נו, אז "העם" דרש… אז מה?
השבוע נקברה המחאה הכלכלית ההמונית הגדולה ביותר שידעה ישראל בקבורת חמור. אמנם יותר אנשים הפכו מודעים יותר לשעבוד לחברות ענק, לבנקים ולכמה טייקונים; אמנם הם ראו לרגע שאפשר לקיים חיים צודקים יותר ופעילים יותר במסגרות קהילתיות; אמנם גם ארגוני העובדים, בית הדין לעבודה והתקשורת נחשפו כמשרתי ההון; ואמנם יש גם כמה הצעות לא רעות בענייני קואופרטיבים ועיתונות שאולי ייצא מהם משהו. אך בכל זאת, ככל שהמחאה דעכה ואחרוני האוהלים פונו, לא רק שהמחירים והמשכורות נותרו בלתי אפשריים, אלא גם חברי הכנסת (כמו מירי רגב) והשרים (כמו ליברמן) שבו לשרת את העשירים, וכך נקברו אפילו העלאת שכר מינימום ומעט הרפורמות שהציעה הוועדה הממשלתית, שאולי רק פירוריהן יאושרו בסוף אחרי שביתה כללית במשק.
בטח עוד נראה ספיחים שלה, והיא אולי תשפיע בעקיפין על הבחירות הבאות, אבל בינתיים המאהלים פונו, המוחים חזרו לעבודה, והשביתות ברכבת ובמערכת הבריאות לא מצליחות להניב הישגים. למרות ההזדמנות האדירה, הגיבוי העיתונאי וההשראה הלובית-מצרית – אני חוזר ומתעקש שהמחאה לא הייתה מהפכנית, ולא הייתה יכולה להביא למהפכה. זה הרגיז רבים כשכתבתי את זה, אבל זה המצב. צריך להפריד בין ניתוח ריאלי לבין ניתוח נורמטיבי ותכנית עבודה אקטיביסטית; בין תיאור סוציולוגי נאמן בזמן אמת, לבין הווישפול ת'ינקינג, המושפע מהחוויה של "להיות שם", ולהתעלם מכול מי שנמצא במקום אחר. ולמיטב הבנתי, המחאה הישראלית היא אמנם חשובה וטובה, אולי אפילו חסרת-תקדים, אבל לא יכולה הייתה להביא תוצאות מהפכניות כי היא לא יותר משיתוף פעולה קצר מועד ומעורפל מאוד, שבדרך כלל נוח לכולם איתו. ממש כמו הגלעדשליטומניה השנתית, הן חוגגות את ה'ביחד', יותר מאשר מייצרות פעולה. המחאה לא נבעה מ – או הביאה ל – שינוי במבנה החברתי, או באינטרסים, או בהשקפות העולם. להפך, היא משקפת אינטרסים שונים, חוויות וזהויות שונות, ואינה מלווה בהתנהגות המאיימת על הסדר הקיים. משום כך זאת יכולה להיות לכל היותר תנועה למען רפורמות (מישהו אמר מובראק?), לא מהפכנית.
וזה מכעיס! זה צריך להכעיס. ההתעלמות, העיוורון, החוצפה, המחירים… אבל מוטב להבין מה כוחה של המחאה כדי לא להתאכזב, או כדי לחשוב איך לעשות זאת אחרת. היא לא החליפה את השיטה, או אפילו הפילה את השלטון, ואפילו הרפורמות המעטות שהובטחו לא בטוח שייקרו. זהו מאבק מתמשך, מחאה, לא מהפכה, כנראה גם לא מהפך.
תודעה עולמית גוברת: מודעה בבי"ח בלונדון על שירותי הבריאות (NHS). לא ממש מעשה ידיה של הקרן החדשה לישראל.
על אף וועדת המומחים המעולה, המוחים סירבו להודות בפומבי בהיותה של המחאה שמאלית, סוציאל-דמוקרטית. החלטתם כמובן מובנת. הכותרות "שמאל" ו"ימין" מייצגות בישראל הרבה יותר מאידיאולוגיה, אלה הם מוקדי זהות סקטוריאליים. אבל בסופו של דבר בלי לדבר בשפה פוליטית ברורה, המחאה נותרה לא בשר ולא חלב, עם רצון מובן ומובנה להישאר "בלב הקונצנזוס".
במילים אחרות, הטרגדיה של מחאת האוהלים היא מובנית, וניתן לנסחה בקיצור כך: אילו היו הופכים לפוליטיים ומפלגתיים באופן מובהק, לא היו להם מספיק תומכים; אבל כל עוד לא יודו בפה מלא במטרותיהם הפוליטיות, לא יהיו תוצאות. כך או כך, מהפכה לא יכולה לצאת מזה. בפועל, גוש הימין הקפיטליסטי שומר על כוחו בסקרים, פחות או יותר, ושינויים כלכליים מרחיקי לכת לא נראים באופק.
נחמה פורתא היא שהישועה אולי תבוא מהמחאה העולמית שהגיעה גם לוול-סטריט, כנראה לא מישראל הקטנה. או כמו שאמרו בחמישייה הקאמרית: "בלי קונצנזוס זה רק בחו"ל; בארץ אתה חייב שיהיה לך איזשהו גיבוי כדי להיות חריג".
אמת מארץ ישראל 
כמו תמיד, כל מילה קולעת.
פינגבאק: הטרגדיה של המחאה | העוקץ
ועדין אני חושב שעדיף (מבחינה אפקטיבית) היה שמחאת האוהלים הייתה מזוהה פוליטית על פני הגלעדשליטומניה (יופי של ביטוי).
אולי יש סיכוי שבהעדר פתרון מניח את הדעת, ה"אנרגיה המחאתית" שנוצרה תתפרץ ובהכרח תיצבע את המחאה בצבעים פוליטיים כנגד אותם מגזרים שמדירים את רגליהם מהמחאה ומונעים חלוקה צודקת של העוגה.
כן!
והמסקנה, שגם אני הגעתי אליה לאחרונה – כנראה שאין פה עתיד. כלומר, זה או שהשמאל ינסה נסיון אחרון להילחם על דעת הקהל (אולי היה מומנט שפוספס?) או שזהו, הכל אבוד. יש מצב שרק קטסטרופה תשנה את דעת הקהל, אבל זה לא עוזר לנו הרבה.
כן, כרגע, אולם עדיין נחוותה פריצה בתודעה הקולקטיבית לגבי האפשרות השונה מלהיות זומבים של השלטון המתעתע: נחוותה התפיסה בקרב רבים שראשי השלטון הנם קלושרים מסמורטטים הנאחזים בשיניהם במעמדם ובאג'נדה המוקצנת של הממשלה: סוג הביחד שהתנסו בו הפעילים, החשיבה בגדול והרצון במעורבות – כל אלו הוו התנסות בעלת פוטנציאל לפרוח מחדש. אפילו המקצוען דני "האדום" העניק ציון עובר ל"אוהלים".
ובשלהי עונת המחמאה יותר ויותר עלה לסדר היום ההקשר בין הכיבוש לעוות סדרי העדיפויות.
איך מתחילים את זה – כבר יודעים. איך מאכלסים בתוכן את צידה השני של הפרצה – בשלב הבא.
כלומר אם הביברקים לא יספיקו לפני כן לחרב פה את הכל עם החסמב"ה האיראני.
אני עם ניר פה. אני עצמי נדלקתי בקמפיין הדבחניני בתל אביב, ומאז אני פעיל (בהפסקות). כמות האנשים שנדלקה בקיץ הזה מטורפת, ומרגישים אותה בכל פינה. נולדו תשתיות פעולה בכל כיוון סוציאלי אפשרי, מעולים מרוסיה ועד הומלסים שנולדו מחדש כפעילים חברתיים. נזרעו אלף זרעים. יצמחו אלף עצים. ואז! אז יהיה צל.
אתה מקור לגאווה, ואינשאללה תגרש את החושך. כמו שאומרים בערבית: מן ת'ימכ לבאב אל-סמא.
אגב, צביקה, האם באמת הייתה צעדת חסרי-בית היום בת"א?
אייל, אני לא יודע לגבי צעדה, אבל היתה מתחת לעירייה הפגנת מחצלות שהורכבה מאנשים שפונו מרוטשילד (וישנים בה בלילה, על החול, בלי אוהלים, כי אין לאן ללכת) וחבר'ה מהצפון, שעושים מסע לירושלים, ועוברים במאהלים שנשארו (והולכים הלילה לישון בפארק הירקון). הגרעין התל אביבי כולו הומלסי, ויש בו נציגות למגזרים הנרקוהוליסטים. והם אלה שהרימו והובילו את ההפגנה, ואמרו דברים שאין אלא לחתום עליהם, ואתה יודע, באם האחוס"לים המחורבנים, סטייל אני, ומתרגשים לראות קהילה של כלומניקים, בעיני הסביבה ועצמם, שמתנערים מאבק והופכים ביחד לבני אדם, פוליטיים והכל. הם היו שם גם אתמול, והם יהיו שם גם מחר, ונראה לי שגם אני אהיה שם גם מחר.
אה, ותופים, ומוזיקה וכיף. מחאה כהווייתה.
אני לא יודע איך הגעת למסקנה שנקברה המחאה. אבל נשמע שאתה כותב מרחוק. צריך לחכות בכדי להעריך את מה ש"הערכת".
גם הפנתרים לכאורה נכשלו. אבל, אחרי שחיכינו שני מערכות בחירות גילינו בזכותם התרחש מהפך 77, והחברה הישראלית עברה מחד קוליות לרב קוליות ועוד.
חכה קצת עם הז'רגון האקדמי, נשום עמוק. התבונן.
"לאומר עייפה נפשי מילדים,
לא יהיו לו גם פרחים"
(-:
שנה טובה
מתיתיהו
לא כולה נעלמה, אבל התנועה ההמונית איננה, האוהלים אינם, והציבור כבר לא ברחוב. מחאה והתנגדות תמיד יש, אבל עד עכשיו טענו רבים בהיקסמות של הרגע שמדובר במהפכה בפוטנציה, וחדורי שמחה על החיבוק הקונצנזואלי, ממש גיחכו ברוח-קרב על מי שלא הסכים איתם ש"מה שהיה לא יהיה", וש"העם כולו מאוחד מאחורינו".
בפועל זה לא המצב. העם לא שם, ובטח לא מאוחד. זה היה חסר פרופורציות להניח שהנה אנחנו עומדים להחליף את השיטה לסוציאל דמוקרטיה, או שמתחילה מלחמת מעמדות. אז עכשיו חלק כבר מורידים ציפיות, ואומרים שמדובר במהלך ארוך טווח, שזאת מחאה, לא מהפכה, ושיש לה השפעה שיחית וחברתית עמוקה, וזה בהחלט נכון. לרגע לא טענתי שמשהו הסתיים, או לא חשוב, או לא חסר-תקדים, רק שלא מדובר בקעקוע יסודות החברה כפי שהיכרנו אותה/ם עד עכשיו.
בסוכות זה יתחדש
המחאה התפוגגה כי אין סולידריות. אין סולידריות כי אין עם יהודי, יש רק אוסף של עדות וקבוצות אשר שונאות אחת את השניה בלהט ומה שמאחד אותן הוא רק הפאראנויה מהגויים.
חברה מודרנית יכולה להצליח רק אם יש המון שיתוף פעולה בין הפרטים כמו מכונה מאד מסובכת שצריכה התאמה בין חלקייה. בשביל שאנשים ישתפו פעולה הם צריכים להפנים היטב ערכים של שיתוף פעולה ולהפוך לשתפנים (COOPERATORS) כי לטווח קצר עדיף בדרך כלל לרמות את הצד השני ולהפוך נטשן נצלן (המונח המקצועי הוא DEFECTOR).
בתרבות היהודית אין ערכים ובודאי לא ערכים שתפניים ולכן אנחנו לא יכולים להיות חברה שתפנית. אפשר לחשוב עלינו בתור עדר של זאבים בודדים השרויים תמיד במלחמת הכל בכל כי אצל מי שלא חרג מהתרבות הזו זה לגמרי לגיטימי לרמות את "רעהו" והסטיגמה היא על המרומה. המונחים הגינות (FAIRNESS) וסולידריות פשוט לא קיימים בלקסיקון התרבות היהודית, אנחנו מתאחדים רק כדי לגזול את הגוי או להתגונן מנקמתו הצודקת.
זו הסיבה להצלחה של יהודים כבודדים וזו גם הסיבה שלא תהיה כאן אף פעם חברה צודקת ולא שלום עם השכנים וגם האנטישמיות לא תיגווע.
רינה, התגובה שלך אנטישמית למהדרין.
אורגניזם, התנועה הציונית שאפה ל"נרמל" את העם היהודי ולעשות אותו ככל הגויים ולהפוך את היהודים ל"פרודוקטיבים". הפתרון שלה להקים מדינה יהודית במקום נוח בעולם היה בעצם אותו רעיון כמו בירובידג'אן הסובייטית, מדגסקר הנאצית ותוכניות אחרות של שונאי ציון.
אם תחשוב רגע תראה שהציונות התיחסה לטענות האנטישמים כביקורת בונה וניסתה ליצור יהודי חדש מנותק לחלוטין מהתרבות היהודית והדת. הגישה הזו הוכיחה את עצמה, הציונות הצליחה להקים מדינה משגשגת. לצערנו בגלל דעיכת הרוח הזאת ועלייתה מחדש של התרבות היהודית המדינה הזאת הולכת ומתפוררת.
כשאתה טוען שהניתוח החברתי בתגובה הקודמת שלי הוא אנטישמי למהדרין אתה בעצם טוען שהוא ציוני למהדרין. אולי אני צריכה להיעלב מכך אבל אני כבר קשישה מדי בשביל זה.
יש בנו משהו מפלצתי שעד שלא נבין ונעקור אותו מתוכנו נישאר תמיד שונאים ושנואים. נמשיך להתגרות בכל אומות העולם ונקונן על זוועת נקמותיהם, נמנף את רגשי האשמה שלהם להתגרות נוספת וחוזר חלילה. הדמון הזה צומח מתוך הדת המרעילה שלנו אבל הוא שוכן גם בליבם של אלו שהתרחקו מהדת או המציאו לעצמם מין חדש של יהדות נאורה.
הבעייה שלנו היא לא דיבוק על-טבעי אלא חיברות (סוציאליזציה) עוין, דחייה של ערכי ההגינות והסולידריות הבסיסיים לטובת הערמומיות היהודית והדחף לא לצאת פראייר, הלגיטימיות לאי-פירגון, לעיגול פינות, ל"יהיה בסדר" שיצחק רבין דיבר נגדו.
אני מקווה שהצלחתי להבהיר במקצת את הבעיה העיקרית שלנו.
בהפגנה הגדולה האחרונה צעדתי בירושלים. התחברתי לקבוצת צעירים קטנה שצעקה את הסיסמאות היפות וצעקתי יחד איתם. זה היה משכר אבל ההמון סביבי צעד בפנים קודרות כאילו היו מעונים על קידוש השם, כאילו הם נאלצים להשתתף כדי לקבל את הירושה של הסבתא שלהם אבל חשוב להם להראות לכולם שהם לא חלק מהפעילות הלא יוקרתית הזו.
אני חושב שאייל ורינה מנסים להגיד את אותו הדבר. אין פה עם או בלשונו של דוד בן-גוריון יש פה עם אבל אין אומה. בן-גוריון רצה 100 שנים כדי להפוך את היהודים בארץ ישראל לאומה אבל קיבל הרבה פחות. יש כאן מיעוט ששייך לפרוטו-אומה של בן-גוריון והמון של יהודים "גולמיים" שכבר לא יותכו בכור ההיתוך כי הם השתלטו על גשר הפיקוד וגיירו את ההנהלה. מה שראינו ברחובות היה פרפורי הגסיסה של הפרוטו-אומה. היהדות ניצחה את הציונות ועכשיו אנחנו דוהרים למצדה 2.0 כי זה החזון היהודי.
אייל קרא לפוסט (אין מילה עברית?) הזה inevitable tragedy ולצערי זה מתאר את מה שצפוי לכולנו. מדברים הרבה על הסתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית אבל הסתירה הגדולה באמת היא בין "מדינה" לבין "יהודית". היהודים לא ניסו להקים מדינה במשך 2000 שנים כי הם לא זקוקים לה. רק הציונים החצי-משומדים שרוצים להיות עם ככל העמים רוצים מדינה.
על איזו יהדות אתם מדברים כאן? וכי איזושהי "יהדות" בכלל, או שזו אסופה של רבנים, פרשנים, פולמוסנים שמעורבבת עם התרבויות המקומיות שבהן חיו הקהילות השונות?
אני בכלל לא רואה שום רלוונטיות ל"נקודה היהודית" בפרשת המחאה הזו, אלא יותר לכיוון של מעמדות הון, הגמוניה מול פריפריה.
יוסי, יש בעברית אפילו מתאים יותר: הטרגדיה המובנית בה. העם רוצה שינוי, אבל לא מוכן באמת לצאת ממסגרת החשיבה של תנועה מתמסדת (ומתממסדת). אוהב צדק וצדקה, אבל גם את ביבי. מדבר על מהפכה אבל בד"כ תומך בקדימה-ליכוד-ליברמן הניאוליברלים.
פינגבאק: פוליטיקת הזהויות: שלמה מעוז, יאיר לפיד והמחאה החברתית | אמת מארץ ישראל
פינגבאק: בשילוב ידיים | העוקץ
מאמר מצוין בנושא של פרופ' יהודה שנהב, מהחוג לסוציולוגיה באונ' ת"א
סקירה מעניינת על הא-פוליטיות של המחאות והקרנבלים בישראל, כמאפיין תרבותי של החברה הישראלית-יהודית כיום (בהמשך לטקסט של שנהב בתגובה הקודמת):
https://www.haaretz.co.il/gallery/lifestyle/.premium-MAGAZINE-1.5858001