אוי לא, הוא רצח ערבים!

השב"כ פרסם לאחרונה את דבר לכידתו של מי שרצח לדבריו מספר פלסטינים (באיחור של 12 שנים[!]), והודיע על כוונתו להעמידו לדין. זמן לא רב קודם לכן דווח גם על לכידתו של טרוריסט יהודי אחר שביצע לפי החשד, במהלך 13 שנים(!) מספר פיגועים, בעיקר נגד ערבים. העיתונות בישראל, וכמוה גם המערכת הפוליטית, ממהרות במקרים כאלו להביע זעזוע ותדהמה, ולתאר את דבר קיומו של המחבל היהודי, כאילו מדובר בחיה נדירה בסכנת הכחדה, וכמובן הדגישו את הסלידה מהמעשים. מי שקורא את הסיקור העיתונאי בעברית עלול לקבל את הרושם השגוי שהתופעה של פגיעה בערבים חפים מפשע היא באמת נדירה ומוקעת, וכשהיא מתרחשת היא נאכפת ביד קשה ובזעזוע אמיתי. אך לאמיתו של דבר, פגיעה בערבים היא תופעה נפוצה ביותר בישראל, בעיקר בשטחים הכבושים, והרשת מלאה בעדויות לכך. יתרה מכך, הטיפול בפגיעות האלו (כשכבר יש טיפול) הוא רשלני, סלחני או לא-קיים (וראו גם פה ופה ופה ופה ופה ופה ופה ופה ופה ופה ופה ופה; למעשה הפלסטינים איבדו מזמן אמון במערכת הישראלית, ורובם כבר לא טורחים להתלונן).

מעצרם של שניים מן המחבלים היהודים מלמדת, אם כבר, לא על נדירות הפשע והזעזוע ממנו, כי אם על גודלו של האיחור והשרירותיות שב"לכידה". הנה בקושי תפסו מחבל או שניים (למרות שפע של עדויות ואפשרות לעצור פורעים, למשל בפוגרומים התכופים נגד ערבים), כאשר בשטחים, עם "תג מחיר" או בלעדיו, פורעים מדי יום מתנחלים וחיילים (ששניהם לא צריכים בכלל להיות שם) בתושבים תמימים וחסרי ישע. והרי גם אם יועמד/ו לדין המחבל/ים, כך מלמד הניסיון, הם יורשעו בוודאי בעונשים קלים ו/או יזכה לחנינה כמו כל קודמיהם.

ומלאה הארץ דמעות תנין

מוזיאון הלח"י, ברחוב יאיר שטרן בפלורנטין. קבוצתם פעלה נגד גורמי השלטון הבריטי.

קשה שלא להשתומם בכל פעם מחדש מגודל התדהמה המופרזת והזעזוע וההיתממות המדומים שמביעים בתקשורת ובחברה הישראלית, לנוכח תפיסתו של כל חשוד ברצח ערבים. כאילו "המחבל" גדל בחברה שבה "מוּסַר" לא הפך למילת גנאי של "יפי-נפש" תמימים, כאילו לא התחנך במדינה אשר מנציחה מקרי-רצח של ערבים חפים-מפשע כמורשת גבורה, וכאילו מערכות האכיפה והצדק הישראליות שמות את ידן על רוב הרוצחים והפורעים. אילו זה היה באמת המצב, נכון היה לצפות שפעולות של טרור נגד ערבים לא רק שיזכו לגינוי בכל פה, אלא גם שהמדינה תחנך ותסביר מה פסול בהן; – אך בפועל המצב אחר לגמרי, ויעיד על כך, לדוגמה, החינוך של מורשת האצ"ל כמופת, המאדיר ומתגאה בארגון שביצע סדרה ארוכה של פעולות טרור לכל דבר ועניין (ושאף מתגאה בהן). לא רק שהאצ"ל אינו מזעזע את הישראלים כלל, אלא הוא אף מתקבל כחלק מהפנתיאון והאתוס הלאומי שלנו.

סמל האצ"ל: "שתי גדות", "רק כך", רובה וכמובן – עלי זית.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, כאילו הלח"י היה קיצוני מהאצ"ל, למעשה האצ"ל, ולא הלח"י, היה זה שפגע באופן סיסטמתי בתושבים ערבים חפים מפשע. זוכרים את הפיגועים הקשים בשווקים בירושלים בשנות התשעים? ובכן, אם למדתם במערכת החינוך הישראלית, ספק אם תדעו שכבר בשנות השלושים המציאו אנשי האצ"ל את החדרת הפצצות לשווקי הערים הגדולות (כנקמה, ממש כמו "תג מחיר" אבל אלים יותר), בסדרה של פיצוצי-חבלה שביצעו בשווקים ביפו, בירושלים ובחיפה, שבכול אחד מהם נהרגו אחדות/עשרות עוברי אורח, ונפצעו עשרות/מאות. ידם הייתה גם ב"פעולות" אחרות, כגון רצח ערבים בירושלים, ליד פ"ת וליד צפת, זריקת פצצות על עוברי אורח בחיפה, הצתת בתי ערבים בירושלים, תקיפת כרם התימנים, תקיפות ברכבת והטבחים בדיר יאסין, בבלד אלשיח', בכפר חיטין ועוד – באופן שיטתי למדי. (וכל זאת, בלי לשכוח שגם מעל פעולות של ההגנה והפלמ"ח מרחפים סימני שאלה מוסריים רבים).

מטה האצ"ל מונצח ע"י עיריית ת"א. (לחצו להגדלה)

בדו פרצופיות גמורה משקיעה מדינת ישראל "המזועזעת" כספים רבים בטקסים, מוזיאונים, פעולות הנצחה וחינוך – ברוח "המחתרות", שבהם מוצגים אנשי האצ"ל כולם כלוחמי חירות, בלי כל סייג או התייחסות לעובדה שחלק משמעותי מפעולותיהם היו חד וחלק טרור מובהק. במסגרת "תרבות יום א′" וסדרות "חינוך" מגיעים חיילים צעירים למוזיאון האצ"ל (בבית ז'בוטינסקי), לבית האצ"ל (במנשיה-ת"א), למטה האצ"ל, למוזיאון המחתרות וכד', על מנת לחסות באורם של הלוחמים-החלוצים, ולומדים על כך שלאצ"ל נשמר מקום של כבוד במפעל העזוז הלאומי. ולא רק חיילים מתחנכים להאדיר את הרוצחים – באחרונה הוחלט ללמד אף את תלמידי בתי-הספר על המרטירים עולי הגרדום, ובני-עשרה שיתארו טוב מספיק את הרוצחים כגיבורים יכולים לזכות בתחרויות ובמענקים ממלכתיים של משרד החינוך. (הרי אם רוצחי יהודים היו נלמדים במערכת החינוך הפלסטינית והיו עליהם תחרויות נושאות פרסים, כבר היו דואגים במשרד החוץ להפעיל לחץ על מדינות העולם להתנות מענקים לרשות בהפסקת ההסתה)… וזה עוד לא הכול. כמו מודלים של גבורה אמיתית, על שמותיהם של הרוצחים נקראו אפילו רחובות, וזה עוד לפני שדיברנו על הרוצחים המאוחרים יותר, ואלו שזכו לחנינות.

אירוע לפני כשבוע, בבית האצ"ל בת"א (מנשיה). זהו אחד המוזיאונים בבעלות משרד הביטחון המאדירים את פועלו של הארגון, שיושב בבית פלסטיני פרטי.

האצ"ל הוא כמובן רק דוגמה אחת לסלחנות הישראלית לרצח וטרור כלפי ערבים. בעודנו מלינים על חוסר האתיקה הפלסטינית ומטיפים להם מוסר, האתוס הלאומי שלנו מלא באינספור דוגמאות של רצח וטרור. ובו בזמן שאנו המומים מהפגיעה החולנית באזרחים חסרי ישע, אנו מקיימים זה 43 שנים שלטון צבאי, מצור חונק ומרעיב, הורסים בתים וישובים שלמים, ומתעלמים מאלימות המתנחלים – והכול כדי להפעיל לחץ פוליטי באמצעות אלימות כלפי אזרחים תמימים. אנחנו מתעלמים בהתמדה מדו"חות ונתונים, מבטלים בהינף יד עדויות של חיילים, משמיטים מתכנית הלימודים כל זכר לפשעים השונים (ולקינוח, גם הורגים את השליח). אז בחיאת, מה הפלא שיש מחבלים יהודים?

למעשה, תפקידה של ההוקעה המוגזמת וההשתוממות בקול-תרועה איננו לייצג את סלידתנו מהדברים, אלא להותירם לא-מדוברים. רק כך אפשר לרחוץ בניקיון כפיי-המיינסטרים, בניסיון לטהר את המדינה ואת הציבור משרץ פעולות-השנאה, אשר – למען האמת – רווחים מאוד במחוזותינו.