אל תתנו להם רובים ושיריוניות ומטוסים

לא לתת

כמידי כמה זמן, גם היום התעורר שוב דיון הסרק – האם "לתת" רובים, או שריוניות ונשק לפלסטינים. מעצם ניסוח השאלה באופן זה, מצטיירת ישראל כנדיבה ואף כתמימה, ולא היא. אך גם מן הצד השני, התיאור לפיו כל עיכוב של עסקת הנשק מהווה לכאורה תחיבת מקלות בגלגלי העצמאות הפלסטינית, גם הוא בעייתי ופסול. אמנם נכון לקבוע, שהניסוח המוטה ("לתת") יוצר רושם שקרי, כאילו ישראל "מעניקה" בנדיבותה ותמימותה נשק לפלסטינים במו ידיה, בעוד שבעצם היא זאת ששוללת את זכויותיהם פוליטיות, שבהם היא שולטת, ושאת אדמותיהם ומשאביהם היא – לאמיתו של דבר – לוקחת בכוח. אך אין בכך כדי לומר שהרוסים, או האמריקנים, או כל אחד אחר, יעשה טוב לאזור אם הוא יכניס לכאן עוד נשק. כן, גם לפלסטינים.

יש כמה סיבות שעושות את מכירת השיריוניות לפלסטינים למטופשת לגמרי, מבחינת העולם, ומבחינת הפלסטינים. ראשית, הרשות הפלסטינית איננה ריבונית, אלא קבלן משנה תחת הכיבוש-הצבאי הישראלי. בשביל לשלוט בערי הגדה (להוציא ירושלים וחלק מחברון) הם לא צריכים שיריוניות (אלא אם הם מתכננים כיכר טייננמן משל עצמם, דבר שזוהי זכות עבור העולם למנוע). שנית, עצם חלוקת השיריוניות יוצרת מראית עין של שוויון כוחות, או לפחות של איום, או של ריבונות, ובכך הנשק מזיק יותר מאשר מועיל, ומקשה עלינו לראות את המצב לאשורו. שלישית, אפילו שלוש שיריוניות בלי מנוע, יהוו בהזדמנות הראשונה מנגנון הצדקה להכנסה של טנקים רבים, מטוסים וכד', וכך יספקו לגיטימציה להרחבת המלחמה, ולפגיעה באוכלוסייה האזרחית, והדבר ישפיע כמובן גם על החרפת האלימות מצידם, לפי מיטב יכולתם. כך, השיריוניות אינן מסוגלות לשמש כלי יעיל להתנגד לכיבוש, אלא רק להצדקתו וחיזוקו.

במילים אחרות, הכנסת השיריוניות לגדה, שעבור הרוסים זאת איננה יותר מאשר עוד עסקה כלכלית, היא מסוכנת ביותר; אך לאו דווקא לישראלים, אלא גם – ובעיקר – עבור הפלסטינים. אם יש דבר שאיננו מועיל לַעולם, ובעיקר - שהאזור הזה לא צריך יותר ממנו – זה נשק. עוד ועוד נשק. לכן "אל תתנו להם רובים!" צריכה להיות סיסמה של כל מי שחפץ/ה חיים בכלל, ובעיקר של מי שרוצה לראות את האזור יוצא אי פעם ממצבו האומלל. וכך גם לגבי הגרעין האיראני, או הנשק האיראני בכלל, או זה שנשלח ללבנון, לסוריה וכו'.

"אל תתנו להם רובים" כסיסמת השמאל

ולא פחות מכך – "אל תתנו להם רובים!" – היא סיסמה הנכונה גם למי שמהווה את האיום הכי גדול על האזור. זה אשר מאיים על רוב המדינות בו, ועל רוב בני האדם החיים בו. זאת המדינה שיש לה הצבא החזק והפעיל ביותר באזור, בעלת נשק להשמדה המונית, חיל-אוויר גדול מזה של אנגליה הגדולה, יכולות מודיעיניות המצויות בשורה אחת עם אנגליה וצרפת, כושר ייצור נשק עצמאי ומתקדם, והיקפיי ייצוא הנשק שהם במקום ה-3-4 בעולם. כן, מדינת ישראל לא רק מתגוננת, אלא גם מאיימת על שכנותיה, שחייבות בתורן להיערך לאפשרות שהיא אולי תתקוף (גם אם מתוך פחד). הנשק המועבר לישראל והמיוצר בה, עולה באלפי מונים על כמה חתיכות הפח המתנייעות שרוצים הרוסים למכור לפלסטינים, שגם ככה הם חסרי הכשרה צבאית, יכולות מטה וכו'. מיליארדי דולארים מועברים מידיי שנה - לא לפיתוח האיום האיראני – אלא לפיתוח האיום הישראלי, שמדינות האזור נדרשות להיערך לו. נזכיר שדווקא ישראל היא זאת שתחת הסברי ההמגננה פיתחה תורת לחימה התקפית, כזאת המקדימה להתקיף, המעבירה את הלחימה לשטח האויב, והנוקמת כאמצעי "הרתעה". דווקא ישראל היא זאת שפתחה במלחמות 56', 67', 82', היא זאת המחזיקה או שהחזיקה בשטחים מלבנון, סוריה ומצרים, היא זאת השולטת בפלסטינים ומנשלת אותם בהתמדה, והיא גם זאת שבחרה להפוך את תקריות הגבול בעזה (הנצורה) ובלבנון (שריבונות מימיה ושמיה מופרת) לכדי חודש ויותר של מלחמה והרס-תשתיות-כולל בכול אחת. גם ישראל היא איום.

פשוט אל תתנו להם

לכן, ישראל היא זאת שמאיימת יותר מכול מדינה אחרת באזור, והיא גם זאת שמקיימת את האיומים ופותחת ברוב המלחמות, גורמת למרבית הנפגעים, ושולטת במירב השטחים והתושבים שלא-לה. השאיפה הישראלית (והלאומית בכלל) לביטחון - לעולם לא תדע שובע, ולעולם לא תשלים עם כך שגם לשכנות האחרות יש כוח כלשהו, ושעלינו פשוט לחיות עם האיום. מדובר בשיגעון גדלות השואף תמיד אל האומניפוטנטיות והשליטה המוחלטת, ל"כוח הרתעה" שאין לו סוף, לזרוע ארוכה ואגדית, השייכות לתחום הפנטזיה, אך משפיעות על הממשות. שגעון הגדלות איננו מבטא כוח, אלא הוא תמיד מפוחד ומוצא איומים, וסופו שהוא מאיים על אחרים ומאלץ אותם להיות איום גם כן, וחוזר חלילה.

לתת "להם" נשק, וגם "לנו", רק ידגדג עוד יותר בקצות האצבעות של תושבי האזור, ויתרום לפיתוח האופציה האלימה כאפשרות ממשית. זמינות הנשק, בין אם אצל הישראלים ובין אם אצל אחרים, תורמת למחשבה, שאולי כך נוכל להשיג את מה שתמיד רצינו. דווקא בכוח. המעצמות השונות בתורן מטפטפות ארס מלא-אינטרסים כלכליים, פעם לזאת ופעם לזאת, ומותירות אותנו לדמם, לחנוק אלה את אלה, ולשוב אליהן בלית ברירה לקנות עוד סם מספסרי הנשק. כך נחשוב שאין ברירה, נתרום לטיפוח של מאזן אימה, ובה בעת נתמלא אימה. אז לפני שאנחנו עולים על רכבת האקספרס אל החרדות הקיומיים והמלחמה הבאה, הגיע הזמן לדרוש להפסיק את אספקת הנשק לאיראן, סוריה, לבנון והפלסטינים, אבל יותר מכול, גם לישראל. ייבוא וייצור הנשק אינם עושים אותנו בטוחים יותר, אלא בטוחים פחות.

 

לא תל אביב של השמאל ולא ירושלים של הימין

פורסם לראשונה בהעוקץ.

פרויקט התילבוב של השמאל הציוני

"וואו, יש מלא ערבים כאן" אמרה לפני כמה שבועות מישהי שהגיעה לחוף הים בת"א. לאמיתו של דבר היו שם גם המון יהודים, אבל דווקא הערבים הם אלו שמיד בלטו לה לעין, משום שלא ציפתה להיתקל בהם שם. האשליה ש"יש מלא ערבים בים" נובעת מאותה הסיבה שלאחרים נדמה ש"כול פעם שמתקשרים וזאת טעות במספר, בסוף זה ערבי". נוכחותם של הערבים בולטת כשהם נמצאים במקומות שאיננו מיעדים להם.

תל אביב כפרויקט לובן

היוצא מן הכלל, מלמד אותנו מהו הכלל. אם נקבל את טענתה של דאגלס, ש"לכלוך" הוא דבר שאיננו במקומו, אזי תל אביב וסביבתה הן מרחב נקי מבחינה אתנית, משום שהערבים אינם נמצאים, על פי רוב, במקומות שהם לא "אמורים" להימצא בהם. במילים אחרות, בתל-אביב והמטרופולין יש אמנם ערבים "פה ושם", אבל ככלל ברור מה מקומם ואיפה נמצא אותם: סביב יפו, רמלה ולוד, במעונות-האוניברסיטה, וכפועלי צווארון כחול (ובאחרונה גם כמוקדנים במרכזי שירות). אה, וכמובן במסעדות. גוש דן, ובדומה הדוגמה של קעדאן בקציר, הם מעין טעימה בהווה מן העתיד הרצוי של השמאל הציוני, קרי, מדינה שהערבים בה אינם בכול מקום, וככול הניתן גם אינם בכלל. זאת שאיפה לטוהר אתני, ולהגבלת הערבים אל מעבר להרי החושך, הלוא הם הרי יהודה ושומרון והחומה, והעיקר – רחוק מן העין. רק אז, כשהגזע-אתנוס הנחות מוגבל ומבוקר, וכשההיטמאות ממיעוטים תמוזער, יוכל ה"שמאל", הליברלי לכאורה, להרגיש נוח. אלו שיוותרו בארץ יהיו מיעוט קטן ושולי שאפשר להיות "נדיב" כלפיו, לשתף אותו בקפיטליזם המריטוקרטי, ו"לקוות" שעם הזמן, אנשיו יהיו גם קצת פחות "ערבים" באופיַּם. אכן צודקים אנשי הימין באומרם כי שאנשי השמאל-מרכז התל-אביבים הם גזענים, אוריינטליסטים ולא מעוניינים בחיים משותפים.

כשהשמאל-מרכז הציוני שואף בחזונו לתלבב (to telavivize) את המדינה כולה, ואגב-כך גם לקבוע את גבולותיה, הוא דורש בראש ובראשונה, להגשים ככול-הניתן פנטזיה של טיהור אתני וסגרגציה. ולכן, לא רק ששרון באמת "שבר" "שמאלה" לבן-גוריון, רבין, ברק ונתניהו, אלא גם הצעת החלוקה של ליברמן, שבה יישובים ערבים בישראל יימצאו בשטח הפלסטיני העתידי, היא שותפה קיצונית של חזון טיהור המרחב של השמאל-הציוני. תכניתו בסך-הכול דרשה להקטין יותר את גודלו של המיעוט המטמא ולהבטיח שהוא יישאר לעולם מיעוט. לנוכח חדות טיעוני מפא"י שביטא ליברמן ביתר כוחנות, קנאות ורדיקליות, אין-תימה שהוא הצליח למשוך את תומכי מפלגת-העבודה "המאוכזבים", שעה שהיא ירדה מגדולתה. לפיכך, תכנית ליברמן נובעת מאידיאולוגיה שמאלנית-ציונית מרחיקת לכת. הוא מבטא את הקצנת מאווייהם של תומכי השמאל-הציוני-חילוני, ולא של הימין(!), והוא חושף כיצד "השמאל-הציוני" הוא יותר לאומ(נ)י מאשר הוא מוכן להודות.

איחוד ירושלים תחילה

יס"מ. החזון הירושלמי של הימין.

אנשי הימין כנים יותר עם עצמם, ומודל "איחוד ירושלים" (ועזיבת/פירוק "שמאלנֵיהּ") הוא הצצה בהווה לשאיפותיהם העתידיות. גם הימין, כמו השמאל, שואף להרחיב את הצלחת המודל שלו (Jerusalemize), של איחוד ירושלים על כול הארץ, ולמחוק את הקו הירוק או כל קו חלוקתי אחר. זהו חזון שבו ערבים ויהודים חיים יחד תחת ידם הקשה של צה"ל ושותפי המלחמה שלו. בירושלים (והגדה) זה לא יהיה מפתיע למצוא ערבים במרחבים היהודיים, ולו רק משום שהם כוח עבודה מרכזי, ונאלצים לעבור במרחבים יהודיים כל העת. בניגוד לתל אביב, בירושלים יש ערבים כמעט בכול מקום. הם נהנים מחופש לנוע ולעבוד, אך הם גם חשופים להטרדות בלתי פוסקות של אנשים במדים, נתונים להגבלות בבניה וקניין, להפקעות, לאלימות של "עשבים שוטים" (כנופיות נוער, חרדים, ימין קיצוני) ואפילו בזעיר-האנפין-המוניציפאלי – לאכיפת יתר ולזכויות-חסר אזרחיות המעוגנות בחוק (בעיקר מעמד חוקי והזכות להצביע, אך גם להינשא, לשוב לביתם וכד').

הרובוטריקים של יס"מ. היום בירושלים, מחר בכול מקום.

בשונה מתל אביב, המרחב היהודי בירושלים אינו נקי-אתנית משום שהערבים נוכחים בו כל העת, (גם היהודים "יודעים" לאן לא-ללכת; אלא אם זה במדים, או כדי להתיישב). אבל אין פירוש הדבר שזוהי אינטרגרציה. במודל איחוד-ירושלים ההיררכיה וההפרדה פועלות "מאליהן" ואינן מבוססות על טוהר-האתנוס, אלא על פיקוח מתמיד. הערבים "יודעים את מקומם" ובתמורה זוכים לחופש מסוים, לזכויות סוציאליות מינימאליות ול"זכות" לעבוד אצל היהודים, בשכר מופחת. כל צל של התנגדות, לגיטימית או פושעת, ולו רק הספק הקל שבקלים, זוכים לתגובה ביד קשה של פקידי-חוק ואלפי נושאי נשק, בין שהם במדים או בכיפה, באופן צודק או פושע. וכך נותרות לערבים בעיר רק שתי אפשרויות: האחת, להמשיך לחיות "יחד" בנחיתות-קומה במידות משתנות, תחת פיקוח מתמיד ולעיתים אף תוך שמועללות עליהם עלילות שווא, ולהיתלות ברסיסי גאווה; והאחרת, לעזוב "מרצונם". זהו משחק שכלליו מגדירים את התוצאה מראש, או שיפסידו את ביתם וחייהם הנוכחיים, או שיאבדו בהדרגה את אנושיותם. אם ברצונם להישאר חופשיים ובארץ, עליהם להפנים את נרצעותם למול ההגבלות הגדלות והולכות, שעה שהיהודים מגדילים בהתמדה את יתרונם היחסי (שטח, מים, הון, נשק) על חשבונם.

בין ימין ושמאל

יותר מאשר השמאל הציוני כועס על השעבוד הישיר שמציע הימין לערבים, הוא מבין שזה פרויקט המשעבד אליו גם את היהודים. המודל בירושלים זקוק כבר היום לאלפי נושאי נשק ברחובות, צבא, משטרה, אזרחים, ויחידות אופנוענים חמושים, והוא עסוק במאמצי מִשתו"פ ויישוב מתמידים. בנוסף ישנם גם מחירים כלכליים ודיפלומטיים שהשמאל-הציוני מנסה "לחסוך" מעצמו. במילים אחרות, היהודים במודל "איחוד-ירושלים" נדרשים להירתם בלי הפסקה למען "הביטחון", שתביעותיו תמיד הולכות וגדלות, הן משום הצורך ההולך וגודל להתמודד ולמנוע התנגדות מבעוד מועד (פיקוח ו"הרתעה" השואפים לאומניפוטנטיות), והן משום שהולך וגודל גם הכוח הדרוש כדי להמשיך את ההתנחלות, הנישול והדיכוי, תוך כדי אבטחת ההישגים הקיימים המתרבים בהתמדה.

אך למרות שהימין מעדיף "חיים משותפים" רק לכאורה, שפירושם בפועל הוא שעבוד מתמיד של הערבים, הרי שהמודל הגוש-דני של השמאל-הציוני מעדיף לכול היותר שיטת פיקוח אחרת: סגרגציה מרחבית, שליטה דמוגרפית, וקפיטליזם מריטוקרטי. וכך המקום היחידי שבו שתי גישות הסגרגציה הציוניות מסוגלות להיפגש מבחינה תיאורטית הוא הטרנספר: כך הימין יוכל לשמור על כל הארץ, והשמאל-הציוני יזכה לסגרגציה המרחבית ולשליטה הדמוגרפית שהוא מפנטז עליהן.

וחיפה?

עיר עם עתיד?

כמי שהתגורר בירושלים במשך השנים האחרונות, ובסביבת תל אביב משך רוב חייו, אני מרגיש נוח מספיק להרהר בהכללות ורדוקציות לגישות-הסגרגציה ולמסרים שהן מייצגות כלפי הערבים. לעומת זאת, את חיפה אני מכיר רק כמבקר מזדמן, ולכן עליי להיזהר ברשמיי ורשימותיי. עם זאת, מספר דברים בולטים בה מיד לעין, וגם אם לא-מעט נסתר, ואפילו אם היא רחוקה מאינטגרציה והרמוניה, הרי שיש מקום לחשוב עליה כעל מקום שבו עשויה לצמוח חלופה, ולתת סיום אופטימי יותר לטקסט. ראשית, בניגוד לתל אביב, אין זה מפתיע או מוזר ליהודים לפגוש בה ערבים ביום-יום, בין אם זה בחוף הים, בבתי קפה או בתחבורה הציבורית. שנית, כמות הנשק, היס"מ והמג"ב ברחובותיה קטנה לעין שיעור מזאת שבירושלים. שלישית, כמעט בכול ביקור בעיר מצאתי באקראי יהודים וערבים הקונים בעסקים מהקהילה האתנית השנייה, יושבים לקפה יחד כחברים או שותפי-עבודה או נעזרים בשכניהם. אכן, אפשר לשער שהשליטה האתנית לא פסחה עליה, ושהגזענות פושעת גם בהרי הכרמל בקנה מידה גדול, אך נראה לי כרגע, שבהשוואה, לדוגמה, ליחס המשטרה לערבים ביפו, ועל אחת כמה וכמה ליחסה אל הערבים בירושלים, הערבים בחיפה אינם נחשבים חשודים כברירת מחדל.

קשה לומר זאת בביטחון, אבל אם מחפשים מקום פוטנציאלי לפיתוחה של הגמוניה אלטרנטיבית המטשטשת גבולות, כזאת שתראה שאפשר, ושתוכל לחבור לקבוצות שונות בחברה, יכול להיות שכדאי לחשוב על להשקיע, לעזור ולפתח את הקהילה המשותפת בחיפה, כהשקעה ארוכת טווח.

 

משלמים… כמו בוב'לה משלמים!

מה ההיגיון מאחורי ייקור מחירי המים? כבר עשרות שנים מדברים על יבוא מים מחו"ל ולא נעשה דבר, אז איך המס החדש עוזר לחסוך במים??! מה, אם זה יהיה יקר יותר אז נשתה פחות? נתקלח פחות? לא נעשה כביסה? נביא פחות ילדים כי זה לא כלכלי? האם אנחנו בכלל הסיבה למחסור? ומה הם הולכים לעשות עם הכסף?

בכול אופן – חשוב לדבר על ההיגיון שמאחורי התקנות החדשות, שלפיו אנחנו, האזרחים, נתפסים כבעיה. חושבים שאנחנו פשוט בזבזנים, רשלנים, שמבינים רק כוח, ורק כשכואב לנו בארנק נתחיל לסגור את הברזים. מה זה ההיגיון המעוות הזה? הלוא רובנו מקפידים על הברז, מתקינים "חסכמים" ומורידים רק חצי מיכל בשירותים. נו באמת, אנחנו זה מה שגורם לבצורת?!

אם נפקח את העיניים ונסתכל סביב, נראה שזוהי מחשבה ממשלית שאיננה נכונה רק לעניין המים. קחו לדוגמה את סוגיית המחזור. מרגע שהרשויות דאגו שיהיו פחי מחזור נייר זמינים, כמעט בכול בית יש סל לעיתונים, ואנשים מרגישים טוב עם עצמם כשהם ממחזרים. מדוע מניחים שאנשים לא ימחזרו בקבוקים אלמלא יהיה פיקדון-כספי על כול בקבוק? ההיגיון צריך להיות, שאילו יהיו פחי מחזור בכול בית/בניין, יותר ויותר אנשים ימחזרו ממילא, וכול הוויכוח על המשפחות מרובות-הילדים והבקבוקים של ליטר וחצי – פשוט מיותר. זה הרי עתיד הילדים של כולנו, והאיום הסביבתי ממשי ביותר. (אגב, מחקרים מלמדים שדווקא בשכבות החלשות בארץ חוששים מהמצב הסביבתי יותר מבשכבות החזקות, משום שהם מבינים שהם יהיו הראשונים לסבול מכך).

המשטרה סירבה לתיאום המחאה, ומנעה בכוח את ההפגנה. מה נותר להם?

לפי אותו ההגיון – אנשים גם רוצים לזהם פחות, ולהשתתף-פחות במסיבת צפיפות המכוניות. רבים יהיו מוכנים לפתרון תחבורה ציבורי, אם הוא יהיה נוח, נגיש, מהיר, זול ומהימן, כמו הרכבות התחתיות בערי אירופה. אילו הייתה תשתית נוחה בגוש דן, סביר להניח שאנשים היו זונחים את המכוניות המסוכנות, שממילא לא מוצאים להן חניה ואחזקתן ואבטחתן יקרות. יכול להיות שזה לא טוב לאנשים בחלונות הגבוהים שננטוש את המכוניות? הלוא כך נשלם פחות קנסות, אגרות-רישוי, מסים ומסי-דלק? ואם לא, אז מדוע מעדיפים לקנוס אותנו על חניה אסורה, במקום לדאוג למקומות חניה? במה עוזרים הנתיבים לתחבורה הציבורית, אם ברור שהיא צפופה, בתדירות נוראית, במסלולים ארוכים ומייגעים ולא מהימנה? וזה שהעלו את מחירי ביטוח האופנועים, זה אומר שמעדיפים יותר זיהום-אוויר, צפיפות וחניה? (לא שהאופנועים זה פתרון, אבל זאת אותה הגישה האלימה כלפי האזרחים). מה, האופנוענים בוחרים להסתכן יותר שצריך לדרוש מהם לשלם עבור התאונות שלהם, או נאלצים להסתכן יותר?

עם הראש בקיר.

האזרחים כמטרד: אכיפה וענישה כסימפטום

התפיסה הכלכלית השולטת היא שהמדינה והאזרחים נמצאים כול הזמן במסלול התנגשות. כאילו כול האזרחים רוצים "לדפוק" את המדינה, והיא חייבת "לחנך" אותם. מעין תפקידי הורות, ואנחנו הילדים. אולם לאמיתו של דבר, רוב האזרחים תופסים את המדינה במונחי שייכות, אוהבים אותה ומתגייסים למענה. (ואולי אפילו יותר מדי נרתמים ומתנהגים יפה…). אנחנו אזרחים טובים וצייתנים… הנה, רק כמה מאות אלפים חתמו על התקנות נגד היטל הבצורת, וזה בסך הכול "אקטיביזם של כורסה". אף אחד לא חסם צירים, לא הבעירו צמיגים, ולא עלו בלפידים על קרית הממשלה. ואז הסתבר לנו שהיטל הבצורת היה רק הספין, והסיפור האמיתי הוא התייקרות המים. ומה אמרו על זה האזרחים? יוק. אז למה שתשתנה הגישה?  יש מעין מחשבה בקרב מנהלי המדינה (ולא בכדי הדבר קשור ברקע הצבאי של רבים מהם) שהענישה חיונית וטובה, כי רק כך אפשר וצריך ללמד את האזרחים. בכוח הרתעה. לחנך אותנו, לאיים עלינו ולאלף אותנו - לציית. וזה מצליח. האופנוענים מוחים? העובדים חוסמים? פשוט – נגיד שזאת הפרה של הסדר ונעשה מעצרים וקנסות. אם זה עבד בגדה המערבית, למה שזה לא יעבוד בכביש ירושלים תל אביב? לא ניתן שהאזרחים יורידו את הממשלה על ברכיה. מה זה פה, דמוקרטיה שיש לאזרחים חשיבות? מישהו עדיין מייחס חשיבות להפגנות בכלל?

זוהי תמונה ממשלית מעוותת של "המדינה נגד האזרחים", וזה אבסורד לא נורמלי, כי המדינה היא גוף אבסטרקטי ומדומיין של סמלים, שיצרנו אנו, האזרחים. והנה הגולם קם על יוצרו, ועתה האזרחים נקראים לשרת את הגולם. אחרת, מדוע בממשלה מאמינים שתאונות הדרכים קשורות רק בשאלה "כמה המשטרה אוכפת" ו"מה גובה הקנסות" (שהם גם ככה גבוהים מאוד)? למה לא להשקיע בחינוך לאדיבות ולהורדת האלימות בכלל? האם האלימות בכביש לא קשורה באלימות בחברה בכול תחומי החיים? למה לא להתמקד בדילול התנועה ובשיפור התשתיות? ברור לכול שאנשים אינם עושים תאונות כי הם רוצים, ולא, אנחנו גם לא רשלנים בארץ יותר מאשר אנשים הם רשלנים בכול מקום אחר… רובנו רוצים להימנע מתאונות. אז מהיכן התפיסה הזאת שהאזרחים נחשבים מטרד, או שהנהגים הם נצלנים של הזדמנויות להסתכן?!

אכיפה וענישה זה לא פתרון. רצח האישה ברחובות.

ההיגיון שהכול ניתן לפתרון על ידי הגברת האכיפה והענישה הוא קו-מחשבה של אב-מכה, לא של משפחה מטפחת. ככה לא מחנכים במקום אוהב, רק במקום אלים. השאלה היא איזו משפחה אנחנו רוצים להיות. ואם כבר בענייני אלימות משפחתית, אז הנה החור בהיגיון הזה: אם הסיבה היחידה שיש לאנשים לא-לפשוע היא ההרתעה, תמיד יהיו מקומות שבהם ההרתעה לא מאיימת. קחו לדוגמה את הרצח ברחובות. אדם רצח את אשתו באכזריות רבה, ואמר לחוקריו שממילא יש לו עוד שנה לחיות. הוא יודע שהוא אפילו לא יגיעו לפסק דין עד אז. במילים אחרות, ההיגיון של הרתעה-ענישה-אכיפה, שאומר שהסיבה היחידה לא לרצוח היא הענישה – נכשל. לפעמים העונש משתלם, או אין עונש. אבל אסור להתבלבל, לאמיתו של דבר, אנשים נמנעים מרצח לא (רק) בגלל העונש (כשם שאנו הולכים לעבוד, לא רק כשיש חשש שנרעב ונתרושש; לפי חסידי ה"להוציאם אל שוק העבודה"). בשורה התחתונה, האכיפה-ענישה פותרת סימפטומים, לא את הבעיה עצמה. היא מרכיב חשוב, אך לא מרכזי, משום שהיא לא מונעת ולא מרתיעה בטווח הארוך. יש לה השפעה קצרת מועד, ונלווית אליה תחושות מרמור, אבל היא איננה פתרון לקשיים שהאזרחים נתקלים בהם. אנחנו שותים מים, נוסעים ברכב ומשתמשים בנייר, ולא צריך לנהוג בנו כעבדים, או עכברי מעבדה, או להניח שהתנהגותנו נגזרת רק לפי מידת העונש.

משהו פה דפוק. האזרחים רוצים לחיות טוב, לא להיות תחמנים. אנחנו האזרחים עושים את חלקנו בעסקה. אנחנו משלמים מיסים, מצייתים לחוק ומנסים לשפר את הסביבה והקהילה שלנו. אבל הממשלה?

בלי לשאול שאלות…

הנה באחרונה ירד מחיר הבנזין בישראל מ-7 ש"ח/ליטר  ל-6.5 ש"ח/לליטר. כמעט נשמע טוב, אלא שבאותו הזמן ירדו מחירי חביות הנפט בעולם מ-$140 לחבית ל-$40 לחבית. במילים אחרות, בעוד שההוזלה בעולם היא בשיעור של 70% בישראל ההוזלה היא של 7%. שאלת מדוע? זה מנע ממך מלמלא את המיכל? וכאשר העלו השנה את דמי ההשתתפות בקופות החולים, האם הרגשתם שינוי? האם זה אומר שלא נחכה עכשיו לרוקחים, אלא הם לנו? או שלא ייקבעו תור בכל 10 דק' לרופא (זה הרי ממילא לא עובד, אנחנו סתם מחכים יותר, כי הקופות דוחפות חולים לכול רופא בסיטונות… פאר הכלכלה הליברלית…). או אולי מתישהו יהיה כאן חינוך-חינם? האם השכר שלכם עולה בשיעור דומה להתייקרויות? יש מדינות באירופה שבהן מדד-המחירים דומה לישראל (ואף יש יותר שירותים לאזרח), אך השכר במקצועות הפשוטים בערך כפול לזה שתשכרו בו בארץ, כך שלפחות אפשר לחיות. מה הסיכוי ששכר המינימום יועלה בישראל?

אני לא חושב שאנחנו פרעיירים כשאנחנו משלמים. להפך, אינני מתנגד למסים. אלו הם דמי-החבר שלנו בקלאב של המדינה. השאלה היא רק לאן הולך הכסף, והאם בטווח הארוך ייצא לנו ממנו משהו. האם זה אומר שיהיו רשתות של רכבות ורכבות-תחתיות שמגיעות מדי שתי דקות לכול מקום? שיהיו פחות תלמידים בכיתה? פחות חולים במסדרון? פחות פערים בין עניים ועשירים? פחות אלימות וגזענות? פחות תאונות דרכים? שירות לקוחות איכותי במשרדי הממשלה? שיפור בשירותי ההצלה? שלמישהו יזיז מזיהום האוויר והסביבה, או מהמחסור במים? הרי ברור לכולנו, שהכסף יוקצה רק לעוד אכיפה-כפייה, לעוד מנגנוני איסוף מסים, לענישה וכו'. בכספנו אנו מממנים את הדיכוי עלינו. אתם יודעים מה – אם אנחנו כל כך טיפשים, אולי מגיע לנו שלטון כזה…

 

חשבון נפש: אולי בכול זאת צריך לחשוב על מה שעשינו שם?

יום הכיפורים דורש מאיתנו להימנע לרגע מן האינסטינקט האנושי והמובן כל כך, שגורם לנו לחשוב על עצמנו כצודקים, ולהתענות ליום אחד במחשבה כנה – שאולי טעינו. בהמשך לפוסט לימים הנוראים, בואו ננסה לעשות זאת על המתקפה על עזה. כפי שכולנו מבינים בוודאי, לא חייבים להסכים על המלחמה, כדי לדון במה שקרה בה. יש הרבה מאוד אפשרויות בין "לא להילחם אף פעם" לבין "הכול מותר כשנלחמים". זאת אומרת, שגם אם ויתרנו לרגע על השאלה "האם המתקפה הייתה הפתרון היחידי ו/או הטוב ביותר" – עדיין יש עלינו לשאול את עצמנו -

"האם כול מה שהתרחש במסגרת הלחימה היה הכרחי ובלתי נמנע?"

 עכשיו, זאת לא שאלה שהיא רק של "יפיי נפש" (למרות שביום הכיפורים זאת המטרה המרכזית), אלא יש לה גם חשיבות אזרחית עצומה. קודם כל, "פשעי מלחמה", מושג שנולד בעקבות זוועות מלה"ע השנייה, הם אסון לכול האנושות וחובה על כולנו לעשות כול מה שאפשר כדי לחזק את החוק הבינ"ל. שנית, מתוך הרצון לחיות באזור שהוא זר, וכרגע גם עוין, יש לנו עניין לא-להחמיר ואף להקטין את השנאה והמלחמה. לכן, תמיד טוב לנסות ללמוד כיצד להימנע ממה שהיה מיותר.

זאת אומרת, עלינו לשאול (א-) מה מיותר/אכזרי/פרוע/פושע במלחמה כזאת, ו-(ב-) האם הדברים אכן התרחשו.

א – ממה אפשר היה להימנע?

זה כמובן לא משכנע את העולם, אבל האם אתם מאמינים לזה?

נסו להשיב לעצמכם מתוך חשבון נפש מחמיר -  האם היה באמת צורך להשתמש בנשקים ה"בלתי-מבחינים" בין אזרחים ולוחמים? כמה בני אדם חפים מפשע היו יכולים להינצל מהפגיעה? מדוע עלינו למנוע מים וחילוץ רפואי? מה היינו דורשים אילו היינו אנחנו תחת מתקפה זאת? כיצד מניעת בריחה של פליטים מאזורי הקרבות ניתנת להצדקה? האם זה שירת את מטרותינו נכונה להרוס את התשתיות המעטות שהיו להם? האם זה בסדר, מכול סיבה שהיא, לפגוע בבתי חולים ובבתי ספר שצריכים לתפקד במהלך, וגם אחרי, הקרבות? האם, בכול אמתלא שהיא, נכון היה להתעלם/להכחיש/להצדיק מקרים שהגיעו לידיעתנו, שבהם מתוארת ולו רק אפשרות של  ירי על חפים מפשע (משעמום/נקם/תסכול/כדי להשליט טרור), כמו העדויות במכינת רבין, "שוברים שתיקה" והאווירה שהצטיירה מחולצות החיילים והגרפיטי? האם מפעל הסתרה, הכחשה והדיסאינפורמציה כלפי התקשורת המקומית והעולמית, פועל לטובתנו, במיוחד כאשר העיתונאים הם היחידים שיכולים לדווח לנו, האזרחים, מה קורה שם, כדי שנוכל להחליט ולהשפיע – מה בסדר ומה פסול.

ועתה -

ב – האם הדברים התרחשו? מה בעצם ידוע לנו?

השאלה הזאת מצריכה איסוף פרטים דקדקני וזהיר, שמובא להלן, בעיקר נוכח הקושי לאסוף נתונים תחת האיפול הצבאי שהוטל על הקרבות. מכול מקום, מעניין לגלות שכמעט כל מה שמתגלה כעת היה ידוע עוד במהלך המלחמה. חרף ההפקה הצה"לית, שהתנהלה כמעט ללא דופי, שבמסגרתה הוצאו הכתבים מהרצועה והיא הוחשכה לחודש ימים, ולמרות שאסרו על העיתונאים לדבר עם החיילים (כגון מפקדים שהתפארו על כך שבתיה"ח מלאים עד אפס מקום) – בכול זאת – הרבה ממה שמתפרסם מאז המלחמה – כבר ידענו עוד במהלכה ו(ברובנו) התעלמנו או הכחשנו או הצדקנו. באופן טבעי, אז איש לא רצה לשמוע. זה לא שלא ידעו – לא רצו לדעת. חלק גם לא רצו להאמין, וחלק עדיין לא רוצים להאמין. רבים גם טורחים להצדיק את המעשים, או לראות בהם "עשבים שוטים" (כידוע, עשבים שוטים שלא משמידים אותם משתלטים על הגינה כולה). אבל עכשיו זוהי שעתה של האמת ושל חשבון הנפש. השתיקה איפשרה זאת ומישהו צריך להודות בפשעים ולשאת באחריות.

מצד שני, זהו פוסט שיכול היה להימנע. אילו רק היו די אנשים שמקשיבים.

---

מה אפשר להציג שעוד לא הצגנו, כדי שהשאלות יישאלו?

מה קרה בעזה? דעו מה להשיב -

ירי בחפים מפשע • שימוש בנשק פסול
מניעת ציוד הומניטרי  • נזק מיותר לרכוש פרטי
פגיעה בצוותים ומתקנים רפואיים • הספין: מי יזם ומי הגיב?
הספין: כמה באמת נהרגו? • התגייסות תקשורתית והשתקה ציבורית
קוצר הרואי הדיפלומטי, הדימוי העולמי והיעדר אסטרטגיה

---

אמרנו (כאן וכאן למשל) – שיורים באזרחים בשיעור יוצא-דופן בכוונה או ברשלנות (פשע מלחמה, טרור).

הצבא טען -  "כשחוטבים עצים עפים שבבים". רובם משתתפים בלחימה, ואם אזרחים נפגעים זה בגלל החמאס.

בסוף מסתבר ש…
 

נעם קסטל, מכתבים למערכת, פי האתון 68, 19.4.09 (שבועון הסטודנטים של אגודת הסטודנטים באונ' העברית) עמ 2 - לחצו להגדלה

1. חיילים מספרים

• מכללת רבין: הוראות פתיחה באש מתירניות, הרג אזרחים פלסטינים, הרס מכוון של רכוש. (פרשנות ועוד פרשנות ועוד פרשנות של פרופ' לוי (סא"ל במיל') – ועוד אחת). בעקבות זאת צה"ל פתח בחקירה וסגר אותה מיד. מוסרי. הכי מוסרי שיש. תשפטו בעצמכם.
•  חיילים ברכבת: ירינו לכל עבר (ושמועות בכול מקום – כמו העדות הזאת).
• שוברים שתיקה - ירינו במרימי דגל לבן בפקודה, הרסנו רכוש משעמום, פגענו באזרחים, השתמשנו באזרחים כמגן אנושי. תשפטו בעצמכם.
• רוח המפקד – ההווי בצה"ל - הרג תינוקות ונשים בהריון. אפילו עמוס הראל (שלא ביקר את צה"ל במהלך המלחמה) נזכר אחריה: תחקיר צה"ל לא ממצה. תשפטו בעצמכם.

(( הערה: הלינק של שוברים שתיקה הוא אל כתבת הבי.בי.סי., כי בוויינט ואנרג'י העדיפו לתת יותר מקום לתגובה של דובר-צה"ל מאשר לעדויות. כמובן שהדו"ח לא חושף את מקורותיו (בד"כ) לפני כולנו, והביקורת הצבועה של צה"ל מטופשת, כאילו העיתונות לא משתמשת במקורות חסויים כל הזמן, וכאילו הוידאו של המעידים (וכאן-2 וכאן-3 וכאן-4) לא מספיק, במיוחד לנוכח השתקת החיילים. תשפטו בעצמכם. ))

 

2. עדויות מעזה ודו"חות

• צה"ל הרג נשים וילדים שנשאו דגל לבן •  הלכנו בידיים מורמות, והם ירו •  חיילים ירו בפלסטינים שהרימו דגלים לבנים
• מנעו ממני לפנות את ילדיי, עד שמתו בזרועותיי • איאד נותר לדמם באזיקים
• 29 בני משפחה, בהם עשרה ילדים, נהרגו מאש צה"ל, 21 מהם במבנה שבו רוכזו ע"י צה"ל יום קודם. על הקיר השאירו כתובת בעברית: "עוד לא רוויית דם."
• צה"ל השתמש בנו כמגן אנושי (כתבתי על זה כאן וכאן)
• עדויות מאששות דיווחי החיילים על הרג אזרחים
• תחקיר עצמאי של הגרדיאן, הכולל סרטוני וידאו – צה"ל ביצע פשעי מלחמה.
• גולדסטון (פרטים מהדו"ח) – ynet: העדויות שנמצאו מהימנות על ידי הוועדה מספרות ש…
• דו"חות רל"א: (1) מבוסס עדויות ו-(2) מבוסס משלחת מומחים
• אמנסטי: ישראל הרגה אזרחים באופן מכוון
• בצלם: יותר ממחצית ההרוגים אזרחים.
• האזרחים לא יכולים אפילו לברוח.

3. צה"ל מודה ומשנה גרסאות:

• צה"ל מודה שלפחות רבע מהנפגעים אזרחים: לפי צה"ל בין 300-460 חפים מפשע נהרגו מאש צה"ל בשלושה שבועות בעזה. במספר זה לא כלולים החולים (לדוגמה: סרטן) שנמנע מהם לצאת לקבל טיפול, ואחרים שנמנעו מהם מים נקיים, אוכל ותרופות, כפי שדיווחו הצלב האדום ואונרו"א.
• צה"ל מודה: "מתוך יותר מ-200 עצורים, פחות מ-30 קשורים ולארגוני טרור".
•   בצה"ל מודים: טעינו בבחירת אמצעי הירי.
• ויש גם את זה: יורים על חקלאים פלסטינים גם אחרי המלחמה.       

מסקנה:

תולדות השליטה הישראלית על הפלסטינים רצופות בעדויות שהישראלים לא האמינו להן וטענו שהן שקריות או גוזמאות. למשל: עינויים בחקירות השב"כ (שבסוף הודו בהם-א"נ), הקמת התנחלויות על אדמות פרטיות (שנחשפו למשל כאן וכאן-א"נ), תנאי מעצר ומאסר משפילים וקשים (שהצלב האדום מגבה-א"נ), הרג אזרחים והתעללויות באינתיפאדה הראשונה (שהתבררו כנכונים-א"נ) [...]. מאוחר מדי, הופיעו עדויות ומסמכים שהוכיחו שהפלסטינים אמרו אמת. המפתיע הפעם, אם כך, הוא שעדויות החיילים התחילו לצאת מוקדם, יחסית‎.   עמירה הס

---

אנחנו אמרנו שיש שימוש בנשק אסור (פשע מלחמה).

 
בצה"ל אמרו - שהכול לפי הספר.

ממצאי משלחת מומחי הרפואה העולמיים. המדידות, הבדיקות ודגימות המעבדה אימתו את העדויות.

בסוף מסתבר ש…

 

• דו"ח: מומחי בריאות בינ"ל אספו דגימות של אדמה, מים, בוץ ודשא, שנחשדו כמזוהמים על ידי תחמושת לא מזוהה, או נשק כימי אחר. חלקן נשלחו לבדיקה בבריטניה. המסקנה: הנשק לא מבחין בין אזרחים ולוחמים, ולכן מפר את החוק הבינ"ל.       

• זרחן: בצה"ל מודים: טעינו בבחירת אמצעי הירי • השימוש בזרחן ברצועת עזה – פשע מלחמה • לא היה זרחן, בעצם כן, אבל זה חוקי, בעצם זה עדיין פסול, צודקים.
•  לא רק הזרחן: הנשק היה כשר חוקית, אך לא מבחין (ולכן מפר את עקרון האבחנה של החוק הבינ"ל).
• בעזה מחכים לאישור ישראלי כדי לנטרל פצצות שלא התפוצצו
•   פרופ' וולצר ופרופ' מרגלית (פרינסטון) מנתחים את ההוראות וההכשר לפגוע גם באזרחים כדי להימנע מפגיעה בחיילינו.       
  

---

אנחנו אמרנו – שהורסים בתים, חוות ומפעלים של אנשים תמימים ובכמויות עצומות.

 

אמרו לנו: שאנחנו מסייעים לאויב, ואין ברירה, כי תמיד יורים משם.

והיום מסתבר ש…

 

"אני בהחלט מופתע מכך שבישראל הצליחו לקרוא בכזאת מהירות דו"ח משפטי דקדקני בן 570 עמודים, והצליחו לדחות את כולם בכזאת נחרצות" - ריצ'רד גולדסטון, שופט עליון, עטור פרסים בינ"ל, העומד בראש וועדת החקירה הבינ"ל של האו"ם לחקר המתקפה על עזה.

• תחקירים מבצעיים: אין הצדקה להרס הבתים הרב במבצע "עופרת יצוקה" • אמנסטי: ההרס = הפרת דיני המלחמה
• התמונות שהביאו ישראלים, ימים אחרי המלחמה, לא מותירות ספק. • בנינו את ההתנחלויות שלכם, ועכשיו הרסתם לנו את הבית • גם המפעל שאמור היה לשקם את עזה נהרס לחלוטין • החווה של מר אלר'ול, המוכרת היטב לישראלים, נהרסה כליל
• ישראל גורמת נזק כלכלי עצום לרצועה.
• וכן עדויות החיילים: במיוחד זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, זאת, וזאת.
• בן-ישי, ממצדיקי המלחמה: הקוד האתי לא הופנם, לא נתנו לאזרחים להימלט, הפציצו בארות וטחנות קמח…
• פרופ' זוהר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל: "טוהר הנשק הופר בעופרת יצוקה."
• ואפילו – ביזה: הכי מוסרי בעולם? במהלך המבצע חיילים בזזו תכשיטים יקרי ערך וחייל אחד היה גם טיפש מספיק להשתמש בכרטיס האשראי שגנב. (ר' גם יצחק לאור). חברה מוסרית הייתה שואלת האם זה מספיק שיש מקרה של ביזה שבו חקרו את החיילים והעמידו אותם לדין, כאילו הם מקרה חריג שמטופל היטב, או שעלינו לדרוש שיישאלו שאלות על האווירה שהתירה זאת (כפי שאנחנו לומדים מעדויות החיילים שהשתתפו בפעולה) ולתהות – על כמה מקרים אחרים לא שמענו?

 

    

---

 

אנחנו אמרנו – שהפרסום שקרי – וכבר שנה וחצי שלא נותנים להכניס מזון ומוצרים חיוניים, חלפים לציוד רפואי ותרופות, וגם אחרי המלחמה. (ושיש מסחרה כלכלית על חשבון בני האדם שבעזה).

אמרו לנו – "צה"ל הוא הכי מוסרי בעולם, וכול הזמן יש סיוע הומניטרי". חוץ מזה, מאז "ההתנתקות" אין לישראל חובות כלפי האוכלוסייה האזרחית בעזה (למרות שיש מצב מלחמה ויש המצור, ושנמנעת אפשרות המילוט).

 

עכשיו מסתבר ש…

• 

  המוצרים שאסור להכניס לעזה, דגימה קטנה, לפני שהדלעת נאסרה גם כן.

  יש מצור, וכול הזמן היה מצור.
• • ארה"ב במסר חריף לישראל: הפסיקו לעכב סיוע לעזה (אגב, הניסוח כאן מדויק מאוד. כמו עם חולים ובקשות הומניטריות מיוחדות לצאת, גם בבקשות של הכנסת סחורות – הצבא והשב"כ בד"כ לא שוללים ולא מאשרים, אלא משאירים את הסטטוס "בטיפול" משך חודשים רבים. כך אי אפשר לומר שהם מונעים כניסה ויציאה של הבקשות ההומניטריות, בעוד שבפועל זאת ישראל מונעת זאת. ר' למשל את סטטוס הבקשות להכנסת סחורות לעזה).
  • רק חודשיים אחרי המלחמה: הממשלה החליטה לאפשר העברת מזון לרצועת עזה ללא הגבלה (זאת אומרת – רק עכשיו. עד עכשיו לא כול המזון התאפשר). בפועל – עדיין יש מחסור חריף במוצרי יסוד, ובעיקר בזמינות של מטהרי מים למים נקיים. עד עכשיו, עדיין, הכנסת ציוד רפואי איננה מתאפשרת, וגם לא יציאה של רופאים וסטודנטים, או כניסה/יציאה של מלט, משלחות באופן חופשי וכו'. עזה עדיין נתונה בכיבוש ישראלי מהים, האוויר, היבשה, שטחים אסורים לתנועה, גלי הרדיו, הטלפונים, הגבולות ומרשם האוכלוסין. לעומת זאת, החקלאים הישראלים דווקא חזרו "לייצא" לעזה. אגב, ההבטחה חזרה על עצמה כאן, אבל בפועל זה המצב.
  • ישראל עוצרת ספינות של סיוע הומאניטרי.
• תוצאות המצור: פשעים נגד האנושות -
• • הרעבה.
  • רישוש. בגלל האיסור לצאת ולעבוד בישראל או מצרים, ובשל אי-הכנסת חומרי גלם לרצועה - 80% אבטלה ברצועה.
  • החלאה. מחסור בציוד רפואי, איסור יציאת רופאים להשתלמויות, איסור הכנסת כסאות גלגלים ופרוטזות, פגיעה במקורות המים והחשמל, וכמחצית מהילדים בתת-תזונה.
  • הצמאה: איסור הכנסת מטהרי המים – פגיעה משמעותית באיכות המים: רק 10% מהמים טובים לשתייה. במהלך המלחמה נמנעה אספקת מים לזמן ממושך מכ-300 אלף איש.
  • מניעת הזכות לקורת גג: אין בטון – בונים מחימר, קוברים במערות.
  • פרופ' אבי שליים (אוקספורד): How Israel brought Gaza to the brink of humanitarian catastrophe
• ואם לא די בכך – צה"ל מודה בגזל משאבי רצועת-עזה
• ותחקיר מדהים ונדיר באיכותו על דיאטה, אינטרסים כלכליים ועוד ועוד..

"כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר." (דברים כ' פסוק יט').  

---

אנחנו אמרנו: צה"ל הפר את הפסקת האש, וגם ממשיך לירות אחרי המלחמה.

ניסו לגרום לכם להאמין ש"נשבר לנו להבליג וצריך לעשות מעשה!"

ומסתבר ש…

• צה"ל הוא שסירב לחדש את הפסקת האש (שגם אותה היה הראשון להפר, בגלל שלא עמד בהסכם המעברים ולו לשנייה אחת).
• צה"ל הפר באופן סיסטמטי כל רגיעה ברצועה. מנתוני משרד החוץ הישראלי עולה כי רק ב-8% מהמקרים הפלסטינים הם שהורגים ראשונים, וכי בהפסקות של שבוע ויותר ישראל אחראית ל-96% מחידושי האלימות, ובהפסקות של שבועיים ויותר ל-100% מהם. קרי – חמאס יכול לשלוט בירי הרקטות לא רע, וישראל בוחרת לחדש את האלימות כל פעם.
• צה"ל מבליג?! למעשה מאז "ההתנתקות" ועד "עופרת יצוקה", חוץ מעשרות פעולות "קטנות" ביצע צה"ל חמישה מבצעים משולבים גדולים לפחות ברצועת עזה (לפחות 600 בני אדם נהרגו בהם, ושיעור גדול מהם אזרחים; המספר לא כולל את נסיבות המצור, ולא כולל כ-1200-1600 שנהרגו ב"עופרת יצוקה"). לצורך השוואה:  מאז יוני 2004 ועד ינואר 2009, כולל "עופרת יצוקה" – נהרגו 19 ישראלים, אזרחים וחיילים, מרקטות שנורו מרצועת עזה.
• בסיום המלחמה, מזכ"ל האו"ם: ישראל מעכבת הפסקת האש.
• צה"ל ממשיך לירות, גם אחרי הפסקת האש. למרות שצה"ל יצא מהרצועה ב-21 בינואר, הוא פעל באופן אקטיבי בשטח רצועת עזה (בעיקר "הפצצת מנהרות"), כמעט תמיד בתגובה לירי לכיוון ישראל (תמיד ללא נפגעים), לפחות בתאריכים הבאים: 28.1.09, 29.1.09, 9.2.09, 18.2.09, 19.2.09, 25.2.09, 26.2.09, 11.3.09, 12.3.09, ובאפריל תקיפת מבנה, לא כתגובה. (הנתונים מאתר דו"צ, ולכן אין מידע על הנפגעים הפלסטינים, אך ברובם נהרגו פלסטינים. היו כמובן גם אח"כ, אבל עייפתי מלהכניס לינקים). במילים אחרות, קשה מאוד לומר גם עכשיו ש"צה"ל מבליג על ירי מהרצועה". אפילו הלילה (ועוד מעגל-דמיים נפתח).
• גם כיום: יורים על חקלאים. הם גם מכינים את ההרפתקה הבאה, ומאמינים שהיא איננה תלויה בהם.

 

---

 אנחנו אמרנו: שיורים על צוותי חילוץ ומרפאות.

התעמולה אמרה - שאנחנו מגזימים ומשקרים.

 

בצה"ל אמרו שלא יורים באמבולנסים. הממצאים הראו אחרת.

מסתבר ש…

• מסמך צה"לי מעזה: לירות גם על צוותי החילוץ
• דו"ח: צוותי רפואה בעזה היו יעד לגיטימי • צה"ל הפציץ מרכזי רפואה
• צה"ל לא מאפשר לאמבולנסים לפנות פצועים •  עתירה דחופה: צה"ל תוקף במכוון אמבולנסים
• ארגוני זכויות אדם והצלב האדום: צה"ל מונע פינוי פצועים בעזה; 6 אנשי רפואה נהרגו בעבודתם
• דו"ח: הפרת הקוד האתי (בעיקר מתקני רפואה)
• עדויות רופאים בעזה

מצד שני, חלפו כשמונה חודשים מאז המלחמה, ועדיין לא הובאו כל ראיות לשימוש במתקנים רפואיים כמחסה ללוחמי/מנהיגי חמאס.

נו, ואחר כך היו מי שהופתעו שהעזתים לא באו למרפאת התעמולה הישראלית…

---

אנחנו אמרנו – שיש מספר עצום של הרוגים.
 

אמרו לנו – שזה מוגזם, זיוף ורמאות של החמא"סניקים השטניים.

אטימולוגיה עממית על עופרת יצוקה

והיום מסתבר ש…

• צה"ל: הפלסטינים לא ניפחו את מספרי המתים (בהמשך שינה את גרסתו).       

• המרכז הפלסטיני לזכויות אדם – PCHR (הידוע בביקורתו המדויקת כלפי הרש"פ והחמאס): מתעדים את הפגיעות ודורשים פיצוי
• צה"ל מאשר כי הרג למעלה מאלף איש בתוך שלושה שבועות

 

---

אנחנו אמרנו – שה"מבצע" יוצר נזק תדמיתי חסר תקדים ובלתי הפיך לישראל

אמרו לנו – אם מצרים איתנו, כל העולם איתנו. ואתם מגזימים. ואין ברירה.

והיום מסתבר ש…

• אמנסטי: פשעי מלחמה. הארגון קרא גם לחקירה בינ"ל ולהחרמת ייצוא הנשק האמריקני לישראל.
• How Israel brought Gaza to the brink of humanitarian crisis       

• הפלסטינים מכינים מאות תביעות
• חיילי צה"ל מדברים בכול העולם – מה עשינו בעזה
• מתגבש חרם בינ"ל, חרם בבריטניה, נורבגיה (וכאן, וכאן), קנדה, ספרד, האקדמיה ועוד ועוד… ישראל אפילו נאלצה להתחיל לסמן סחורות המיוצרות בהתנחלויות.
• נתק הולך וגובר עם יהודים העולם.
• מיד אחרי הקרבות – בלייר: יש לשתף את חמאס
• שוקלים להעמיד קצינים לדין בינ"ל
• ההשתתפות במלחמה מתבררת כטעות, שבמקום להודות בה, מטייחים.
• גם החרמת וועדת החקירה של האו"ם מתגלה כטעות.

 

---

אנחנו אמרנו - שיש השתקה מלמעלה, והתגייסות של התקשורת.

אמרו לנו – שטויות, אפשר לראות היום מלא ערוצים. ובסוף הם נכנסו, לא?

 

ובכן, עם קצת מרחק מתברר ש…

• דובר צה"ל מודה: אנחנו מחליטים מה יראו האזרחים.
• התקשורת מתגייסת, מתעצלת, מתרשלת, מתעלמת, משתתפת ומצנזרת
• גם מרכז המחקר קש"ב מגיעה למסקנות דומות.
• וגם הרוח הכללית של הכותבים ב"העין השביעית" לביקורת התקשורת דומה.
• הפגנות חוקיות פוזרו באמצעים טוטאליטריים אסורים על פי חוק. (כדאי לקרוא).
• פרופ' זוהר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל: "טוהר הנשק הופר בעופרת יצוקה, וצה"ל השתיק את הביקורת."
• בן-ישי, ממצדיקי המלחמה: זאת טעות לא לאפשר לסקר; למה לא נתנו לאזרחים להימלט, וכיצד הפציצו בארות וטחנות קמח.
• הכבאים שתקפו מפגינים לא יועמדו לדין.
• הטלביזיה החברתית מצטרפת: כך השתיקו את המחאה.
• דו"ח: כשהתותחים רועמים המחאה מושתקת.
• נעצר מיל' שצילם בעזה
• השאלות שלא נשאלו במלחמה…

•  •  •

מעל לכול ספק סביר

עכשיו בא דו"ח בעל משמעות עולמית, אבל את הממשלה העקשנית נראה שאין משהו שיכול להזיז. אפילו אם לוועדת החקירה ימונה ציוני נלהב. נזכיר שבמהלך המלחמה התגובה הנפוצה ביותר לכול "התרעה בשער" הייתה "תתבייש/י/ו!". כאילו מטיפים למתריעים מוסר הורי-סמכותי, ומעדיפים לא לשמוע. כמו הורה עקשן שצועק על הילד שלו "אל תענה לי!", וכאילו לצועקים כבר יש בידם את כל המידע הבלתי-מעורער. כול ביקורת עניינית או גישה מוסריות (רחמנא לצלן) נתפסת כפראייריות ונאיביות. ובכן, עם כל הצער שבדבר, עלינו לומר – לא המצאנו את פשעי המלחמה, דיווחנו עליהם!

כך היינו יכולים להפסיק את ירי הקסאם מבעוד מועד. 
מבצע לחיזוק הקיצוניים. 
דיספרופורציות הן האיום האמיתי של ישראל. 
בעצמנו יצרנו את עזה.

 

אז את המלחמה של מי נלחמנו? של ציפי לבני שאמרה ש"הסדר ימנע שלום"?! ובמלחמה הבאה, אולי נילחם את זאת של ליברמן שאומר ש"שלום=בזבוז"?! האם התקדמנו בעקבות ההרג, ההפרזה  וההרס? האם אין מקום לעצור, לחשוב, ולהרהר במעשינו. אוקיי, יצרנו לעצמנו תדמית של בריון, על כך אפשר להסכים, אבל האם היא טובה לנו ו"מוכיחה את עצמה", או שבעצם השקט הוא זמני (ומי יודע איך יראה הסיבוב הבא)? יכול להיות שהשקט נובע משינוי מעמדה של ישראל. זאת אומרת, מצד אחד ישראל לא יכולה עכשיו לעשות כל מה שהייתה רוצה, בגלל ההידרדרות במעמדה בעולם, ומצד שני – חמאס לא רוצה להיות זה שיוציא אותה מהבוץ ויהפוך אותה לקרבן. לכן, בחמאס חוזרים ואומרים שוב: הפסקנו לירות – עתה חזרו לגבולות 67'! (דברים שהם אמרו עוד קודם ל"מבצע"), ובזירה הבינ"ל מבקשים לשתפם.

עתה, בימים של חשבון נפש – האם נסתפק ב"תחקירי צה"ל" שגורסים שהיו רק "מקרים בודדים"? האם בכלל ראוי שארגון יחקור את עצמו?

אתם יודעים מה, prove me wrong: אפשר לטעון, שהמערכה המיותרת על עזה הנצורה (עוד לפני שליט וכו') לא באה להציל את שדרות והסביבה (שהפכו בני ערובה של מדיניות המצור על עזה), אלא באה כדי לגבות מחיר, להעלות מורל וכנקמה, תוך הרס בתים ורכוש, פגיעה ורצח רחב היקף של אזרחים שנמנעה מהם האפשרות לברוח, וכול זאת בכוונה, ברשלנות, משעמום או מאילוץ, ובראש זקוף. אם הטענה הזאת לא נכונה, אפשר להוכיח אותה בכול רגע ולדרוש לבצע חקירה בלתי-תלויה שתחשוף – מה קרה שם – ושתוביל לכך שמישהו ייתן  את הדין על מה שלא היה ראוי.

 

הימים הנוראים – זמן לחשבון נפש: מה באמת עשו החיילים בעזה?

נועם שליט מעיד בפני וועדת גולדסטון בג'נבה, אחרי שישראל סירבה לשתף פעולה

יהודים רבים רואים בתקופה שבין ראש השנה ויום הכיפורים זמן לחשבון נפש ובדיקה עצמית. אבל יש כאלו המשתיקים את הבעיות בתחושת צדק היסטורית, ומונעים השתפרות, למידה וחקירה עצמית לגבי מה שעשו החיילים בעזה.

למעשה, המידע היה פה כל הזמן. קודם היו אלו עדים פלסטינים שאמרו את הדברים והשתקנו אותם. אחריהם באו חוקרים מומחים מכול העולם, ומארגונים בעלי שם, וארגונים ישראלים, וגם אותם היסינו. אחר כך גם החיילים עצמם אמרו את אותם הדברים בעדויות וידאו מצולמות – ואפילו להם סרבנו להאמין, ונמנענו מלבדוק או לטפל במפלצת. בישראל העדיפו להכחיש ולהכפיש.

עתה מגיע תורה של וועדה משפטית לבחינת פשעי-מלחמה, שהשלכותיה פליליות. אילו היינו מאפשרים בדיקה עצמאית, לא היה לה מקום, אך ישראל הרשמית, ביהירותה, סירבה להקים וח"ק. היא גם התעקשה להחרים את הוועדה ששלח האו"ם, ובמקום זאת התחילה להפיץ עליה שקרי תעמולה זולים של משטרים אפלים. בחיי… במשרד החוץ טענו כך: "[הדו"ח] נכתב ע"י אנשי או"ם ערבים על בסיס 'קטעי עיתונות פלסטינית'". הם גם הוסיפו שהישראלים שהעידו "זכו ליחס מזלזל". מדובר בעצם בשני שקרים: מי הכותבים ומה היה היחס לעדויות עצמאיות הישראליות.

האמת היא שנועם שליט, שנסע לג'נבה באופן עצמאי, אמר אחרי עדותו: "התרשמנו כי חברי הוועדה הבינו את הכאב והצער שלנו" ושתי חברות הוועדה הביעו את הזדהות איתו. גם ד"ר סידרר, שנפצעה מרקטה, מספרת כי גולדסטון אמר לה באמפתיה בתום עדותה: "אל תתנצלי לפנינו על הכאב שלך, אנחנו שותפים לו. חשוב שהסיפור שלך יהיה ידוע לכל הצדדים", וכי חברי הוועדה נמנעו מלהציג לה שאלות.

חברי וע' גולדסטון מסיירים ומתרשמים בעזה, ואח"כ גם בשדרות

שנית, וועדה משפטית לא יכולה להסתמך על נתונים מפוקפקים. (אפשר להתרשם ממקורותיה הרבים והמגוונים של הוועדה, כפי שהם מתועדים בדו"ח המשפטי הדקדקני המלא). הדו"ח כולל גם התייחסות נרחבת גם לטרור שהטיל חמאס על תושבי הדרום (ובעצם רוב הדו"חות, ועל העזתים).

שלישית, חברי הוועדה אינם ערבים. מדובר באנשי מקצוע בעלי ניסיון בינלאומי ופלילי רב-מוניטין. גולדסטון שימש כתובע בביה"ד הבינ"ל לפשעים ביוגוסלביה וברואנדה, ועמיתתו השתתפה בוח"ק הבינ"ל בדרפור. עתה ישראל מצטופפת לצידן על הספסל המפוקפק, ומצטרפת לקורות החיים שלהם. ובכול זאת, במקום ללמוד ולחקור מה היה, נכנסת ישראל למגננה והכחשה, שרק מסבכת אותה עוד יותר. הקו התעמולתי המכפיש הוא מגוחך: אילו היה עומד בראש הוועדה פלסטיני גולה, או ערבי, או מוסלמי, היינו מתרעמים עד כמה היא מוטה ואיך נתוניה פסולים מראש. והנה, למרות שבראשה עומד יהודי-ציוני, שביתו בכלל ישראלית; היא איננה נאשמת באהדת יתר לישראל, אלא בהתקרבות ולקיחת צד עם החמאס. אתם באמת חושבים שמישהו ייקנה את זה? נראה שהאמת מתחילה לצוף.

גולדסטון צודק. ישראל מבודדת את עצמה. למרות הכול, המצב הבינ"ל אוהד לישראל, ומאפשר לה לצאת מעשרות שנות כיבוש וארבע שנות מצור ולהמשיך להיות חברה מקובלת בעולם. אך זה מתחיל להשתנות. אם ישראל תשכיל להקים וח"ק, להודות בחלק מהמעשים ולהבטיח להשתפר, היא תטשטש עקבות, תצא ידי חובה ותספק למערב סולם נוח להניח לה לנפשה, כפי שהוא נוהג עד היום. אך אם תתעקש ותצעק לחפותה, בעוד שמצב העניינים ברור כל כך, הרי שהיא מזמינה לעצמה עימות, שבו הראיות של מעשיה מצביעות על כך שהיא לא תצא טוב.

בינתיים הצבא קיבל הוראה לא לבוא במגע עם ארגוני זכויות האדם הישראלים, והוא מחרים אותם מזה כשבועיים. הקמפיין להכפשת מתנגדי המלחמה וחשיפת האמת נמשך.

 

הכרזה חד צדדית לא תפסיק את הכיבוש

שתי אשליות לשני עמים

English

אחד בפה ואחד בלב

אתמול יצא אהוד ברק בהכרזה מדהימה: "אנחנו ערב החלטות מדיניות וחובתנו לתמוך בלב פתוח ביוזמה האמריקנית". מה שמעניין זה שהוא אמר את הדברים במעמד שבו הוא אישר בנייה של 500 יחידות דיור בהתנחלויות, על חשבון הפלסטינים. מה שנקרא אחד בפה ואחד בלב. בפה הוא תומך ב"כנות", ובלב הוא לא מפסיק את "ייהוד הארץ" ולו לרגע. ארה"ב שוב העלימה עין. כשיפסיק לשכנע תירוץ ה"גידול טבעי בגדה" (של היהודים כמובן) יבוא טריק אחר, כי אחרי הכול, לישראל יש מסורת ארוכה של טכניקות התמהמהות במו"מ, ובעצם המו"מ כולו הוא תירוץ המאפשר את המשך הכיבוש, ההתנחלויות והנישול. והרי גם בלי האישורים ובלי ברק, כבר הבאתי בבלוג מספר דוגמאות שונות להמשך הבניה, וגם אחריהן דוּוח על בנייה ב"עלי" וב"בעל חצור מזרח", ויש כמובן התנחלות גם במקומות נוספים. זה לא רק המתנחלים, גם המדינה עצמה בונה וסוללת, וגם הצבא ממשיך לבנות בגדה, ולא רק את הגדר, אלא למשל גם בימ"ש לנוער פלסטיני. הצבא כובש, אך טורח להסתיר את פעולותיו מדיפלומטים. אבל הנתונים זמינים והבנק העולמי ועשרות מחקרים מראים שהמחנק הכלכלי נמשך ובזיזת מחצבי הטבע מתעצמת.

הפלסטינים לא עיוורים לכך, ולא חירשים להצהרות הבכירים על הצורך לבנות ו"לחזור" להתנחלויות שכבר הוסרו. הם מבינים למה הכוונה כשהישראלים אומרים שמדובר ב"הקפאה אסטרטגית". זאת אומרת, כזאת שתאפשר בטווח הארוך לטעון שאין פרטנר, ושתאפשר להמשיך בשלנו. (מוכר מאיפשהו? נכון… זה כבר קרה גם ב-1999 וגם ב"התנתקות"). ולכן, גם האופטימיים שבפלסטינים (והם לא רבים) מתחילים להתייאש. הם כבר ניסו הכול: להסתמך על מדינות העולם, להתנגד בהפגנות ושביתות, במחאה עממית, באבנים, בעימות מזוין, בטרור וגרילה, ואפילו במו"מ. שוב ושוב הם לא הצליחו להביא למימוש זכויותיהם ולסיום הכיבוש, וההתנחלויות המשיכו להיבנות. הסיבה פשוטה: אילו הישראלים לא-מסכימים לדבר מה במו"מ הכיבוש נמשך, ואילו הפלסטינים לא מסכימים למשהו – שוב – הכיבוש נמשך. איך שלא יהיה, הפלסטינים מפסידים, ואין להם "קלף" לאיים בו מול כוחה האבסולוטי של ישראל. לו רצתה ישראל, כבר מזמן הייתה מפסיקה את הכיבוש, או לכול הפחות, את החמרת הבעיה. אז לנוכח המצב הציע הנשיא האמריקני לשעבר, קרטר, שתי אפשרויות לשליפת שפנים מהכאפיה, שאולי יביאו סוף-סוף לסיום הדיכוי. האחת, ישָנה מאוד, של הכרזה-חד צדדית על מדינה. השנייה: של תביעה עממית להכיר במצב הקיים כמדינה אחת דה-פקטו, ולדרוש אזרחות שווה.

שתי המדינות זה פרויקט שלעולם לא מגיעים אליו

לחצו להגדלה

אשר לאופציה הראשונה, צריך להזכיר שפיאד הוא לא הראשון שמאיים בהכרזה חד צדדית. למעשה זאת הפעם המיליון בערך שאיימו בכך מנהיגים פלסטינים, בעיקר פת"חאווים, בעשור האחרון (אחמד קריע (אבו עלא), מחמוד עבאס (אבו מאזן), אבו עמאר (יאסר ערפאת) ועוד). ערפאת גם איים בכך ואף קיים בשנות השמונים, ואפילו חאג' אמין אלחסיני ב-1947/8. גם הכרת האו"ם איננה חדשה, לא בריבונות המדינות השכנות, ולא בזאת הפלסטינית. למעשה, האו"ם הכיר במדינה הפלסטינית יחד עם היהודית, ומאז חלפו יותר משישים שנה, היהודית הוקמה מיד, ומדינה פלסטינית אַיִן. ההבדל הפעם, מקווים הפלסטינים, יהיה קשור בשינויים הפוליטיים בעולם. הם מקווים שהפעם יכירו מדינות העולם במדינתם שהוכרזה שוב, ויקבלו אותה כחברה מלאה באו"ם, ובאחת יהפכו ההתנחלויות, הגדר (שכמעט כולה עמוק בגדה המערבית), מתקני הצבא, גזל משאבי המים והטבע, ואפילו הנוכחות במזרח ירושלים – להפרת ריבונות של מדינה-החברה באו"ם. עקיבא אלדר אף טוען במעין אופטימיות משולבת בנבואת זעם, שהכרזה כזאת תהיה פלונטר רציני לישראל, כאשר, לדוגמה, יבקשו מנהיגי העולם לנחות בגדה.

אז הנה חדשות למר פיאד. ישראל כבר החזיקה בשטחים נרחבים של מספר מדינות ריבוניות החברות באו"ם משך עשרות שנים, ובחלקן עודנה מחזיקה, ואנחנו לא שמים עליהם, או עליכם, הן-דיגידן-דיגידן. בעיקר לא על האו"ם שמו"ם. בדרום לבנון החזקנו מזה 19 שנים, בסיני של מצרים מזה כ-14 שנים, וברמה"ג של סוריה מזה כ-42 שנים, ועוד לא נגמר לנו. זה גם לא עצר אותנו מלבנות בהם התיישבויות יהודיות ולפגוע בזכויות של התושבים של המקום. כמובן שגם השטחים הפלסטינים זכו כמה פעמים להתייחסות של האו"ם וביה"ד הבינ"ל (החלטת החלוקה, 194, 242, 338 ועוד) ככאלה שאין לישראל כול זכות ריבונית בהן, על הגדה, הרצועה, או "מזרח ירושלים". לומר את הדברים בפשטות, אילו ימומש איום כזה, לא יהיה בכך כל חדש, וזה כנראה לא יביא לסיום הדיכוי, כי התפיסה הישראלית היא עיקשת: "נעשה מה שטוב לנו ושיקפוץ העולם" (גם אם בעצם הגישה כלל לא טובה לנו ומסכנת אותנו בטווח הארוך). גם נחיתוֹת של מנהיגי העולם הן אמנם מביכות, אך זה עניין חולף, וישראל יכולה גם לנסות להכריז על אזור לחימה וכך למנוע כניסת מטוסים ודיפלומטים. במילים אחרות, אלא אם ישתנה המצב הפוליטי הגלובלי כלפי הסכסוך (בלי קשר להכרזה הפלסטינית), הרי שהמצב יישאר כמות שהוא.

לטרוף את הקלפים: לא לחשוב על המדינה/ות, אלא על האנשים

כשגם הפלסטינים יעשו צעדים חד-צדדיים... הלוא כל הכיבוש הוא חד-צדדי.

לעומתה, הגישה השנייה, של תביעה לאזרחות ומדינה דמוקרטית אחת, יהודית-פלסטינית, היא תביעה מהפכנית. דרישה לדמוקרטיה אמיתית, שבה הזכויות הפרטיות והקולקטיביות יעוגנו בחוקה, היא לא רק הגיונית וצודקת יותר (תאפשר לדאוג ליהודים בגדה ולפלסטינים בתוך הקו הירוק, במקום לגרש, להפריד, לשמור על טוהר הגזע ולשמר את העליונות הכלכלית); היא גם תשנה תפיסתית את האופן שבו אי הצדק מעוגן בחוקים ופרקטיקות מנשלות. השינוי הזה לא רק יקנה זכויות שוות לרוב הלא-יהודי שכבר קיים בארץ (עוד לפני זכות השיבה, ולכן גם נפתח הקמפיין נגד התבוללות), אלא גם יגרום לשינוי תודעתי שיחשוף את הגזענות המובנית בזרמים ה"מייהדים" (=מנשלים) שהשתלטו על הציונות, ומחפשים שליטה על ידי רוב מלאכותי ונשק. התביעה תגרום לאנשים לחשוב - איפה נגמרים בני האדם ומתחילה המדינה, ותעלה את השאלה – איך אפשר להתנגד לזכותם של אנשים להשפיע פוליטית, לפחות רשמית, על מצבם ועתידם. זכותנו וזכותם לא חייבות להתנגש.

דא-עקא, הפלסטינים כרגע לא ממש מתלהבים מהאפשרות הזאת, ולא ממש רוצים בה. (הישראלים לא רוצים בשתיהן כמובן…)

צבי בראל, לעומת אלדר, מציע ניתוח מפוכח של מה שצפוי לנו בחודשים הקרובים: שידור חוזר של השואו מההתנתקות ואוסלו – "ניסינו, לא הצליח, אין פרטנר". הוא אפילו לא הזכיר את ישראל והחמאס בעזה, או החיזבאללה בצפון, שסיבוב אלימות נוסף איתן יפורר כל ניסיון, מלאכותי וכפוי ככל שיהיה, עד דק. בינתיים, אומר בראל, לא יזיק לממשלות הישראלית והפלסטינית לעשות צעדים בוני אמון כלפי אזרחיהן, ואוסיף – אולי אזרחיהן המשותפים.

 

צודקים-צודקים-צודקים: מדיניות החוץ הישראלית נחשפת

תזכורת: ליברמן עדיין מנהל את מדיניות החוץ של ישראל, והעולם שותק.

אבל לא בטוח שהם ישתקו עוד זמן רב, כשכול הזמן צועקים להם באוזן. לנדאו וליברמן, לוחמים ידועים נגד גזענות, רואים בפרשייה השבדית עדות לתחיית השואה, לא פחות. עלילת דם של שונאי ישראל. נזכיר, שלמרות שהכתבה גזענית-מאוד בצורה שבה היא כתובה, ועל-אף הקישור השערורייתי לסיפור בניו-יורק (בעמוד האחורי של צהובון) – עדיין לחיילי צה"ל יש רקורד בהצטלמות עם גופות פלסטינים ושאר מנהגים מזעזעים, כך שאי אפשר להיות בטוח שמעולם לא היה אף חייל שעשה דבר כזה. עלינו למעשה לצפות מכול עיתונאי רציני, שבדי או לא, שאם יש טענות כאלו, בכול מקום שהוא, שהוא יראה בהן פוטנציאל לידיעה עיתונאית רלבנטית לבדיקה, או לפרסום מסויג.

אך למרות שגם הקהילה היהודית בשבדיה חושבת שהסיפור יצא מפרופורציה, ושליברמן הוא לא מומחה לשבדיה, ושאין לישראל זכות להתערב בחופש הביטוי הפנימי שם, ושיש מדינות רבות שמבקרות את ישראל (וגם יהודים במקומות אחרים), ושכול הסיפור לא שיחק לטובתה, ושלא צריך לצעוק "שואה שואה" על כול שטות – … ובמילים אחרות – שהם מסכימים עם ביזוי השימוש ב"אנטישמיות" …  עדיין ממשיך משרד החוץ הליברמני לנהל קרבות מול נשיאת האיחוד האירופי (שבדיה) וחברותיה. אחרי הסיפור עם שוברים שתיקה הם עברו למערכה מול העיתונות והשבדים. בממשלה הישראלית שוקלים לבטל ביקור רשמי של השבדים בארץ, ואף החליטו להשתמש בסנקציות כלפי העיתונאים השבדים באופן גורף, ולהקשות עליהם, ע"י עיכובי רישיונות-העיתונאי, את הסיקור מהארץ. כן, בתור מדינה דמוקרטית, החלטנו להגביל את העיתונאים שאנחנו לא אוהבים את עמדותיהם, ואת מעסיקיהם יחד איתם. ככה יעשה לעיתונאי שיכתוב את מה שאנחנו לא מוכנים שייכתב. מה, רק לסדאם חוסיין מותר?

התעלומה: מה רוצים ליברמן ונתניהו? מה רוצה ישראל?

לא נגענו (אטימולוגיה עממית; לחצו להגדלה)

ברמה העולמית, ישראל עושה את כול הטעויות האפשריות. עד לפני כמה שנים, היא הייתה מקבלת חלק מהטענות הביקורתיות, משפרת פה, עושה קצת שם, מפזרת חצאי אמיתות – וממשיכה בכיבוש, במצור ובחומה כאילו כלום. אם צריך, היו מעכבים חתיכה, או מפסיקים להרוס בתים לשנה. אל תטעו – ההתגמשויות האלו לא היו הפגנת חולשה, אלא נתנו לכיבוש את אורך הנשימה שהוא היה צריך כדי לשרוד. ואילו עתה הקו השתנה. ישראל פתחה במתקפה רבתי, יורה ותוקפת בכול הכיוונים. חוקים פשיסטיים, פעולות אנטי-דמוקרטיות, ושרים המעודדים שנאת חינם כלפי הפלסטינים, השמאל, האמריקאים והעולם בכלל. בוגי ולנדאו אף הביעו תמיכה בקו של פייגלין. ישראל החדשה, הקנאית, יוצרת לעצמה אויבים, והם כבר לא רק ערבים. גם אם לאף אחד באירופה לא היה אכפת ממש מהכיבוש או לא, ולא היה כוח לכאב-הראש של הסנקציות – הנה באים הטונים המגעילים הבוקעים מתל-אביב ומושכים להם אש.

אם גם אתם מסתקרנים באשר לקו הרשמי של מדיניות החוץ של נתניהו וליברמן, הנה חשיפה בלעדית של הרעיון המרכזי: אנחנו צודקים-צודקים-צודקים. כולם לא בסדר, כולם גזענים ומפלים אותנו לרעה, ורק אנחנו, בתמימותנו, לא רוצים להיות יותר פראיירים. אנחנו מוסריים ומתנחלים, כובשים וצודקים. זכרו תמיד:  הריסות בתים מתגמדות ליד השואה, אז הן בסדר; הרעבה, מצור ושלילת מים הם שום דבר מול האינקביזיציה, אז שירדפו מישהו אחר; מתנחלים וחיילים שתוקפים ומסלקים אנשים מבתים וקרקעות, עדיפים על הפוגרומים ברוסיה, כך שיבקרו את עצמם קודם כול; וכול אלפי האנשים שהרגנו בעזה בשנים האחרונות (באשמתם כמובן), הם כאין וכאפס לעומת עלילות הדם, אז מבחינתנו זה בסדר. מה העניין, אם יש טבח בדרפור, אז גם לנו מותר לפחות לשמור על טוהר הגזע. במילים אחרות, במקום הקו הישן שהתעקש שהכיבוש "נאור" – הקו החדש הוא – "לכו חפשו! לא ניתן לכם לדפוק אותנו, ולא תמנעו מאיתנו מלדפוק אחרים!"… טוב, זה גם לא קו לגמרי חדש. כבר היינו מלאי תחושת צדק בעבר, במיוחד לפני 1973, ו- 1987.

ובינתיים בשטחים הכבושים…

ואם כבר במדיניות-החוץ עסקינן, נזכיר שמדינת ישראל והכיבוש מובאים אליכם בחסות "הדוד סם, שירותי נשק וכלכלה". אז מה באמת יחסינו עם נותנת החסות? למרות ה-כאילו-לחץ, אובמה הגדיל את הסיוע לצבא הישראלי, והפך לפרטנר הראשי במו"מ של ישראל (היעני-מבודדת) במקום הפלסטינים. נראה שיש הבנות עם האמריקאים על הבנייה בשטח-הפלסטיני. באסכולה הליברמנית, זה רק מוכיח את הקו האנטישמי: כולם מסכימים שצריך לבנות לפלסטינים על האדמות, חוץ מהפלסטינים עצמם. בחיי שהם אנטישמיים.

אז, כדי לא לבזבז זמן, ולפני שהשואה תתרחש שוב, אצים המתנחלים לנצל את הזמן שהאמריקאים מדברים, ומזדרזים לבנות. שלא יתאפשר חלילה למישהו טיפ'לה שפוי לעצור את העגלה המידרדרת במהירות אל התהום. הם בונים  בירושלים, בחומש (על אדמות פונדוקמיה) ב-E1… ואיפה לא. ואם צריך יותר ילדים כדי לשמור עליהם אז הממשלה מוכנה שנשלם – אז כמה שווה הילד שלך?

ניב גורדון אמיץ לומר די. שאנחנו בעצם משלמים את המחיר של העיקשות. שחייבים להפסיק את הכיבוש ושהמדיניות של האמריקאית לכך – נכשלה. האוניברסיטה שלו מגיבה ואומרת ש"אל לו לדבר על נושאים שאינם בתחום התמחותו", כאילו שכחו שהוא מדען-מדינה. בתגובה נזעמת אחרת, יהודים בארה"ב קראו להחרים את האוניברסיטה, ואני בטוח שגורדון דווקא מודה להם על כך.

טעות אחרי טעות.

בחיי, המקום הזה הופך הזוי יותר מרגע לרגע.

מעניין מתי ישללו גם מאיתנו את הזכות לומר זאת.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3765604,00.html

 

מיקומה של האנטישמיות

טון אנטישמי מובהק

כתבה מרגיזה ומדאיגה מאוד התפרסמה אתמול בצהובון הסנסציות השבדי, שהוא גם עיתון-הערב הנפוץ במדינה. מסתבר שטריקים (גם גזעניים וסקסואלים) של מכירות אינם חדשים לו, ולכן כשהפיץ סיפור אנטישמי לכול דבר, לא הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא הקים מהומה. הכתבה מספרת כי  "פלסטינים טוענים שחיילי צה"ל סוחרים באיברי גופות יקיריהם" אך היא נפתחת בכלל בסיפור אחר. היא מתחילה במילים "אני, מה שנקרא, שדכן" ומתארת שכך הקליט ה-FBI רב מברוקלין כשחשף רשת של סחר באיברים. אחרי התזכורת על פרשית ניו-יורק, עושה הכתב מעבר לא-מובן אל טענות המשפחה הפלסטינית, ונראה שהקשר היחיד בינן לבין הרב בניו יורק הוא היותם יהודים, כאשר ברקע מהדהדות עלילות הדם היהודיות הקשורות באיברי גוף של נוצרים. אם לא די בקישור המוזר, העיתון גם מציג בצד הידיעה רצף של תמונות (כאן משמאל), אחת של הרב האזוק, ומעליה גופת פלסטיני שעברה נתיחה, וכן תמונות של הפלסטינים שטוענים מה-שטוענים.

השגרירות השבדית בת"א גינתה את המאמר, ועיתון היום המתחרה, המתאפיין בכתיבה איכותית יותר, כתב כי מרגע שנחשפה פרשיתו של הרב מברוקלין ששכר באיברים, היה זה רק עניין של זמן לפני שמעשיות אנטישמיות נושנות על יהודים יקומו לתחייה, וכי העיתון הסנסציוני היה הראשון לעשות זאת. אבל זה כמובן, לא מוריד מחומרת האווירה אשר אִפשרה לעורך העיתון לקשר בין הדברים.

אינני טוען שמעולם לא ביזו חיילים ישראלים גופות של פלסטינים, וגם לא אצא להגן על שמם הטוב והמובן מאליו (בלי הצדקה) של חיילי צה"ל (לפחות בעייני ישראלים-יהודים). אולי באמת היה מקרה שבו חזרה גופה בלי איברים – ואולי לא צריך למהר ולשלול את הידיעה העקרונית. אך האופן שבו הכתבה ערוכה ומוצגת מתקשר ללא ספק אל האגדות האורבניות האנטישמיות, ולכן היא מטרידה מאוד. לא יהיה זה נדיר עבור ילד יהודי בשבדיה שחבריו בביה"ס ישאלו אותו כמה אמת יש בידיעה שיהודים עושים כך וכך; או שמבוגרים רבים, בהם גם משכילים, ימשיכו לשאול ולהניח הנחות גזעניות על יהודים.

הכתבה צריכה לעורר את כולנו לחשוב באופן רחב על עלילות דם וסטריאוטיפים, על יהודים ועל עמים אחרים, ובכלל זה מה שחושבים בארץ על ערבים ומוסלמים.

• • •

מאבק השמאל באנטישמיות ובשנאת זרים בכלל

אל לנו לטעות, האנטישמיות חיה ובועטת. שנאת-יהודים היא פן ותיק של שנאת-זרים. יש לה גם אלמנטים מיסטיים והיסטוריה ארוכה באירופה, הקשורים למקום שמייחסת הנצרות ליהודים לגבי הריגת ישוע (מאז איזה קיסר יווני), תפוצת היהודים הנרחבת, עיסוקיהם ודברים אחרים. אבל אין להפוך אותה לפלאית, נפרדת או עליונה לתופעות השנאה לשונה ולאחר בכלל.

העניין הוא שאנטישמיות היא מכה רצינית מאוד, אבל ישראל, בציניות, מנצלת זאת תכופות כדי לטעון שהביקורת כלפיה משמאל היא אנטישמית. כמובן שזה מגוחך להאשים את מי שרוצה לחסל את הגזענות ושנאת-הזרים בכללותה (השמאל) באחריות לליבוי התופעה של שנאת-יהודים. אחרי הכול, מי שאחראי תמיד ובכול מקום להסתגרות לאומ(נ)ית, ל"נאמנות" לַדומה לך, לקנאות דתית  וכו' – זה הימין.

ועם זאת, טענותיה לא לגמרי מופרכות. אי אפשר להכחיש שיש גורמים אנטישמיים רבים מאוד, שעבורם כל הזדמנות לדפוק יהודים היא טובה, והם ישמחו לתפוס טרמפ על כל מילה רעה שיש לומר עליהם, וגם על ישראל. אבל לא נכון לומר שכול ביקורת, וגם חריפה ונחרצת, על פעילותה של ישראל – היא אנטישמית בעיקרה (הגם שאנטישמיות היא שנאת כלל-העמים-השמיים, והדבר קשור בכך שיהודים באירופה הושמו על-ידי הנוצרים בקטגוריה אחת עם הערבים). אך הבעיה היא שצעקות הכזב "אנטישמיות-אנטישמיות!!" הפכו לטכניקה אדבוקטיבית מאוסה, אשר גורמת לזילות של הבעיה האמיתית. והיא מתחילה מהראש: נתניהו בעצמו השתמש במונחים נאציים כדי להצדיק את ההתנחלויות. גם חיים וייצמן עשה נפשות לציונות תוך שהוא מנצל ומשתתף בחששות האנטישמיים של הבריטים, והזהיר אותם שארצם עלולה להיות מוצפת ביהודים (זה גם מופיע תכופות בארכיוני הפרלמנט הבריטי, וגם בספרי היסטוריה ישראלים), ולכן ראוי שיעזרו ליהודים למצוא מקום נפרד. השימוש של וייצמן באנטישמיות מלמד אותנו שדברים מסוימים יכולים להיות גזעניים נגד יהודיים, ולפעול הן לרעת והן לטובת הציונות.

הנקודה החשובה היא שהדרך היחידה להבין את האנטישמיות, היא לא לשייכה לגורמים מסתוריים, אלא להבין אותה כחלק מהמציאות האנושית. כחלק מהגזענות בכלל.

• • •

להתנגד לגזענות ודיכוי זה הכי יהודי שיש, וטוב (גם) ליהודים

ביזוי האנטישמיות

עם זאת, תכופות מאשימים פרו-ישראלים את השמאל בישראל ובעולם באנטישמיות, ואת היהודים שבהם מכנים "יהודים-אנטישמים" או "שונאי-עצמם". האמנם? למעשה זה בדיוק להפך – ההתנגדות לגזענות ולדיכוי זה הכי יהודי שיש, וטוב (גם) ליהודים. צריך להזכיר שהיהדות וזכויות האדם הולכות יחד דרך ארוכה – צדק חברתי ודאגה עמוקה לזכויות אדם ואזרח היא מה שמאפיין את העם היהודי כיום, בעיקר בגולה, ששם חיים רוב היהודים. רנה-קאסן, יהודי צרפתי שמזוהה מאוד עם הקהילה היהודית, חיבר את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שזיכתה אותו בפרס נובל לשלום בשנת 1968. יהודים היו פעילים בתנועות לזכויות אדם ואנטי-אפרטהייד בדרא"פ, יותר מגודלם היחסי באוכלוסיה (כל השרים של ממשלת מנדלה הראשונה היו יהודים, ושופט יהודי כתב את החוקה החדשה של דרום אפריקה). יהודים הובילו את הפעילות המהפכנית באירופה, בארצות הברית ובאמריקה הלטינית (ללאון בלום, ראש הממשלה היהודי של צרפת, מיוחסת האמירה ש”היהודים הם הדת של הצדק”). זה בלתי נתפס שהיהודים יביעו דאגה לזכויות אדם בכל מקום בעולם אבל ישליכו את העקרונות שלהם, כשהם נכנסים לארץ.

מה בעצם אנטישמי כאן? האם הטענה היא שזה אנטישמי לסיים את הכיבוש?! כי אם מי שמבקר את הריסות הבתים, המחסומים, ההוצאות להורג ללא משפט, המעצרים, שלילת זכויות האזרח וכדומה – מכונה אנטישמי – צריך לטעון שההפרות האלו של זכויות אדם והחוק הבינלאומי עולות בקנה אחד עם הציוויים ביהדות; אז מי האנטישמי פה בדיוק?

למעשה, זאת בדיוק האנטישמיות! כי האנטישמיות מוציאה את היהודים מכלל האנושות – ולכן, אם אדם שתומך בזכויות-אדם מביע דאגה כלפי מפעלי-דיכוי שונים בעולם, אך מתעלם מכך שישראל מפעילה שלטונות-צבאיים אתניים משך 60 מתוך 61 שנות קיומה, הרי שהוא… ובכן… אנטישמי. כן, אם המערב יבקר ויפעיל סנקציות כלפי דיכוי במקומות שונים, אך בגלל ההיסטוריה של היהודים יתעלם ממפעל הדיכוי בארץ, יש כאן מעין מעגל שני, מאוחר יותר, מודחק, של בחינת היהודים "באופן שונה" משאר בני האדם.

מה שמדאיג הוא, בעיקר נוכח האנטישמיות האמיתית, שפרו-ישראלים צועקים "אנטישמיות" כל כך הרבה, שזה גורם לזילותה של בעיה ממשית ומאיימת. הכתבה השבדית היא גזענית וקושרת בין עלילות דם מטורפות ומיתוסים ישנים. הביקורת על הכיבוש וזכויות-הייתר של היהודים בארץ מדאיגה בגלל שהיא נכונה ואמיתית.

• • •

"אנטישמיות חדשה: מפלים את ישראל לרעה" – האמנם?!

לשבור ולצעוק אנטישמיות בעת הצורך

טיעון נפוץ ששולפים במקרים אלו אומר שלמרות שיש כיבוש והפרות, האנטישמיות היא בכך שישראל מופלית לרעה בקהילה הבינ"ל. האמנם?! למעשה, אם כבר דנים בכך, ישראל תכופות מופלית לטובה בכמות העצמות-העין ממעשיה העוברים על החוק הבינ"ל (החריגה מהחלטת החלוקה, מהפליטים, מ-242 ו-338, מהתנחלויות, ממזרח ירושלים, מרמת הגולן, מדרום לבנון, מתאריכי אוסלו, מהגדר, מהריסות הבתים, מהגרעין, מהמצור על עזה, מהפלישות האוויריות והימיות לעזה ולבנון, מגזל מחצבי הגדה ועוד ועוד).

דוגמה נוספת לאפליה לטובה היא המענקים העצומים של ארה”ב לישראל, כאשר כל שאר המדינות שבהן היא תומכת הן מן העולם השלישי, וכלכלתן חלשה משמעותית מזאת של ישראל. ישראל היא גם היחידה המקבלת את כל התשלום כמעט בלי דיונים ובמכה אחת, ובהיקף עצום הרבה יותר מכל שאר המדינות שמקבלות מימון אמריקני. עולה השאלה: "האם יכולת מזדמנת של מדינת ישראל לנצל אינטרסים לטובתה (כמו סיוע כספי), או הזדמנות של מדינות אחרות להפעיל עליה אינטרסים לרעתה (כגון סנקציות) כדי לכפות את רצונן – יכול להיחשב כחלק משנאה מסורתית בין-דורית, או שזה באמת בעיקר אינטרסים ביחסים בין מדינות?"

קחו למשל את הסנקציות הכלכליות ו/או הצבאיות שהופעלו על מדינות רבות, בהן: צפון קוריאה, קובה, דרום-אפריקה, הודו (בעקות ניסויים גרעיניים), עיראק, איראן, סוריה, זימבאבווה, פקיסטן….  ועל ישראל לא. מדוע? כמה משטרי דיכוי צבאיים מהסוג הישראלי אתם מכירים, כאלה שמנסים במוצהר לא להשקיע באוכלוסיה הילידית ולגרשה – (חפשו במיוחד דוגמאות מאז כינון החוק הבינ"ל ואמנות זכויות האדם אחרי מלה"ע השניה)?

אתם יודעים מה, גם אם נניח לרגע שישראל מושכת יותר תשומת לב – הרי אם הכיבוש הוא רע, אזי כול הזדמנות להביא אל סופו שלטון כוחני הפוגע בזכויות פרט וקולקטיב משך זמן רב כול כך – מבורכת. הרי לא נגיד שזה "אפליה לרעה" לשפוט ולכלוא רוצח, רק בגלל שיש בחוץ עוד רבי-מרצחים סדרתיים שעדיין לא הצלחנו לתפוס ולהעניש. זה הסבר מוזר, כי אם מזהים את הפשע, אז לא לתמוך במה שיביא להפסקתו זה בוודאי לא "אנטישמי"… גיוס האנטישמיות לעניין הזה הוא ניצול של תופעה שלילית אחת כדי להסיט את הדיון מתופעה שלילית אחרת. אין מה להיתמם, כאשר נשלף קלף האנטישמיות אי אפשר להמשיך בביקורת. איך אפשר לומר למישהו – "אתה יכול להתנגד לזה, אבל עכשיו ההתנגדות כבר לא פרופרציונאלית?!?"… הרי הטענה עצמה משתיקה את הביקורת הקשה.

• • •

אנטישמיות זה רע, וגם כיבוש זה רע

רוב העולם היהודי לא חי בישראל, ורבים מהם מבקרים מאוד את ישראל. אז מה, הכי פשוט זה לומר שכולם אנטי-ישראלים ובעלי שנאה עצמית… אולי במקום זאת כדאי להתחיל לחשוב שביקורת היא בעצם יתרון. הרי אחד הדברים שהביא את ההוגים היהודיים למקום מכובד בפילוסופיה ובמוסר, היה היכולת להטיל ספק, לשאול שאלות, לבקר ולהשתפר. אל לנו להימנע משיפור-עצמי, או מענישת פושעים. יש סנקציות על מדינות רבות, ואפשר לצרף לרשימה גם את הכיבוש הישראלי, לפחות עד שהוא יפסיק. זה לא אנטישמי, זה לגיטימי.

הגיע הזמן להפסיק ללהק את ישראל בתפקיד הקרבן. למעשה, ישראל היא מעצמה אזורית, יצואן נשק מוביל בעולם, עם צבא של מעצמה בינונית, כלכלה חזקה, נשק-גרעיני ומפעילה כיבוש צבאי ומפעל נישול. לצייר אותה כקרבן זה אבסורד ולגלוג על הקרבנוֹת שלה. בערבית אומרים תדרובני ותבכא (אתה מכה אותי ובוכה). ניצול של האנטישמיות לרעה פירושו –  לא להסתפק בדיכוייַם, אלא גם לגנוב להם את זכות הקרבנות. זוהי מעצמה כובשת הצועקת "אני קרבן!", ואגב כך מזנה את בעיית האנטישמיות.

די לציניות. מאבק בכיבוש לחוד, ומאבק בגזענות ואנטישמיות לחוד.

- שפועלים לטובת ולרעת הציונות -

 

בין השורות: 5 הערות על המצב

ליברמן ניצח ♦ שקר כלשהו – על הוועדות לחקר המתקפה בעזה ♦ המשטרה נגד החוק ♦ לידה במחסום, לא מה שחשבתם ♦ צה"ל מודה בגזל משאבי עזה

א. ליברמן ניצח.

כאשר ליברמן, הכהנסיט לשעבר והפשיסט בהווה, מנהל את מדיניות החוץ של ישראל, ובחדשות אין שום עיסוק בכך, במדיניותו, בנזקיה הבלתי-הפיכים לחברה (ותדמיתה), אפשר לדעת שהוא ניצח. שוב. מסע הצלב שלו נגד "שוברים שתיקה" מצליח למדי, ובשקט-בשקט, בלי כול פרסום, הפסיקה כנראה ממשלת-האיחוד האירופי לחתום על חוזי-מימון חדשים עם ארגוני זכויות-אדם, שלום, חינוך נגד גזענות, ואפילו משחקי ילדים יהודים-וערבים יחד, במידה שהם עוסקים בשטחים הכבושים. למעשה, לא ידוע על החלטה, אבל ברור לגמרי ששינוי חד כל כך איננו מקרי. האירופאים מבולבלים. הם מוכנים להקשיח עמדות מול ישראל, וברמת ההצהרות גם עושים זאת לעיתים. אם צריך יהיו מוכנים להשתמש בסנקציות (ויהודים רבים תומכים בכך, לא רק בממשל האמריקאי, מתוך ניתוח שונה של טובת-ישראל), אבל אף אחד באירופה לא רוצה להיות הראשון והנחרץ שיתעמת עם הימין-הקיצוני השולט בישראל, במיוחד כאשר אובמה לא מעיז.

בה בעת, ליברמן ונתניהו מורחים בכישרון את האמריקאים. התביעה הנחרצת של אובמה, וצילום רגליו על השולחן בעת שיחת הטלפון עם נתניהו, היו כלא-היו. מה שהתחיל כתביעה מוחלטת להפסקת הבנייה על מנת להפסיק לדרדר את המצב, וכדי להתחיל להתקדם בשאר חובותיה והפרותיה של ישראל את זכויות העם הנכבש, נעצר כבר במיקוח על התביעה הראשונית. זה כמה חודשים שמצליחים שני הימנים המנוסים למשוך, לעכב ולסכל כל ניסיון לקדם, חלילה, שלום ופשרה מוסכמת. הם מתעקשים על כל בנייה, כאילו היא חשובה יותר מהכרה בינלאומית, שלום וביטחון. המשא ומתן מתנהל מול האמריקאים, לא מול הפלסטינים, והם אשר יחליטו עד כמה מותר או אסור לנו לבנות או לדכא בשטחים הפלסטינים הכבושים.

בישראל מבינים שאובמה, כנראה, לא יפסיק את הסיוע העצום לישראל, ואף לא יעיז לעכב/להתנות/להקטין/לאיים בכך. ולכן פיה וליבה של הממשלה אינם שווים. נתניהו משגר מסרים מתונים, ושריו מצהירים ועושים אחרת. אלי ישי, למשל, (שיש לו כבר היסטוריה לאומנית של התקרבות לימין הקיצוני, אשר שווה לעקוב אחריה) ביקר השבוע באזור E1, הנמצא בין ירושלים למעלה אדומים. ישראל הבטיחה לאמריקאים מספר פעמים שלא תבנה בו, ובנאומו האחרון הצהיר נתניהו שלא ייבנו התנחלויות חדשות, או יופקעו עוד קרקעות. ובכול זאת, בביקורו קבע ישי: נבנה גם נבנה, ובממשלה הקצו מיליונים.

ו… כן, זה אותם הלאומנים שמגרשים פליטים ומבקשי מקלט. פוטנציאלית, היה אפשר לזהות כביכול הזדמנות להציע אלטרנטיבה של חיים משותפים, והכרה בינלאומית. אך בפועל, ישראל ממשיכה לאבד את הלגיטימיות שלה בעיניי העולם, וכול סוף לא נראה באופק.

• • •

ב. שקר כלשהו: הוועדות הבינלאומיות לחקר המתקפה על עזה

נראה שאמירת אמת כבר לא משנה לישראל, במצבה הבינ"ל. הנה כאן אומרת המדינה כי –  "רוב מוחלט של העדים (לוועדה לחקר עופרת יצוקה) היו פלסטינים. כמה ישראלים ובהם נועם שליט באו באופן עצמאי להעיד בפני הוועדה, אך זכו ליחס מזלזל".

האמנם?! הנה היחס המזלזל לכאורה, מתוך הכתבה שהופיעה ביום שבו נשמעו בפני הוועדה העדויות הישראליות -

"חברת הצוות הפקיסטנית לשליט: "אני מדברת בשם כולנו כשאני מביעה אהדה מוחלטת לכאבך ולזמנים הקשים העוברים עליך ועל משפחתך. כל מי שמשתמש בסבל אנושי כמכשיר לקידום אג'נדה כלשהי עושה דבר לא נכון. אני מאוד מתרשמת מהעדות המהוגנת והמכובדת שלך". [...] ראש צוות הבדיקה, התובע גולדסטון, הביע תקווה שגלעד שליט יחזור מוקדם ככל שניתן לביתו."

לד"ר סידרר הישראלית אמר ראש צוות החקירה ריצ'רד גולדסטון: "אל תתנצלי לפנינו על הכאב שלך, אנחנו שותפים לו. חשוב שהסיפור שלך יהיה ידוע לכל הצדדים", וחברי הוועדה נמנעו מלהציג לה שאלות.

כמובן שזה לא מיותר לציין שמיעוט המעידים קשור בזה שישראל הרשמית החליטה להחרים את הוועדה. נראה שבעיתון הארץ עושים קופי-פייסט ולא בודקים את הקלישאות שבתגובת המדינה…

ובעוד של"שוברים-שתיקה" לא מאמינים, את ארגון HRW שהתחיל דווקא בביקורת חריפה על חמאס, קשה לקטול. הדו"ח שפרסמו השבוע, יצא תחת ידם של אנשי מקצוע, שאף ביקרו באתרי התקיפה, בחנו ראיות בליסטיות, עברו על התיקים הרפואיים, ערכו והצליבו ראיונות רבים עם עדי ראייה.

• • •

ג. מה בין המשטרה ואכיפה?

שאלה: מה עושה המשטרה כאשר נערים עוברים על החוק? תשובה: שומרת עליהם. אבל למי יכולים לקרוא תושבים שהמשטרה בעצמה פולשת אליהם לפנות בוקר, כדי לתת את ביתם לאחרים? לא, זה לא "עולם-ההפוך", אלא פשוט לא כול התושבים שווים בפני החוק. במקרה השני אלו הפלסטינים בשיח' ג'ראח, שהמשטרה נתנה את ביתם לעמותת מתנחלים קיצונית  בשם "שמעון הצדיק" (קרה פעמיים באותו השבוע), ובמקרה הראשון מדובר בנערים שבונים ליהודים בשטח פלסטיני פרטי. (נכון, אין התנחלויות "חוקיות", והנישול בתוך הקו הירוק לא שונה. ובכול זאת, אפילו לפי החוק הישראלי אין כל הצדקה למעשים האלו). - כאשר החוק (הבלתי-לגיטימי ממילא) עוזר ליהודים להשתלט על בתי ערבים, המשטרה תאכוף אותו ביד חזקה, אך כאשר החוק נועד להגן על זכויות-הערבים, המשטרה תעזור לעבריין. עדיין קונים את הסברי ה"ביטחון" ואכיפת-החוק?

הנה, בה בעת, ובעוד שבארה"ב מתמהמהים, בממשלה הקצו מיליונים לפיתוח ההתנחלויות, סיפחו כפר פלסטיני לצד הישראלי של הגדר והגדילו את גוש עציון פי 700%. העניין הוא שהעבריינות על החוק, איננה רק בהעלמת עין אלא בעידוד הממשלה, וכול הממשלות שקדמו לה; זאת מדינה שבה העיקרון הוא להסדיר מוסדות ואילתורים גמישים מחוץ לחוק: מה שלא עשתה המדינה, עשתה הסוכנות היהודית, או קק"ל, או ההסתדרות, או המתנחלים, או מג"ב, או התקנות לשעת חירום, או מנהל מקרקעי ישראל, או איזו סוכנות או וועדה שהוקמו אד-הוק.

והמטרה איננה ביטחון. קחו למשל דוגמה נוספת – לפני כשבועיים פלוס, הרסו שוטרים בפעם המי-יודע-כמה את הכפר הבדווי (בנגב) טוויל אבו ג'רוואל עד עפר, כולל את מיכלי המים, ועשרות משפחות נותרו חסרי כול באמצע המדבר, בשיא החמסין. הכפר קיים עוד קודם לחוק הישראלי, אך שום הסדר איננו הגיוני.

שואלים למה? משיב ראש המועצה האזורית רמת הנגב בוידאו – לא מדובר בחוק, ולא בביטחון, זהו מאבק על ייהוד-הארץ ( = נישול הערבים):

אני רוצה שהנגב יהיה יהודי [...] ההתיישבות היהודית חייבת להתפתח, חייבת להימשך. ובמקביל צריך לפתח את ההתיישבות הבדווית, כי אם לא נקבע אותה בשנים האלה, אנחנו נמצא את עצמנו בעוד 20 שנה, לא עם עוד 45 ישובים, אלא עם 90 ישובים. [...] מה זה מגיע להם? אתה יודע מה, אחרי כל הדברים האלה, אי אפשר להסתיר את הבעיה המרכזית, והיא המאבק על האדמה. של מי האדמה הזאת – שלנו, או שלהם? את זה הזמן אולי יגיד.

(לצפייה: בחרו בתכנית 2, אשר מתחילה בהריסה אחרת של אותו הכפר, ותמצאו את הצהרתו בדקה 03:14-04:40; אפשר לראות קודם את הסרטון של מנהל מקרקעי ישראל, בו מוצגים הבדווים כסרטן המשתלט על הנגב.).

הנישול הוא, אם זה לא ברור, מה שיוצר מלחמה תמידית, ולכן הוא בחירה, יוזמה וניתן להפסקה בכול עת.

• • •

ד. הפתעה: לידה במחסום, לא מה שחשבת…

יולדת שנתקעה בפקק במחסום, זכתה לפילוס הדרך על ידי ניידות משטרה. בסוף היא ילדה בדרך, אך לילד שלום (וידאו). היולדת, אגב, יהודיה. כן, גם מתנחלות יולדות במחסומים… (אחרי הכול, יש פלסטינים ויהודים בשני צידי המחסומים והחומה). מה היה קורה אלמלא הייתה יהודיה? בטח לא הייתה מתקשרת למג"ב או למד"א, וגם אילו הייתה עושה זאת, לא היו מפלסים לה את הדרך. ככה זה נראה אצל הפלסטינים. המתנחלים, אגב, מתלוננים באותה ההזדמנות על התור הארוך, ורוצים להרחיב את הכביש (על חשבון מי לדעתכם?) כדי שיעמדו בתורים נקיים-אתנית. זאת אומרת, בלי תור.

• • •

ה. דובר-צה"ל מספר: כך חיל הים עוזר לגנוב מחצבים מעזה

כתבת חדשות ערוץ 2 (ביוזמה, עידוד והפקה של דו"צ) מראה כיצד חיל הים אוסר על דייגים פלסטינים להשתמש במים הריבוניים של רצועת עזה. "אנחנו מבחינים במכמורתן" אומר הכתב… ישראל שולטת, כזכור גם באוויר, במעברי הגבול, במנהל האוכלוסין, בניתוק מהגדה (והעולם) ומונעת כניסה ויציאה של אנשים מ/אל מדינות שלישיות, וכמובן הציוד האזרחי הדרוש לשיקום ואף לקיום היומיומי (כגון ציוד וצוותים רפואיים). (תזכורת: הבלוף של ההתנתקות).

אך מה שמרתק בכתבה, ועובר תחת אפם של כול הכתבים, העורכים והצופים, זה הקטע שבו, בלי למצמץ, אנו רואים את חיל הים מגן על אסדת קידוח ישראלית השואבת מתוך המים הכלכליים של עזה. מסגרת הכתבה הכוללת אינה עוסקת, חלילה, בעושק העברייני, במצור על האזרחים והדייגים, אלא כמובן בחשיבות הביטחון השוטף.

♦ שקר כלשהו – על הוועדות לחקר המתקפה בעזה ♦ המשטרה נגד החוק ♦ לידה במחסום, לא מה שחשבתם ♦ צה"ל מודה בגזל משאבי עזה

 

קשה להאמין שחיילי צה"ל…

גרפיטי הכי מוסרי בעולם, שהותירו חיילי צה"ל בעזה

כש"שוברים שתיקה" פרסמה את דו"חותיה, המתבססים על חוויותיהם של עשרות חיילים מיחידות שונות שלחמו בעזה, העדויות נדחו מכול וכול. תגובת המדינה לדו"ח, במקום לבדוק, הייתה מסע באנגליה, הולנד, ספרד ועוד – בניסיון למנוע את המימון של ארגון של החברה-האזרחית. (תופתעו לשמוע שהלחץ הצליח מעל המשוער).

התגובות בתקשורת היו אוהדות את עמדת-המדינה, גם כן, בלי כול בדיקה עצמאית. בגלי צה"ל שדרים הסיתו להכות את השקרנים, וב-ynet לא חשבו כנראה שיש כאן סנסציה והגדילו להקצות חצי כתבה(!) לתגובת המדינה (כשבדרך כלל נותנים שורה או פסקה), וגם לסייג את הממצאים בנוסף. כל זאת, למרות שכבר ידענו על גרפיטי ועל ההווי בחולצות ועל הביזה, ועל בתי החולים והמרפאות, ועל הרס הבתים, ועל השתקת החיילים שתיעדו… ובכול זאת הממצאים נדחו לא רק בממשלה, בצבא ובתקשורת – אלא גם בציבור… מילא שלא האמנתם לעדויות הפלסטינים, (וגם כאן), אבל לעדויות החיילים שבעצמכם שלחתם?! – הרי הם דיברו גם במהלך המלחמה…

אז הנה שלוש סיבות טובות להאמין לדו"ח:

1. שוברים (לא רק) את שוברי השתיקה

"שוברים-שתיקה" היוו דוגמה בוטה, אך לא יחידה. המעניין הוא המשך התהליך של אבדן מראית-העין הדמוקרטית, שבו ישראל מצטרפת למשטרים שבהם הממשלה לוקחת בהדרגה מונופול על האמת, ומפעילה מערך תועמלני של אינדוקטרינציה כלפי ארגוני-אזרחיים מסוימים בטענה שזה פוגע במדינה, וכך הופכת אותם לאויבי-הציבור ולמוקצים מחמת-מיאוס, מונעת ביקורת פוליטית מסוימת ומגבילה את זכויות האזרחים. 

סטלין: יש להגביל את התארגנויות האזרחים, המאיימות על "טובת המדינה".

לבני אמרה שזאת המדינה היחידה שבה הממשלה מנסה להפיל את האופוזיציה, אך הדבר איננו מוגבל לכותלי הפרלמנט, ולא רק לממשלה הנוכחית. גם אצל אולמרט חקרו והפחידו ארגונים אזרחיים ביקורתיים, למרות שהם כלל לא פעלו בניגוד לחוק. גם בשנה שעברה היה רצף של חוקים ותקנות בלתי-דמוקרטיים (תזכורת) שהיו חלק מהתהליך המוצהר של הצרת צעדי האזרחים מול הממשלה. מכאן, שבישראל, לא רק ארגוני החברה האזרחית מנסים להשפיע על המדיניות הציבורית, אלא גם הממשלה מפעילה את כול כוחה כדי לאיים/לההפחיד/להשפיע (ואם צריך, גם להגביל) את ארגוני החברה האזרחית, ובמיוחד אלו הביקורתיים. תקראו לזה איך שתרצו, אבל הארגונים צודקים כשהם אומרים ש-דמוקטי – זה לא.

ארגונים רבים (הממומנים גם על ידי ממשלות-זרות, בין היתר) רואים מה עושה משרד-החוץ למי שליברמן "חפץ ביקרו" ואמורים "להבין לבד" את המסקנה. ואם לא די בכך, הממשלה אף משגרת איומים כלפי ארגוני השמאל השונים:

בכירים במשרד החוץ הדגישו כי אין כוונה בשלב זה לפעול נגד ארגונים בלתי ממשלתיים אחרים שמקבלים מימון מממשלות זרות, במיוחד לא נגד ארגונים שמעודדים שלום או דו-קיום. (מקור: הארץ, 15.7.09; ההדגשה שלי).

מה שנקרא – איום בשיטת ה-"בינתיים"… כלומר, אנחנו לא צופים שום בעיה – כרגע. אם תתנהגו יפה, גם לא תהיה. אחרת… טוב, תחשבו לבד…

כך הממשלה עושה דה-לגיטימציה ציבורית וחוקית נגד עמותות שאינן לרוחה, ובהקשר זה אפשר להבין את דבריהם של מפקד משטרת ההגירה, ושל ראש הבולשת, על ארגוני החברה האזרחית.  במסגרת זאת ניתן להבין גם את המניעה של סיוע הומניטרי אזרחי לעזה (על ידי ארגונים: מניעת כניסת משלחות רופאים; על ידי המדינה: שלילת זכויות של עובדים שנפגעו מהביטוח הלאומי או קופות החולים; ואף באופן פרטי: ע"י הגבלת חשבונות בנק של כל האזרחים שהיו תורמים כסף למשפחות של עובדים לשעבר). ארגוני ימין אף הגדילו לעשות, ובעוד שהממשלה מכחישה שיש או הייתה איזושהי פגיעה באזרחים פלסטינים, הרי שבימין יודעים היטב מה נעשה בשטח. לכן הם לא מציעים חלילה לא להכות/לפגוע/לגנוב, ואף לא טוענים שאלו שקרים – אלא הם פשוט דורשים – לא לדווח על כך. אלה שוברים-שתיקה, ואלה משתיקים.

2. מפקדים סדיסטים – חיילים סדיסטים

גרפיטי שהותירו חיילים ישראלים בעזה

כתבה נרחבת ומקיפה בערוץ 2 מספרת על התעללות בהכשרות ליחידת שיריון. בין היתר מצולמות בוידאו ובתמונות: הכאות עד זוב דם ועצמות סדוקות, אמבטיה של שמנים שרופים עם ביצים ושאר שפכים שחבריהם נזרקים אליה, חייל צעיר קשור למוט בשטח פתוח משך שעות, חיילים צעירים אזוקים וקשורי עיניים, חייל-צעיר שהמפקד שלו מכין קפה ישר בתוך פיו, חיילים שהועמדו בשורה ואולצו לשתות תערובת של קמח, ביצים, סוכר ותבלינים, וחייל שכוב על הרצפה בוכה כאשר חבריו יושבים עליו ומכים אותו כדי שלא "יספר למג"ד". אלו רק חלק ממיני ההשפלות שנחשפו, אך הן מציתות את הדימיון לגבי ההשפלות האכזריות שאיננו שומעים עליהן.

גרפיטי שהותירו חיילים ישראלים בעזה

נשאלת השאלה – אם ביחידות השדה מתגלים מפקדים וחיילים סדיסטים, וכולנו מזדעזעים מהתמונות של ההתעללות האכזרית והמיזנתרופית של עמיתיהם לנשק, מדוע קשה כל כך לשער שכאשר אין מצלמות, ומדובר באזרחים של "האויב" – קורות גם כן התעללויות מיותרות?

והנה סיפור נוסף, על יהודי צעיר שעשה מסיבה, ובתחנת המשטרה בת"א, בעוד שהוא כפות, פיצץ אותו קצין-משטרה במכות ושלח אותו לחדר מיון. – ושוב, אם קצין משטרה מפרק יהודי שעשה מסיבה, תוך שהוא אזוק, מדוע זה כל כך בלתי סביר לחשוב שהיה עושה כך לפלסטיני בעזה? או שוטר שאיננו קצין?

ואיך מסבירים את זה: סיפורו של ישראלי-יהודי שבשבוע שעבר הוזמן לחתונה של פלסטינים, והמשטרה שפרצה לחתונה, דאגה לשלוח גם אותו לבית החולים. (סיפור שכדאי לקרוא, אגב). אם לא די בכך, גם הצוות הרפואי שטיפל בו, דאג להסביר לו מה הוא חושב עליו.

כתבות אחרונות מתעדות בוידאו הפשטה, הכאה, טרטור והשפלה באיומים לצורכי שעשוע. נו, עדיין נראה לכם שהעדויות מעזה הן בלתי-סבירות?

3. דובר צה"ל מודה: אנחנו בוחרים מה יִראוּ האזרחים

מה הסיכוי שמה שראינו במלחמה בטלביזיה (ועזבו לרגע את העדויות הטלפוניות שאספתי בעצמי) הוא חלקי ו/או לא נכון? אם העלטה שהטיל צה"ל על כל העיתונאים שגירש מעזה לא מספיקה כדי לעורר בנו חשד, ואם לא די בצנזורה כלפי חייליו ובהפסקת החשמל הממושכת שמנעה תיעוד, הנה בסרט תדמית של דובר צה"ל מודים קצינים בכירים וכתבים, עד כמה העמדות והנתונים שמביא דו"צ משפיעים על עיצוב דעת הקהל הישראלית (=דעת הקה"ל). בסרטון מופיע אל”מ לבני (דקה 5) ומסביר את העוצמה שיש לדובר-צה"ל:

בלחימה הנוכחית הלחימה מתבצעת לא רק נגד האויב בשטח, אלא גם לחימה שלימה על התודעה (של האזרח). תקשורת היא בעצם האמל"ח המרכזי שבאמצעותו אנחנו משפיעים על התודעה. מי שעוזר לנו בתור מפקדים להשתמש בתקשורת זה דו”צ […] הרבה מאוד פעמים, האזרחים, כל מה שהם יודעים, זה מה שהמש”קים והקצינים של דו"צ חושבים שנכון להראות להם.

שימו לב גם לכתבים הצבאיים, שבמקומות רבים הופעתם בסרטון תדמית צבאי הייתה נחשבת לתעודת עניות ליכולתם לבקר את הצבא ולהצביע על שקריו, משום הקשרים שהם מחוייבים בהם עם בכירי צבא, כמקור למידע ונגישות להגיע למקום.

ועכשיו – חשבו שוב: האם, במיוחד נוכח הוצאת כל העיתונאים מרצועת עזה טרם המתקפה, סביר להטיל ספק בדיווחיי התקשורת הישראלית והצבא? האם יש מקום לבחון עדויות אזרחים בעזה, חיילים וארגוני מחקר עולמיים? ומה כבר יקרה אם נבדוק ונטיל ספק בגרסה הרשמית? לא שווה להקים וועדת חקירה? זה בוודאי יועיל לדעת הקהל העולמית…