשבונאי, עיתונאי, חשמלאי וכד').

הסבר נוסף הוא הרמיזה שארצו של הפּלשתינאי היא פּלשתינה (בפ"א דגושה, כמו במנדט הבריטי) ולא פלסטין, כמו שהתושב של אירופה הוא "אירופאי".

יש גם כול מיני מקומות שבהם אנשים כותבים את המילה "פלסטיני" עם שי"ן וטי"ת. "פלשטיני". כאן התת-מודע פועל בשעות נוספות (כמה שהם שׂטניים), אבל הכתיב מלמד על בורות. כמו שיש רק שתי דרכים לכתוב תורכיה/טורקיה (על פי כתיב ערבי או על פי כתיב לועזי), כך יש גם  רק שתי דרכים לכתוב פלסטיני (לפי הכתיב הערבי) או פלשתיני (לפי הכתיב המקראי או המנדטורי). אישית, אני חושב שהדרך הראשונה (פלסטין) נכונה יותר, משום שהיא מדגישה את הזהות כזהות מודרנית וכזהות ערבית, לעומת הכתיב השני (פלשתיני) שמדגיש את הקשר של הפלסטינים ליושבי פלשת (אשדוד-אשקלון-עזה), דבר שהוא די מגוחך.

פרופ' שמעון שמיר סיפק הסבר מניח את הדעת לדעתי (אך טעון פוליטית) להעדפת הכתיב "פּלשתינאי" (בפ"א דגושה ועם א') כדי לתאר את תקופת המנדט, אך לא התייחס לשגיאות הנפוצות (פלשטיני ופלסטינאי), ולא לכך שאלו הם שיבושים לשוניים לא-מקריים. מדובר בכלים פופולריים לשבש את הזהות ולהביע עמדה פוליטית מדירה ומאיינת.

אז אין דבר כזה פלשתינאי או פלשטיני. תתרגלו: פלסטין, פלסטין, פלסטין…

אבל הפלסטינים הם לא הקרבנות היחידים של האטימולוגיה העממית הפוליטית. מהלך דומה נעשה על השמאלנים, וגם על המזרחִיִּים. גם אני לא הבחנתי בכך שאני אומר וכותב את הלקסמה האחרונה בשני יו"דים – זאת אומרת, הוגה את היו"ד גם כעיצור. והלוא אין אשכנזיִּים יש רק אשכנזים… כשאנו מוסיפים את יו"ד היחס בלי הצדקה, אנו הופכים למעשה את המילה למצביעה על המזרחיות כתכונה ולא כשם. אנו משנים את שם העצם והופכים אותו לשם תואר. במילים אחרות: עוגייה מזרחית ובתים מזרחיים – בסדר; אבל אנשי המזרח הם מזרחים, כמו שאנשי אשכנז הם אשכנזים, וכמו שאנשי ערב הם ערבים. לא מזרחיים. גם כאן אפשר לשער שהתנועה העממית במושג דומה. המזרחים נתפסים כזהות נחותה, ולכן היא עברה שיבוש והקטנה. עם זאת, במקרה הזה, יכול להיות שיש גם לצורת היחיד תרומה להיקלטות השיבוש ("מזרחי" הוא היחיד גם של "מזרחים" וגם של "מזרחיים").

ודבר אחרון, אם כבר בתיקוני לשון מעצבנים עסקינן. המילה "לאור", שהיא מהחביבות על העיתונאים (בעיקר ב"הארץ") נכתבת ונאמרת תכופות בקונטקסט לא נכון. המילה מבטאת משהו חיובי (אור), בדומה למילה "עשוי". לכן דה לא נכון לומר ש"לאור המיתון יסגרו מפעלים", אלא "בצל המיתון" (בקונטקסט שלילי) או "לנוכח המיתון" (בקונטקסט אובייקטיבי). מדי יום יש לפחות ידיעה אחת שבה המילה מופיעה בהקשרה הלא-נכון. כל פעם אני חושב לעצמי "נו, מתי כבר מישהו יתחיל לשים לב…", אולי הפוסט הזה יעזור…

 

הסחר בנשים בחיי היום-יום

נשים רבות מפנטזות על יום החתונה שלהן, אף על פי שהוא למעשה אירוע שבו נחגגת נחיתותן הפומבית. לכאורה, החתונות החדשות בישראל, בעיקר בקרב החילונים והפרוגרסיבים היהודים לסוגיהם, כוללות מוטיבים אינדיבידואליים, שוויוניים וכדומה, הגורמים לנו לחשוב בשוגג, שהצלחנו לעקר את העוקץ המדכא והמכפיף של הטקס בכללותו, והשפה הנלווית אליו. אך לאמיתו של דבר, למרות השינויים (המבורכים) בטקסים ובשפה, הליבה הרעיונית של הטקס נותרה, ועיקרה הוא מכירת האישה.

סחר בנשים בשפה

תשומת לב פמיניסטית רבה הוקדשה לפירוק מטבעות הלשון האנדרוצנטריות (המכוונות-גברים) הקשורות בנישואין. נשים רבות אינן אומרות עוד "בעלי", אלא "אישי", כדי להפחית/לשלול את הבעלות על האישה אשר מקופלת במילה "בעל". המושג החדש מציע להחליף את הבעלות ביחסי שייכות הדדיים: "האיש/ה  שלי". ועדיין, המושג "בעלתי", לצד המושג "בעלי", כמביע יחסים של בעלות הדדית, נשמע לנו כחלופה אבסורדית.

ולא בכדי. יש סיבה טובה אחרת להימנע מהשורש בע"ל ומקורה דווקא בפוֹעַל המבטא את המשמעות הלא-מדוברת של לקיחת בעלות על אישה – "לבעול". פירושיו: (1-) לשגול; (2-) לשאת אישה; (3-) להיות אדון, למשול, לרדות, לשלוט (מתוך מילון א"א שושן). במילים אחרות: בועל = מפגין אקט של הפיכה לבעל, ע"י ביצוע אקט מיני חודרני ונטילת בתולי האישה. האקט המבטא את הפיכתה לקניינו, הבעילה, תובע "לסמן טריטוריה" סמלית ושייכות ממשית בגוף האישה. בנישואין, האישה מסומנת בבתוליה, והגבר הנוטל אותם, בועל אותה, משמע – הופך לבעלה ואדונה (הבעל). השימוש במושג בועל מהווה עדות לקהילה על בתוליה, והוכחה להיותה "חדשה עם הניילונים". כידוע, בתרבויות רבות יש מנהגים נפוצים של סימון הבעלות בעדויות חיצוניות ונצחיות בגוף החי: בבהמות (ליבון העור, ניקוב האוזן/האף, צביעת הפרווה וכד'), בעבדים (נרצעים באזנם), בילדים ובנשים (פציעת איברים, עגילים, קעקועים, מילה וכו'). עד היום מסמנים סרסורים וסוחרי-נשים את "רכושם" בקעקועים ופירסים, כעדות קניינית/מעמדית פומבית ונצחית. הדמיון לסחר המודרני בנשים מלמד עד כמה יציב ושקוף הדיכוי היום-יומי המחפיץ את האישה, מפקיע את גופהּ, ונותן בו סימני בעלות.

לא במקרה עיגון הבעלות על האישה קשור במין; הטאבו המרכזי סביב הנישואין הוא זכות הבעל על אישתו (היא "מוּתרת לו"). אבל מה שחשוב לענייננו זה שהפועל "בועל" תקף רק לפעולה הגברית. האישה לעולם איננה "בועלת", ולכן "בעלי" הוא מושג חד צדדי וא-סימטרי מינית. כך – אין "בעלתי". כי הוא בועל, ואילו היא נבעלת. הוא אקטיבי והיא פסיבית. גם  המילון מגדיל לבאר בדוגמה כזאת: "בועל, יִבעל, נִבְעלה [נישאה לאיש]". זאת אומרת, כבר מן ההחלטה לשוב אל השפה העברית הקדומה, אפוא, עגונות כלל הנשים בישראל להיות אובייקטים של הגברים; ואובייקטים כמובן אינם פועלים לבד (בסוציולוגית: אין להם סוכנות), הם צריכים אנשים (סובייקטים) שיפעילו אותם.

ובעוד ש"בעלי" הוא מושג המביע בעלות מובהקת, מה לגבי "אשתי"? אפשר לומר שזהו מושג ביניים, כי הוא לא מבטא בעלות, אך גם אין בו אמירה ברורה החולקת על המצב הקיים (כפי שעושה "בעלתי"). לכן, חלק מעדיפים את המושגים הפחות מחייבים/ממוסדים ("אהובתי", "בת-זוגי") ואחרים את "רעיתי", שהוא ללא ספק רומנטי יותר (ולקוח משיר השירים), אך לא ניתן להטייה ללשון זכר.

המחשה לשונית נוספת לחוסר הסימטריה הלשונית וליחסי הקניין נמצאת בשמו של המוסד, "נישואין", הקשור לפועל "לשאת", המבטא, שוב, אקטיביות גברית לעומת פסיביות נשית: לשאת (ל)אישה, לא לשאת (ל)איש. הוא הנושא והיא המושא(ת). הגבר הוא הסובייקט הפועל, האישה היא האובייקט. כך הפועל "השיא את בנו או את ביתו" מבואר במילון: "לקח לבנו אישה או נתן את בתו לאיש (נדרים ה ו; ברכות לד)", וכול המוסיף גורע.

מנהגי נישואין כקניין נשים

סחר בנשים. זה מתחיל בתרבות.

לא רק השפה רוויה במתח הבעלות המגולם בנישואין, אלא המוסד כולו נושא מטענים סמליים של האישה כאובייקט וכקניין. למשל: פמיניסטים ופמיניסטיות רבים אימצו שם משפחה כפול לאחר הנישואין (בעיקר הנשים), שבו שם נעוריהן מצורף אל שם המשפחה של הגבר. אפשר רק לדמיין מה יקרה כאשר הדור הבא יחבר ארבעה שמות, ואחריו שמונה וכו'. מצד שני, רק בודדים אימצו את שמות המשפחה של בנות-זוגם וזנחו את שלהם. מדוע? משום ששם המשפחה איננו מבטא רק ויתור על זהות, אלא זהו עניין סמלי והיסטורי הקשור במכירתה של האישה. הואיל והאישה היא זאת שנמכרת, אין כול היגיון בכך שהגבר יצורף למשפחתה, יוותר על שם-נעוריו ויישא את שמה. למעשה, הרכישה החדשה לא אמורה לגרום כל שינוי בתאים המשפחתיים הקודמים: משפחתה ומשפחתו נותרים כמות שהם, ורק האישה, הרכוש, שהושֹאה (מילולית: הועברה) משנה את סימני שייכותה החיצוניים לבעליה החדשים: היא נבעלת, משנה שם ומקבלת טבעת.

הטבעת היא שלב מוקדם של הנישואין. למרות הגרסאות המתחדשות, מפתיע לגלות עד כמה שלבי הנישואין נותרו דתיים: תקופת השידוך (בעבר אירוסין. הומר אצל חילונים לזוגיות מחייבת הקודמת לנישואין); אירוסין/קידושין (בד"כ ענידת טבעת); כתובה (חוזה); ונישואין (חופה). בחינה של המנהגים הקשורים בנישואין, שבסיסם נותר דתי, ואשר מעוגנים בשפה דתית, מלמדת שנחיתותה של האישה כקניינו של הגבר, נותרה ההנחה שמאחורי הטקס.

כבר בשלב הטבעת מגיח קניינה של האישה מן העבר. טבעת האירוסין (=קידושין) היא עצם הרכישה. מרגע זה, שבו הגבר מקדש את האישה בכסף (או שווה-כסף, טבעת) בנוכחות עדים (גברים) – היא אסורה לאחרים. מעניין להזכיר כי רק הגבר אמור לתת טבעת לאישה בעת קנייתה. לפי ההלכה, אם האישה משיבה בטבעת משלה, היא מספקת לו תמורה חלופית, ובכך מבטלת את משמעות העִסקה, והמסקנה המתבקשת היא שהמשתתפים לא הבינו את מהות הטקס, ושיש חשש שהוא לא תקף (אם כי יש אופוזיציה מתחכמת לתפיסה זאת). גם כאן, האישה היא פסיבית, מסומנת על הגוף, נמכרת לגבר אחר ועליה להפגין את הבנת כניעותה, להסכין ולהסכים לה. הסכמת האישה משמשת הרבה פעמים את הרבנים, כאילו זוהי הוכחה שביהדות אין כפיית נישואין, אולם האמת היא שהאישה חייבת להסכים למצבה. היא יכולה לסרב אמנם לנישואין ספציפיים (וגם כן, לא תמיד), אך איננה יכולה לסרב לשיטה המכפיפה. כמו במקומות רבים במקרא (למשל בדיבר "לא תחמוד") הנישואין הם ביטוי נוסף לכך שהאישה מצורפת לרשימת הקניין של הגבר: העבדים, המקנה וכול אשר לו. במקור, ניתן היה לשאת גם מספר נשים, בדיוק משום שנשים הן חלק מן הקניין.

(מעניין לציין: היות ששלבים לימינאליים בטקסי מעבר נתפסים כמסוכנים, גם בטקס הנפוץ בישראל קוצר שלב האירוסין/קידושין למינימום האפשרי, ולרוב הם מבוצעים, יחד עם חתימת הכתובה, ממש בסמוך לטקס החופה (=נישואין). וגם מעניין שמקור מנהגי הטבעות הוא כנראה מיוון העתיקה, ואולי אף ממצרים העתיקה).

כתובה. תנאי השימוש מנוסחים, נחתמים ומבוצעים על ידי גברים.

קודם לנישואין, על הבעלים לעתיד לערוך שני הסכמים ציבוריים של רכישה, תנאי שימוש והעברת בעלות, בעלי מעמד משפטי: קידושין וכתובה. גם את הכתובה רבנים נוהגים להציג כ"מגילת זכויות האישה", אך למעשה זכויותיה מוגבלות וזקוקות לעיגון דווקא בשל היותה כפופה לקניין הגבר. הכתובה דומה להבטחת זכויות העובד בחוזה העסקה לכול החיים, שאותו מנסחים המעסיקים, ורק הם נדרשים לחתום עליו. זכויות הגברים כל כך מובנות מאליהן, שאין צורך לעגנן בכול מסמך. בכתובה מצוין כי החתן רוכש את האישה מיד ראשונה (בתולתא) או משומשת (איתתא=אישה), תמורת תשלום, ומתחייב כלפיה להתנהגות נאותה ולהשבת רכושה (פלוס קנס) במקרה של גירושין. החוזה (שנוסח בידי גברים) נחתם (ע"י גברים), הכסף מחליף ידיים בנוכחות עדים כשרים (גברים) ורב (גבר) – ומשם הדרך לחופה קצרה.

…אחרי הנישואין האישה "נכנסת לרשות הבעל", כפי שמטעים התלמוד.

נישואין זה כבר לא מה שהיה פעם

יש שיאמרו שהטקסים היום מתאפיינים באלמנטים שוויוניים-יותר שחלחלו אליהם. זה נכון, אך בסיכום ביניים אפשר לומר שהטקס והמנהגים הנלווים לנישואין, אינם מצליחים לפרק את אי-השוויון כלפי נשים, אלא, למרות הכול, משמרים אותו, משום מקורות המנהג ועוצמתם. נכון, עצמת הטקס נשחקה. מעידים על כך הגידול במספרי המתגרשים ובכמות הנישאים בשנית ובשלישית; עליית גיל הנישואין; ואבדן ערכם הבתולי (גרים יחד קודם, מקיימים יחסי מין), אמצעי מניעה והפלות; אך האם זה אומר שהנישואין בהכרח נחלשו? האם פעם הנישואין היו מרגשים והיום הם הפכו לטקס מיותר? לאו דווקא.

למעשה, סביר להניח שההתרגשות וה"צרמוניה" סביב הנישואין כיום היא הרבה מעבר לפרופורציות שהיו לטקס הזה אי פעם. מדוע? משום שהנישואין במקור הם לא מוסד רומנטי. בעבר, ביחסים העתיקים בין המינים, היה צורך ממשי לגונן על נשים מפני מין מזדמן או כפוי אשר הותיר אותן מעוברות וטמאות (בעידן הטרום הפלתי) ואת הגברים חופשיים מדאגות. בעבר, זכויות הנשים לא נמדדו בחופש המיני שהן מקנות (פמיניזם בסגנון סקס והעיר) אלא דווקא להפך: היה צורך לגונן על הנשים מפני מין לא אחראי. וזה לא הכול, הנישואין שימשו, ועודם משמשים בקהילות רבות, ככלי לגישור על מריבות, לחיבור בין ממלכות (להשיא נסיכים/ות), לניהול יחסים כלכליים (כגון: נישואי חליפין, ככלכלת מתנות, וכעסקאות שונות), לנשיאת מספר נשים (כדי להקל על עול ניהול הבית, ולהביא יותר ילדים, שהם אמצעי ייצור נוספים) והיוו פתרון פרקטי. כך שבייסודם, הנישואין הם לא מוסד רומנטי, ולמרות הרומנטיקה הנלווית אליהם כיום, כללי-השפה והטקסים עודם נובעים מהמוסד העתיק וקשורים אליו. זוהי גם הסיבה שבגינה הנישואין אינם רק עניין אינטימי של בני הזוג, אלא הוא מחייב ומנוטר על ידי הקהילה כולה, כולם "חוגגים" את הצלחת העסקה, והריטואל מנוהל על ידי נציג-הקהילה.

לסיכום, בנישואין, ולא בגירושין, מתחילות הנשים להיות עגונות. על כן, מי שמבקשים להבין את העוולות כלפי הנשים בישראל – העגונות, הנסחרות והנשים בכלל - לא צריכים להתחיל בהבנת הגירושין או בהבנת העבדות, כי אם במסורת היהודית הדתית, בתרבות, במשפחות, בנישואין, בשפה, בטקסים, בשמות המשפחה וכו'.

 

אל תתנו להם רובים ושיריוניות ומטוסים

English

לא לתת

כמידי כמה זמן, גם היום התעורר שוב דיון הסרק – האם "לתת" רובים, או שריוניות ונשק לפלסטינים. מעצם ניסוח השאלה באופן זה, מצטיירת ישראל כנדיבה ואף כתמימה, ולא היא. אך גם מן הצד השני, התיאור לפיו כל עיכוב של עסקת הנשק מהווה לכאורה תחיבת מקלות בגלגלי העצמאות הפלסטינית, גם הוא בעייתי ופסול. אמנם נכון לקבוע, שהניסוח המוטה ("לתת") יוצר רושם שקרי, כאילו ישראל "מעניקה" בנדיבותה ותמימותה נשק לפלסטינים במו ידיה, בעוד שבעצם היא זאת ששוללת את זכויותיהם פוליטיות, שבהם היא שולטת, ושאת אדמותיהם ומשאביהם היא – לאמיתו של דבר – לוקחת בכוח. אך אין בכך כדי לומר שהרוסים, או האמריקנים, או כל אחד אחר, יעשה טוב לאזור אם הוא יכניס לכאן עוד נשק. כן, גם לפלסטינים.

יש כמה סיבות שעושות את מכירת השיריוניות לפלסטינים למטופשת לגמרי, מבחינת העולם, ומבחינת הפלסטינים. ראשית, הרשות הפלסטינית איננה ריבונית, אלא קבלן משנה תחת הכיבוש-הצבאי הישראלי. בשביל לשלוט בערי הגדה (להוציא ירושלים וחלק מחברון) הם לא צריכים שיריוניות (אלא אם הם מתכננים כיכר טייננמן משל עצמם, דבר שזוהי זכות עבור העולם למנוע). שנית, עצם חלוקת השיריוניות יוצרת מראית עין של שוויון כוחות, או לפחות של איום, או של ריבונות, ובכך הנשק מזיק יותר מאשר מועיל, ומקשה עלינו לראות את המצב לאשורו. שלישית, אפילו שלוש שיריוניות בלי מנוע, יהוו בהזדמנות הראשונה מנגנון הצדקה להכנסה של טנקים רבים, מטוסים וכד', וכך יספקו לגיטימציה להרחבת המלחמה, ולפגיעה באוכלוסייה האזרחית, והדבר ישפיע כמובן גם על החרפת האלימות מצידם, לפי מיטב יכולתם. כך, השיריוניות אינן מסוגלות לשמש כלי יעיל להתנגד לכיבוש, אלא רק להצדקתו וחיזוקו.

במילים אחרות, הכנסת השיריוניות לגדה, שעבור הרוסים זאת איננה יותר מאשר עוד עסקה כלכלית, היא מסוכנת ביותר; אך לאו דווקא לישראלים, אלא גם – ובעיקר – עבור הפלסטינים. אם יש דבר שאיננו מועיל לַעולם, ובעיקר - שהאזור הזה לא צריך יותר ממנו – זה נשק. עוד ועוד נשק. לכן "אל תתנו להם רובים!" צריכה להיות סיסמה של כל מי שחפץ/ה חיים בכלל, ובעיקר של מי שרוצה לראות את האזור יוצא אי פעם ממצבו האומלל. וכך גם לגבי הגרעין האיראני, או הנשק האיראני בכלל, או זה שנשלח ללבנון, לסוריה וכו'.

"אל תתנו להם רובים" כסיסמת השמאל

ולא פחות מכך – "אל תתנו להם רובים!" – היא סיסמה הנכונה גם למי שמהווה את האיום הכי גדול על האזור. זה אשר מאיים על רוב המדינות בו, ועל רוב בני האדם החיים בו. זאת המדינה שיש לה הצבא החזק והפעיל ביותר באזור, בעלת נשק להשמדה המונית, חיל-אוויר גדול מזה של אנגליה הגדולה, יכולות מודיעיניות המצויות בשורה אחת עם אנגליה וצרפת, כושר ייצור נשק עצמאי ומתקדם, והיקפיי ייצוא הנשק שהם במקום ה-3-4 בעולם. כן, מדינת ישראל לא רק מתגוננת, אלא גם מאיימת על שכנותיה, שחייבות בתורן להיערך לאפשרות שהיא אולי תתקוף (גם אם מתוך פחד). הנשק המועבר לישראל והמיוצר בה, עולה באלפי מונים על כמה חתיכות הפח המתנייעות שרוצים הרוסים למכור לפלסטינים, שגם ככה הם חסרי הכשרה צבאית, יכולות מטה וכו'. מיליארדי דולארים מועברים מידיי שנה - לא לפיתוח האיום האיראני – אלא לפיתוח האיום הישראלי, שמדינות האזור נדרשות להיערך לו. נזכיר שדווקא ישראל היא זאת שתחת הסברי ההמגננה פיתחה תורת לחימה התקפית, כזאת המקדימה להתקיף, המעבירה את הלחימה לשטח האויב, והנוקמת כאמצעי "הרתעה". דווקא ישראל היא זאת שפתחה במלחמות 56', 67', 82', היא זאת המחזיקה או שהחזיקה בשטחים מלבנון, סוריה ומצרים, היא זאת השולטת בפלסטינים ומנשלת אותם בהתמדה, והיא גם זאת שבחרה להפוך את תקריות הגבול בעזה (הנצורה) ובלבנון (שריבונות מימיה ושמיה מופרת) לכדי חודש ויותר של מלחמה והרס-תשתיות-כולל בכול אחת. גם ישראל היא איום.

פשוט אל תתנו להם

לכן, ישראל היא זאת שמאיימת יותר מכול מדינה אחרת באזור, והיא גם זאת שמקיימת את האיומים ופותחת ברוב המלחמות, גורמת למרבית הנפגעים, ושולטת במירב השטחים והתושבים שלא-לה. השאיפה הישראלית (והלאומית בכלל) לביטחון - לעולם לא תדע שובע, ולעולם לא תשלים עם כך שגם לשכנות האחרות יש כוח כלשהו, ושעלינו פשוט לחיות עם האיום. מדובר בשיגעון גדלות השואף תמיד אל האומניפוטנטיות והשליטה המוחלטת, ל"כוח הרתעה" שאין לו סוף, לזרוע ארוכה ואגדית, השייכות לתחום הפנטזיה, אך משפיעות על הממשות. שגעון הגדלות איננו מבטא כוח, אלא הוא תמיד מפוחד ומוצא איומים, וסופו שהוא מאיים על אחרים ומאלץ אותם להיות איום גם כן, וחוזר חלילה.

לתת "להם" נשק, וגם "לנו", רק ידגדג עוד יותר בקצות האצבעות של תושבי האזור, ויתרום לפיתוח האופציה האלימה כאפשרות ממשית. זמינות הנשק, בין אם אצל הישראלים ובין אם אצל אחרים, תורמת למחשבה, שאולי כך נוכל להשיג את מה שתמיד רצינו. דווקא בכוח. המעצמות השונות בתורן מטפטפות ארס מלא-אינטרסים כלכליים, פעם לזאת ופעם לזאת, ומותירות אותנו לדמם, לחנוק אלה את אלה, ולשוב אליהן בלית ברירה לקנות עוד סם מספסרי הנשק. כך נחשוב שאין ברירה, נתרום לטיפוח של מאזן אימה, ובה בעת נתמלא אימה. אז לפני שאנחנו עולים על רכבת האקספרס אל החרדות הקיומיים והמלחמה הבאה, הגיע הזמן לדרוש להפסיק את אספקת הנשק לאיראן, סוריה, לבנון והפלסטינים, אבל יותר מכול, גם לישראל. ייבוא וייצור הנשק אינם עושים אותנו בטוחים יותר, אלא בטוחים פחות.

 

לא תל אביב של השמאל ולא ירושלים של הימין

פורסם לראשונה בהעוקץ.

פרויקט התילבוב של השמאל הציוני

"וואו, יש מלא ערבים כאן" אמרה לפני כמה שבועות מישהי שהגיעה לחוף הים בת"א. לאמיתו של דבר היו שם גם המון יהודים, אבל דווקא הערבים הם אלו שמיד בלטו לה לעין, משום שלא ציפתה להיתקל בהם שם. האשליה ש"יש מלא ערבים בים" נובעת מאותה הסיבה שלאחרים נדמה ש"כול פעם שמתקשרים וזאת טעות במספר, בסוף זה ערבי". נוכחותם של הערבים בולטת כשהם נמצאים במקומות שאיננו מיעדים להם.

תל אביב כפרויקט לובן

היוצא מן הכלל, מלמד אותנו מהו הכלל. אם נקבל את טענתה של דאגלס, ש"לכלוך" הוא דבר שאיננו במקומו, אזי תל אביב וסביבתה הן מרחב נקי מבחינה אתנית, משום שהערבים אינם נמצאים, על פי רוב, במקומות שהם לא "אמורים" להימצא בהם. במילים אחרות, בתל-אביב והמטרופולין יש אמנם ערבים "פה ושם", אבל ככלל ברור מה מקומם ואיפה נמצא אותם: סביב יפו, רמלה ולוד, במעונות-האוניברסיטה, וכפועלי צווארון כחול (ובאחרונה גם כמוקדנים במרכזי שירות). אה, וכמובן במסעדות. גוש דן, ובדומה הדוגמה של קעדאן בקציר, הם מעין טעימה בהווה מן העתיד הרצוי של השמאל הציוני, קרי, מדינה שהערבים בה אינם בכול מקום, וככול הניתן גם אינם בכלל. זאת שאיפה לטוהר אתני, ולהגבלת הערבים אל מעבר להרי החושך, הלוא הם הרי יהודה ושומרון והחומה, והעיקר – רחוק מן העין. רק אז, כשהגזע-אתנוס הנחות מוגבל ומבוקר, וכשההיטמאות ממיעוטים תמוזער, יוכל ה"שמאל", הליברלי לכאורה, להרגיש נוח. אלו שיוותרו בארץ יהיו מיעוט קטן ושולי שאפשר להיות "נדיב" כלפיו, לשתף אותו בקפיטליזם המריטוקרטי, ו"לקוות" שעם הזמן, אנשיו יהיו גם קצת פחות "ערבים" באופיַּם. אכן צודקים אנשי הימין באומרם כי שאנשי השמאל-מרכז התל-אביבים הם גזענים, אוריינטליסטים ולא מעוניינים בחיים משותפים.

כשהשמאל-מרכז הציוני שואף בחזונו לתלבב (to telavivize) את המדינה כולה, ואגב-כך גם לקבוע את גבולותיה, הוא דורש בראש ובראשונה, להגשים ככול-הניתן פנטזיה של טיהור אתני וסגרגציה. ולכן, לא רק ששרון באמת "שבר" "שמאלה" לבן-גוריון, רבין, ברק ונתניהו, אלא גם הצעת החלוקה של ליברמן, שבה יישובים ערבים בישראל יימצאו בשטח הפלסטיני העתידי, היא שותפה קיצונית של חזון טיהור המרחב של השמאל-הציוני. תכניתו בסך-הכול דרשה להקטין יותר את גודלו של המיעוט המטמא ולהבטיח שהוא יישאר לעולם מיעוט. לנוכח חדות טיעוני מפא"י שביטא ליברמן ביתר כוחנות, קנאות ורדיקליות, אין-תימה שהוא הצליח למשוך את תומכי מפלגת-העבודה "המאוכזבים", שעה שהיא ירדה מגדולתה. לפיכך, תכנית ליברמן נובעת מאידיאולוגיה שמאלנית-ציונית מרחיקת לכת. הוא מבטא את הקצנת מאווייהם של תומכי השמאל-הציוני-חילוני, ולא של הימין(!), והוא חושף כיצד "השמאל-הציוני" הוא יותר לאומ(נ)י מאשר הוא מוכן להודות.

איחוד ירושלים תחילה

יס"מ. החזון הירושלמי של הימין.

אנשי הימין כנים יותר עם עצמם, ומודל "איחוד ירושלים" (ועזיבת/פירוק "שמאלנֵיהּ") הוא הצצה בהווה לשאיפותיהם העתידיות. גם הימין, כמו השמאל, שואף להרחיב את הצלחת המודל שלו (Jerusalemize), של איחוד ירושלים על כול הארץ, ולמחוק את הקו הירוק או כל קו חלוקתי אחר. זהו חזון שבו ערבים ויהודים חיים יחד תחת ידם הקשה של צה"ל ושותפי המלחמה שלו. בירושלים (והגדה) זה לא יהיה מפתיע למצוא ערבים במרחבים היהודיים, ולו רק משום שהם כוח עבודה מרכזי, ונאלצים לעבור במרחבים יהודיים כל העת. בניגוד לתל אביב, בירושלים יש ערבים כמעט בכול מקום. הם נהנים מחופש לנוע ולעבוד, אך הם גם חשופים להטרדות בלתי פוסקות של אנשים במדים, נתונים להגבלות בבניה וקניין, להפקעות, לאלימות של "עשבים שוטים" (כנופיות נוער, חרדים, ימין קיצוני) ואפילו בזעיר-האנפין-המוניציפאלי – לאכיפת יתר ולזכויות-חסר אזרחיות המעוגנות בחוק (בעיקר מעמד חוקי והזכות להצביע, אך גם להינשא, לשוב לביתם וכד').

הרובוטריקים של יס"מ. היום בירושלים, מחר בכול מקום.

בשונה מתל אביב, המרחב היהודי בירושלים אינו נקי-אתנית משום שהערבים נוכחים בו כל העת, (גם היהודים "יודעים" לאן לא-ללכת; אלא אם זה במדים, או כדי להתיישב). אבל אין פירוש הדבר שזוהי אינטרגרציה. במודל איחוד-ירושלים ההיררכיה וההפרדה פועלות "מאליהן" ואינן מבוססות על טוהר-האתנוס, אלא על פיקוח מתמיד. הערבים "יודעים את מקומם" ובתמורה זוכים לחופש מסוים, לזכויות סוציאליות מינימאליות ול"זכות" לעבוד אצל היהודים, בשכר מופחת. כל צל של התנגדות, לגיטימית או פושעת, ולו רק הספק הקל שבקלים, זוכים לתגובה ביד קשה של פקידי-חוק ואלפי נושאי נשק, בין שהם במדים או בכיפה, באופן צודק או פושע. וכך נותרות לערבים בעיר רק שתי אפשרויות: האחת, להמשיך לחיות "יחד" בנחיתות-קומה במידות משתנות, תחת פיקוח מתמיד ולעיתים אף תוך שמועללות עליהם עלילות שווא, ולהיתלות ברסיסי גאווה; והאחרת, לעזוב "מרצונם". זהו משחק שכלליו מגדירים את התוצאה מראש, או שיפסידו את ביתם וחייהם הנוכחיים, או שיאבדו בהדרגה את אנושיותם. אם ברצונם להישאר חופשיים ובארץ, עליהם להפנים את נרצעותם למול ההגבלות הגדלות והולכות, שעה שהיהודים מגדילים בהתמדה את יתרונם היחסי (שטח, מים, הון, נשק) על חשבונם.

בין ימין ושמאל

יותר מאשר השמאל הציוני כועס על השעבוד הישיר שמציע הימין לערבים, הוא מבין שזה פרויקט המשעבד אליו גם את היהודים. המודל בירושלים זקוק כבר היום לאלפי נושאי נשק ברחובות, צבא, משטרה, אזרחים, ויחידות אופנוענים חמושים, והוא עסוק במאמצי מִשתו"פ ויישוב מתמידים. בנוסף ישנם גם מחירים כלכליים ודיפלומטיים שהשמאל-הציוני מנסה "לחסוך" מעצמו. במילים אחרות, היהודים במודל "איחוד-ירושלים" נדרשים להירתם בלי הפסקה למען "הביטחון", שתביעותיו תמיד הולכות וגדלות, הן משום הצורך ההולך וגודל להתמודד ולמנוע התנגדות מבעוד מועד (פיקוח ו"הרתעה" השואפים לאומניפוטנטיות), והן משום שהולך וגודל גם הכוח הדרוש כדי להמשיך את ההתנחלות, הנישול והדיכוי, תוך כדי אבטחת ההישגים הקיימים המתרבים בהתמדה.

אך למרות שהימין מעדיף "חיים משותפים" רק לכאורה, שפירושם בפועל הוא שעבוד מתמיד של הערבים, הרי שהמודל הגוש-דני של השמאל-הציוני מעדיף לכול היותר שיטת פיקוח אחרת: סגרגציה מרחבית, שליטה דמוגרפית, וקפיטליזם מריטוקרטי. וכך המקום היחידי שבו שתי גישות הסגרגציה הציוניות מסוגלות להיפגש מבחינה תיאורטית הוא הטרנספר: כך הימין יוכל לשמור על כל הארץ, והשמאל-הציוני יזכה לסגרגציה המרחבית ולשליטה הדמוגרפית שהוא מפנטז עליהן.

וחיפה?

עיר עם עתיד?

כמי שהתגורר בירושלים במשך השנים האחרונות, ובסביבת תל אביב משך רוב חייו, אני מרגיש נוח מספיק להרהר בהכללות ורדוקציות לגישות-הסגרגציה ולמסרים שהן מייצגות כלפי הערבים. לעומת זאת, את חיפה אני מכיר רק כמבקר מזדמן, ולכן עליי להיזהר ברשמיי ורשימותיי. עם זאת, מספר דברים בולטים בה מיד לעין, וגם אם לא-מעט נסתר, ואפילו אם היא רחוקה מאינטגרציה והרמוניה, הרי שיש מקום לחשוב עליה כעל מקום שבו עשויה לצמוח חלופה, ולתת סיום אופטימי יותר לטקסט. ראשית, בניגוד לתל אביב, אין זה מפתיע או מוזר ליהודים לפגוש בה ערבים ביום-יום, בין אם זה בחוף הים, בבתי קפה או בתחבורה הציבורית. שנית, כמות הנשק, היס"מ והמג"ב ברחובותיה קטנה לעין שיעור מזאת שבירושלים. שלישית, כמעט בכול ביקור בעיר מצאתי באקראי יהודים וערבים הקונים בעסקים מהקהילה האתנית השנייה, יושבים לקפה יחד כחברים או שותפי-עבודה או נעזרים בשכניהם. אכן, אפשר לשער שהשליטה האתנית לא פסחה עליה, ושהגזענות פושעת גם בהרי הכרמל בקנה מידה גדול, אך נראה לי כרגע, שבהשוואה, לדוגמה, ליחס המשטרה לערבים ביפו, ועל אחת כמה וכמה ליחסה אל הערבים בירושלים, הערבים בחיפה אינם נחשבים חשודים כברירת מחדל.

קשה לומר זאת בביטחון, אבל אם מחפשים מקום פוטנציאלי לפיתוחה של הגמוניה אלטרנטיבית המטשטשת גבולות, כזאת שתראה שאפשר, ושתוכל לחבור לקבוצות שונות בחברה, יכול להיות שכדאי לחשוב על להשקיע, לעזור ולפתח את הקהילה המשותפת בחיפה, כהשקעה ארוכת טווח.

 

משלמים… כמו בוב'לה משלמים!

מה ההיגיון מאחורי ייקור מחירי המים? כבר עשרות שנים מדברים על יבוא מים מחו"ל ולא נעשה דבר, אז איך המס החדש עוזר לחסוך במים??! מה, אם זה יהיה יקר יותר אז נשתה פחות? נתקלח פחות? לא נעשה כביסה? נביא פחות ילדים כי זה לא כלכלי? האם אנחנו בכלל הסיבה למחסור? ומה הם הולכים לעשות עם הכסף?

בכול אופן – חשוב לדבר על ההיגיון שמאחורי התקנות החדשות, שלפיו אנחנו, האזרחים, נתפסים כבעיה. חושבים שאנחנו פשוט בזבזנים, רשלנים, שמבינים רק כוח, ורק כשכואב לנו בארנק נתחיל לסגור את הברזים. מה זה ההיגיון המעוות הזה? הלוא רובנו מקפידים על הברז, מתקינים "חסכמים" ומורידים רק חצי מיכל בשירותים. נו באמת, אנחנו זה מה שגורם לבצורת?!

אם נפקח את העיניים ונסתכל סביב, נראה שזוהי מחשבה ממשלית שאיננה נכונה רק לעניין המים. קחו לדוגמה את סוגיית המחזור. מרגע שהרשויות דאגו שיהיו פחי מחזור נייר זמינים, כמעט בכול בית יש סל לעיתונים, ואנשים מרגישים טוב עם עצמם כשהם ממחזרים. מדוע מניחים שאנשים לא ימחזרו בקבוקים אלמלא יהיה פיקדון-כספי על כול בקבוק? ההיגיון צריך להיות, שאילו יהיו פחי מחזור בכול בית/בניין, יותר ויותר אנשים ימחזרו ממילא, וכול הוויכוח על המשפחות מרובות-הילדים והבקבוקים של ליטר וחצי – פשוט מיותר. זה הרי עתיד הילדים של כולנו, והאיום הסביבתי ממשי ביותר. (אגב, מחקרים מלמדים שדווקא בשכבות החלשות בארץ חוששים מהמצב הסביבתי יותר מבשכבות החזקות, משום שהם מבינים שהם יהיו הראשונים לסבול מכך).

המשטרה סירבה לתיאום המחאה, ומנעה בכוח את ההפגנה. מה נותר להם?

לפי אותו ההגיון – אנשים גם רוצים לזהם פחות, ולהשתתף-פחות במסיבת צפיפות המכוניות. רבים יהיו מוכנים לפתרון תחבורה ציבורי, אם הוא יהיה נוח, נגיש, מהיר, זול ומהימן, כמו הרכבות התחתיות בערי אירופה. אילו הייתה תשתית נוחה בגוש דן, סביר להניח שאנשים היו זונחים את המכוניות המסוכנות, שממילא לא מוצאים להן חניה ואחזקתן ואבטחתן יקרות. יכול להיות שזה לא טוב לאנשים בחלונות הגבוהים שננטוש את המכוניות? הלוא כך נשלם פחות קנסות, אגרות-רישוי, מסים ומסי-דלק? ואם לא, אז מדוע מעדיפים לקנוס אותנו על חניה אסורה, במקום לדאוג למקומות חניה? במה עוזרים הנתיבים לתחבורה הציבורית, אם ברור שהיא צפופה, בתדירות נוראית, במסלולים ארוכים ומייגעים ולא מהימנה? וזה שהעלו את מחירי ביטוח האופנועים, זה אומר שמעדיפים יותר זיהום-אוויר, צפיפות וחניה? (לא שהאופנועים זה פתרון, אבל זאת אותה הגישה האלימה כלפי האזרחים). מה, האופנוענים בוחרים להסתכן יותר שצריך לדרוש מהם לשלם עבור התאונות שלהם, או נאלצים להסתכן יותר?

עם הראש בקיר.

האזרחים כמטרד: אכיפה וענישה כסימפטום

התפיסה הכלכלית השולטת היא שהמדינה והאזרחים נמצאים כול הזמן במסלול התנגשות. כאילו כול האזרחים רוצים "לדפוק" את המדינה, והיא חייבת "לחנך" אותם. מעין תפקידי הורות, ואנחנו הילדים. אולם לאמיתו של דבר, רוב האזרחים תופסים את המדינה במונחי שייכות, אוהבים אותה ומתגייסים למענה. (ואולי אפילו יותר מדי נרתמים ומתנהגים יפה…). אנחנו אזרחים טובים וצייתנים… הנה, רק כמה מאות אלפים חתמו על התקנות נגד היטל הבצורת, וזה בסך הכול "אקטיביזם של כורסה". אף אחד לא חסם צירים, לא הבעירו צמיגים, ולא עלו בלפידים על קרית הממשלה. ואז הסתבר לנו שהיטל הבצורת היה רק הספין, והסיפור האמיתי הוא התייקרות המים. ומה אמרו על זה האזרחים? יוק. אז למה שתשתנה הגישה?  יש מעין מחשבה בקרב מנהלי המדינה (ולא בכדי הדבר קשור ברקע הצבאי של רבים מהם) שהענישה חיונית וטובה, כי רק כך אפשר וצריך ללמד את האזרחים. בכוח הרתעה. לחנך אותנו, לאיים עלינו ולאלף אותנו - לציית. וזה מצליח. האופנוענים מוחים? העובדים חוסמים? פשוט – נגיד שזאת הפרה של הסדר ונעשה מעצרים וקנסות. אם זה עבד בגדה המערבית, למה שזה לא יעבוד בכביש ירושלים תל אביב? לא ניתן שהאזרחים יורידו את הממשלה על ברכיה. מה זה פה, דמוקרטיה שיש לאזרחים חשיבות? מישהו עדיין מייחס חשיבות להפגנות בכלל?

זוהי תמונה ממשלית מעוותת של "המדינה נגד האזרחים", וזה אבסורד לא נורמלי, כי המדינה היא גוף אבסטרקטי ומדומיין של סמלים, שיצרנו אנו, האזרחים. והנה הגולם קם על יוצרו, ועתה האזרחים נקראים לשרת את הגולם. אחרת, מדוע בממשלה מאמינים שתאונות הדרכים קשורות רק בשאלה "כמה המשטרה אוכפת" ו"מה גובה הקנסות" (שהם גם ככה גבוהים מאוד)? למה לא להשקיע בחינוך לאדיבות ולהורדת האלימות בכלל? האם האלימות בכביש לא קשורה באלימות בחברה בכול תחומי החיים? למה לא להתמקד בדילול התנועה ובשיפור התשתיות? ברור לכול שאנשים אינם עושים תאונות כי הם רוצים, ולא, אנחנו גם לא רשלנים בארץ יותר מאשר אנשים הם רשלנים בכול מקום אחר… רובנו רוצים להימנע מתאונות. אז מהיכן התפיסה הזאת שהאזרחים נחשבים מטרד, או שהנהגים הם נצלנים של הזדמנויות להסתכן?!

אכיפה וענישה זה לא פתרון. רצח האישה ברחובות.

ההיגיון שהכול ניתן לפתרון על ידי הגברת האכיפה והענישה הוא קו-מחשבה של אב-מכה, לא של משפחה מטפחת. ככה לא מחנכים במקום אוהב, רק במקום אלים. השאלה היא איזו משפחה אנחנו רוצים להיות. ואם כבר בענייני אלימות משפחתית, אז הנה החור בהיגיון הזה: אם הסיבה היחידה שיש לאנשים לא-לפשוע היא ההרתעה, תמיד יהיו מקומות שבהם ההרתעה לא מאיימת. קחו לדוגמה את הרצח ברחובות. אדם רצח את אשתו באכזריות רבה, ואמר לחוקריו שממילא יש לו עוד שנה לחיות. הוא יודע שהוא אפילו לא יגיעו לפסק דין עד אז. במילים אחרות, ההיגיון של הרתעה-ענישה-אכיפה, שאומר שהסיבה היחידה לא לרצוח היא הענישה – נכשל. לפעמים העונש משתלם, או אין עונש. אבל אסור להתבלבל, לאמיתו של דבר, אנשים נמנעים מרצח לא (רק) בגלל העונש (כשם שאנו הולכים לעבוד, לא רק כשיש חשש שנרעב ונתרושש; לפי חסידי ה"להוציאם אל שוק העבודה"). בשורה התחתונה, האכיפה-ענישה פותרת סימפטומים, לא את הבעיה עצמה. היא מרכיב חשוב, אך לא מרכזי, משום שהיא לא מונעת ולא מרתיעה בטווח הארוך. יש לה השפעה קצרת מועד, ונלווית אליה תחושות מרמור, אבל היא איננה פתרון לקשיים שהאזרחים נתקלים בהם. אנחנו שותים מים, נוסעים ברכב ומשתמשים בנייר, ולא צריך לנהוג בנו כעבדים, או עכברי מעבדה, או להניח שהתנהגותנו נגזרת רק לפי מידת העונש.

משהו פה דפוק. האזרחים רוצים לחיות טוב, לא להיות תחמנים. אנחנו האזרחים עושים את חלקנו בעסקה. אנחנו משלמים מיסים, מצייתים לחוק ומנסים לשפר את הסביבה והקהילה שלנו. אבל הממשלה?

בלי לשאול שאלות…

הנה באחרונה ירד מחיר הבנזין בישראל מ-7 ש"ח/ליטר  ל-6.5 ש"ח/לליטר. כמעט נשמע טוב, אלא שבאותו הזמן ירדו מחירי חביות הנפט בעולם מ-$140 לחבית ל-$40 לחבית. במילים אחרות, בעוד שההוזלה בעולם היא בשיעור של 70% בישראל ההוזלה היא של 7%. שאלת מדוע? זה מנע ממך מלמלא את המיכל? וכאשר העלו השנה את דמי ההשתתפות בקופות החולים, האם הרגשתם שינוי? האם זה אומר שלא נחכה עכשיו לרוקחים, אלא הם לנו? או שלא ייקבעו תור בכל 10 דק' לרופא (זה הרי ממילא לא עובד, אנחנו סתם מחכים יותר, כי הקופות דוחפות חולים לכול רופא בסיטונות… פאר הכלכלה הליברלית…). או אולי מתישהו יהיה כאן חינוך-חינם? האם השכר שלכם עולה בשיעור דומה להתייקרויות? יש מדינות באירופה שבהן מדד-המחירים דומה לישראל (ואף יש יותר שירותים לאזרח), אך השכר במקצועות הפשוטים בערך כפול לזה שתשכרו בו בארץ, כך שלפחות אפשר לחיות. מה הסיכוי ששכר המינימום יועלה בישראל?

אני לא חושב שאנחנו פרעיירים כשאנחנו משלמים. להפך, אינני מתנגד למסים. אלו הם דמי-החבר שלנו בקלאב של המדינה. השאלה היא רק לאן הולך הכסף, והאם בטווח הארוך ייצא לנו ממנו משהו. האם זה אומר שיהיו רשתות של רכבות ורכבות-תחתיות שמגיעות מדי שתי דקות לכול מקום? שיהיו פחות תלמידים בכיתה? פחות חולים במסדרון? פחות פערים בין עניים ועשירים? פחות אלימות וגזענות? פחות תאונות דרכים? שירות לקוחות איכותי במשרדי הממשלה? שיפור בשירותי ההצלה? שלמישהו יזיז מזיהום האוויר והסביבה, או מהמחסור במים? הרי ברור לכולנו, שהכסף יוקצה רק לעוד אכיפה-כפייה, לעוד מנגנוני איסוף מסים, לענישה וכו'. בכספנו אנו מממנים את הדיכוי עלינו. אתם יודעים מה – אם אנחנו כל כך טיפשים, אולי מגיע לנו שלטון כזה…

 

חשבון נפש: אולי בכול זאת צריך לחשוב על מה שעשינו שם?

יום הכיפורים דורש מאיתנו להימנע לרגע מן האינסטינקט האנושי והמובן כל כך, שגורם לנו לחשוב על עצמנו כצודקים, ולהתענות ליום אחד במחשבה כנה – שאולי טעינו. בהמשך לפוסט לימים הנוראים, בואו ננסה לעשות זאת על המתקפה על עזה. כפי שכולנו מבינים בוודאי, לא חייבים להסכים על המלחמה, כדי לדון במה שקרה בה. יש הרבה מאוד אפשרויות בין "לא להילחם אף פעם" לבין "הכול מותר כשנלחמים". זאת אומרת, שגם אם ויתרנו לרגע על השאלה "האם המתקפה הייתה הפתרון היחידי ו/או הטוב ביותר" – עדיין יש עלינו לשאול את עצמנו -

"האם כול מה שהתרחש במסגרת הלחימה היה הכרחי ובלתי נמנע?"

 עכשיו, זאת לא שאלה שהיא רק של "יפיי נפש" (למרות שביום הכיפורים זאת המטרה המרכזית), אלא יש לה גם חשיבות אזרחית עצומה. קודם כל, "פשעי מלחמה", מושג שנולד בעקבות זוועות מלה"ע השנייה, הם אסון לכול האנושות וחובה על כולנו לעשות כול מה שאפשר כדי לחזק את החוק הבינ"ל. שנית, מתוך הרצון לחיות באזור שהוא זר, וכרגע גם עוין, יש לנו עניין לא-להחמיר ואף להקטין את השנאה והמלחמה. לכן, תמיד טוב לנסות ללמוד כיצד להימנע ממה שהיה מיותר.

זאת אומרת, עלינו לשאול (א-) מה מיותר/אכזרי/פרוע/פושע במלחמה כזאת, ו-(ב-) האם הדברים אכן התרחשו.

א – ממה אפשר היה להימנע?

זה כמובן לא משכנע את העולם, אבל האם אתם מאמינים לזה?

נסו להשיב לעצמכם מתוך חשבון נפש מחמיר -  האם היה באמת צורך להשתמש בנשקים ה"בלתי-מבחינים" בין אזרחים ולוחמים? כמה בני אדם חפים מפשע היו יכולים להינצל מהפגיעה? מדוע עלינו למנוע מים וחילוץ רפואי? מה היינו דורשים אילו היינו אנחנו תחת מתקפה זאת? כיצד מניעת בריחה של פליטים מאזורי הקרבות ניתנת להצדקה? האם זה שירת את מטרותינו נכונה להרוס את התשתיות המעטות שהיו להם? האם זה בסדר, מכול סיבה שהיא, לפגוע בבתי חולים ובבתי ספר שצריכים לתפקד במהלך, וגם אחרי, הקרבות? האם, בכול אמתלא שהיא, נכון היה להתעלם/להכחיש/להצדיק מקרים שהגיעו לידיעתנו, שבהם מתוארת ולו רק אפשרות של  ירי על חפים מפשע (משעמום/נקם/תסכול/כדי להשליט טרור), כמו העדויות במכינת רבין, "שוברים שתיקה" והאווירה שהצטיירה מחולצות החיילים והגרפיטי? האם מפעל הסתרה, הכחשה והדיסאינפורמציה כלפי התקשורת המקומית והעולמית, פועל לטובתנו, במיוחד כאשר העיתונאים הם היחידים שיכולים לדווח לנו, האזרחים, מה קורה שם, כדי שנוכל להחליט ולהשפיע – מה בסדר ומה פסול.

ועתה -

ב – האם הדברים התרחשו? מה בעצם ידוע לנו?

השאלה הזאת מצריכה איסוף פרטים דקדקני וזהיר, שמובא להלן, בעיקר נוכח הקושי לאסוף נתונים תחת האיפול הצבאי שהוטל על הקרבות. מכול מקום, מעניין לגלות שכמעט כל מה שמתגלה כעת היה ידוע עוד במהלך המלחמה. חרף ההפקה הצה"לית, שהתנהלה כמעט ללא דופי, שבמסגרתה הוצאו הכתבים מהרצועה והיא הוחשכה לחודש ימים, ולמרות שאסרו על העיתונאים לדבר עם החיילים (כגון מפקדים שהתפארו על כך שבתיה"ח מלאים עד אפס מקום) – בכול זאת – הרבה ממה שמתפרסם מאז המלחמה – כבר ידענו עוד במהלכה ו(ברובנו) התעלמנו או הכחשנו או הצדקנו. באופן טבעי, אז איש לא רצה לשמוע. זה לא שלא ידעו – לא רצו לדעת. חלק גם לא רצו להאמין, וחלק עדיין לא רוצים להאמין. רבים גם טורחים להצדיק את המעשים, או לראות בהם "עשבים שוטים" (כידוע, עשבים שוטים שלא משמידים אותם משתלטים על הגינה כולה). אבל עכשיו זוהי שעתה של האמת ושל חשבון הנפש. השתיקה איפשרה זאת ומישהו צריך להודות בפשעים ולשאת באחריות.

מצד שני, זהו פוסט שיכול היה להימנע. אילו רק היו די אנשים שמקשיבים.

---

מה אפשר להציג שעוד לא הצגנו, כדי שהשאלות יישאלו?

מה קרה בעזה? דעו מה להשיב -

ירי בחפים מפשע • שימוש בנשק פסול
מניעת ציוד הומניטרי  • נזק מיותר לרכוש פרטי
פגיעה בצוותים ומתקנים רפואיים • הספין: מי יזם ומי הגיב?
הספין: כמה באמת נהרגו? • התגייסות תקשורתית והשתקה ציבורית
קוצר הרואי הדיפלומטי, הדימוי העולמי והיעדר אסטרטגיה

---

אמרנו (כאן וכאן למשל) – שיורים באזרחים בשיעור יוצא-דופן בכוונה או ברשלנות (פשע מלחמה, טרור).

הצבא טען -  "כשחוטבים עצים עפים שבבים". רובם משתתפים בלחימה, ואם אזרחים נפגעים זה בגלל החמאס.

בסוף מסתבר ש…
 

נעם קסטל, מכתבים למערכת, פי האתון 68, 19.4.09 (שבועון הסטודנטים של אגודת הסטודנטים באונ' העברית) עמ 2 - לחצו להגדלה

1. חיילים מספרים

• מכללת רבין: הוראות פתיחה באש מתירניות, הרג אזרחים פלסטינים, הרס מכוון של רכוש. (פרשנות ועוד פרשנות ועוד פרשנות של פרופ' לוי (סא"ל במיל') – ועוד אחת). בעקבות זאת צה"ל פתח בחקירה וסגר אותה מיד. מוסרי. הכי מוסרי שיש. תשפטו בעצמכם.
•  חיילים ברכבת: ירינו לכל עבר (ושמועות בכול מקום – כמו העדות הזאת).
• שוברים שתיקה - ירינו במרימי דגל לבן בפקודה, הרסנו רכוש משעמום, פגענו באזרחים, השתמשנו באזרחים כמגן אנושי. תשפטו בעצמכם.
• רוח המפקד – ההווי בצה"ל - הרג תינוקות ונשים בהריון. אפילו עמוס הראל (שלא ביקר את צה"ל במהלך המלחמה) נזכר אחריה: תחקיר צה"ל לא ממצה. תשפטו בעצמכם.

(( הערה: הלינק של שוברים שתיקה הוא אל כתבת הבי.בי.סי., כי בוויינט ואנרג'י העדיפו לתת יותר מקום לתגובה של דובר-צה"ל מאשר לעדויות. כמובן שהדו"ח לא חושף את מקורותיו (בד"כ) לפני כולנו, והביקורת הצבועה של צה"ל מטופשת, כאילו העיתונות לא משתמשת במקורות חסויים כל הזמן, וכאילו הוידאו של המעידים (וכאן-2 וכאן-3 וכאן-4) לא מספיק, במיוחד לנוכח השתקת החיילים. תשפטו בעצמכם. ))

 

2. עדויות מעזה ודו"חות

• צה"ל הרג נשים וילדים שנשאו דגל לבן •  הלכנו בידיים מורמות, והם ירו •  חיילים ירו בפלסטינים שהרימו דגלים לבנים
• מנעו ממני לפנות את ילדיי, עד שמתו בזרועותיי • איאד נותר לדמם באזיקים
• 29 בני משפחה, בהם עשרה ילדים, נהרגו מאש צה"ל, 21 מהם במבנה שבו רוכזו ע"י צה"ל יום קודם. על הקיר השאירו כתובת בעברית: "עוד לא רוויית דם."
• צה"ל השתמש בנו כמגן אנושי (כתבתי על זה כאן וכאן)
• עדויות מאששות דיווחי החיילים על הרג אזרחים
• תחקיר עצמאי של הגרדיאן, הכולל סרטוני וידאו – צה"ל ביצע פשעי מלחמה.
• גולדסטון (פרטים מהדו"ח) – ynet: העדויות שנמצאו מהימנות על ידי הוועדה מספרות ש…
• דו"חות רל"א: (1) מבוסס עדויות ו-(2) מבוסס משלחת מומחים
• אמנסטי: ישראל הרגה אזרחים באופן מכוון
• בצלם: יותר ממחצית ההרוגים אזרחים.
• האזרחים לא יכולים אפילו לברוח.

3. צה"ל מודה ומשנה גרסאות:

• צה"ל מודה שלפחות רבע מהנפגעים אזרחים: לפי צה"ל בין 300-460 חפים מפשע נהרגו מאש צה"ל בשלושה שבועות בעזה. במספר זה לא כלולים החולים (לדוגמה: סרטן) שנמנע מהם לצאת לקבל טיפול, ואחרים שנמנעו מהם מים נקיים, אוכל ותרופות, כפי שדיווחו הצלב האדום ואונרו"א.
• צה"ל מודה: "מתוך יותר מ-200 עצורים, פחות מ-30 קשורים ולארגוני טרור".
•   בצה"ל מודים: טעינו בבחירת אמצעי הירי.
• ויש גם את זה: יורים על חקלאים פלסטינים גם אחרי המלחמה.       

מסקנה:

תולדות השליטה הישראלית על הפלסטינים רצופות בעדויות שהישראלים לא האמינו להן וטענו שהן שקריות או גוזמאות. למשל: עינויים בחקירות השב"כ (שבסוף הודו בהם-א"נ), הקמת התנחלויות על אדמות פרטיות (שנחשפו למשל כאן וכאן-א"נ), תנאי מעצר ומאסר משפילים וקשים (שהצלב האדום מגבה-א"נ), הרג אזרחים והתעללויות באינתיפאדה הראשונה (שהתבררו כנכונים-א"נ) [...]. מאוחר מדי, הופיעו עדויות ומסמכים שהוכיחו שהפלסטינים אמרו אמת. המפתיע הפעם, אם כך, הוא שעדויות החיילים התחילו לצאת מוקדם, יחסית‎.   עמירה הס

---

אנחנו אמרנו שיש שימוש בנשק אסור (פשע מלחמה).

 
בצה"ל אמרו - שהכול לפי הספר.

ממצאי משלחת מומחי הרפואה העולמיים. המדידות, הבדיקות ודגימות המעבדה אימתו את העדויות.

בסוף מסתבר ש…

 

• דו"ח: מומחי בריאות בינ"ל אספו דגימות של אדמה, מים, בוץ ודשא, שנחשדו כמזוהמים על ידי תחמושת לא מזוהה, או נשק כימי אחר. חלקן נשלחו לבדיקה בבריטניה. המסקנה: הנשק לא מבחין בין אזרחים ולוחמים, ולכן מפר את החוק הבינ"ל.       

• זרחן: בצה"ל מודים: טעינו בבחירת אמצעי הירי • השימוש בזרחן ברצועת עזה – פשע מלחמה • לא היה זרחן, בעצם כן, אבל זה חוקי, בעצם זה עדיין פסול, צודקים.
•  לא רק הזרחן: הנשק היה כשר חוקית, אך לא מבחין (ולכן מפר את עקרון האבחנה של החוק הבינ"ל).
• בעזה מחכים לאישור ישראלי כדי לנטרל פצצות שלא התפוצצו
•   פרופ' וולצר ופרופ' מרגלית (פרינסטון) מנתחים את ההוראות וההכשר לפגוע גם באזרחים כדי להימנע מפגיעה בחיילינו.       
  

---

אנחנו אמרנו – שהורסים בתים, חוות ומפעלים של אנשים תמימים ובכמויות עצומות.

 

אמרו לנו: שאנחנו מסייעים לאויב, ואין ברירה, כי תמיד יורים משם.

והיום מסתבר ש…

 

"אני בהחלט מופתע מכך שבישראל הצליחו לקרוא בכזאת מהירות דו"ח משפטי דקדקני בן 570 עמודים, והצליחו לדחות את כולם בכזאת נחרצות" - ריצ'רד גולדסטון, שופט עליון, עטור פרסים בינ"ל, העומד בראש וועדת החקירה הבינ"ל של האו"ם לחקר המתקפה על עזה.

• תחקירים מבצעיים: אין הצדקה להרס הבתים הרב במבצע "עופרת יצוקה" • אמנסטי: ההרס = הפרת דיני המלחמה
• התמונות שהביאו ישראלים, ימים אחרי המלחמה, לא מותירות ספק. • בנינו את ההתנחלויות שלכם, ועכשיו הרסתם לנו את הבית • גם המפעל שאמור היה לשקם את עזה נהרס לחלוטין • החווה של מר אלר'ול, המוכרת היטב לישראלים, נהרסה כליל
• ישראל גורמת נזק כלכלי עצום לרצועה.
• וכן עדויות החיילים: במיוחד זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, וזאת.
• בן-ישי, ממצדיקי המלחמה: הקוד האתי לא הופנם, לא נתנו לאזרחים להימלט, הפציצו בארות וטחנות קמח…
• פרופ' זוהר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל: "טוהר הנשק הופר בעופרת יצוקה."
• ואפילו – ביזה: הכי מוסרי בעולם? במהלך המבצע חיילים בזזו תכשיטים יקרי ערך וחייל אחד היה גם טיפש מספיק להשתמש בכרטיס האשראי שגנב. (ר' גם יצחק לאור). חברה מוסרית הייתה שואלת האם זה מספיק שיש מקרה של ביזה שבו חקרו את החיילים והעמידו אותם לדין, כאילו הם מקרה חריג שמטופל היטב, או שעלינו לדרוש שיישאלו שאלות על האווירה שהתירה זאת (כפי שאנחנו לומדים מעדויות החיילים שהשתתפו בפעולה) ולתהות – על כמה מקרים אחרים לא שמענו?

 

    

---

 

אנחנו אמרנו – שהפרסום שקרי – וכבר שנה וחצי שלא נותנים להכניס מזון ומוצרים חיוניים, חלפים לציוד רפואי ותרופות, וגם אחרי המלחמה. (ושיש מסחרה כלכלית על חשבון בני האדם שבעזה).

אמרו לנו – "צה"ל הוא הכי מוסרי בעולם, וכול הזמן יש סיוע הומניטרי". חוץ מזה, מאז "ההתנתקות" אין לישראל חובות כלפי האוכלוסייה האזרחית בעזה (למרות שיש מצב מלחמה ויש המצור, ושנמנעת אפשרות המילוט).

 

עכשיו מסתבר ש…

• 

  המוצרים שאסור להכניס לעזה, דגימה קטנה, לפני שהדלעת נאסרה גם כן.

  יש מצור, וכול הזמן היה מצור.
• • ארה"ב במסר חריף לישראל: הפסיקו לעכב סיוע לעזה (אגב, הניסוח כאן מדויק מאוד. כמו עם חולים ובקשות הומניטריות מיוחדות לצאת, גם בבקשות של הכנסת סחורות – הצבא והשב"כ בד"כ לא שוללים ולא מאשרים, אלא משאירים את הסטטוס "בטיפול" משך חודשים רבים. כך אי אפשר לומר שהם מונעים כניסה ויציאה של הבקשות ההומניטריות, בעוד שבפועל זאת ישראל מונעת זאת. ר' למשל את סטטוס הבקשות להכנסת סחורות לעזה).
  • רק חודשיים אחרי המלחמה: הממשלה החליטה לאפשר העברת מזון לרצועת עזה ללא הגבלה (זאת אומרת – רק עכשיו. עד עכשיו לא כול המזון התאפשר). בפועל – עדיין יש מחסור חריף במוצרי יסוד, ובעיקר בזמינות של מטהרי מים למים נקיים. עד עכשיו, עדיין, הכנסת ציוד רפואי איננה מתאפשרת, וגם לא יציאה של רופאים וסטודנטים, או כניסה/יציאה של מלט, משלחות באופן חופשי וכו'. עזה עדיין נתונה בכיבוש ישראלי מהים, האוויר, היבשה, שטחים אסורים לתנועה, גלי הרדיו, הטלפונים, הגבולות ומרשם האוכלוסין. לעומת זאת, החקלאים הישראלים דווקא חזרו "לייצא" לעזה. אגב, ההבטחה חזרה על עצמה כאן, אבל בפועל זה המצב.
  • ישראל עוצרת ספינות של סיוע הומאניטרי.
• תוצאות המצור: פשעים נגד האנושות -
• • הרעבה.
  • רישוש. בגלל האיסור לצאת ולעבוד בישראל או מצרים, ובשל אי-הכנסת חומרי גלם לרצועה - 80% אבטלה ברצועה.
  • החלאה. מחסור בציוד רפואי, איסור יציאת רופאים להשתלמויות, איסור הכנסת כסאות גלגלים ופרוטזות, פגיעה במקורות המים והחשמל, וכמחצית מהילדים בתת-תזונה.
  • הצמאה: איסור הכנסת מטהרי המים – פגיעה משמעותית באיכות המים: רק 10% מהמים טובים לשתייה. במהלך המלחמה נמנעה אספקת מים לזמן ממושך מכ-300 אלף איש.
  • מניעת הזכות לקורת גג: אין בטון – בונים מחימר, קוברים במערות.
  • פרופ' אבי שליים (אוקספורד): How Israel brought Gaza to the brink of humanitarian catastrophe
• ואם לא די בכך – צה"ל מודה בגזל משאבי רצועת-עזה
• ותחקיר מדהים ונדיר באיכותו על דיאטה, אינטרסים כלכליים ועוד ועוד..

"כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר." (דברים כ' פסוק יט').  

---

אנחנו אמרנו: צה"ל הפר את הפסקת האש, וגם ממשיך לירות אחרי המלחמה.

ניסו לגרום לכם להאמין ש"נשבר לנו להבליג וצריך לעשות מעשה!"

ומסתבר ש…

• צה"ל הוא שסירב לחדש את הפסקת האש (שגם אותה היה הראשון להפר, בגלל שלא עמד בהסכם המעברים ולו לשנייה אחת).
• צה"ל הפר באופן סיסטמטי כל רגיעה ברצועה. מנתוני משרד החוץ הישראלי עולה כי רק ב-8% מהמקרים הפלסטינים הם שהורגים ראשונים, וכי בהפסקות של שבוע ויותר ישראל אחראית ל-96% מחידושי האלימות, ובהפסקות של שבועיים ויותר ל-100% מהם. קרי – חמאס יכול לשלוט בירי הרקטות לא רע, וישראל בוחרת לחדש את האלימות כל פעם.
• צה"ל מבליג?! למעשה מאז "ההתנתקות" ועד "עופרת יצוקה", חוץ מעשרות פעולות "קטנות" ביצע צה"ל חמישה מבצעים משולבים גדולים לפחות ברצועת עזה (לפחות 600 בני אדם נהרגו בהם, ושיעור גדול מהם אזרחים; המספר לא כולל את נסיבות המצור, ולא כולל כ-1200-1600 שנהרגו ב"עופרת יצוקה"). לצורך השוואה:  מאז יוני 2004 ועד ינואר 2009, כולל "עופרת יצוקה" – נהרגו 19 ישראלים, אזרחים וחיילים, מרקטות שנורו מרצועת עזה.
• בסיום המלחמה, מזכ"ל האו"ם: ישראל מעכבת הפסקת האש.
• צה"ל ממשיך לירות, גם אחרי הפסקת האש. למרות שצה"ל יצא מהרצועה ב-21 בינואר, הוא פעל באופן אקטיבי בשטח רצועת עזה (בעיקר "הפצצת מנהרות"), כמעט תמיד בתגובה לירי לכיוון ישראל (תמיד ללא נפגעים), לפחות בתאריכים הבאים: 28.1.09, 29.1.09, 9.2.09, 18.2.09, 19.2.09, 25.2.09, 26.2.09, 11.3.09, 12.3.09, ובאפריל תקיפת מבנה, לא כתגובה. (הנתונים מאתר דו"צ, ולכן אין מידע על הנפגעים הפלסטינים, אך ברובם נהרגו פלסטינים. היו כמובן גם אח"כ, אבל עייפתי מלהכניס לינקים). במילים אחרות, קשה מאוד לומר גם עכשיו ש"צה"ל מבליג על ירי מהרצועה". אפילו הלילה (ועוד מעגל-דמיים נפתח).
• גם כיום: יורים על חקלאים. הם גם מכינים את ההרפתקה הבאה, ומאמינים שהיא איננה תלויה בהם.

 

---

 אנחנו אמרנו: שיורים על צוותי חילוץ ומרפאות.

התעמולה אמרה - שאנחנו מגזימים ומשקרים.

 

בצה"ל אמרו שלא יורים באמבולנסים. הממצאים הראו אחרת.

מסתבר ש…

• מסמך צה"לי מעזה: לירות גם על צוותי החילוץ
• דו"ח: צוותי רפואה בעזה היו יעד לגיטימי • צה"ל הפציץ מרכזי רפואה
• צה"ל לא מאפשר לאמבולנסים לפנות פצועים •  עתירה דחופה: צה"ל תוקף במכוון אמבולנסים
• ארגוני זכויות אדם והצלב האדום: צה"ל מונע פינוי פצועים בעזה; 6 אנשי רפואה נהרגו בעבודתם
• דו"ח: הפרת הקוד האתי (בעיקר מתקני רפואה)
• עדויות רופאים בעזה

מצד שני, חלפו כשמונה חודשים מאז המלחמה, ועדיין לא הובאו כל ראיות לשימוש במתקנים רפואיים כמחסה ללוחמי/מנהיגי חמאס.

נו, ואחר כך היו מי שהופתעו שהעזתים לא באו למרפאת התעמולה הישראלית…

---

אנחנו אמרנו – שיש מספר עצום של הרוגים.
 

אמרו לנו – שזה מוגזם, זיוף ורמאות של החמא"סניקים השטניים.

אטימולוגיה עממית על עופרת יצוקה

והיום מסתבר ש…

• צה"ל: הפלסטינים לא ניפחו את מספרי המתים (בהמשך שינה את גרסתו).       

• המרכז הפלסטיני לזכויות אדם – PCHR (הידוע בביקורתו המדויקת כלפי הרש"פ והחמאס): מתעדים את הפגיעות ודורשים פיצוי
• צה"ל מאשר כי הרג למעלה מאלף איש בתוך שלושה שבועות

 

---

אנחנו אמרנו – שה"מבצע" יוצר נזק תדמיתי חסר תקדים ובלתי הפיך לישראל

אמרו לנו – אם מצרים איתנו, כל העולם איתנו. ואתם מגזימים. ואין ברירה.

והיום מסתבר ש…

• אמנסטי: פשעי מלחמה. הארגון קרא גם לחקירה בינ"ל ולהחרמת ייצוא הנשק האמריקני לישראל.
• How Israel brought Gaza to the brink of humanitarian crisis       

• הפלסטינים מכינים מאות תביעות
• חיילי צה"ל מדברים בכול העולם – מה עשינו בעזה
• מתגבש חרם בינ"ל, חרם בבריטניה, נורבגיה (וכאן, וכאן), קנדה, ספרד, האקדמיה ועוד ועוד… ישראל אפילו נאלצה להתחיל לסמן סחורות המיוצרות בהתנחלויות.
• נתק הולך וגובר עם יהודים העולם.
• מיד אחרי הקרבות – בלייר: יש לשתף את חמאס
• שוקלים להעמיד קצינים לדין בינ"ל
• ההשתתפות במלחמה מתבררת כטעות, שבמקום להודות בה, מטייחים.
• גם החרמת וועדת החקירה של האו"ם מתגלה כטעות.

 

---

אנחנו אמרנו - שיש השתקה מלמעלה, והתגייסות של התקשורת.

אמרו לנו – שטויות, אפשר לראות היום מלא ערוצים. ובסוף הם נכנסו, לא?

 

ובכן, עם קצת מרחק מתברר ש…

• דובר צה"ל מודה: אנחנו מחליטים מה יראו האזרחים.
• התקשורת מתגייסת, מתעצלת, מתרשלת, מתעלמת, משתתפת ומצנזרת
• גם מרכז המחקר קש"ב מגיעה למסקנות דומות.
• וגם הרוח הכללית של הכותבים ב"העין השביעית" לביקורת התקשורת דומה.
• הפגנות חוקיות פוזרו באמצעים טוטאליטריים אסורים על פי חוק. (כדאי לקרוא).
• פרופ' זוהר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל: "טוהר הנשק הופר בעופרת יצוקה, וצה"ל השתיק את הביקורת."
• בן-ישי, ממצדיקי המלחמה: זאת טעות לא לאפשר לסקר; למה לא נתנו לאזרחים להימלט, וכיצד הפציצו בארות וטחנות קמח.
• הכבאים שתקפו מפגינים לא יועמדו לדין.
• הטלביזיה החברתית מצטרפת: כך השתיקו את המחאה.
• דו"ח: כשהתותחים רועמים המחאה מושתקת.
• נעצר מיל' שצילם בעזה
• השאלות שלא נשאלו במלחמה…

•  •  •

מעל לכול ספק סביר

עכשיו בא דו"ח בעל משמעות עולמית, אבל את הממשלה העקשנית נראה שאין משהו שיכול להזיז. אפילו אם לוועדת החקירה ימונה ציוני נלהב. נזכיר שבמהלך המלחמה התגובה הנפוצה ביותר לכול "התרעה בשער" הייתה "תתבייש/י/ו!". כאילו מטיפים למתריעים מוסר הורי-סמכותי, ומעדיפים לא לשמוע. כמו הורה עקשן שצועק על הילד שלו "אל תענה לי!", וכאילו לצועקים כבר יש בידם את כל המידע הבלתי-מעורער. כול ביקורת עניינית או גישה מוסריות (רחמנא לצלן) נתפסת כפראייריות ונאיביות. ובכן, עם כל הצער שבדבר, עלינו לומר – לא המצאנו את פשעי המלחמה, דיווחנו עליהם!

כך היינו יכולים להפסיק את ירי הקסאם מבעוד מועד. 
מבצע לחיזוק הקיצוניים. 
דיספרופורציות הן האיום האמיתי של ישראל. 
בעצמנו יצרנו את עזה.

 

אז את המלחמה של מי נלחמנו? של ציפי לבני שאמרה ש"הסדר ימנע שלום"?! ובמלחמה הבאה, אולי נילחם את זאת של ליברמן שאומר ש"שלום=בזבוז"?! האם התקדמנו בעקבות ההרג, ההפרזה  וההרס? האם אין מקום לעצור, לחשוב, ולהרהר במעשינו. אוקיי, יצרנו לעצמנו תדמית של בריון, על כך אפשר להסכים, אבל האם היא טובה לנו ו"מוכיחה את עצמה", או שבעצם השקט הוא זמני (ומי יודע איך יראה הסיבוב הבא)? יכול להיות שהשקט נובע משינוי מעמדה של ישראל. זאת אומרת, מצד אחד ישראל לא יכולה עכשיו לעשות כל מה שהייתה רוצה, בגלל ההידרדרות במעמדה בעולם, ומצד שני – חמאס לא רוצה להיות זה שיוציא אותה מהבוץ ויהפוך אותה לקרבן. לכן, בחמאס חוזרים ואומרים שוב: הפסקנו לירות – עתה חזרו לגבולות 67'! (דברים שהם אמרו עוד קודם ל"מבצע"), ובזירה הבינ"ל מבקשים לשתפם.

עתה, בימים של חשבון נפש – האם נסתפק ב"תחקירי צה"ל" שגורסים שהיו רק "מקרים בודדים"? האם בכלל ראוי שארגון יחקור את עצמו?

אתם יודעים מה, prove me wrong: אפשר לטעון, שהמערכה המיותרת על עזה הנצורה (עוד לפני שליט וכו') לא באה להציל את שדרות והסביבה (שהפכו בני ערובה של מדיניות המצור על עזה), אלא באה כדי לגבות מחיר, להעלות מורל וכנקמה, תוך הרס בתים ורכוש, פגיעה ורצח רחב היקף של אזרחים שנמנעה מהם האפשרות לברוח, וכול זאת בכוונה, ברשלנות, משעמום או מאילוץ, ובראש זקוף. אם הטענה הזאת לא נכונה, אפשר להוכיח אותה בכול רגע ולדרוש לבצע חקירה בלתי-תלויה שתחשוף – מה קרה שם – ושתוביל לכך שמישהו ייתן  את הדין על מה שלא היה ראוי.

 

הימים הנוראים – זמן לחשבון נפש: מה באמת עשו החיילים בעזה?

נועם שליט מעיד בפני וועדת גולדסטון בג'נבה, אחרי שישראל סירבה לשתף פעולה

יהודים רבים רואים בתקופה שבין ראש השנה ויום הכיפורים זמן לחשבון נפש ובדיקה עצמית. אבל יש כאלו המשתיקים את הבעיות בתחושת צדק היסטורית, ומונעים השתפרות, למידה וחקירה עצמית לגבי מה שעשו החיילים בעזה.

למעשה, המידע היה פה כל הזמן. קודם היו אלו עדים פלסטינים שאמרו את הדברים והשתקנו אותם. אחריהם באו חוקרים מומחים מכול העולם, ומארגונים בעלי שם, וארגונים ישראלים, וגם אותם היסינו. אחר כך גם החיילים עצמם אמרו את אותם הדברים בעדויות וידאו מצולמות – ואפילו להם סרבנו להאמין, ונמנענו מלבדוק או לטפל במפלצת. בישראל העדיפו להכחיש ולהכפיש.

עתה מגיע תורה של וועדה משפטית לבחינת פשעי-מלחמה, שהשלכותיה פליליות. אילו היינו מאפשרים בדיקה עצמאית, לא היה לה מקום, אך ישראל הרשמית, ביהירותה, סירבה להקים וח"ק. היא גם התעקשה להחרים את הוועדה ששלח האו"ם, ובמקום זאת התחילה להפיץ עליה שקרי תעמולה זולים של משטרים אפלים. בחיי… במשרד החוץ טענו כך: "[הדו"ח] נכתב ע"י אנשי או"ם ערבים על בסיס 'קטעי עיתונות פלסטינית'". הם גם הוסיפו שהישראלים שהעידו "זכו ליחס מזלזל". מדובר בעצם בשני שקרים: מי הכותבים ומה היה היחס לעדויות עצמאיות הישראליות.

האמת היא שנועם שליט, שנסע לג'נבה באופן עצמאי, אמר אחרי עדותו: "התרשמנו כי חברי הוועדה הבינו את הכאב והצער שלנו" ושתי חברות הוועדה הביעו את הזדהות איתו. גם ד"ר סידרר, שנפצעה מרקטה, מספרת כי גולדסטון אמר לה באמפתיה בתום עדותה: "אל תתנצלי לפנינו על הכאב שלך, אנחנו שותפים לו. חשוב שהסיפור שלך יהיה ידוע לכל הצדדים", וכי חברי הוועדה נמנעו מלהציג לה שאלות.

חברי וע' גולדסטון מסיירים ומתרשמים בעזה, ואח"כ גם בשדרות

שנית, וועדה משפטית לא יכולה להסתמך על נתונים מפוקפקים. (אפשר להתרשם ממקורותיה הרבים והמגוונים של הוועדה, כפי שהם מתועדים בדו"ח המשפטי הדקדקני המלא). הדו"ח כולל גם התייחסות נרחבת גם לטרור שהטיל חמאס על תושבי הדרום (ובעצם רוב הדו"חות, ועל העזתים).

שלישית, חברי הוועדה אינם ערבים. מדובר באנשי מקצוע בעלי ניסיון בינלאומי ופלילי רב-מוניטין. גולדסטון שימש כתובע בביה"ד הבינ"ל לפשעים ביוגוסלביה וברואנדה, ועמיתתו השתתפה בוח"ק הבינ"ל בדרפור. עתה ישראל מצטופפת לצידן על הספסל המפוקפק, ומצטרפת לקורות החיים שלהם. ובכול זאת, במקום ללמוד ולחקור מה היה, נכנסת ישראל למגננה והכחשה, שרק מסבכת אותה עוד יותר. הקו התעמולתי המכפיש הוא מגוחך: אילו היה עומד בראש הוועדה פלסטיני גולה, או ערבי, או מוסלמי, היינו מתרעמים עד כמה היא מוטה ואיך נתוניה פסולים מראש. והנה, למרות שבראשה עומד יהודי-ציוני, שביתו בכלל ישראלית; היא איננה נאשמת באהדת יתר לישראל, אלא בהתקרבות ולקיחת צד עם החמאס. אתם באמת חושבים שמישהו ייקנה את זה? נראה שהאמת מתחילה לצוף.

גולדסטון צודק. ישראל מבודדת את עצמה. למרות הכול, המצב הבינ"ל אוהד לישראל, ומאפשר לה לצאת מעשרות שנות כיבוש וארבע שנות מצור ולהמשיך להיות חברה מקובלת בעולם. אך זה מתחיל להשתנות. אם ישראל תשכיל להקים וח"ק, להודות בחלק מהמעשים ולהבטיח להשתפר, היא תטשטש עקבות, תצא ידי חובה ותספק למערב סולם נוח להניח לה לנפשה, כפי שהוא נוהג עד היום. אך אם תתעקש ותצעק לחפותה, בעוד שמצב העניינים ברור כל כך, הרי שהיא מזמינה לעצמה עימות, שבו הראיות של מעשיה מצביעות על כך שהיא לא תצא טוב.

בינתיים הצבא קיבל הוראה לא לבוא במגע עם ארגוני זכויות האדם הישראלים, והוא מחרים אותם מזה כשבועיים. הקמפיין להכפשת מתנגדי המלחמה וחשיפת האמת נמשך.